הביקורת המבזה ואי-אלימות

ילד שנחשף לביקורת מבזה בבית הוריו ומשחק שח עם ילד אחר, המזיז חייל שלא בתורו, הוא מפרש את הצעד מתוך ראיה פרספקטיבית צרה, כרמאות, בלי לעצור ולשקול אם הייתה כאן טעות. הנחשף לביקורת מבזה בילדותו מניח מראש שלפניו איום, רוע לב, כוונת זדון ותגובתו עוינות אוטומטית. הרחבת הראיה הפרספקטיבית הכרחית לבעל דמימת הביקורת המבזה. הרחבת “שדה הראיה” המחשבתית משלבת מחשבה צלולה, “שכל ישר” ואמפטיה כלפי ה”אתה”. ככול שבראיה הפרספקטיבית מתרחבת הולכת ומפתחת בילדים שעברו תחת מכבש הביקורת, יכולת לברר היבטים חריגים במציאות הסובבת אותם, להתמקד בעת מצוקה באינטרסים שלהם ולחמוק מתוקפנות אוטומטית כלפי ה”אתה”. במקום לתקוף ילד ששגה או להטיח בו אשמות, צעקות ומכות הילד המאופק יחפש מידע נוסף וישאל את חברו אם שם לב שטרם הגיע תורו לפעול. אחר יתבדח על חוסר תשומת לב חברו2.

הורות שמפתחת ראיה פרספקטיבית היא הורות שמאפשרת ל”אני” ל”אלף את עצמו”, להתאפק כשצריך. הורות זו מפתחת דיאלוג לא-אלים וראיה פרספקטיבית. הורות מאפשרת כזו היא הורות שמכבדת את חוקי ההתנהגות שמציבה בפני הילד באופן עקיב, מפתחת בילד ערנות והכרה במצבים רגשיים תוקפניים ויצירת חלופות להתנהגות אלימה.

ילדים שנחשפו להורות מאפשרת, ועקיבה נמצאו במחקרים, כי ברגעים בהם נדרש מהם איפוק, יותרת הכליה מקבלת הוראה להפריש קטכולאמינים, המפעילים את מנגנון ההישרדות: “הילחם או ברח”. חלקם הנפשי המכונה במשנת אפלטון “רכב” קברניט הנשמה שבנפשם פועל ומאפשר להם למיין בין אפשרויות רעות לאינטרסים שלהם לכאלו שהם טובות גם לאינטרסים שלהם לטווח רחוק. בעזרת הקטכולאמינים הם שולטים במצב ורואים אותו בראיה פרספקטיבית רחבה. עקב כך הם נותרים מאופקים ובמקום להכות, לתקוע סכין, לבקר בביקורת מבזה את האחר או להיסגר בתוך עצמם, הם בוחרים לפעול על-פי האינטרסים שלהם.

ג’ון גוטמן, מאוניברסיטת וושינגטון עסק במחקריו בנושא השפעות והערכתן על גידול ילדים. גוטמן חקר את המעגל המרכזי שנקשר בהפרשת קטכולאמינים. מעגל זה הולך ומתעצב לאורך הילדות המוקדמת וה”עצב התועה” (vagus nerve) במרכזו. לעצב התועה תפקיד ב”אילוף האני” במערך האיפוק. הוא שמווסת את הלב וחלקים אחרים של הגוף מצד אחד ושולח מהקצה האחר אותות מיותרת הכליה לבלוטת השקד (הממונה על הרגשות במוח הרגשי) מצד שני. העצב התועה דוחק ביותרת הכליה להפריש קטכולאמינים, המפעילים את מנגנון ההישרדות: “הילחם או ברח” על-פי דרישת המציאות.

הצוות של גוטמן גילה כי הורות נבונה במישור הרגשי מולידה יכולת התמקדות טובה כושר איפוק ו”אילוף” תקין של ה”אני” ובמקביל גם הטבה בתפקודו של העצב התועה. הורים שמדברים אל ילדיהם על הרגשותיהם ועל הדרכים להבינן, לא להיות תוקפניים כלפיהם, ביקורתיים או חורצי דין מפתחים בהם דיאלוג-לא אלים (ראה להלן,) וכן את נושא האיפוק “אילוף האני” והרחבת הראיה הפרספקטיבית. לא די בהגבלת ה”אני” ומתן אפשרות להתענג על אמירת ‘לא’, נחוץ לפתח חלופות למצבי לחץ בעזרת ה”שכל הישר”.

ג’ון לוכמן (Lochman) מאוניברסיטת דיוק מצא בעזרת תרגול ב”שליטה בכעס” ליצר בקרב נערים “עושי צרות” מינון נכון של הגבלות ועל-פי תוצאות מחקריו נראה כי סייע בגיל ההתבגרות לנערים אלו להשלים את התפתחותו התקינה של ה”אני” ולהשתלט על “סוס הפרא” שבנפשם. לוכמן מצא שהנערים מאוכזבים מהמהירות שבה הם מאבדים את עשתונותיהם ולכן היו נוחים ללמוד לשלוט ב”אני” הפרוע שלהם. הנערים למדו להסתלק מהאירוע המסעיר, לספור עד עשר בטרם ירימו ידם. לוכמן יצר סדנה בה הנערים תרגלו חלופות עליה לאוטובוס וחבריהם שישבו באוטובוס היו מגדפים אותם. לאחר מכן הם החליפו תפקידים. במקום להכות את המגדפים הם העדיפו במהלך הסדנה לספור עד עשר. לוכמן עקב שלוש שנים אחרי תום הסדנה שלו אחר הנערים ואכן, בוגרי התוכנית הפעילו את ה”רכב” (איפוק ושכל ישר, שיקול דעת הלוקח בחשבון מרחב גדול של פרמטרים וכדאיות) שבנפשם יותר בגיל ההתבגרות משאר הנערים.

אכן, אפשר לתקן את ה”אני” ולפרוץ את דמימותיו בכול שלב משלבי החיים.

הורה שממשיג התנהגות נורמטיבית ב”אני” כסוטה ומבקר אותה, למשל, כש”תופש” אותו נעזר במחברת של חברו לכיתה, לשעורי הבית ומבקר אותו על כך בביקורת מבזה, הוא מרחיב בביקורתו את המרחב הסוטה3 ב”אני” ומחליש את המרחב הלומד כהלכה.

YT שאביו היה מבקר את דרך הכנת שיעורי הבית שלו פתח מרחב של חוסר אונים, שמחק חלק גדול מאישיותו כתלמיד בית ספר. YT חדל להכין שיעורי בית, התדרדר בלימודיו, היה לילד חסר ריכוז ואלים בבית ספרו. תחילה YT חדל מהכנת שיעורי הבית והעתיק את החומר הנדרש בהפסקה שלפני השיעור, אבל, בהמשך החל דורש מתלמידים אחרים לעשות למענו את שיעורי הבית ולהביאם מוכנים עבורו לבית-הספר. אלי הוא הגיע כשפרץ לחדר המחשבים של בית-ספרו והשתין עליהם.

DI העדיף להתבודד, הייתה לו נטייה להיאלם במהלך ההפסקה מחבריו לכיתה, אלי הוא הגיע לאחר שבנסיעה עם הוריו לאירופה נאלם לבני המשפחה למשך חצי יום וסירב לספר היכן היה. במהלך עבודתנו נפגשנו עד מהרה עם מוטיב הביקורת המבזה. תגובותיו של DI נאחזו בקוטב השני של תגובות YT. בעוד YT הלך אחר תגובת ההתקף של מנגנון ההישרדות: “התקף או ברח”. DI בחר בסופו של המשפט “התקף או ברח”, ב”ברח”.

חוסר האונים והיעדר מוטיבציה גם היתקעות אובדן כושר ההתמדה והיכולת להתאמץ כולם נקשרים בתופעה הכוללת של חוסר אונים שמקורו בהיבלעות ה”אני” על-ידי מערכת פטריארכאלית ודמות כוחנית.

במעגל הדמימה מופיעה בתחנה הראשונה ביקורת מבזה, ה”אני” נכנס לתגובת הילחם או ברח והוא בדרך כלל ניסגר בתוך עצמו, מאבד את המוטיבציה שלו, חדל להתאמץ, מפסיק לפעול ונכנס לחוסר האונים. מעגל ההתקף מעביר אותו במסלול שונה מן הביקורת המבזה הוא עובר להתקפה, זעם שיוצר הסלמה ופעילות נמרצת נטולת מכנה משותף, אלימות: פול גז בניוטרל. תגובתו האלימה כוללת ביקורת מבזה כלפי ה”אתה” גופו, מחשבותיו, רגשותיו או מעשיו.

ביקורת מבזה ————————- חוסר אונים

חוסר אונים, היעדר מוטיבציה גם היתקעות, אובדן כושר ההתמדה והיכולת להתאמץ מופיעים במיתוס הבליעה העברי העתיק המספר על יונה הנביא והלוויתן. הלוויתן בולע את יונה שנמצא במצב של חוסר אונים. הביקורת הנוזפת מופיעה אמנם רק בסופו של המיתוס’ אבל גם אם היא משמשת כאן זרז הכרחי לתחושת ההיבלעות שסיומה ב”חוסר האונים”, היא חלק מהמהלך שהמיתוס העברי הקדום “יונה והלוויתן” מציגים.

פעילות נמרצת חוסר אונים

פעילות נמרצת נמצאת, כאמור לעיל, בציידו האחר של מסלול חוסר האונים – פעילות נמרצת. הפעלתנות המוגזמת מופיעה במיתוס העברי “יונה הנביא והלוויתן” בשפע. יונה הנביא בונה סירה מארגן צוות, הכול נכון למסע בים. חוסר האונים, תחושת אובדן שליטה וחוסר ישע, מתחילים להתרחש בלב ים. סערה פוקדת את הסירה והכול פרט ליונה שהלך לישון בבטן האוניה, מתפללים לאלוהיהם ואין מושיע. בסופו של דבר יונה הנביא נבלע על-ידי הלוויתן וחוסר האונים מגיע אל שיאו. בבטן הדג הנביא מתחיל להיפתח למהלך פילוסופי המושיע אותו מחוסר האונים ויוצר בו כפי שיוצר במיתוס אחר, “פינוקיו” (גם הוא נבלע על-ידי הלוויתן) שינוי המביא לישועה המיוחלת. יונה הנביא לוקח אחריות על מעשיו. הוא משלב בין הצהרות כוונותיו ומעשיו ויוצא אל דרך חדשה שמובילה אותו אל חיים חדשים. כמותו פינוקיו, עובר שינוי, ממצב של חוסר אונים ועשייה נטולת אחריות עובר “ילד הבובה על חוטים”, אל חיים בהם המוטיבציה, המאמץ וההתמד מובילים. המעבר מחיי בובה אל החיים של ה”ילד האמיתי” כוללים קשר עמוק בגורל חיי האדם, המשחררים אותו ממצב הבובה על חוטים בו היה קודם לשינוי.

צורה נוספת של היבלעות נקשרת בפרדיגמה מעכבת4 – דעות קדומות והמשגות שקריות. דעות קדומות ומושגים שקריים או פרדיגמה מעכבת המושרשים בילדות כמעט שלא ניתנים למחיקה באדם הבוגר. הם הופכים לקיבעון מחשבתי ואקט אלים כנגד כל מי שינסה להפר אותן. סיפורם של חמשת הקופים בכלוב ממחיש את נושא הדעות הקדומות.

במרכז כלוב ובו חמישה קופים הציבו מדענים סולם ובראשו ערימת בננות. כאשר קוף מסוים עלה על הסולם כדי לקחת לו בננה, המדענים שפכו מים קרים על כול ארבעת הקופים שנשארו בתחתית הסולם – על הקרקע. לאחר זמן מסוים, כל אימת שקוף כלשהו נסה לעלות על הסולם, היו אוחזים בו שאר הקופים או מונעים את עלייתו לסולם באלימות.

במשך הזמן הפסיקו הקופים לעלות על הסולם למרות הפיתוי של הבננות המונחות בראשו.

בשלב השני החליפו המדענים בהדרגה את הקופים. תחילה הוחלף קוף אחד. הדבר הראשון שהוא נסה לעשות היה לעלות על הסולם, דבר שנמנע ממנו בנחרצות ובמהירות על ידי שאר הקופים אשר הכו אותו. לאחר מספר ניסיונות כואבים הפסיק הקוף המצטרף לחבורה לנסות לעלות על הסולם.

הוחלף קוף שני אשר נסה לעלות על הסולם כקודמו. דבר שנמנע ממנו אלא שהפעם השתתף בהכאות גם הקוף הראשון שהוחלף בהדרגה הוחלפו שני הקופים הנוספים עד שלבסוף לא נותר אף לא קוף אחד מהקבוצה המקורית.

בקלוב היו עתה חמישה קופים שלמרות שמעולם לא ספגו מקלחת מים קפואים כולם המשיכו להכות בכל קוף חדש שנסה להגיע אל הבננות.

אם היה ניתן לשאול אותם למה הם מכים את כל מי שמנסה לעלות על הסולם, קרוב לוודאי שהתשובה הרצינית הייתה:
´לא יודע ככה זה היה מעולם…´5.

אנשים זוכרים ללא קושי מקרים שפוגשים בחייהם או נתקלים בהם בתקשורת התומכים בדעות הקדומות שלהם ונוטים לבטל מקרים המטילים בהם ספק.

בתחילת האינתיפאדה השנייה ב 8 ליולי שנת 2000 נסעתי עם מכוניתי ומחשב בו העותק הראשון של ספר זה לרמאללה. הכניסה לרמאללה הייתה חופשית באותם ימים. טרם נפתחו האירועים האלימים בין ישראל והפלסטינאים שכונו “האינתיפאדה השנייה”. שלושה ימים לפני תחילת האלימות הייתי כאמור ברמאללה. בדרכי הביתה שגיתי בדרך ועצרתי לבקש הדרכה מאנשים שעמדו בתחנת אוטובוס. שלוש פעמים עצרתי וביקשתי הכוונה. בשלישית מצאתי עצמי בתוך חוויה אלימה ביותר. דלתות מכוניתי נפתחו בבת אחת. שני אנשים נכנסו לאחור, אחד ישב לצידי, אדם רביעי משך אותי החוצה מתא הנהג והחמישי לפט אותי מאחור. האדם ששאב אותי מהמכונית הכה בי מכות נמרצות ששברו לי את הלסת כשזה אוחז בי. לפתע המכונית החלה נוסעת. נותרתי מאחור והאיש האוחז בי דחף אותי לכביש ונימלט בין הבתים.

