תולדות המחול
הדפס כל המאמרים

המחול ביוון העתיקה

תולדות הריקוד
המחול ביוון העתיקה
מאת ירון מרגולין

כשהפסל היווני העתיק וצייר הכדים הנציחו באבן השיש או בצבע טרקוטה אדמדם על כדי חרס את רקדני יוון העתיקה הם תיארו דברים כללים ומשותפים לכל. ניכרת ברוקדים שמחת חיים, רוחניות ששורה על הקבוצה שרוקדת גם אצילות רוח או נועם מחולי לצד עליזות וחדוות חיים של ריקוד. לא תמצא שם פרטי תנועה אישית שנובעים מנפש הרקדן וחינוכו כלוחם, איש רוח אדם בעל מידות נאצלות או בעל סגולות טובות. אין ביצירות פלסטיות אלו כל זכר לפרשנות אישית, חכמת מחול ייחודית או לתפיסת החינוך של הרקדן היווני.

הרקדן הקדמוני ראה בתחילת דרכו את גופו ונפשו ככלים שיש לשכלל ולפתח במהלך לימודיו ולאורך כל חייו, לכן, טבעי הדבר שנרצה לראות רמז מתרבות מחשבתית זו גם באומנות הפלסטית שמנציחה את הרוקדים הללו. היבט כללי זה של הרקדנים, כך נראה הוא שחדר אל תודעת אנשי המערב שהשליטו איזו אוירה כללית, נטולת פרשנות אישית על מחולות רבים בולט ביניהם המחול העכשווי בן זמננו. יוצא הדופן בתחום זה היה ואסלב ניז'ינסקי ששאף להחיות את חכמת המחול כפי שבאה לידי ביטוי בכתבים העתיקים לא את פרשנותם של מעצבי הכדים והתבליטים לגבי הריקוד של יוון העתיקה שהשפיעו על רוב האנשים שחקרו כביכול את המחול העתיק והתעלמו מכתבים אלו.

המחול הוא דבר אלוהי, טענו היוונים העתיקים שהשתמשו בו בטקסי דתם, בימי שמחה, יגון לקראת מלחמה ואחריה גם בפולחניהם. על פי תפיסתם מתנת הריקוד נתנה משמיים מאלוהים ורק לבודדים שבין בני התמותה. ברוקדים ראו אנשי מעלה וכל אתונאי אמיד דאג להשתלם בריקוד ולמד אותו אצל מנחה מדופלם לריקוד ובעל שם. מפורסם במיוחד הרקדן אפמינונדאס Epameinondas שהיה רב אלוף (צבאי) ידוע ביוון העתיקה אדם נערץ על תושבי יוון שקיבל שיעורי מחול בתבי Thebes. אפמינונדאס התפרסם לא רק כאיש צבא דגול אלא גם כחלילן מצטיין, נגן לירה וזמר לצד היותו רקדן מעולה. יכולותיו אלו דמו לכשרונותיו של המשורר הגדול סופוקלס Sophocles שגם הוא ניכן בכשרון לרקוד והיוונים החשיבו אותו כמעט לאל. סופר מפורסם נוסף שהיה רקדן ידוע הוא יוריפידס Euripides שחיבר את הטרגדיה המפורסמת 'מדיאה'.

היוונים ראו בריקוד אלמנט חינוכי ממדרגה ראשונה. בטקסטים עתיקים ולא רק בכתבי אפלטון (-427 לפנה"ס) Plato ואריסטו (-322 לפנה"ס) Aristotle פוגשים במשנה מחולית סדורה שכוללת הנחיות להוראת מחול, שימוש במחול לשכלול הגוף והנפש גם הנחיות קפדניות לביקורת מחול ולשיפוט מחול בתחרויות (מעיין ועדות אומנותיות ''גם ביועץ יש לעיין אם הוא בקי בטיפול בעניין שלשמו הוזמן לעיין בו אתנו.'' [לאכס -185] ). משנה זו של ריקוד נמצאת ב''דיאלוג על ריקוד'' מאת לוסיאן (Dance on Dialogue "s'Lucian" (AD 160, ב''דיוניסיקה'' "Dionysiaca" מאת נונו גם במדינה ( Republic ) מאת אפלטון בו הוא מביא את שבחי הריקוד מפיו של מורו סוקרטס (פוליטיאה ו' -503) ''... חייב התלמיד ללכת בדרך הארוכה והמקפת יותר, ולעמול בלימודיו לא פחות מאשר באימוניו הגופניים לפי שיטת המוסיקה''...