כעבור דקה, בשעה 20:30 לערך ניגשו אלי שלושה בחורים צעירים וסייעו לי לקום. אחד מהם הציע לקחת אותי עד למחסום ואחר הסביר שהזמין, אמבולנס האמור לחכות לי ליד אותו מחסום שהם מציעים לי להתפנות אליו.

הגעתי לבית החולים כחצי שעה לאחר מכן, ודיווחתי על המקרה לכוחות הביטחון, לרופאים ולאריאלה שנהב זאבי ידידתי שהגיעה במהירות אדירה לחדר המיון בהר הצופים מביתה.

פרט לשיחתי עם אריאלה כול האנשים הוסיפו הערות בגנות הערבים וקיללו את התוקפים. נזכרתי באימרתו של אלברט אינשטיין ” קל הרבה יותר לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה” לא היה גם אחד מהם שהיה נכון לותר על דעותיו הגזעניות ולשמוע את הערותיי לגבי שלושת האנשים שהצילו למעשה את חיי גם הם ערבים.

“בשלב מאוחר יותר בחיים, אתה עשוי לרצות לשנות את דעותיך הקדומות, אבל הרבה יותר קל לשנות את האמונות האינטלקטואליות שלך מאשר את רגשותיך העמוקים. כך, למשל, רבים מתושבי דרום ארצות-הברית הודו בפני כי למרות שבתודעתם שוב אין דעות קדומות כלפי שחורים, עדיין הם חשים בחילה כשהם לוחצים יד של אדם שחור. התחושות הללו הן שרידים ממה שלמדו במשפחותיהם, בילדותם.6

המאמנת האישית שלי אריאלה שנהב זאבי אומרת שישנן דעות קדומות או פרדיגמות שמטרתן להעצים ויש לשקול בבואנו לפרק דעות קדומות אם יש באחיזה בהן רווחים כגון זריקת אחריות או הפסדים שהמשך האחיזה בהן מביא לאי עשייה ותקיעות. בין הדעות הקדומות שאנשים אוחזים שכיחות האמירות: “אין לי זמן”, “אין לי כוח” ו”אין לי כסף”. זאבי מסבירה כי שאלות כגון האם הפרדיגמה עדין מועילה לי ? האם כל מה שעזר לי בעבר יעזור לי גם בעתיד ? או מהם הפרדיגמות שאנשים מצליחים אוחזים בהן? ובמה שונות האמונות שלהם מהדעות הקדומות שלי ?

זאבי מבדילה בין דעות קדומות מועילות ומחבלות ואומרת שבבואנו לפרק דעות קדומות עלינו לשאול

מתי פרדיגמה/הנחת יסוד/דעה קדומה מסייעת לנו ואל לנו לשנותה, ומתי היא מחבלת באינטרסים שלנו או בהתקדמות שלנו לקראת היעד שהצבנו לפנינו?

סטיבן קובי7 מסביר שמקור המילה ביוונית. פרדיגמה – מודל, תיאוריה, תפיסה, הנחה או מסגרת התייחסות. במשמעות הרחבה יותר, משמעה הדרך שבה אנו “רואים” את העולם – לא באמצעות חוש הראייה, אלא במובן של תפיסה, הבנה ופירוש.

ניתן לראות דעות קדומות – פרדיגמות כתיאוריה, הסבר או מודל של משהו אחר, באמצעותו בעל הפרדיגמה מפרש את חוויותיו ואלו לא עוברות דרך החושים אל המשגות נכונות אלא אל המודל, התיאוריה שמהווה מסגרת התייחסות. ניתן לפרק דעות קדומות בתהליך אימוני מסבירה אריאלה שנהב-זאבי ומוסיפה שהאדם מניח שהדרך שבה הוא רואה את הדברים משקפת אותם כמות שהם או כפי שהם צריכים להיות בתחילת התהליך.

NM. התלונן על שה”חברה” בעבודה לא צוחקים מהבדיחות שלו. תוך דיווח על התרופות הפסיכיאטריות שהוא לוקח. תלונתו מפגישתנו הראשונה נרשמה בזיכרוני, אבל לא ייחסתי לה כול חשיבות. הבעיות שנתקלנו בהן היו כה גדולות שהערה זו נזנחה כמעט לגמרי. ארבעה חודשים לאחר מכן NM. החליט לעזוב את הכדורים הפסיכיאטריים ולעבור לתמציות האבנגורי. שבוע לאחר ש NM. החל להיחשף לתמציות האבנגורי (פורמולת דמטר: אלה, חמניה, שרף האורן) ולהפסיק לקחת כדורים פסיכיאטריים חלה תפנית מרשימה בעבודתנו. NM. הגיע באיחור, מתייפח וביקש ממני כסף למונית שהסיעה אותו. “אחזיר לך בצ’ק עם התשלום עבור הפגישה”, העיר תוך כדי צעידתנו אל חדר העבודה. התיישבנו ו NM. סיפר שהפורמולה נשברה לו. “כול כך חזק היא עובדת עליך” הערתי ו NM. ביקש הבהרה. סיפרתי לו שמורתי תמי נתנזון נהגה לומר שפורמולה שמתקלקלת או נשברת היא פורמולה שמעוררת התנגדות והיא אותה פורמולה ש”עובדת” חזק על נפשו של הנחשף אליה.

האחראי על המשמרת באותו ערב התלונן שהוא מזלזל בו. NM. התייפח ולא הצליח להוציא דבר מפיו, עבר זמן ארוך, שתקתי, לבסוף שאלתי בחצי פה: “על מה אתה בוכה”? ניסיתי לדובבו. “על החברה, אני נאלץ להיפרד מכמה חברה טובים לעבודה.” לאחר כרבע שעה הבנתי שפוטר אבל לא הצלחתי להבין אם אמרו לו מדוע. לבסוף, כמו שמתרחש באותן פגישות רבות עוצמה, התעלומה הלכה והתבהרה.

NM. פוטר בשל כמה ליקויים בעבודה. הוא נהג שלא ללבוש את הבגד הנכון, או כראוי, להיעלם אל תוך משימה מבלי לידע את האחראי ועל-פי שיקול דעתו. נראה כמי שמעורר בעיות ומפגין עצמאות בלתי נסבלת.

הוא לא הצליח להסביר לי למה הוא נוהג ככה. לפתע, NM. רמז שהיה חש כמי שעומד בפני ביקורת מבזה, במהלך העבודה: “אני חש כמי שעומד מול קיר”.

ש: מה הקיר אומר לך?

:NM הוא מזלזל בי.

ש: זה גם מה שמנהל המשמרת טען כלפיך. מה עוד אתה שומע?

NM: שאני לא גבר.

ש: ואתה מאמין שזה נכון?

NM: זה לא מדויק

יצאנו ללחיצות וחזרנו אל הסיפור. התמונה התבהרה ומיקומו של ה”אתה” החל חודר אליה, כנהוג בטכניקת שלושת הסיפורים. אלא שבמקרה של NM. מיקומו של ה”אתה” היה בשלב זה עדין מצומצם.

ש: האם תוכל לחזור על דברי הביקורת שאתה מדמיין שהאנשים מבקרים אותך.

NM: אותו דבר.

ש: תוכל לרשום לי כשעורי בית, את דברי הביקורת?

NM: לא, כי אין לי כרגע הזדמנות.

ש: תוכל להעלות דברים מהזיכרון, אתה חש שאני מזלזל בך.

NM: אני הוא זה שמזלזל בעצמי. אני לא חושב שמנהל המשמרת זלזל בי, אני זלזלתי בו. הוא אדם בן 35 שעדין מתגורר עם סבתא שלו, זה מבזה בעיני, אני מזלזל בעצמי ומדמיין שזה אתה, שמזלזל בי, אבל אני לא יודע אם אני מדמיין, אולי אתה באמת מזלזל בי, אבל אתה לא מגלה לי, איך אדע.

ש: ואשר לשאלתי…

NM: אני חש שהם צוחקים על המוזיקה שאני מאזין לה.

ש: הם שמעו אותה פעם?

NM: לא.

ש: אז איך זה, הם לא שמעו אותה, אני מספר להם עליה, ואחר-כך מדמיין שיש להם משהו נגדה, אבל זה לא אומר שהם באמת חושבים ככה.

ש: האם אפשר לומר שאתה נעלם, נבלע בתוך מרחב העבודה בגלל הדברים שאתה חש שנאמרים עליך?

NM.: גם כשהם לא צוחקים מהבדיחות שלי אני חש כמי שנעלם, כן אני נבלע, יותר נכון לומר נשען, אני צריך להישען.

ש: אני לא מבין למה אתה מתכוון ב”נישען”.

NM: אני מחפש דמות חזקה כדי להישען עליה.

ש: ואם היא חזקה מאוד אתה שומע ממנה ביקורת?

:NM לפעמים.

ש: וכדי שהביקורת לא תבלע אותך, אתה מגזים בצורך שלך להפגין מיוחדות?

NM: זה קרה לי גם בעבודה הקודמת, אז אם אתה זוכר לא יכולתי לסבול שדורשים ממני לפעול על-פי הנחיות מדויקות.

NM. התגלה כמי ש”בועט” במערכת אליה הוא רוצה להשתייך. התנגדותו נראית כהתרסת נגד, כהפגנת עצמאות מוגזמת, בהחלט התנהגות שאפשר לראות בה מזלזלת, אבל באותה פגישה ששנתה את פני עבודתנו מקצה לקצה, התגלתה תמונה אחרת. NM. היה שומע ביקורת מבזה, בדמיונו. הביקורת הייתה קשה: אתה לא גבר… ביקורת שהייתה מוחקת אותו, משתקת אותו לגמרי, בולעת אותו אל קרביה, כדי להימנע מהיעלמות במרחב המבקר שאל תוכו NM. השתוקק להיכנס ולהשתלב בו הוא מצא לו דרך מקורית לשמור על נפרדות. דווקא דרכו זו של NM. היא שהביאה לכישלונותיו בהשתלבותו בחברה.

המגעל שסירטתתי ל NM. בסוף פגישתנו היה מעגל הביקורת המבזה.

אי-אלימות

התבונה של הגיל השלישי (42 – 55) מולידה תורה חדשה של אי-אלימות. שיח וקשב שבאים להציע דרך חדשה, דרך שנייה בוגרת ואלטרנטיבית לדין וחשבון: דרך המאפשרת פריצה מתוך מעגל סגור של אלימות ושיח אלים אל צורת התנהלות המכבדת את הרגשות והמחשבות גם את הקיום האנושי שב”אתה” כזה הנמצא ב”אני”.

ד”ר הארוויל הנדריקס, המתגורר במכסיקו, יוצר השיטה “Imago Relationship Therapy” “אימגו”, נכשל במערכת נישואיו והחל לחקור את הסיבות שהובילו אל כישלונו הצורב כבעל ובן זוג. המחקר של הנדריקס הוליד התבוננות בשיח האלים, במאבקי הכוח, בביקורת האישית ובהשפלות ההדדיות. כתיבתו של הספר “לבסוף מוצאים אהבה” (1992) בהוצאת אחיאסף ובמקור Getting the Love You Want: A Guide for Couples8 מתייחסת לנושא האלימות, השיח האלים מול השיח הלא-אלים. “לבסוף מוצאים אהבה” היה למדריך לזוגות נישואין והשפיע רבות על הטיפול הזוגי והשימוש בשיטת ה”אימגו” שהארוויל הנדריקס ייסד.

בעזרת תהליך הדרגתי, תרגיל אחרי תרגיל, מבקש הנדריקס לאפשר לקורא להקדים ולהיכנס אל המחשבה השנייה והבוגרת של הגיל השלישי: להחליף עימות וביקורת עם מערכת יחסי גומלין הדדית. הספר מציג סדרת תרגילים לשיפור המערכת שמערערת יותר מכול את הקשר הזוגי את מערכת היחסים בעבודה, בבית הספר ובין חברים קרובים: השיח האלים.

שיטת ה”Imago Relationship Therapy” פשוטה. המטופלים יושבים זה מול זה ויוצרים “תמונת ראי”. זוגות שפניהם לגירושין מתמקדים בפרטי הסוגיה השנויה במחלוקת. הם לא מצליחים להרחיב את השיח מעבר לנקודת הקונפליקט. תמונת הראי המצויה כיום בשימוש נרחב בתראפיה של נישואין, מבקשת מהמטופל לחזור במילותיו אחר הדברים הקשים ששמע מבן שיחו לדוגמא:

הוא:”את חושבת רק על עצמך”

היא: “אתה אומר שאני אמא מנוולת, כשלון אנושי שמקדמת את הקרירה שלי על חשבון הילדים”.

המטפל: “לא אלו הדברים שנאמרו.

היא: “אתה אומר שאני אנוכית”. המטפל: זה קרוב יותר לנאמר9.

ה”אימגו” היה לשיטה נפוצה שמשיבה אל מרכז הטיפול פילוסופיה עתיקה של אי אלימות. הראשון לדון בשיח השני ה”לא אלים” היה איש דתי מתי.

מתי הקדוש מביא את דבריו המפורסמים של יהושע ב”דרשת ההר” (הבשורה ע”פ מתי פרק ה’ 39-45) והופך בכך לראשון הדן בדרך השנייה:

” 39 ואני אמר לכם אל-תתקוממו לרשע והמכה אותך על-הלחי הימנית הטה-לו גם את-האחרת: 40 ואשר יחפץ לריב עמך ולקחת את-כותונתך תן-לו גם את-המעיל: 41 והאנס אותך ללכת עמו דרך מיל לך אתו שנים: 42 השאל מאתך תן-לו והבא ללות ממך אל-תשב פניו: 43 שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את-איבך: 44 ואני אמר לכם אהבו את-איביכם (ברכו את-מקלליכם היטיבו לשנאיכם) והתפללו בעד (מכאיביכם ו) רדפיכם: 45 למען תהיו בנים לאביכם שבשמים אשר הוא מזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על-הצדיקים וגם על-הרשעים”10.