כתבים רבים והמפורסמים שבהם הדיאלוגים לאפלטון (המדינה, אלקיביאדס, החוקים) מהללים את הריקוד ומתארים אותו כמפתח סגולה טובה לנפש ולגוף הרוקד גם יחד. הם מזהים את הריקוד כדבר בעל הגיון בריא שנמצא בשורה אחת יחד עם הכתיבה, הפילוסופיה, המוזיקה והחינוך לתרגול הגוף. אפלטון מדייק בדרישותיו האומנויות ועל פיו (המשתה Symposium) הרמוניה היא תאום בין דברים מנוגדים בתנאי שהם קשורים זה לזה ובאים מאותה משפחה ''ואי אפשר שתקום התאמה מתוך דברים החולקים זה על זה... גם הקצב,שחלקיו חולקים זה על זה - המהיר והאיטי רק לאחר שהם נעשו תואמים, בא לעולם... (המשתה 187 אפלטון).

אפלטון מדגיש את חשיבות הקצב והמנגינה ''משום שיותר מכל הקצב והנעימה חודרים לתוך הנשמה פנימה... ומי שנתחנך בו כראוי, ולצלילים הרמוניים תהא תחושתו מחודדת ביותר לחוש בכל מה שלקוי... ''ואחרי המוסיקה יש לחנך את הצעירים באימון הגוף '' רקדן שירקוד לקצב נכון ''יחוש בדברים נאים וטובים וישבח רק אותם'' בהבדל מאלו שיתחנכו לקצב לקוי ולנעימה שאינה תואמת אותו.(פוליטיאה ג' -401). אפלטון מזהיר מפני המוסיקה שמבליטה את הקצב. היא גרועה במיוחד ומקלקלת את התפתחות המחשבה.

פחות ידועים דברי אפלטון מספר החוקים Laws שלו ואביא את עיקרם להלן: "המחונך הטוב יהא, מסוגל לשיר ולרקוד יפה... ומה שנע (בריקוד) והוא מנוגד לאופיים וטבעם (של הרקדנים שנעים בו) ... יקרא לו מכוער... ויפה יקרא לכל תנועות הגוף והמנגינות שמתקשרים אל סגולותיהם הטובות שבנשמתם ובגופם של תלמידי המחול גם יחד... צריך שגם תחושותיהם, רגשותיהם וידיעותיהם (של הרקדנים המתלמדים) יהיו נכונות וטובות... ובעשותם כן ייהנו (המתלמדים) בשעת המעשה הנאה זכה והמחנכים הנעלים ידריכו את הצעירים שיחבבו את ההליכות ההגונות האלו שבריקוד... ''
''אין לבקש כלל'' כותב אפלטון בספר החוקים ב' ''את האומנות בדברים שבאים ליהנות אדם לרגע חולף כגון מהירות יתר, וירטואוזיות לשמה, דברי כישופים (והתחנפות) שישמיעו לגבי עשייתם וצרחות דוגמת החיות " (החוקים ב' -653).

דברים אלו נכתבו במקור על ידי אפלטון ככתב הגנה על להקת הריקוד של דיוניסוס. גם דבריו על מהות אומנות הריקוד חשובים ונמצאים בספר זה: ''את האומנות המחולית בכללה זיהינו עם החינוך בכללו. חלק האחד שלה שייך לתחום הקצבים וההרמוניות, דהיינו תחומו של הצליל וחלק שתיים בה שייך לתחומה של תנועת הגוף.

בתנועת הגוף יש יסוד ריתמי (קצב, תחילה וסוף של שינויי גובה וכיוון התקדמות) ותנועות (זרימה, תהליך שינוי המקום: גובה וכיוון התקדמות) שמשותפים גם לגוף שנע וגם לאומנות הצליל שמלווה את תנועתו. במוזיקה יש תנועה, שהרי המנגינה היא תנועת הצליל אותה העזנו לכנות בשם מוסיקה.

היסוד השני שייך לאופן שבו הגוף נע. יש לשים לב לכך שעל הגוף לנוע באופן שיצור בו, בגוף עצמו, סגולה טובה והיא (הסגולה-הגופנית הטובה) תדריך אותו בהמשך הדרך ליצור ולשכלל אופני התנועעות לפי שיטה של אומנות (שיטה של אומנות, כלומר הבחנה בטבעו האמיתי של הדבר שבו עוסקים - [גורגיאס -500]) . וכיוון שתנועת המוזיקה שבמנגינה מזכירה ומעירה את הקצב, זיווגם בפעולת הגוף והמוסיקה יוצר את האומנות של הריקוד. אפלטון (החוקים ב' -672).

שיטת העבודה הנכונה (טוב, נכון, חכם ויפה הוא כמעט ודבר אחד בשביל אפלטון) , הדיקנות, כנות היוצר הנכונות והאמת חשובים בעיני אפלטון, גם מתינות ויושר אינטלקטואלי והוא דורש אותם דברים מהפילוסוף, המוזיקאי, הפסל, גם מהרקדן או מכל אחד מתלמידי האקדמיה (שם בית הספר שבראשה עמד).

הרצון, ההכרה והתודעה (דע את עצמך) מרכזיים בגישתו לאומנות עד כדי כך ש''גם כיעור התנועה כשהוא נעשה על ידי הרקדן מרצון הוא עיניינה של סגולתו הטובה.'' (היפיאס זוטא -373 Hippias minor ).  ''נכון הוא מה שנעשה בתחום זה על פי שיטה של אמנות והאומנות שאנו מדברים עליה היא אימון הגוף והשיטה הינה שיטת המוסיקה... (אלקיביאדס א' -108 Alcibiades) ...
יחסו של אפלטון לגוף האדם ולנפשו מרתק ועולה בדיונים על החינוך שכוללים תפיסות חינוכיות בריקוד אביא רק דוגמא קצרה לכך ...'' שהרי האדם הוא שלם שמורכב משניים: גוף ונשמה ... ואדם יכונה רק זה שיודע את עצמו ... ובדיונים על בריאות וחינוך ''שגיאה היא בבני האדם, שיש המנסים לרפא בנפרד את ישוב-הדעת (תהליכים תקינים, נכונים, צלולים מדויקים, טובים ויפים של מחשבתו) ואת בריאות הגוף'' (כארמנידס Charmides157).
התודעה העצמית ויכולתו של האדם לשנות את עצמו עומדים במרכז חינוכו של הרקדן האפלטוני( -Alcibiades129) ואשר לחלק הגופני (מינוס או על החוק Minos321) שואל אפלטון ''מה הם הדברים שבהקצותו אותם לגוף יעשנו משופר יותר משהיה?...

אפלטון כותב על הריקוד כמעט בכל כתביו ודבר זה אינו מקרי בעיני מי שמבחין בכך שהוא מקדיש חלק גדול מהדיאלוגים שלו להבנת רעיון התנועה ומרכיביה (פרמנידס Parmenides, תיאיטיטוס Theatetus וטימיאוס Timaus) המיוחד שבאפלטון בנוסף ליסודיות מחשבתו, למקוריותה ולכך שהזמן לא שחק אותה, בדרישותיו לשוויון בין המינים. דרישה מהפכנית זו השפיעה רבות גם על הריקוד והתפתחותו מאז גילוי כתביו של אפלטון מחדש (תקופת הרנסנס) על ידי המשורר האיטלקי פרנצסקו פטררקה.
לאורך כל כתביו (המדינה, ספר החקים) גם בריקוד הוא עומד על תפיסתו השוויונית בין גברים ונשים:
''אף לנשים יש להקנות את שתי האמנויות הללו (מוסיקה ומחול) ואף את המלאכות הדרושות למלחמה" (פוליטיאה ה' -451) ודורש שאותן תנועות גוף תלמדנה גם הנערות ומזהיר את מורי הריקוד לבל ירככו את נפשן באי דרישה שווה גם בתחום קשה זה מהן כמהגברים כשמדובר באימוני הריקוד.