לב טולסטוי נמנה על ראשוני היוצרים של התורה לאי-אלימות בעידן המודרני. הסופר הפציפיסט לב ניקולייביץ’ טולסטוי הושפע רעיונית מהסופר האמריקאי הנרי דיוויד תורו, מחבר המסה “מרי אזרחי”, שותף מרכזי ב”רכבת המחתרת”, בה הוברחו, בניגוד לחוק שאסר על הסתרת עבדים נמלטים, אלפי עבדים שחורים לקנדה מארצות הדרום של ארצות-הברית. שני הסופרים טולסטוי ותורו וקריאתם להתנגדות לא אלימה השפיעו רעיונית הן על מהטה גנדי והן על מרתין לותר קינג. אי-האלימות שהוביל את שני המנהיגים: קינג וגנדי חתרה תחת כוחם של השליטים דרך הימנעות מכוונת משיתוף פעולה עמם. רעיון שמקבל אל תוכו את הגישה הטאואיסטית לאי אלימות שהוזכר במבוא, ונקשר ב”פעולה חסרת מאמץ. שם “וו וויי” בסינית Wu Wei – אל תפעל, אל תעשה כלום, הווה אומר רוקן את הגוף והראש מכל הרוחות והמחשבות ובכך התכונן למפגש של האיחוד עם הטאו המוחלט. גם בפרקי אבות ה’, כב’, נמצא ביסוס לאי-אלימות, ווכן במשנה במסכת סנהדרין ד’, ה’: “לפיכך נברא אדם יחידי; ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.” הטקסט מדגיש את ערכו של האדם האחד, אשר קיומו לפי אבות דר’ נתן לא’, ב’, “שקול כנגד מעשה בראשית כולו”. רבים רואים במקורות אלו את היסוד היהודי לשיח השני, לדיאלוג הישיר והלא-אלים. נוסיף על כך כי בתלמוד, במסכת סנהדרין עד’, ע”א שב הדיון ומחזיר את דברי מתי באמצעות דברי רבא אל הבמה, רבא מסתמך על העיקרון לפיו האדם לא רשאי להציל עצמו בהריגת חבירו, ואומר למספר על אחד שהמושל הציב בפניו אולטימאטום לפיו עליו לצאת ולהרוג את פלוני, “ואם לא – אהרוג אותך”: “שיהרגוך ואל תהרוג”. את קביעתו זו מסביר רבא כדלהלן: “מי אומר שדמך סמוק יותר? שמא דמו של אותו אדם סמוק יותר. (מסכת סנהדרין עד’, ע”א.). שיאה של התפיסה היהודית בנושא אי-האלימות נקשר בערך החיים כשלעצמם ולא באינטרסים לטווח ארוך או קצר. התלמוד (מסכת ברכות) מכיר בזכותו של אדם לחיים. זכות שאיננה תלויה כלל במעשיו גם אם הם רעים. סיפור על ר’ מאיר וברוריה אשתו מובאים שם ומאשרים את ההבחנה היהודית בין המעשה האלים – הרע והאדם העושה אותו. בריונים שפעלו בשכונתו של ר’ מאיר, היו “מצערים אותו הרבה”. לכן התפלל ר’ מאיר למותם. ברוריה, שהסתמכה על הכתוב בתהלים קד’, לה’ “יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם”, טענה כנגדו: “האם כתוב חוטאים? חטאים כתוב! …כיון שיתמו חטאים – ורשעים עוד אינם. אלא, בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה!” (מסכת ברכות י’ ע”א). ר’ מאיר קיבל את ההבחנה בין המעשה הרע לבין האדם העושה אותו, וביקש עליהם רחמים, ואכן הם חזרו בתשובה.

דברי מתי מבצבצים בין שורות רעיונותיו של תורו, שהוזכרו לעיל, למשל, בהפניית הלחי השנייה גם בדרישה להימנעותו של אדם מלקיחת חלק במעשה לא צודק. “על האדם להימנע מפעולות כאלו” לדעת תורו והימנעותו זו הינה בראש ובראשונה הימנעות פסיבית ולא זו ששואפת להביא לשינוי המצב. הדיאלוג הלא אלים, כפי שפגשנו בתלמוד שונה ומבקש לפנות אל תוכו של האדם ולשפר את כוחותיו הטובים, כך שהרעים ייעלמו משם. בעוד תפיסתו של תורו משיבה את מסורת אי האלימות שמקורה במתי, הדיאלוג האקטיבי, תבוני זה השואף לשנות את המצב הפנימי מחזיר את הדברים שבמסכת ברכות למרכז הבמה.

הדיאלוג הישיר, הרגשי והלא אלים מושפע מיכולת הקשב. מדובר בדיאלוג ישיר ולא מניפולטיבי הוא עולה ובא על-מנת לבטל את המניפולציה שמייצרים רגשי אשם ב”אתה”. דיאלוג תבוני וישיר מנסה לשנות את המצב האלים בקרב בני-האדם, בקרב זוגות ואפילו עמים למצב טוב יותר ונראה שעקרונותיו הנוצרים והיהודים מתקיימים בו בהרמוניה. דיאלוג כזה עומד במרכז שיטתם של מריאן סטיוארט וג’וזף ליברמן. שיטה לטיפוח דיאלוג תבוני וקשוב, שיטה להשגת שליטה בתקשורת רגשית 11.

דיאלוג אלים דולה עוצמות רגש מתוך נבכי ה”אתה” ברגעים ספורים. טקסטים כגון: “מה את\ה חושבת לעצמך, את\ה מעצבן\נת אותי או אני כועס\ת עליך נכללים בדיאלוג האלים. הם מפעילים ב”אתה” מנגנון הישרדות פשוט בו ה”אתה” בוחר בין שתי אופציות בודדות שמסתכמות בתגובת ה”הילחם או ברח”, כפי שכינה אותה הפיזיולוג האמריקני שהוזכר במבוא, וולטר ברדפורד קנון (Walter Bradford Cannon ) בשנות ה – 30. מיוחדות ניתנת למילים כגון כעס ואשמה והפסקה, קטיעה של שיח בו הרגש עולה כמחווה של רצון טוב. השימוש בכעס ואשמה מקפיץ את הרגש הלוחמני מתוך ה”אני” גם במצב של רגיעה וכן מתן תחושה ל”אני” המדבר שה”אתה” החמיץ את התוכן הרגשי שהגיש לו וקטע בשל כך את דבריו.

החל מגיל 40 מתפנה ה”אני” לתכנים הרגשיים שבדיאלוג ומשלב בהם תבונה. הוא ממעט להשתמש במושגים אלימים כ”כעס” ו”אשמה”. הוא קשוב למעמקיו של הכאב ולא חש עוד כמי שטובע בו בשעת הקשב. “מה היה הדבר הקשה ביותר עבורך” משפט ששב ועולה בשעת השיחה בגיל השלישי. המחשבות מתרכזות במרכז הבעיה ומאפשרות לדלות את כוחות הנפש הנחוצים לפתרונה. “מה הדבר שיסייע לך יותר מכול לפתור את הבעיה” שאלה שעולה ומחליפה את האשמה או הביקורת. דיאלוג מסביר ולא מאשים כגון “כשאני מסתכל על איך שאתה נוהג בי בשעה כזו וכזו אני מאוכזב, משום שאני מצפה ש… ” הנפש נוגעת כך ישר בלב הבעיה במעמקיה ומשאבי הנפש שכבר קיימים ויכולים לסייע לצאת מהבעיה ולהתאושש מוציאים את ה”אני” גם את הזוג ממצבים שנראים תחילה כבלתי אפשריים. אין צורך לתת פתרונות. ה”אני” הזוכה בקשב יחשוב עוד רגע וגלגל ההצלה ימצא במחשבתו. הוסר הרעש מהמוח הרגשי, תאוצת הלב פסקה והמוח הקוגניטיבי שב לתפקד כהלכה.

ככול שחודרת התבונה לשיח משתפר הדיאלוג ומשיב את הלהט לשינוי האופייני ל”אני” בגילאי הארבעים. התבונה חודרת אל החיים ודוחפת את ה”אני” הלאה ובמקרים רבים ונוס תנצח וה”אני” יתחיל להתהוות בזרועותיה של זוגיות חדשה שכוללת לא בהכרח “אתה” אחר. כשהדיאלוג התבוני איננו מתפתח ה”אתה” ימצא בדמות האחר.

B הגיעה לפגישה נסערת בידה אחזה הזמנה רשמית לדיון ראשון בבית המשפט לענייני משפחה. היא פחדה ממה שעומד להתרחש. זו פעם ראשונה שרצונה שלה עמד במרכז חייה. B רצתה להיפרד מהגבר האלים, העומד בראש חטיבה מיליטאנטית, שמתעלל בה נפשית זה שלוש שנים. Z עו”ד שאליו פנתה ביקש סכום עצום וכך הגיעה B לבחירה באופציית הגישור. פתיחת התיק בבית הדין לענייני משפחה עלתה לה רק 500 ¤ ושאר השירות ניתן ללא תשלום על-ידי המדינה. כהקדמה למהלכה התייעצה B עם S – אחת ממטופלי שעברה תהליך דומה והגיעה בסופו, תוך שלושה חודשים בלבד לתנאים שלא חלמה עליהם בתחילת המהלך.

Z החל מתקיף את B בדיאלוג אלים לפני שלוש שנים. נושאי ההתקפה סבבו שלושה יסודות, זמנים, סדר וניקיון וכסף. Z היה נכנס לטראנס של אלימות מילולית בכול פעם שהשניים עמדו לצאת מהבית לאירוע חברתי. בנושא הניקיון הייתה לו אובססיה לסדר בבית.” גם לנקות את לא יודעת, מטומטמת…”, ” את לא רואה שהחולצות לא מונחות אחת על השנייה בארון, אפוא גידלו אותך, מטמטמת!!!”… נושא הכסף כלל התנפלות עם כול הוצאה והוצאות כספית ש B עשתה מחשבונם המשותף בבנק: “איך את מעזה לבזבז כול כך הרבה כספים ועוד על סיגריות?”, “את יודעת כמה כסף את מוציאה על הטיפול הזה, מה את מפגרת, מה זה בכלל נותן לך?!” Z הוא בחור צעיר בראשית שנות ה 30 לחייו, מצ’ואיסט בעל תרבות פטריארכאלית שבא ממשפחת תעשיינים משגשגת, ואת עמדותיו הסקסיסטיות ירש מאביו. Z דרש שליטה בכול הקשור להתנהלות התא המשפחתי. הוא חש כי בטחונו העצמי תלוי בכושרי שליטתו בכול המתרחש בינו ובין B. לאחר שלוש שנים B נשברה ופנתה אלי ולאחר 3.5 שנים של טרור, משלא עמדו כוחותיה באלימות המילולית שהתרחשה בבית היא הפנתה את כול מאווייה אל בית הדין לענייני משפחה. מאחר שאינני חסיד של גירושין הצעתי ל B להפריד את תהליך הגירושין מהטיפול בדיאלוג האלים ומפרוק השותפות הכלכלית ביניהם. במקרה אחר שבו טיפלתי באותה תקופה לאחר הסכם חלוקת הרכוש חזרה האהבה אל בני הזוג. מכול מקום תהליך פרוק השותפות הכלכלית החל וראשיתו כאמור המכתב שמזמן אותה ואת Z לתחילת תהליך גישור שמטרתו פרוק השותפות הכלכלית בינה ובין Z.

B רעדה, Z לא פסק להשתולל מרגע שפתח את המכתב: “מטומטמת, אידיוטית, מה את חושבת שאת עושה”? “אני לא חוזרת בי. השיבה B לZ ו Z שכול סדרי עולמו עמדו להיחרב צרח בקולי קולות “אני לא בא לדיון המזוין שלך”. במצב דברים זה יצאה מהבית כשפניה אל הפגישה שנקבעה קודם לכן.

נושא הפגישה היה דיאלוג-אלים ופירוק היסוד התוקפני והאלים ממנו. לכן, הפניתי את התעניינותי לנושאים שמקפיצים את הפיוזים של Z. חומר הכרחי לטיפול בפירוק האנרגיה האלימה של הדיאלוג האלים. השימוש בכללי הפירוק הקלאסיים: למשל, ההמלצה להימנע ממילים מסורתיות שמעוררות תגובת הישרדות של פגע או ברח, כגון כעס וכישלון במשפטים מסוג “אתה מכעיס אותי” או “למה אתה תמיד נכשל”? אינם רלוונטיים, מניסיוני במצבים של התעללות נפשית מתמשכת. “מה מסעיר את רוחו של “?Z. שאלתי את B. היא הרהרה והחלה להשיב בהדרגה בסופו של דבר העלתה שני נושאים שמפעילים את מנגנון ה”פגע” ב”אני” המעורער של Z: כסף והזכרת שם אביו. “אני לא יכולה להזכיר את שם אביו ובמיוחד לא כהשוואה אל Z”.

על-מנת לפרק את הדיאלוג האלים הוטל על B להימנע מאזכור שני הנושאים הללו: כסף, שם אביו של Z. הם הגפרור שמצית את אש האלימות בנפשו. מצאנו בהדרגה את הדרך להימנע מאזכור מושג בשם “כסף”. בחרנו שגם אם נושא הדיון העומד על הפרק ביניהם פרוק השותפות הכלכלית לא נשתמש בשום צורה שהיא במושגים: כסף, בנק, רכוש, כרטיס אשראי, צ’קים ואפילו לא כלכלה.

אז מה נגיד לו, הרי Z משתולל וטוען שלא יבוא לדיון.

בחרנו להמתין 10 ימים, לאפשר ל Z להתפרק מהעוצמה הגברית שאוחזת בו ולהמתין עד שתירגע והפאניקה תבוא במקומה. ואת הדיון נעביר בהדרגה מדיון אלים לדיון לא-אלים ובכול מקרה לא נאפשר לו לפתח את האלימות מעבר לשבוע ימים כדי שהפחד, האימה והפאניקה יגיע אליו. בחרנו לדבר רק על הביטחון העצמי של B שהתערער בתקופה האחרונה ושZ יכול, כאדם בשל, מבין ובעל אכפתי ומלא אהבה לעזור ל B להשיב לעצמה את ביטחונה העצמי.

B: עמדה מול Z במבט שקט, תמים ואמרה: “Z מה כבר אני מבקשת ממך, לסייע לי להשיב את ביטחוני העצמי. Z הרי אתה בעצמך ער להתדרדרות שלי בתקופה האחרונה. Z, אם תאפשר לי התבוננות מחודשת על המשאבים הפיננסים של התא המשפחתי ביטחוני העצמי יחזור אלי. Z עמד פעור פה. נדהם. “מה את אומרת?! צרח. אחרי הכול הדיון הוא דיון שאמור להביא לחלוקת הרכוש ובהמשך, ורק לאחר סיום פעולת הגישור בפרוק התא הכלכלי והבהרה מה שיך ל B ומה יישאר ברשותו של Z אמור הדיון לעבור מבית המשפט לענייני משפחה לבית הדין הרבני שיכול בשלב זה רק לאשר את הגירושין.