  Deidameia, a closer look from the west pediment  of the temple of Zeus.

 אזהרה נוספת של אפלטון קשורה באימון הגוף אותו יש להפעיל במינון נכון ואין להוסיף עליו שעות עבודה רבות ללא צורך או מאמץ יתר שאינו נדרש לפעולת המחול עצמו. דרישה שנראית מהפכנית גם כיום. ''שהאימונים המתונים מביאים לידי תיקון הגופים...'' (המאהבים המתחרים The Rival Lovers 134)

גם אם תפיסתו האסתטית של אפלטון מתרכזת לדיאלוג "איאון'' ( Ion שדן באומנותי בעיקר מזוית הראיה של המשורר ואפלטון היה בעצמו משורר לצד היותו מחזאי) ראוי להביא את תמצית דבריו של אפלטון על הצייר דוקא כפי שכתובים בספר החוקים השישי. משל הצייר מלמד עד כמה התהליך, השינוי, חקר האמת והתנועה מרכזיים בתורתו האומנותית בכלל כמו גם בריקוד.
 ''עבודת הצייר בכל תמונה לעולם לא תגיע לקצה, ונראה שתוכל להמשיך עד אין סוף בשכלול הצבעים והתאמתם, או ככל שבני האומנות הזאת קוראים לזה בשפתם, ולא תגיע לשלב בו שוב לא ייתכן לשכלל עוד את יופיה וכוח הבעתה של התמונה... אילו ביקש אדם לצייר תמונה יפה ככל האפשר, שגם לעתיד לבוא לא תיפגם לעולם, אלא תלך ותיפה ברבות הימים, הרי מבין אתה שבהיותו בן תמותה, חייב הוא להשאיר מי שיבוא במקומו, על מנת שיתקן את התקלות שהזמן יגרום לתמונה, ושגם יהא בידו לשכלל את אשר חיסר האמן עצמו בשל מגרעות שבאומנותו; ולא, לא יעמוד עמלו הרב אלא פרק זמן קצר. (החוקים ו' 769).

הקשבה לדביו של אפלטון שנאמרים בקול צלול ביותר אינה מבהירה כלל את השפעתם הרבה והבלעדית של ציורי הכדים העתיקים ודמויות הרקדן הכלליות שעל התבליטים היוונים (שנמצאו ברבות השנים) על אופן חשיבתם של חוקרי המחול. הם פשוט לא הבחינו בהם כלל. משום כך גם הרחבתי כל כך בהביאי מדבריו.

דברים שמאשרים ומאמתים את נוכחותו של הריקוד ביוון העתיקה אף יותר מציורי הכדים בצבע הטרקוטה שהקסימו כל כך את אותם אנשים. אסיים בדבריו על חיפוש יופיו של הריקוד ומלאכת האומנות:  ''עכשיו עלינו לחפש, ככלבים המתחקים על עקבות צידם: את אשר יפה במעמדו של הגוף, ובמנגינה, בזמרה ובריקוד; ואם לא נצליח לתפוש את היפה הזה, הרי שלאחר מכן נעמול לריק, בבואנו לדון על החינוך הנכון, בין של היוונים בין של האחרים.'' (החוקים ב' -654).
  
הראשונה מבין רקדני יוון הייתה על-פי המיתוס היווני העתיק רי או ריאה Rea מלכה שלימדה את הקורינטוסים Kourites בכרתים לרקוד .
המלך קרונוס Kronos הדיח את אביו המלך אורנוס Uranus מכס המלכות בכרתים ופחד שאחד מצאצאיו ידיחו מכיסאו באותו אופן, לכן אילץ את אישתו (הרקדנית) ריאה Rea להגיש לו את צאצאיו (ברגע שנולדו) למאכל. קרונוס אכל אותם חיים ברגע שרק נולדו. יום אחד ריאה החליטה לשים לדבר זה סוף ורמתה אותו ומשנולד בנם האחרון זאוס Zeus היא הגישה לקרונוס אבן עטופה בחיתולים למאכל ואת זאוס הסתירה ממנו במערה אפלה בכרתים.

מהקוריטוסים (שנחשבו בימים ההם לחצאי אלים) אותם ריאה לימדה לרקוד, ביקשה (ריאה) לצאת אל פתח המערה:
 ''ריקדו שם את ריקודי מלחמה הקולניים כך שאם זאוס, התינוק, יבכה קרונוס לא יוכל לשמוע אותו'' .
הקורינטוסים שהיו חמושים קמו ורקדו בפתח מערה ותוך כדי שאגות רמות הוסיפו והכו עם חניתותיהם במגניהם כך שהקימו רעש גדול שכיסה על בכיו של התינוק זאוס.

היה זה מחול ראשון ביוון ורוקדיו היו תלמידי ריאה. לימים בגר זאוס והדיח את אביו קרונוס מכסאו. הוא החל לשלוט בעולם החדש ומינה את הקורינטוסים לכהן בו והקורינטוסים המשיכו לרקוד בעולם זה את ריקודי המלחמה שהיו לחלק אינטגרלי מפולחניהם והנחילו אותם לדורות הבאים.

המחקרים הארכיאולוגים מראים שיסודותיו של המחול היווני נמצא בתרבות המינואית שהתקיימה באי כרתים במאות -3000 לפה"ס.
המינואים (תושבי כרתים העתיקה) החלו לפתח תרבות שכללה מוזיקה, שירה וריקוד שהיו חלק מפולחן האלים גם רקדו לשם בידור ושעשוע.

במאה ה- 15 לפנה"ס פלשו היוונים לכרתים והשתלטו עליה. הריקוד העשיר שהתפתח בכרתים וסממנים תרבותיים נוספים פעפעו אל תרבותם והועברו ליוון.
ממצאים ארכיאולוגים רבים מלמדים כי הכרתים רקדו בדרך כלל במעגל ומסביב לעץ, מזבח או חפץ מיסטי. כוונת הריקוד שלהם הייתה בשחרור נפשם מרוע שדבק בה. מאוחר יותר מבחינים בשינוי והריקוד סבב זמר או נגנים. ידועים במיוחד תבליטים מתקופה זו בכרתים שמנציחים מחולות סביב נגן לירה (סוג של נבל) ואלו שמתארים רקדניות רבות שרוקדות (גם בזוגות) כחלק מפולחן לפני קהל רחב. תבליטים ופסלים דומים שמתוארכים ל 1050 - 1400 לפנה"ס ומתארים את הריקודים האלו נמצאו גם ביבשת של יוון (כשדנים ביוון מבדילים בין היבשת והאיים) בכרתים ובקפריסין.

הריקוד היווני בא לידי ביטוי בעיקר במחולות קבוצתיים. בולט על-פי רשמי הפסלים וציירי הכדים שהיוונים העתיקים לא התייחסו בכבוד לתנועת אגן הירכיים, גמישות הגוף ופעולתו באוויר אינה מתוארת כלל אם כי יש לציין שזו רק התרשמות של הפסלים ואין הכרח שכך היה במציאות מאחר שאלמנטים אלו מופיעים במחול העתיק למשל במצרים (על-פי ציורי פפירוסים ותבליטי ריקוד שמנציחים את הריקוד המצרי העתיק). בולט נושא מיניותם של רקדנים ממעמד נחות. סאץ (חוקר מרכזי של ריקודי יוון העתיקה) מפנה את תשומת ליבנו לכך שבפיסול רקדנים ממעמד נחות מתוארים כשלתנועת גופם מתלווה ביטוי ארוטי בוטה שכולל גם תנועה באגן הירכיים.