B לא ויתרה. היא התאמנה במהלך הפגישה לכול האפשרויות שZ יצור והתעלמה מהיסוד שמצית את אש האלימות. B המשיכה: “Z אני מבקשת שתעזור לי לחדש את ביטחוני העצמי שקרס, אני מצפה ממך שתסייע בעזרת כוחותיך, בעזרת השכל שלך Z גם בעזרתם של האנשים הסובבים אותך (רמז לאב) להתבוננות מחודשת במשאבים”. Z השתתק ו B המשיכה בהוצאת הכוח המרכך מה”אני” של Z “מה אני כבר מבקשת ממך Z, התבוננות מחודשת? אחרי הכול אתה בא ממקום שבו כול פעם עושים הערכות מחודשות, בונים תרחישים משתנים. תראה Z אני מבקשת ממך הערכה מחודשת, התבוננות חדשה שתשפר את ביטחוני העצמי”. B המשיכה בעדינות, בפנים תמימות את המתקפה המיילדת רכות ב”אני” של Z. היא הקפידה לשרבב את שמו של Z בכול משפט, בכול הזדמנות שנמצאה לה, כדי ליצר ב Z הקשבה לדבריה ממקום אינטימי וקרוב: “אני מצפה ממך Z שתסכים להתבונן מחדש, ביחד Z נביט ביחד על המשאבים הפיננסיים של התא המשפחתי”. B לא הגישה את הלחי השנייה. היא המשיכה מתוך נחישות, בשקט ופרקה לבנה אחר לבנה את המוטיב האלים בדיאלוג “אחרי הכול Z אתה גבר מתקדם Z, גבר שרגיל להתבוננות מחודשת במקום העבודה, אסטרטגיה מתחדשת Z פשוט מתאימה לך, מה גם Z שהיא תוליד בי ביטחון עצמי וכך אוכל להיעזר בך Z ובתושייה שלך כדי להגיע לחיים שיש בהם ביטחון אישי”.

B לא ויתרה. בהתחלה זה נראה לה מלאכותי, אחר-כך B גילתה שהיא מתפתחת מזה, מתחזקת ומלמדת את עצמה התנהלות חדשה, תפקיד שלא הכירה אותו קודם. היא אהבה את מה שקורה לה עם המהלך הזה ואפילו נהנתה ממנו. היא הלכה והתחזקה. B צמחה והשתנתה ללא הכר. היא החלה לנהל את חייה על-פי רצונה. השינוי שעברה ניכר במקום עבודתה והיא קודמה באופן משמעותי. פרוק הדיאלוג האלים בבית הצליח. מבחינה פורמאלית היא השיגה א מבוקשה, זה פשוט עבד אבל מעבר לכך B התנסתה בחוויה שהביאה אותה אל פתחם של חיים חדשים.

לעזרתה של B עמדו שלושה דברים הנחישות להחיות את רצונה, המפגשים השבועיים שכללו שיחות, אימון ולחיצות על הגוף ופורמולת תמציות לפירוק דיאלוג-אלים שכללה 6 תמציות: ציפורן חתול, זקרנדה, ROCK ROSE, עלי דפנה, אלה וחמנייה.

כעבור חודש: השניים הגיעו להסכם חלוקת רכוש שנחתם בנוכחות שופט כחודש לאחר הפגישה המתוארת למעלה

כעבור שנה: השניים החליטו לרכוש דירה חדשה ולעבור אל ביתם החדש, בית מפואר למדי והחיים ביניהם החלו מתנהלים על מי מנוחות.

105. ציפורן החתול – נגד טרוף גברי והתעללות מילולית – משפרת קשב וכושר שיחה. ציפורן החתול מעדנת אדם פולמוסי, מעליב בדיבורו, הנוטה לריב ומדון לווכחנות עם חבריו. התמצית מלמדת הקשבה, סובלנות לנאמר, מאיטה את צורך התגובה המידית ומעדנת את שפת הדיבור. תמצית נגד דיאלוג-אלים.

29. זקרנדה (סיגלון) – תמצית לאנשים הססנים שמתקשים לסיים דברים מפני שהם משנים אותם כל העת. להבדיל מהקלמנטיס בעל האנרגיה הדו-מינית שנקשרת בטיפוס שלא מסיים דברים בגין הזיות ומתהלך כאסטרונאוטים, הזקרנדה בעלת אנרגיה נשית ומקור ההיסוס בהפרעות שבאות מבפנים (לילית פנימית). תמצית הצלה המצב בו האדם מתעלף.

ROCK ROSE 53- 26 – תמצית מצב לפאניקה והיסטריה. טוב לסיוטים. מצב – פועלת מידית – להרגעה מידית. מסייעת להתפתחות התודעה הדיפוזית. מסיעת לתמציות ההרגעה.

70. עלי דפנה – LAURUS NOBILIS – ער אציל – לחיזוק הקו האסטרטגי, להבהרה חשיבתית, בעיקר ההגיונית, בגיוס כוחות לקראת משימה קשה, לקראת בחינה, הרצאה … לגיוס וחיזוק כושר הריכוז, לאסרטיביות, התמצית מסייעת בהצלחה רבה בגיוס כוחות ה”אני” ומאפשרת לאדם הלוקח ממנה לעמוד טוב יותר במשימה שבחר לעמוד בה. התמצית ממקדת את האדם לנקודה אחת שבחר בה ומסייעת לו לגייס את הכוחות מקרקעית הנפש כדי להגיע אליה. בעלת אנרגיה גברית. מצב – לפני תחרות, לספורטאים, לרקדנים, למתעמלים, לפני מסע בחירות – לפוליטיקאים, לקראת מבחן. התמצית מורידה פאניקה. פועלת מידית. 1. אלה הארצישראלית – – PALAESTINA PISTACIA א. תמצית מפרחי האלה תמצית לאהבה, מחזקת תחושת אהבת האם. משתמשים להרחבת עוצמת כוחות הזכר שב”אני”. להרחבת כושר ההישרדות ב”אני”. מפתחת רגישות למתרחש בחוץ וסקרנות לפרטים חיוניים להמשך התהליך שנבחר ללכת בו. התמצית משמשת זרז במצבים של תקיעות ומניעה את האדם לעשות משהוא מנקודה מסקרנת. היא מאפשרת זיהוי תחכים, לגבור על כוחות נסתרים, בוגדים ותחכים אפלים שפועלים מאחורי הקלעים נגד ה”אני” – נגד תחכים שפועלים נגד אדם במרחבו אבל מבחוץ. תמצית חובה לפוליטיקאים ולאנשי קרירה. התמצית משמשת גם כתמצית חיזוק בפורמולה.

68. חמנייה Sunflower: תמצית לאהבה, התמצית מחזקת את תחושת אהבת האב הבסיסית, נותנת תחושה של הימצאות האב בסביבה. מסייעת במקרים של אב נעדר, נגד השפלה ורגשי עליונות (נגד דמימת ה”נפוליון או כינה”), התמצית מאזנת תחושת עליונות וגאוות יתר נגד “אגו-טריפ” שנועל את כושר ההתבוננות במציאות, מאפשרת ומסייעת להתפתחות החושית, מחזקת את תחושת הגוף, את הקשר בין הגוף לרגש, ומסייעת בשיפור מערכת יחסים שוויונית בין אדם וחברו – החמנייה מסייעת בסילוק והרחקת חנפנים. התמצית ממוססת ומגמדת רגשי נקם ומאפשרת לתקן מערכת יחסים קוטבית בין אב ובנו, בין חברים שקשריהם נותקו והפכו מידידות לשנאה מגשרת בין בני זוג העוברים תהליך גירושין קשה, בהתפוצצות ברית מסחרית, מקצועית ומגשרת בין מעסיק ועובדיו. תמצית בעלת אנרגיה גברית – מסיעת במערכת יחסים שוויונית. תמצית לאהבה ולהצלחה. משפרת את כושר הראיה. לפיתוח תודעה ממוקדת ותודעה ממשגת.

תמצית מצב: פועלת מידית במצבים של זעם ותחושת נקם. התמצית משמשת גם כתמצית חיזוק בפורמולה.

בבליוגרפיה:

[1] אפלטון, פלבוס, מיוונית יוסף ג. ליבס, בהוצאת שוקן משנת תשל”ה, עמ’ 459.

[2] ראה מחקר על תוקפנות בקרב בני הנעורים Dodge A. Keneth, “Emotion and Social Information Processing”in Dodge A. Keneth and J.Garber “The Development of Emotion Regulation and Dysregulation, New York: Cambridge University Press, 1991.

“אילוף האני” והעדרו ניכר במחקרים שעקבו אחרי ילדים. במחקר שנערך במונטריאול הסתבר כי העדר אילוף תקין מבצבץ כאלימות ועוינות בקרב ילדים בני חמש בגן הילדים. לאחר מעקב שנמשך עד לגיל ההתבגרות אחר הילדים האלימים שנחשפו התגלה כי היותר אלימים בין ילדי הגן היו אלו שפיתחו נטייה לעברינות בגיל 14. ראה מחקר של טרמבלי וצוות מרעיו. Tremblay Richard et al., “Predicting Early Onest of Male Antisocial Behavior from Preschool Behavior”, rchive of General Psychiatry, sept. 1994.

איבוד עשונות בנקל נובע מהעדר “אילוף” ב”אני” איננו מתבטא רק באלימות (בעיקר בשתי שנות הלימודים הראשונות, גם ברמת הריכוז והשגי התלמיד בתחום הנלמד. הילד ה”בלתי מאולף” מוצא עצמו כ”סתום” בעיני עצמו ובשנת הלימודים השלישית דומה כי גורלם נחרץ, ילד כזה מופנה בדרך כלל למסגרות של חינוך מיוחד. בשנת הלימודים הרביעית או החמישית הילדים הללו כבר נחשבים “בריונים” והילדים ה”מאולפים” דוחים אותם ומתקשים לקשור עמם קשרי ידידות בנוסף לבידודם החברתי כשלונם בלימודים זועק עד לשמיים. בין השנה הרביעית לתשיעית נערים אלו מוצאים עצמם בחבורת עושי צרות צעירה, הם מרבים להעדר בדחיפות מבית הספר,צריכת הסיגריות, אלכוהול וסמים בקרבם גדולה פי חמישה מצריכתם בקרב הנערים ה”מאולפים”. בין שנת הלימודים השביעית לתשיעית ה”אני” הפרא מתחבר אל נערי רחוב והוא מצטרף אליהם ומשוטט ברחובות, מוגדר כאבריין ומנודה מחברת ילדי בית הספר ומוצא עצמו נושר מהלימודים. השחף אל עולם העברינות מתחיל בפשעים קטנים, כמו גניבה בחנויות וסחר בסמים. במחקר שנערך על בנות נמצא שיש הבדל בין נערים ונערות, הנערות נשארות מקושרות עם חבורת הנערים המאולפת, הן שומרות על פופולריות. עובדה מענינת נוספת נקשרת בלידות. כ 40% מבין הנערות במחקר שעקב אחריהן ילדו עד לסיום הלימודים בבית-הספר התיכון.

Block J. “on the Relation Between IQ, Impulsity’and Delinquency”, Jurnal of Abnormal Psychology 104, 1995., Undrwood M. and Albert M. “Fourth-Grade Peer Status as A Predictor of Adolescent Pregnacy”April 1989.,

Patterson R. Gerald, “Ordery Cange in a Stable World: The Antisocial Trait as Chimera”, Jurnal of Clinical and Consulting Psychology 62, 1993.

[3] מרחב סוטה – תזוזת ה”אני” מהנורמה לטוב ולרע – הקטע לקוח מדיון על הסטייה החברתית וסטיית ה”אני” בשנה השנייה לחייו. ביקורת מבזה של המרחב הסוטה מקשה על יזמות ופיתוח הייחודיות ב”אני” המתבגר.

[4] פרדיגמה – ביוונית, מודל, תיאוריה, תפיסה, הנחה או מסגרת התייחסות. במשמעותה הרחבה פרדיגמה משמעה הדרך שבה אדם “מתבונן” בעולם – שלא באמצעות חמשת חושיו, אלא באמצעות הרשת הלוגית שיצר במרחב החשיבה. ה”אני” החושב קולט את העולם בחמשת חושיו אבל איבוד הנתונים במרחבו הוא שיוצר את התפיסה, הבנת הדברים הנקלטים או את הפירוש שניתן להם. הפרדיגמה היא רעש רקע של תחושה שמציינת כי לאדם האוחז בה ישנה נטייה או העדפה לתחום מסוים.

[5] ללא שם המחבר, “כיצד נולדת פרדיגמה?”, ללא תאריך, תמורות, המרכז לקידום רפואה משולבת, אתר ברשת האינטרנט:www.tmurot.org.il/article.asp?id=355.

[6] תומאס פתטיגרו, Thomas F. Pettigrew , פסיכולוג חברתי באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, שחקר דעות קדומות באוסטרליה, צפון אמריקה, דרום אפריקה ואירופה במשך עשרות שנים. הציטוט מתוך ראיון לניו-יורק טימס מה- 12 במאי 1987. עוד בנושא זה ראה:

Pettigrew, T. (2000). Systematizing the predictors of prejudice. In D. Sears, J. Sidanius, & L. Bobo (Eds.), Racialized politics: The Debate about racism in America. Chicago, IL: The University of Chicago Press.

Pettigrew, T. (Ed.). (1975). Racial discrimination in the United States. New York: Harper & Row.

Pettigrew, T., & Tropp, L. (2000). Does intergroup contact reduce prejudice? Recent meta-analytic findings. In S. Oskamp. (Ed.), Reducing prejudice and discrimination (pp. 93-114). Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.

[7] סטיבן קובי, 1996, “שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד”, תרגום אסתר וכטל, אור עם.

[8] Harville Hendrix, 1988, “Getting the Love You Want”, New York: Henry Holt.

[9] שיטת האימגו נמצאת בישראל בשימוש נרחב בסדנאות ומפגשים שנערכים בחסות “האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובנישואים”. אורית אדמון-שיפר וליאורה גרינהאוס נמנות על ראשוני המשתמשים בשיטת האימגו בישראל. השתיים הן תמלמידותיו של מייסד השיטה ד”ר הארוויל הנדריקס.

[10] הבשורה הקדושה על-פי מתי פרק ה’, בתרגומו של פרופ’ פראנץ דליטש.

[11] עוד על כך ראה: Stuart MR, Lieberman JA III (1993), The Fifteen Minute Hour: Applied PsychotherapyApplied Psychotherapy for the Primary Care Physician. 2nd ed. Westport, Conn.: Praeger.