הריקוד הקבוצתי באתונה בולט במיוחדותו. בשעה שבכל חלקי יוון הריקוד התנהל במעגל סגור, חצי גורן או בהסתלסלותו כנחש הרי שבאתונה הוא התנהל בשורות ישרות (כבדבקה הערבית). בדרך כלל גברים ונשים רקדו אותו בנפרד.
אתינאוס Athenaeus (חוקר נוסף של מחול יווני עתיק) טוען שבחבל ארץ ארקדיה ביוון העתיקה לימוד הריקוד לבחורים מומן כולו בידי הרשויות והתלמידים, הרקדנים היו מדגימים יכולות ריקודיות בפני כל אזרחי ארקדיה.
חוקר נוסף בשם לוסיאן Lucian טוען שבספרטה הריקוד כה נחשב עד כדי כך שמעמדם של הרקדנים המובילים היה זהה בעוצמתו לזה של פוליטיקאים מובילים.
בספרטה רקדו בעיקר לקצב מוזיקת צעידה (מרש, 2 רבעים) ריקודי מלחמה. ריקודים אלו נרקדו גם בידי נשים והוצגו בפומבי בפני קהל רחב.

 

 ראשוני הפייטנים ביוון נתנו בנוסף לשיעורים בשירה גם שיעורים בריקוד ובתורת המדינה וחוקיה. אפלטון שהוזכר בהרחבה בתחילת החיבור הרחיק לכת מכולם ושיבח את הרקדן. הוא ראה ברוקד בן תרבות במלא מובן המילה ובאדם שאינו יכול לרקוד אדם לא מחונך, לא אציל או בעל נפש טהורה.

בהצגות התיאטרון כל השחקנים הראשיים וחברי המקהלה היו גברים. הרקדנים המקצועיים הופיעו בכנסים ונחשבו למבדרים (נמנו על מעמד נחות) רקדני הפולחנים היו רקדנים חובבים הם השתתפו בריקודים פרועים ומשולחי רסן בפסטיבלים לאל הפוריות והיין דיוניסוס ובריקודים ארוטיים ואורגיות בפולחנים לבכחוס (אל היין). המוזיקה לקחה חלק מרכזי בריקוד ועדויות מהתקופה הזו מרמזות על כך שהמוזיקה והמחול התקבלו אז כאומנויות משלימות עד כדי כך שלא היו שרים מבלי להוסיף למהלך שירתם תנועות גוף.

הבדילו בין ריקודי שלום ומלחמה כשריקודי שלום נראו בעיקר במופעים, בהצגות התיאטרון, בטקסי הלל והערצה ובפולחנים. הבדלה נוספת הייתה בין מחולות חמקניים ומאופקים (shuffling) שנחשבו לעתיקים במיוחד ומעודנים רוב מחולות יוון העתיקה נמנים עליהם ובולטת בהם רב-גוניות הצעד המצאות כוריאוגרפיות וכיוון התקדמותם ימינה או שמאלה. אין בהם דילוגים, דהרות וקפיצות. סוג שני ואחר לגמרי הם מחולות קופצניים או סוערים (leaping) בהם רקדן מנהיג מוביל ומסנוור את צופיו בקפיצות ראווה, סיבובים ותימרונים מרהיבי עיין (נוצרו בחבל הארץ ההררי של יוון). . כמו כן התקיימו ריקודי זימה וגסות רוח שאופיינו בשימוש באביזרי במה כגון אברי מין זכריים גדולי ממדים . איורי הכדים מלמדים יותר על פרטי מחול וקישוטי גוף למיניהם.
ריקודי ניצחון היו ביוון העתיקה חלק מריקודי המלחמה וחלק אינטגרלי של החינוך היווני באתונה ובספרטה. בלטו כאמור מחולות במקצב הצעידה (מארש).