הנרי דויד תורו, 1962, “מרי אזרחי, וולדן”, הוצאת מוסד ביאליק,

ג’ין שארפ, 1973′ “הפוליטיקה של פעולה לא-אלימה”, Sharp, Gene, 1973, “The Politics of Nonviolent Action”, Boston:Porter Sargent Publisher., Sharp, Gene 2005, “Waging Nonviolent Struggle: 20th Century Practice and 21st Century Potential”, Extending Horizons Books

התודעה השלילית ותמציות האבנגורי – חלק א’

התודעה השלילית או התודעה הכוזבת היא מרחב של הגיון שחור, אפל ושלילי המשבש את השכל הישר של האדם וגורם לו לפעול בניגוד לאינטרסים של עצמו. התודעה השלילית ויש המכנים אותה דיסוננס קוגניטיבי (Cognitive Dissonance.) היא מרחב של הגיון שחור, אפל ושלילי. היא מתפתחת ב”אני” בשלבי היסגרות ההיגיון הבריא בתוך עצמו. בתקופת היות המחשבה באינקובציה. כשהמחשבה מתפתחת ועל-מנת לאפשר לה להתפתח ולצמוח נסגר מרחב המחשבה בתוך עצמו וכלפי העולם יוצא מרחב מחשבה אחר, זר ל”אני” ואפל. חלקו שיקרי, שלילי. מתגלה כהיגיון שנמצא במחסור במינוס. הוא ה”תודעה השלילית”.

לתודעה השלילית יש אנרגיה. היא סוג של כוח שפועל בנפש. האנרגיה שלה מורכבת מאנרגיה זכרית שלילית ומאנרגיה נקבית שלילית היא עצמה דו-מינית שלילית. הפילוסוף הגרמני קרל מרקס שמתח ביקורת קשה על החברה התעשייתית הקפיטליסטית1התווה את המונח “תודעה כוזבת”. התודעה הכוזבת שונה מהתודעה השלילית היא באה על-מנת להסביר כיצד מתפתח כוח שלילי באנושות שמשמש את המעמד השולט (בעלי אמצעי הייצור) ע”מ למנוע מהמעמד הנשלט (מחוסרי אמצעי הייצור) לראות את מצבו העמיתי ואת האינטרסים העמיתיים שלו. “התודעה השלילית” מתרחשת באדם עצמו, בשכל, השולל מעצמו מימוש רצונותיו, על כך ארחיב בהמשך. ה”תודעה הכוזבת” על-פי מרקס מדברת על החברה ועל הניצול במרחב החברתי. התודעה הכוזבת מתפתחת באדם המנוצל והוא לא מתמרד משהתפתחה בו במנצליו. מרקס מסביר כי בכל מצב חברתי קיימת מצד אחד תפיסה סובייקטיבית של המציאות והמציאות עצמה ניצבת מצד שני. אם שתי התפיסות אינן זהות, קיימת תודעה כוזבת. תודעה כוזבת מנוצלת בחברה על-ידי אנשי שררה, כהני דת, פוליטיקאים, אנשי יחסי-ציבור, סוחרים ואפילו על-ידי מפקדים בצבא והורים שמונעים מידע מהאדם שיכול להאיר את המציאות בפניו.

מקור התודעה הכוזבת ב”אני”, כלומר במכלול האנושי, באדם. במרחב החברתי שאותו מרקס תיאר היא נמצאת, אבל, רק אחרי שהתגבשה ככוח ששולט על ה”אני”. כוח זה המתקיים במרחב הפרטי הוא שמכונה ה”תודעה שלילית”. חיבורי זה בא להסביר את התודעה השלילית, דרכי היווצרותה והדרכים למגר אותה.

התפתחות ה”אני” מתרחשת בשלבים ונמשלת למסלול גלי עולה ויורד ובו חלקי ה”אני” נפתחים או נסגרים. כשגל התפתחות ה”אני” עולה למעלה נפתחים מרחבי ה”אני” וניכרים לעולם המתבונן בהתפתחות האדם. בהמשך התהליך הגל יורד למטה וכשהגל יורד למטה אותם רכיבי נפש שהו פתוחים בעליתו נסגרים. שלב ההיסגרות נחשב שלב דגירה בו מרחבי ה”אני” למעשה צומחים ועוברים מהלך אינקובטיבי. בשלב ההיפתחות הם משתכללים ומתחסנים עוברים תהליך של הישרדות בעולם. בתהליך הדינמ של התפתחות ה”אני” מזהים גלים שונים: יש ונפתח ה”אני” המרגיש, למשל, ונכיר את הילד השובב והמשתעשע של גיל 3 שנים. יש והוא נסגר ונכיר את המתבגר שמסתייג מחקירות הנוגעות לחייו הפרטיים וכך גם לגבי התודעה הגופנית וה”אני” החושב. “התודעה השלילית” מתפתחת בתקופות בהן ה”אני החושב” נסגר. לכן מזהים מספר תחנות להתפתחותה של “תודעה השלישית”: בגיל 03 יום, בגיל 5 שנים, בגיל 8-9 שנים, בגיל 5.01 – 11, בגיל 31 – 41. בגיל 83 – 44 ובגיל 94 – 05.

בכול אחת מתקופות אלו נסגר ה”אני” החושב, כלומר, המחשבה ההגיונית נעלמת מעין המתבונן ומתפתחת במקומה מחשבה לא הגיונית, היא ה”תודעה השלילית” והתודעה השלילית היא שמובילה ומבלבלת את המוח של ה”אני” באותן תקופות. ב 7 התקופות האלו נוצרת ב”אני” תחושת מועקה עקב חוסר החלטיות, תקיעות, רצון הפכפך גם להט לנטוש ולהרוס קו אסטרטגי, לעזוב מקום שטוב להיות בו כולל עזיבת בית-הספר, הסטודיו לריקוד, הלהקה בה רוקדים, פרישה הגורמת לפרוק תא משפחתי, שותפויות משמעותיות ופגיעה בגוף – אפילו מחשבות כגון ‘אלו בטוח לא הורי ואני ילד מאומץ…’ או ‘חבל שגופי לא מהמין השני כי יכולתי להצליח ככה ביתר קלות.

אדם העובר שינוי דרסטי, טראומה בחייו באחת מ7 תקופות אלו משאיר למעשה את “התודעה השלילית” מפותחת יתר על המידה דפוס שמכונה “פתוחה”. בעקבותיו הבלבול התקופתי אינו פוסק בתום התקופה של “התודעה השלילית” בתהליך הטבעי, אלא הוא ממשיך לאורך כול חיי האדם. אדם זה נשלט למעשה על-ידי התודעה השלילית. התופעה שבה התודעה השלילית נשארת פתוחה בניגוד לטבעה ומשתלטת על חיי האדם היא דמימה – העדר תהליך שלם, מצב תקוע שדורש התערבות מבחוץ כדי לשנותו. (על הדמימה ראה בסוף המסמך).

התודעה השלילית מככבת כאמור בתורה החברתית שעיצב הפילוסוף קרל מרקס. היא מזוהה על-ידי המיסטיקנים עם העמוד השמאלי בועז, אחד מצמד העמודים יכין ובועז שהעמיד שלמה המלך בבית המקדש הראשון2. שכיחות התודעה השלילית הובילה אותה גם אל ספרי האגדה. היא נמצאת למשל, באגדה “שלגיה ושבעת הגמדים”. כאן היא לובשת דמות רעה, אם חורגת שהופכת למכשפה רעה וחודרת אל המקלט הקסום של שלגיה, אל בית קטן ביער, מוקף באהבה של 7 גמדים. מפתח הכניסה של המכשפה לבית סל מזונות ובו תפוח עסיסי. מכשפה רעה אחרת בדמותה של התודעה השלילית מפורסמת לא פחות ממנה היא המכשפה מ”עמי ותמי”. מכשפה שגרה בבית עשוי ממתקים ובאמצעותו היא מפתה ילדים להתקרב אליה וליפול ברשת המפלצתית שטוותה נגדם. המכשפה של שלגיה נקשרת בכשל מערכת יחסים עם מזון וזו של “עמי ותמי” עם פיתוי ופדופיליה.

המיתוס הגדול של התודעה השלילית נמצא בתנ”ך הוא מיתוס יציאת בני-ישראל מעבדות לחירות. היציאה ממצרים אל הארץ המובטחת כוללת הליכה במדבר אחרי עמוד העשן ועמוד “האש שמלמדים על נוכחות מתמידה של האל – נציגו השמימי של הטוב הגדול ושל ההיגיון הבריא והנשגב ביותר. בני ישראל לא מתחברים אל התודעה הנשגבת, הרעיון הגדול של השיבה הביתה, לארץ המובטחת מוצל על-ידי התודעה השלילית. הם זוכרים את עברם האפל באור ורוד דווקא (במדבר יא 81-91): ‘מי יאכילנו בשר כי – טוב לנו במצרים’…. ‘למה זה יצאנו ממצרים’… אורה של התודעה השלילית. הפתרון שמשה בוחר בו מוכר לכול. משה בחר להביא לשינוי מהותי בעם ובחר להמשיך במסע רגלי ממושך של 04 שנה. עם העבדים שחיי בהשראת התודעה השלילית יוכל להיכנס לארץ המובטחת רק בדמותו של עם צעיר בעל כושר המשגה בריאה, תודעה נשגבת ויכולת טובה לחבור אל רעיון מיטיב אל מימוש החזון והגשמת הייעוד. הפתרון שהמיתוס העברי מביא הוא אחד הפתרונות המנחים בתהליך ההחלמה מהתודעה השלילית עליו נדון בהמשך.

החוקר לאון פסטינגר מתיחסת לנושא תחת הכותרת דיסוננס קוגניטיבי. הוא – מצב פסיכולוגי לא נעים הנגרם כאשר האדם מודע לחוסר עקביות בין אמונות או עמדות שונות (קוגניציות) בהן הוא מחזיק. לאון פסטינגר טוען כי על האדם לשמור על “מרכז” או כדבריו עקביות בדרכי חשיבתו משום שהיא מניע מרכזי בחייו. כאשר אדם מחזיק בדרך או בעמדה מסוימת ופועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, הוא חדל מהעיקביות ועובר אל תחושה בלתי נעימה היא הדיסוננס של פסטינגר, יציאה מההרמוניה וכדברינו תודעה שלילית. הדיסוננס הקוגניטיבי מדרבן באותו אופן שבה פועלת התודעה השלילית את האדם לשנות את התנהלויותי. לאון פסטינגר מוסיף כי האדם יכול בעקבות הדיסוננס גם לשנות את עמדותיו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות שהתודעה השלילית יוצרת, למשל, להיכנס לבולמוס של זלילה לאחר שהאדם החליט בהחלטה נחושה להימנע ממזון בין הארוכות. יש והאדם ידורבן לדעת פסטינגר, להתאים את התנהגותו לעמדה בה הוא מחזיק. לדוגמה, חייל בעל עמדה שמאלית הנשלח למשימה שאינו מאמין בה ולא מקבל את נוהליה מוצא עצמו מכוון נשק מול אזרח במחסום ובהדרגה מגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת. במקרים אחרים הוא בוחר להתחמק מהמשימה (או אפילו לחבל בה) על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו החדשה.

יש לנו עמדות שונות (קוגניציות) לגבי עצמנו ועולמנו. עמדות שונות אלה כוללות כל מה שידוע לנו לגבי האמונות, העמדות, וההתנהגויות שלנו. רוב הקוגניציות חיות יחד בשלום אבל לפעמים יש ביניהם קונפליקט. למשל אדם הממתין שעות בתור כדי לקנות כרטיסים לקונצרט אבל המוסיקה איכזבה אותו או כאמור נושא הדיטה והחלטה שלא לצלצל לאהוב שנטש והיד מובילה את המקשים שוב אל מספר הטלפון שלו. במצבים כאלו נוצרת חוסר עקביות ומאבק פנימי בין השכל הישר והתודעה השלילית המובילה את האדם לפעול בניגוד להחלטתו. האדם שהתחייב כבר לדרך פעולה מסויימת מוצא עצמו בעמדה לא עקבית עם העמדה שבחר בה.

הדיסוננס הקוגניטיבי של פסטינגר מתיחס למערכת היחסים שנוצרת כאשר האדם מודע לחוסר העקביות שנוצרת בהתנהלותו בין אמונותיו, עמדותיו והתנהגות. נוצר מצב מתח לא נעים הוא הנקרא: דיסוננס קוגניטיבי.

( Festinger, Leon. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance. Evanston, IL: Row, Perterson & Company.; Harmon-Jones, E. & Mills, J. (1999). Cognitive Dissonance Progress on a Pivotal Theory in Social Psychology. Washington, D.C.: Braun Brumfield, Inc.)

אליוט ארנסון – מוסיף ומתאר במחקריו בנושאי חברה כיצד אנשים שנכנעו לדיסוננס הקוגניטיבי שלהם ממשיכים ושואבים אחרי הדיסוננס שלהם אחרים ומשכנעים גם אותם ללכת אחריו. בלשוננו אנשים שנפלו קורבן לתודעה השלילית משכנעים בשמה את חבריהם ליפול ברשתה האכזרית.

Aronson, E. (1997). “Back to the Future. Retrospective Review of Leon Festinger’s – A Theory of Cognitive Dissonance, American Journal of Psychology, 110, pp. 127-137, Spring

מסלול הופעת התודעה השלילית

התודעה השלילית מופיעה ומשתלטת על חיי ה”אני” בהדרגה. תחילה מזהים מחשבה הססנית, סגפנית, לקונית, ביקורתית, הפכפכה, בשלב מתקדם מופיעה המחשבה הספקנית. שלב הספקות מסוכן. מזהים ספקות שהולכים ורבים ובהמשכם נכיר בחוסר יכולת להחליט ולהכריע, אחר-כך מתחילה להופיע הביקורת העצמית שמתפתחת לשיפוט אפל חמור ואכזרי של ה”אני” כלפי עצמו, כלפי מעשיו, כלפי אורח חייו, כלפי גופו, מחשבותיו כולל שלילת האפשרות לצאת מהמצב ולהחלים. שיא המחלה בחוסר יכולת לבקש סיוע. האלטרואיסט נולד ועמו כאמור שלב חוסר היכולת לבקש עזרה. שלב האלטרואיסט הוא השלב קריטי ביותר והמסוכן. הוא אחד משיאי המחלה. בשלב זה מופיעים בנוסף לספקות גם רגשי אשם3 וייסורי מצפון. מצד אחד האדם ער לעובדה שחייו מנוהלים שלא על-פי רצונו ומצד שני הוא מטיל ספק באפשרות לצאת מהמצב בנוסף לכך הוא מבולבל ושולל אפשרות לבקש סיוע מבחוץ. ההיגיון הבריא חדל לתפקד והאדם דורש מעצמו מושלמות במעשיו. הוא לא יתחיל במשימה חדשה אלא אם כן הוא בטוח בהצלחתה וההצלחה חייבת לבוא מידית. שלב הפיניש שמופיע בסוף התהליך נדרש על-ידו כשלב שחייב להופיע כבר בהתחלה – תנאי שמשמש בלם כמעט בפני כול פעולת יישום אפשרית בחייו.

שיא המחלה כאמור בהופעת הספק במרחב המחשבה, בהופעתם של רגשי האשם ובחוסר יוזמה בכול מה שקשור בקבלת סיוע – שלב השיא ניתן לזיהוי:

כתב היד קטן, ציורים זעירים אצל ילדים, הדיבור נחלש, גוון העור חיוור וה”אני” מפסיק להסתייע ב”אתה”. רק לאחר שנולד האלטרואיסט וחוסר היכולת לבקש עזרה מופיעה דמות המכשפה במרחב המחשבה, וההיגיון איננו עוד, הוא פשוט קורס ואת מקומו תופסת התודעה השלילית. הדאגות מתחילות להופיע בשלב זה ודומה שאל האדם פרץ מרחב עצמאי חדש שמנהל את חייו: דאגות ובהמשך פחדים. הדאגות מקבלות חיים עצמאים. אחד הסימפטומים הבולטים בשלב זה תאווה לשוקולד והתמכרות לפעילויות פיזיות. השוקולד מופיע עם לידת האלטרואיסט. ה”אני” זולל שוקולד, לא מבקש עזרה, רדוף דאגות, מחשבות טורדניות, רגשי אשם, ייסורי מצפון והוא דוהר בחדר הכושר על אופניים חשמליים. תקופת השעבוד למחלה מתחילה.

מרחב מחשבת ה”אני” חולה בהדרגה. הוא לא מפסיק לתפקד מידית. דומה שהמהלך נקשר בניתוק מהגוף בנפרדות מחמשת חושיו. האדם פשוט חדל לקלוט מסרים מורכבים מהמציאות. הוא יודע שהוא צועד בדרך לא נכונה ומתעלם מהאזהרות שהסביבה נותנת לו. בהמשך הוא כושל בהמשגותיו ולא רואה את המציאות. הצל על חיי מחשבתו הולך וגדל והשמש הגדולה קיימת אבל לא למענו רק בעולם החיצוני. בחייו השמש הופכת גורם שמאיים על השדים שחדרו אל מוחו – היא יוצרת עליו צל כבד. כניגוד למהלך הוא מנסה להשתלט על גופו ויוצא למסעי כושר קיצוניים ובמקרים קיצוניים יבקש להחליף את גופו בגוף אחר או אף למין אחר. כשהוא מעביר את התופעה למרחב המיני יאסור על עצמו עונג מקיום יחסי מין על-פי רצונו.

התודעה השלילית ודמימותיה

התודעה השלילית מתפתחת במהלכן של שבע עונות חיי ה”אני”: בגיל שנתיים וחצי (03 חודשים), בגיל 5, בגיל 8, בגיל 21, בגיל 41 – 51, בגיל 83 – 44 ובגיל 94-05.
בכול תקופת גיל מצטרפות אליה תופעות שונות. תופעות אלו נקשרות עם תהליך צמיחת ה”אני”. דמימה- מעצור שנובע משינוי דרסתי בחיי ה”אני”, שינוי לטוב או לרע או טראומה, גורם להיתקעות בתהליך התפתחות ה”אני”. דמימה יכולה להתרחש בחיי האדם בכול אחת מהתקופות התפתחותו כשהיא מתרחשת בתקופה בה יוצאת לאוויר העולם התודעה השלילית נזהה את התודעה השלילית על הסימפטומים שקשורים בתהליכי התפתחות ה”אני” בתקופת גיל הדמימה.
בגיל שנתיים וחצי התודעה השלילית נקשרת עם כאבי גב, כשל במעברים ודו-מיניות. בגיל 5 שנים היא נקשרת עם חוסר יכולת וקושי לסיים דברים, כשל בהבדלה בין יפה למכוער, עלבון הגוף, שנאת יופיו של הגוף, חיפוש אובססיבי אחר פגמים בגוף, פחד מרעשים, בישנות, קינאה, עינויי נפש ופחד מעונג הגוף, מאובדן שליטה ואיסור על עונג והנאה בקיום יחסי מין או במערכת יחסים עם מזון.

התודעה השלילית בגיל 4- 5 שנים

בגיל 4 – 5 שנים ה”אני” פוגש את המכשפה. זו התקופה בה הוא מפנים במרחב החשיבה את השד, צל חשיבתי בדמותה של ה”מכשפה” שמופיעה באגדות, הוא נוטה להשוואות בינו ובין וסבביו, השוואות שמוכיחות לו כי תחושתו לגבי היותו מכוער, חלש, זקן, בלתי מושך ונחות צודקת. צורה אחרת של אותה תופעה תופיע בדמות הנסיך על הסוס הלבן. האדם מתגייס גיוס מקצן למען החלש, החולה והופך עצמו מושיע, אביר על סוס לבן שמציל את האחר הלובש עבורו דמות של יפיפייה סובלת. בשלב זה ה”אני” הופך עבד ומרצה את המשפחה, את המכשפה שחדרה למרחב מחשבתו. הוא בוחר לעשות מה שנדמה לו שמצפים ממנו לעשות, נכיר אדם קונפורמיסטי, שעומד בציפיות החברתיות ומתאים את עצמו לכללים. דמימה בגיל 5 יוצרת אדם שאין לו רצון משלו או שהרצון נסתר מעינו והופך לדמותה של לכלוכית או “סינדרלה” מהאגדה המפורסמת, דמות מושפלת ומרצה את סביבתה. כאמור לעי גם פחד מעונג הגוף, מאובדן שליטה ואיסור על עונג והנאה בקיום יחסי מין, פעילות פיזית או במערכת יחסים עם מזון.

התודעה השלילית בגיל 7 – 8 שנים

בגיל 7 – 84 התודעה השלילית נקשרת באכסטזה, נזהה פרובוקציות, תאוות חזקות שכמעט לא ניתן לרסנן, אובססיות מוקצנות. דומה כאילו דמותו של אל היין דיוניסוס והוא אל האכסטזה והאימה פרץ אל נפש האדם ושולט עליה, הפראות באה לצד הישועה המבורכת ושני קוטבי האישיות מתמלאים באנרגיה הדיוניסית וקורעים את ה”אני” ויוצרים את התודעה השלילית של גיל 7 – 8. התודעה השלילית נקשרת בניסיון להשתלט על האכסטזה ובוחרת בפרפקציוניזם, הילד ואחר-כך הבוגר רוצה ליישם אך ורק דברים שמראש מובטח לו כי היישום יצליח מעל לציפיות ובמכה אחת. תופעה נוספת קשורה ברצון הקונפליקטי, כלומר, האדם מבטא רצון לדבר מה ומתחרת מיד ומשנה את מה שנראה תחילה כרצונו. פחד משיגעון, פגיעות בגוף על ידי פעילות יתר, תזונה לקויה, העדר שינה וכשל במערכת יחסים שוויונית או אינטימית כולל משיכה לצד האפל של החיים והעדר ראיה מרחבית.

התודעה השלילית בגיל 11 -21 שנים

דמימת התודעה השלילית בגיל 11- – 21 מפגישה את ה”אני” עם דמות הסוס הטרויאני מהמיתוס המפורסם “מלחמת טרויה”. התוצאה של מפגש זה באטימות לעצות נבונות. כזכור גם אנשי טרויה נאטמו לעצה הנבונה ולא שמעו לאזהרת הכוהנת קסנדרה שאזהירה אותם מפני הסוס הטרויאני שהוחדר לעירם על-ידי היוונים כדי לחסלם. התודעה השלילית של גיל 11 – 21 מייצרת טיפוס שנופל קורבן למניפולציות, רגשי אשם, מצבי רוח, שיפוט עצמי לחומרה, הפרעות אובססיביות-כפייתיות, התכחשות לצרכיו הפרעות אכילה הן חלק מתופעת הדמימה של התודעה השלילית בגיל 21 וכן איסוף של חברים ביקורתיים. הוא סובב דמויות שמקנאות בו. בגיל 11 – 21 שנים התודעה השלילית נקשרת גם עם הטרוף הנשי5.

התודעה השלילית בגיל 41 – 51

דמימת התודעה השלילית של גיל 41 – 51 יוצרת אדם סגור ככספת. נכיר אדם שלא מראה ולא משוחח על רגשותיו. טיפוס שהופך בהדרגה לאלטרואיסט ומאבד את היכולת לבקש עזרה (דמות המכשפה במרחב המחשבה מתקרבת לדמותה של לילית, אשת השטן בה פגשנו במיתוס של לילית). דמותה של לילית מציפה את חיי ה”אני” והוא מותקף בפיתויים שמושכים אותו מדרכו. ה”אני” מוצא עצמו סוטה מדרכו אל דרכים צדדיות. הן מובילות אותו לוותר על רצונו, לשכוח את דרכו ולצעוד אל המקום שבון ממתינות לו תופעות הרסניות. ה”אני” רגיש לפיתויים, מבחין בהם מידית ומתפתה בקלוט. דומה שכול הפרעה יכולה להסיט אותו ממסלול חייו. תיתן לו מהלך שיביא להרס חייו ויקבל אותו בברכה. ארגון זמנו נפגע והדברים השוליים והפחות דחופים ממלאים את רוב זמנו שעה שהדברים החשובים והדחופים באמת נזנחים.

דמימת התודעה השלילית בגיל 41 – 51 מביאה לריבוי פגיעות בגוף, דימוי גוף שלילי, הקרבת הגוף, פגיעה באשכים בשפתי הפות, דלקות בנרתיק. ה”אני” סובל מצבירת נוזלים ולא יורד במשקל במהלך דיאטטי. דאגות מתחילות להופיע ולקבל חיים עצמאיים עד כדי כך דאגתו העולה קמה עליו ושולטות בחייו. בהבדל מהדאגנות של תמצית מספר 43. RED CHESTNUT (מס’ 25 במניין באך) שהיא תמצית נגד דאגות שהן חלק מהמניפולציות וצרכי ה”אני” בשליטה על חיי ה”אתה”, דאגה שממררת את חיי ה”אתה”. הדאגה שנקשרת בתודעה השלילית מלחיצה את ה”אני”, ממררת את חייו (לא את חיי ה”אתה”. נקודת ציון נוספת לזהויה נקשר במועד הופעתה. בכול פעם שה”אני” חש טוב, בטוב לו ורגשות העונג עולים אל מעבר לרף מסוים, כשהעונג מציף אותו קמה הדאגה של התודעה השלילית ומביאה אותו להאמין שהגרוע מכל יקרה בעוד רגע והוא ממתין לו מעבר לפינה. מפלס העונג יורד, הוא חש כמי שניצל מהצפה רגשית הודות לדאגה שהופיעה6. תמצית מספר 92. זקרנדה (סיגלון)- היא התמצית שדרוה לו. הזקרנדה מטפלת בדאגות שמקורן בתודעה השלילית7.

תופעה נוספת נקשרת בתודעה השלילית של גיל 41 – 51 היא האדישות של הסביבה למכאוביו. ה”אני” כואב, מתלונן על סבלותיו אבל הסביבה לא מגלה אמפטיה כלפי צרותיו – דומה שהאדם ארגן חבורה סביבו ובה איש לא מאמין לו: “הכול בחזקת העמדת פנים, רק צורך אגואיסטי למשוך תשומת לב …” ישמע בסביבתו. דמימת התודעה השלילית של גיל 14 מופיעה ברגל שמאל במרכז ה Hamstringבחלקו העליון ביותר סמוך לישבן (מקבילה ל”בור יוסף” שנמצא ברגל הימנית- דמימה שמלמדת על כשל בתחום הקרירה) והוא כאמור לעיל, צובר נוזלים.

התודעה השלילית שפורצת כדמימה בגיל 41 – 51 נקשרת עם נושא הקבוצה ומתחברת עם רעיונותיו החברתיים של מייסד המרקסיזם ורעיון התודעה הכוזבת: בעיות חברתיות, ניצול היחיד שהופך שעיר לעזאזל ולא מורד במנצליו או במעמדו החדש ומשמר את המצב בו הוא מושפל. התודעה השלילית נקשרת עם התגייסות למען החברה, למען הזולת למען החלשים והזדהות עמם. כמו כן נקשרת דמימת התודעה השלילית בגיל החברתי (גיל 31 – 51) עם צו האופנה, רזון אנורקסי. היופי נתפס ב”אני” החולה רק על-פי קריטריונים מוסכמים ואלו שמקובלים על החברה והכוחות שמשפיעים עליה כגון מעצבי דעת קהל ומעצבי אופנה. התודעה השלילית של גיל 41 – 51 קשה מאוד לתיקון כשהיא פורצת. בין הסימנים שלה בנוסף להתנהלות אופנתית מופרזת ואובססיבית כאב פיזי, הופעת מחלות שהכאב מלווה אותן כולל חום גבוה, עייפות והעובדה שהסביבה לא מגלה אמפטיה כלפי הסימפטומים האלו.

התודעה השלילית בגיל 83 – 44

דמימת התודעה השלילית של גיל 83 – 40 נקשרת בהעדר מנוחה, עייפות כרונית, מחלת הנשיקה, מרחב ה”אני” מוצף רגשית והוא שב ומושבת על-ידי משביתי שימחה הוא דומה לדמימות בגיל החברתי שהוזכרו לעיל לא מסוגל להכיל התרגשויות גדולות, התאהבויות גדולות. בהבדל מהתופעה של גילאי 41 – 51 אין לו שקט נפשי או יכולת להרפות הדרגתית ואת מקום הדימינואנדו שמוביל לעונג לאחר חוויה גדולה מחליפה הטיפה המרה, עישון סיגריות שמגמדות את הרגשות, קפאין וסמים. פיתוח קשר כפייתי, משפיל אל מקום העבודה, עם אדם אלים. מחשבות חסרות הגיון מלבות אותו בתחום הכלכלי: פחד מאובדן הכנסות וחרדה כללית ממחסור כלכלי גם אם הוא מרוויח מצוין. הוא חרד שאיש לא יבין אותו וממען לדבר על רגשותיו. התפרצות הכשל המיני של גיל 04 נקשרת אף היא בתודעה השלילית ובהתמכרות עזה לגברים צעירים הצעיר ההומופוב בגיל 40 הופך דו-מיני והתודעה השלילית מובילה אותו לידי כך. תופעה נוספת קשורה במזון והוא משמין ומזניח את גופו שהולך ומתכער ה”אני” חש זקן ותשוש.