בין המחולות המאופקים מפורסמים המחולות מכרתים והניה Hania בשם Haniotikos ומחולות מהפלופונז Peloponnesus ורומלי Roumeli בשם Kalamatianos
בין המחולות הסוערים מפורסמים המחולות and Malevyziotikos, Pentozali Sousta מכרתים ומטשמיקוס Tsamikos שביבשת היוונית .
מחולות התעמלותיים כונו בשם Gymnopaedia. הם דמו לתרגילי קרקע בהתעמלות קרקע של ימינו ונראו מדי שנה בספרטה.

באי היווני (בים האגאי) דלוס Delos נרקד מחול עקלתוני (מעין ריקודי הבטן) בעל תנועות נחשיות בשם Geranos. האגדה מספרת שתזאוס Theseus רקד מחול זה לפני המזבח לאחר שהצליח להרוג את המינוטאור Minotaur במבוך של קנוסוס Knossos בדרכו לאתונה. המחול נרקד לכבוד אפרודיטה Aphrodite ותאר בפיתוליו את דרכו של תזאוס במבוך.
מחול נשי ידוע ביוון העתיקה היה Ierakio שנרקד בפסטיבלים לכבוד האלה הרה Hera (בתו של זאוס ובתקופה מסוימת גם ראו בה אשתו של זאוס הרה הייתה סמל לקנאה) .

מחול אחר שנרקד לכבוד דיוניסוס נרקד על גבי חבית יין תוך כדי דריכה על ענבים נקרא: Epilinios

Emelia היה ריקוד טראגי שבא להעצים את הרגשות המתחוללים על בימת התיאטרון.
Kordax היה מחול של בוז בו הרקדן הסתכל מגבוה על הסובבים אותו והיה חלק מהקומדיה שבתיאטרון העתיק.

Sikkinis ריקוד אירוני חלק מהתיאטרון הסאטירי ביוון. נרקד על ידי הסאטירים (חיות יער הוללות מלאות זימה) במהלך הסיקיניס עשו רקדנים חיקויים בגופם, לתנועותיהם של חתולים.
מחול החתונה נקרא Imeneos מחול של נערה (ארוסה), ידידותיה ואימה. אופיין בתפניות מהירות סיבובים וקצב מהיר.
ריקוד הגבר והאישה הצעירים נקרא Hormos בו בחור לבוש כחייל מוביל את נערתו שמדגימה תנועות חסודות מלאות הוד והדר.
פנטומיה ששולבה בריקוד כונתה Iporchima וכללה שירה ונגינה. מקור הריקוד בכרתים ובוצע בדרך כלל בו זמנית גם על ידי בחור וגם על ידי בחורה.

רוב הרקדנים והכוריאוגרפים לדורותיהם התעלמו מחוכמת הריקוד העתיקה, מכתבי הריקוד שהנחילו לנו חכמי יוון כולל כתביו של אפלטון. אי הכרות עם רעיונותיו לגבי התנועה בכלל ותנועת האדם הרוקד בפרט אפשרה גישה שטחית שתארה בציבור פעמים רבות רקדנים כאנשים בעלי שכל ברגליים ומיניות בראש גם את אותה התרשמו כללית ממראה הרוקדים היוונים בפסלים, כדים ותבליטים מיוון העתיקה. דבר זה מסביר את המשיכה המתמדת למחולות קבוצה בקרב רקדנים רבים בהם הפרט מוחק את אישיותו למען איזו רוח כללית של עליזות או גסות רוח שניכרת גם באימוני רקדנים רבים דוגמת אלו שמשתמשים בשיטת ה RAD או במחול העכשווי והג'ז הישראלי.

הראשון ששבר טאבו זה היה כאמור ניז'ינסקי והרחיק לכת יותר מכל בתחום זה נפתלי עירוני בספרו ''המחול הבלתי תלוי, מהות עיצוב וביצוע''. בו הוא מגדיר את המחול כאומנות של תנועה המתקיימת במרחב תנועי עצמאי משל עצמה.

פורסם 01/06/14
ירון מרגולין