בגיל – 40 התודעה השלילית נקשרת עם משבר גיל ה – 40 שכולל מפגש עם השעמום והאכזבה מן הקרירה וחיי המחזוריות שבה על הרצון להחזיר את כוח הנעורים שחלפו. נכיר פנטזיות שמלוות את חיי ה”אני” ומפריעות לו לבסס קו אסטרטגי, רעיונות הזויים, חזיונות ופנטזיות בדבר אינספור אפשרויות שכביכול ממתינות ל”אני” מעבר לפינה ואינן שם. תופעה נוספת נקשרת באחריות. ה”אני” מפתח בהשראתה חוש אחריות מופרז כלפי הסביבה והוא מתגייס למען הזולת ונראה כמי שרוצה להושיע אותו משל היה האביר על הסוס הלבן. התחושה הכללית היא שאין לו חיי הווה משל עצמו.

כאבי גב תחתון עזים הם חלק מתופעת התודעה השלילית של גילאי ה – 40. כשהכאב מגיע ישנה תחושה שהאדם עבר שיתוק פתאומי. הכאב מופיע פעמים רבות תוך כדי אובדן תחושה בכפות הידיים, נמול בכפות הידיים והזעה ברכה השמאלית וגם בכול הגוף. זו התודעה השלילית שתוקפת בגילאי ה – 40 ואילך. הכאב מופיע בדרך כלל ביחד עם כאב בבטן התחתונה בצידה השמאלית. יש והאדם מכין עצמו, הכנה פנימית, לרגע שבו יתחיל לממש רעיון, חלום, הגעתו של חבר, ילד – ההמתנה הארוכה עומדת להסתיים והפרויקט עומד להתחיל- לתודעה השלילית חושי ראדאר למצבים אלו. היא מוציאה את ציפורניה, ודמות המכשפה שבה שבה ותוקפת הגב התחתון או הבטן התחתונה הם האפשרות הנוחה לה. היא תוקפת את הגב, את הבטן ומשכיבה את האדם במיטתו לכמה ימים. תם חלום המפגש, נדחה מימוש החלום.

התודעה השלילית בגיל 94 – 50

דמימת התודעה השלילית של גיל 94 – 50 תופיע כאדם שהזקין טרם עת. בגיל זה מתקיימת התחנה האחרונה בה יוצאת התודעה השלילית לאוויר העולם ונסגרת בתום התקופה. אם האדם עובר שינויי קיצוני היא נשארת פתוחה וללא טיפול היא שתקבע את המשך התנהלותו. בגיל 94 – 50 האדם עובר משבר חיים, משבר גיל ה 50. מדובר באחד השברים הקשים בחיי ה”אני” ואנשים רבים מותירים את התודעה השלילית פתוחה בשלב זה והיא לא נסגרת לקראת שנת ה – 50 לחייהם. השבר מפריע להתפתחות המחשבה הכוללת ומונע או מסייע, תלוי במקרה, להתפתחות התבונה והיכולת לחבור אל העצה הטובה במרחב ה”אני”. פעמים רבות ימנע מה”אני” יכולת הגיונית בהמשך חייו יגרום לתקיעות בקרירה והרס עניין בחיי ה”אני” בתחומים רבים – תופעה שתקרב על האדם את הזקנה ודילול חייו.

התודעה השלילית של גיל 94 – 50 פוגעת במערכת השרירים, משעבדת אותו לזולת. שריריו מתנוונים והתופעה כוללת תפקוד לקוי, טרם עת, של שריר הלב.

לאחר משבר גיל ה 50 ה”אני” מפתח האדם הבריא יכולות להשתחרר מכבלי הילדות ולהתחיל חיים שאינם מושתתים על תרבות הילד ששימשה לו במסלול חייו הראשון. חשיבה חדשה מתפתחת במרחבו הודות להתפתחות המרחב החשיבתי הנשי בגיל זה. צורת חשיבה זו מכונה “חוכמה הנשית”. ה”חוכמה הנשית” מסומלת בדמותה של מטיס (אלת החוכמה) ודומה כי בעזרתה מתחיל האדם בגיל זה חיים שניים ששיאם יגיע בגיל 07 שנה אלא שבגין התודעה השלילית ה”אני” בן ה – 50 חובר אל העצה הרעה ונכשל בדרכו, מאבד את כספו או את בריאותו ואת ידידיו הקרובים. ייאוש ושבר משתלט עליו והוא מאבד בהדרגה גם את כוחו של ההיגיון הבריא. אוצר חוויותיו וניסיונו גם קשריו החברתיים לא משמשים אותו עוד ואין לו חווית הווה חדשה. מהעבר הוא שואב רק חוויות קשות שמחזירות אותו לחיות שוב ושוב את אותם רגעים קשים שנשכחו.

השעבוד לתודעה השלילית

שלב השעבוד קשה וכולל את הופעת המכשפה במרחב ה”אני”. שלב זה הוא שיא המחלה ונכיר בו שליטה כמעט מוחלטת של המכשפה שחדרה לחיי ה”אני”, מטרטרת את מנוחתו במחשבות טורדניות, בהוראות לא הגיוניות ומעבר אליו נמצא בקרבת מה המוות. התודעה השלילית ממיתה. ושלב הופעת המכשפה הוא שלב מקדים לשלב המוות – שלב שלטון הדמימה על השכל והשליטה היא שליטה מוחלטת. השליטה מתרחשת בעזרת קול פנימי. דומה כי הדמות המפלצתית שהופנמה: המכשפה בעלת קול. לקול הפנימי של התודעה השלילית יש טקסט. המטפל שמתמודד עם התופעה של התודעה השלילית חייב לעקוב אחריו.

הקול הפנימי הוא קול רע, קול אכזרי והרסני. הופעת הקול הזה עוברת תהליך ששיאו בקולה של המכשפה. תחילה נעשה הדיבור שקט יותר ולפעמים גם איטי, בהמשך הוא מהסס, מבטא את ספקותיו: “זה לא יצליח… אני לא מסוגל לבצע דבר כזה… אין לי מזל… הקול הופך לקול התודעה השלילית במקביל וחודר פנימה. האדם שומע את הטקסטים הספקניים במוחו בצורת מחשבות טורדניות. תחילה המחשבות בעלות משפטים ארוכים אחר-כך הם מתקצרים והמוח מקצר את הטקסט.הדיבור נעשה לקוני. מילה בודדת. האדם שומע את המכשפה, את קולה של התודעה השלילית אומרת לו: “אידיוט”, “מטומטם”, “אתה תמיד מאחר”… “אין סיכוי שתעבור את הבחינה”… בהמשך יורחב הנושא ויגיע אל ההכללות “אתה מאחר, לא תצליח להגיע בזמן, אתה תמיד מאחר… אתה תמיד מתנהל דברים בצורה אידיוטית כי אתה פשוט אידיוט”. “אין סיכוי שתעבור את הבחינה, אתה תמיד נכשל בבחינות”. בשלב שבו מופיעה ההכללה אנו בצרות צרורות. המחלה בשיאה והמוות עומד בפתח. פרט אחד שגוי מקבל ממדי חוק אוניברסאלי: “טעית, אתה תמיד טועה, כי כולך טעות. עשו אותך בטעות, טעה מי שהוליד אותך”… “שגית, אתה תמיד שוגה כולך שגיאה” כשלון בדבר מה “נכשלת, בטח שנכשלת, למה שלא תכשל, אתה תמיד נכשל, כול מה שאתה נוגע בו הופך לכישלון אתה עצמך כישלון”… יש והמשפטים יוצאים באותו אופן כלפי ה”אתה” בשעת כעס. כדאי מאוד לתת עליהם את הדעת. “למה לא הכנת לי את החולצה בזמן, את אף פעם לא מכינה לי דברים בזמן, אי אפשר לבקש ממך לעשות משהו קטן אחד, את כישלון, אי אפשר לסמוך עליך… את אפס”…

כול אחד משלבי התפתחות התודעה השלילית ב”אני” ניתן לזיהוי מבחוץ גם שלב העבדות לתודעה השלילית: עור ידיו מתייבש, האדם מגלה סימני עייפות ואצל חולים אנורקסים נוצרים לטענת פגי קלוד-פייר שקעים כהים תחת עיניהם וציפורניהם סדוקות8. כשהתודעה השלילית נקשרת בטרוף הנשי (היא נקשרת בגיל 21 ובסימפטומים נוספים שמאופיינים את הטרוף הנשי נמצא התמכרות לפחמימות ותופעות השמנה שצבירת נוזלים על-ידי הגוף היא חלק ממנה.

התודעה השלילית היא היגיון במינוס, חור שחור בשכל היגיון שלילי – בשלב השתלטותה על האדם הגוף הופך נטול רוח חיים, חסר-תנועה משל הפך ה”אני” אסטרונאוט” שמרחף בתוך חיי בועה שיצר סביבו. יש ויכנס לפעלתנות ספורטיבית כפייתית. תמצא אותו שעות רוכב על אופניים במועדון הספורט. הוא יראה בשל כך חזק וחטוב, מכור לאובדן הכוחות. שים לב אתה מחמיא לו ואינו מקשיב. בשיחה הוא אינו יוצר קשר עין עם המאזין ותשובותיו דומות כלא ענייניות. הוא משוחח אתך ושומע בתוכו מעין קול פנימי. לקול זה יש סגנון דיבור טקסטים גסי רוח, הם אלימים שבים ומופיעים שוב ושוב בתוכו כתקליט שבור.

הקול של התודעה השלילית

התודעה השלילית מופיעה בצורת קול פנימי נסתר. הקול הפנימי הוא קול רע והחולה מתבייש בנוכחותו ומסתיר אותו מסביבתו. קול פנימי זה בוטה, שפתו מכוערת והוא בעל אופי אכזרי. האדם עומד על פי התהום והקול הפנימי מפתה אותו להתקרב עוד צעד אחד אל התהום. הוא צועד לשם כי הוא מאמין שכך יראה את הנוף טוב יותר. ככול שגדלה עוצמת הקול הפנימי ואכזריותו כך גדל שיתוף הפעולה של ה”אני” עמו – דומה כי הוא נשמע לו כמיטיב עמו. ה”אני” בשלב הזה מבדיל (עדין) בין ה”טוב” והרע, רק שהטוב נמצא בסביבה, בחברה, בכוח החברתי, בכוח האופנתי, בכול היש הסובב את האדם פרט לו עצמו. הוא מבודד מהטוב כי כך מגיע לו, הוא נאנש כך כי הוא אשם. הרע מתגלם בו הוא כול כולו התגלמות הרוע. בשלב המאוחר אינו מבדיל בין טוב ורע. קיים רק קול פנימי והוא פוקד, הוא מכריע הוא קובעה את התנהלות מסלול חיי ה”אני” ומאחוריו ניצב רק ההיגיון השלילי בלבד.

שיא המחלה מוצא את ה”אני” מתבטל בפני הקול הפנימי. יש ואת הקול הפנימי מייצג אדם שלילי, “אתה” והוא מוצא עצמו משרת אותו משל היה עבד המשרת מלכה, מנהיג שתלטן רודן שאוחז בו כאותו חוסר הגיון ששולט בו על-ידי התאוות השונות שמתעתעות בו ואומרות לו: “אבל אתה נהנה מזה… אל תפסיק, לא תצליח להפסיק, אתה מכור לזה …תמשיך”. אין ל”אני” בעל התודעה השלילית חיים מחוץ לטריטוריה של הקול המפלצתי שכבש אותו מחוץ למרחב חחי ה”אתה” המשעבד אותו אליו. אתה מתבונן בו ואומר: “זה לא הילד שהכרתי” ואכן אין הוא הילד שהכרתה אתה רואה את המחלה. את עד לאחת המחלות הקשות של הרוח. המחלה שולטת בו והיא שניכרת במעשיו. הוא לא אחראי למעשיו. הוא זקוק לאהדה, לאמפטיה וזוכה לזעם מהסביבה כי הסביבה לא מבינה שהוא לא אחראי למעשיו וגם לא יכול לקחת אחריות על מעשיו. הוא אדם חסר אונים, עבד של התודעה השלילית.

זכור: הקול הפנימי של התודעה השלילית גורר את ה”אני” אחריו לאבדון. הוא מתחפש לקול התבונה אבל אין בו כול היגיון כשמבררים את תכניו ואת משפטיו. הוא קול שנמצא ב”אני” כול הזמן. הוא לא מרפה משמש כמחשבות טורדניות ומשגיח על ה”אני” שלא ימצא דרך להתקומם נגדו. הקול הפנימי מטרטר במוח ללא הפוגה ושפתו מכוערת, בוטה משל היו ה”מלכה” שמתפקדת במערכת יחסים סדיסטיים: “את\ה חזיר\ה מזוהם, … מטרד, מרושע, מגיע לך לסבול – זבל, כשלון, תמיד תכשל… אפס, זחל על 4, לא עדיף שתזחל על הגחון, לא מגיע לך ליהנות מהחיים, לגעת במזון… לישון, לנוח אתה אפס. …אבא שלך יקבל אירוע מוחין בגלל שסיפרת\ה לו שנהנת\ה בטיול, את\ה פסיכי\ת כולך פסיכי, תמיד הייתה פסיכי גם פסיכי תהיה כשתמות”…

“את\ה נראה\ית איום ונורא, אף אחד לא אוהב אותך בגלל זה”.

“אפס, מי את\ה בכלל, אסור לך לחלום על סיוע”9.

שלטון התודעה השלילית הוא שלטון דיקטטורי ואכזרי. תוהו ובוהו נוצר בחיי האדם והוא מנסה לאזן אותו על-ידי יצירת מסגרת חליפית. יש וינסה להוכיח לכול שהוא מושלם, יש ויתגייס עד כלות כוחותיו למען משימה שאיש לא ביקש ממנו להתגייס למענה – פעמים רבות התגייסותו למען נתפסת כניסיונותיו להשתלט על “אחיו”.

Y שם לב בהיותו בן 9 שנים כי שכניו למושב נסעו. היה להם לול תרנגולות גדול, את כול הביצים אסף וסידר, מבלי לומר לאיש דבר. במוחו הדהדה מחשבה, “כשיחזרו יחשבו שהגמדים עשו את זה עבורם.” כשגדל מצא עצמו מעורב ביחסים סדיסטיים בגינם בא לטיפול. התודעה השלילית יוצרת תוהו ואובססיה לסדר שנכשל, היא לא מאפשרת ל”אני” להתענג, מובילה אותו להאמין שהכאב ענוג, שאובדן השפיות היא כיף ואובדן אנרגיה גופנית היא רוחניות. התודעה השלילית מאשימה אותו בכול מה שמתרחש בסביבתו, אם למשל, תתרחש הפסקת חשמל התודעה השלילית גורמת ל”אני” להאמין שהאירוע התרחש בגללו ובאשמתו.

אם התגלה כאב ראש אצל אמא או כאב גב אצל אבא, ה”אני” המותקף בדמימת התודעה השלילית חש שהדבר נמצא תחת אחריותו והוא גרם לכאב ובשל כך הוא נדרש לעונש.

אם אבא נסע לזמן ארוך בגיל 5 שנים סביר להניח שהדבר באשמת ה”אני” ותודעה שלילית תככב במרחבו. “אני” זה יבוא ויתגייס למען אמא וישמור עליה…

התודעה השלילית אוסרת על ה”אני” לאכול, לישון, להראות במרחב הפתוח, להצליח, להכיר בזכויותיו לחיי רווחה אף להבריא. התודעה השלילית אוסרת על ה”אני” ליהנות מיחסי מין, ממזון ומובילה אותו להרס עצמי, הוא מחפש את השוט, ברוב המקרים השוט נמצא בידי “מלכה” אישה שולטת או אדם סדיסטי. חייו נעדרי הווה ומשיכתו לעינויי אשכים ולעינויי שפתי הפוט גדולה.

תוצר נוסף וחשוב של התודעה השלילית נקשר בהעדר עונג ממזון. התודעה השלילית מביאה את ה”אני” לרעב, למערכת יחסים ליקויה עם מזון: אנורקסיה (הרעבה), בולימיה (בולמוס, טרנס של אכילה וטיהורה על-ידי הקאה ופעילות גופנית מופרזת) ואכילת יתר (מבדילים בין אדם שנבוך בשל משקל יתר ונדחה על-ידי עצמו וטיפוס שה”אני” שלו נמחק ומשקלו המופרז אינו מגיעה לתודעתו).

התודעה השלילית בדומה לתודעה הכוזבת היא אויבת לאנושות. כשנפגוש בהן נכיר את אחת המחלות הקשות ביותר. המחלה של השכל היא התודעה השלילית, מחלה אוטואימונית בה האדם לא שולט על מעשיו. אנורקסיה, בולימיה, שיכרות, התמכרות לסמים, משיכה לנהיגה מטורפת גם סטיות מין קשות, התפרצויות זעם בלתי נשלטות ואלימות במשפחה הם תוצריה10.

התודעה השלילית היא מחלה קשה – מחלה אוטואימונית. האדם החולה בתודעה השלילית הורס את חייו. ההחלמה מהתודעה השלילית קשה. לשם החלמה הסביבה נדרשת לשים לב לתסמינים ולצאת מיד, מהר ככול האפשר עם הגילויים הראשונים למלחמה נגד המחלה. הקרב על בריאות האדם מורכב, מתיש אבל אפשר לנצח את התודעה השלילית. לרשותנו מספר תמציות צמחים שיסייעו למהלך ההבראה. יש לזכור כי התודעה השלילית היא שד חשיבתי, יש לה כשרים של מכשפה היא “מכשפה שכלית” ובכוחה לנבא כביכול את התכונה הסביבתית נגדה. היא יכולה להעלים תסמינים, להערים על המטפל, לנטרל את המהלכים, להקים את האדם הלוקה בה נגד כול תהליכי ההחלמה. השד החשיבתי יוצר תוהו ובוהו בשכל, בסביבה. הוא מטיל ספק בכול אפשרות להבראה ויש לו תכונות של דמות עצמאית. דמות זו רעה, מניפולטיבית שמחבלת באויביה ודורשת חיי עבדות רק למענה. אין כאן רחמים המכשפה הפנימית מגיעה בצורת קול פנימי ומתחילה לדובב את השכל הישר נגד עצמו. את הסביבה נגד היכולת לפעול נגדה. עלינו להפעיל את השכל הישר כול הזמן, להתעקש, להתמיד, להאמין בדרכנו ובניצחוננו ולסייע כול הזמן לשכל לתפקד בהיגיון.

התודעה השלילית ותמציות האבנגורי – חלק ב’

אימון והחלמה

הבראה – התודעה השלילית היא אויב לשכל הבריא על המאמן ועל המתאמן לשכלל את כושרי השכל הישר ולחזק את ההיגיון שרק הוא בסופו של דבר ימגר את התודעה השלילית. תמציות שמחזקות ומאזנות את הכשרים השכליים יועילו במהלך הטיפול. התמציות נגד התודעה השלילית ידרשו לתהליך ושני הצדדים המטפל והמטופל המאמן והמתאמן יזדקקו להן.

חמלה, סבלנות והתמדה הם הכלים הנוספים שידרשו ובכול שלב מהתהליך נדרש להם ופעמים רבות לא ימצאו.

כדי לעקוב אחר התודעה השלילית מומלץ לרשום את הקול הפנימי:

“הוא (המטפל) רוצה להשתלט עליך, אל תאמין לו, הכול אחיזת עיניים, כול מה שמעניין אותו זה כסף, אולי הגוף שלך או הקשרים החברתיים שלך מושכים אותו, אל תתפתה…”.

אתה קורא את הטקסט ביחד עם המטופל וכבר בהתחלה אתה נדרש לתמצית, לחמלה, לסובלנות ולהתמדה. זכור: תופעות המחלה: רגשי אשם, חוסר אונים, ספקות, שלילת עונג, שלילת סיוע והשתעבדות לפעילות גופנית.

“אחרתה לפגישה, אתה רואה, אתה תמיד מאחר, אתה הרי יודע שזה לא ילך, זה לא יכול ללכת, כבר ניסית כול כך הרבה דרכים והכול נכשל, אתה כשלון אבל הפסיכי הזה עדין לא יודע את זה. הוא ידע את כול האמת עליך בקרוב ואז יהיה לך רק עוד שונא, למה לך. זה פשוט לא הולך וותר כבר…”.

הטקסט קשה טפל בו. שים לב והראה למתאמן את נקודת ההכללה. זו פעם ראשונה שאחרתה. מעולם לא קבענו שאסור לך לאחר, מדוע אתה מתייחס לאיחור כאל כלל מכללי העבודה שלנו. בכלל לא קבענו שום כלל. והינה אתה מכליל מחוקק וקובע נהלים.

מותר לאחר, מותר להיכשל, מותר להתנהג כילד קטן חסר אחריות, אבל צריך להביא טקסט של הקול הפנימי ואת זה אנחנו עושים. אתה רואה שהתודעה השלילית שוב כאן, אתה רואה כמה היא משקרת. אנחנו נצליח להתגבר עליה. כי לנו יש טקסט ואנחנו יכולים לשוב ולבחון אותו ולזהות אותה.

הטקסט של התודעה השלילי מגמתי תמיד יכשיל, ייתפס לדבר שולי, חד פעמי ויהפוך אותו לכלל. שיטה דומה נהוגה בפוליטיקה ספין לתפוס דבר מה זניח ולסובב את השיחה אליו על-מנת לברוח מהמבוכה גם כאן שימוש בתודעה השלילית והיא קרובה יותר לתודעה הכוזבת של מרקס.

לאורך כול התהליך יש להשתמש בשיחה, כתיבה וחשיפת הקול הפנימי של התודעה השלילית. זכרו הקול הפנימי של התודעה השלילית שולט ב”אני” החולה רק כשהוא נמצא באפלה, בצורת שד החיי בתוך ה”אני” – בצורת מחשבות טורדניות, פנטזיות והרהורים בהקיץ. במקרים קיצוניים הוא שולט ב”אני” העובר טרנס ודומה למי שהתנתק מהמציאות- בשלב טראנס אי אפשר לגלות את קולה של התודעה השלילית – קולה יתגלה רק לאחר הטראנס. בכול המקרים כשהקול של התודעה השלילית מוצא החוצה אין לו אותו הכוח על חיי ה”אני” למעשה כוחו מתבטל.

הערה: אשר למצב טראנס או להיסטריה שלופתת את החולה ומעצימה את התודעה השלילית ב”אני” לשיא. יש ללפות את האני חזק, לאחוז בו, לנענע אותו, לדבר אליו – לעודד אותו – להסיט את דעתו ומרגע שריסי העין שלו יתחילו לרפרף – הוא מתחיל לחזור להכרה. רצוי ליידעו בהצהרה: “הריסים שלך החלו לרפרף, אתה חוזר להכרה – הטראנס עומד לעבור, אתה מתחיל לראות את החדר, אותי”… לאחר מכן יש להישאר איתו לפחות שעתיים. לאפשר לו לבכות, להתפרק ולברר לגבי הטקסט שהושמע. על המאמן והמטפל להכין עצמו לטקסט מזעזע במיוחד.

השלב השני באימון

שני היסודות – השלב השני מכונה שלב שני היסודות שמקנים ביטחון אישי בחיי ה”אני” ושהתודעה השלילית לוחמת נגדם. לאחר שזיהינו את קולה של התודעה השלילית, פונים לזיהוי נוסף ואבחנה בין קול הרצון העמיתי וקולה של התודעה השלילית. שני היסודות הם:

1. יסודות חיוניים להמשך תקין של חיי ה”אני”: תא משפחתי, זוגיות, קרירה, לימודים… שתפקידם לייצב את חיי ה”אני”.
2. מטרות שה”אני” רוצה ליישם ולהשיג.
3. חוק עבודה ואימון לניפוץ התודעה השלילית: אין לגעת ואין להזיז ממסלול חיי האדם המתאמן לא את אחד או את שניים כול אחד משני יסודות החיים חיוני ליצירת ביטחון עצמי וייצוב חיי ה”אני”.

F. עלה לישראל בגיל 11. מאיזרביז’אן בגיל 8 עברה העיר בה התגורר רעידת אדמה אדירה. עם B. הוא התחתנה בשל אהבה ומאז נישואיו F. רק רצה להתגרש, לעבור לבית אחר. .F הייה אומלל כשהגיעה אלי.

היסוד החיוני לחייו הייה קרירה מוצלחת אשר גם אותה רצה לעזוב, הזוגיות עם B. שרצה, כאמור לעיל, לעזוב ודבר נוסף הוא העריץ את הפילוסוף שהעלה את הספק על נס ובשתי פגישותינו הראשונות לא פסק לדוש את רעיונותיו של דיקארט בדבר הספק. .F לא קשר קשרים טובים בעבודה, הוא דרש מושלמות מעצמו ודמויות הסמכות זכו אצלו לקיטוני ביקורת. הוא לא ידע ליצר מערכת של יחסי גומלין הדדיים בעבודה ושינה ארוכה ומיטיבה הייתה עבורו מצרך נדיר. F האמין ששינה היא בזבוז זמן שיש להימנע ממנו. .F הקפיד על 4 שעות שינה בלבד ביממה. ללא ספק התודעה השלילית כיכבה בחייו.

בשלב זיהוי התודעה השלילית לאור 2 היסודות, מצאנו שכול אותם דברים ש F. רצה לעזוב הם היסודות החיוניים להמשך תקין של חיי ה”אני” שלו. יסודות שמייצבים את חיי ה”אני”. התודעה השלילית לחמה בהם עם טקסטים שהחלו לבלבל את רצונותיו. כאשר .F החל מתכנן מסע עם .B לאירופה. הגענו לשלב 2 היסודות. התכנון היה קשה ומתיש. הוא נכרך באינספור מריבות. .F רצה לנסוע להולנד ו.B לצרפת… F. רצה לצאת בסוף השבוע. B. ביום חמישי. F. רצה לנסוע לשישה ימים B. לשמונה ימים…

נושא הנסיעה נבחן על-פי חוקי שני היסודות: אין לגעת או להזיז יסודות ומטרות בחיי ה”אני” שמיצבים את חייו ובונים לו ביטחון עצמי.

בחנו: 1. הזוגיות הייתה בעיננו אלמנט יסודי חיוני להמשך תקין של חיי ה”אני” של F. ומשזוהה ככזה בפגישות הקודמות בשל האהבה החזקה ש F. חש כלפי B. הזוגיות עברה ונכלל בחוק העבודה שאין לגעת בה. בשלב המלחמה מול התודעה השלילית אין לגעת בזוגיות – הזוגיות נמשכת, כך גם לגבי נער שרוצה לנתק קשרים עם הוריו, רקדן שרוצה לפרוש מהפקה ופוליטיקאי מהממשלה. הזוגיות של F. בהחלט תועשר אם ימומש רעיון הטיול לאירופה ויותר מכך אם הטיול יהיה טיול מוצלח ולכן התודעה השלילית מוצאת לעצמה רעיונות להכשיל את תכנון הטיול.

2. המטרה לנסוע למסע עם B. היא מטרה וגם בה על פי כלל שני היסודות אין לגעת. המטרה הותקפה ללא הרף על-ידי התודעה השלילית. וF. הגיע להחלטה לעזוב את תכנון המסע ולצאת מהבית. החלטה שבחינתה לאור כלל העבודה שנוגע בשני היסודות הגיע למסקנה שמקורה בשיבוש הרצון על-ידי התודעה השלילית…

בתוך תוכו ל.F לא היה אכפת אם הוא ייסע לצרפת. אחרי הכול הוא מאוד אוהב את צרפת. הבדלי הימים היו נושא קל לפתרון ויותר מכול הוא רצה לנסוע עם B.

לאחר הפגישה שנסבה על נושא שני היסודות יצא F. למסע עם B. מסע שגרם הרבה נחת לזוג.

יש לרשום בטבלה את הרצון שלנו ואת המטרה כשאנו מגיעים לשלב שני היסודות. להלן דיון על רצונו של רקדן לפרוש מלהקת באלט. ” אני רוצה לעזוב את להקת הבאלט בה אני חבר, כי יהיה לי כיף אם אחלץ מהזוועה שאני מרגיש בה כרגע”. הדוגמא הזו אופיינת ויכולה להיות מוצגת כ”אני רוצה לעזוב את המשפחה, את הלימודים או את המדינה”…

המשפט הראשון “אני רוצה לעזוב את להקת הבאלט בה אני חבר” נרשום בעמודה אחת ובקטגוריה השנייה – “יהיה לי כיף אם אחלץ מהזוועה שאני מרגיש בה כרגע”.

להלן קטע מתוך טבלת “שני היסודות” של רקדן שבא לברר אצלי אפשרות לפרוש מלהקת הריקוד שלו שלושה שבועות לפני מועד הופעת הבכורה.

אני רוצה לעזוב את להקת הבאלט בה אני חבר

יהיה לי כיף כי אחלץ מהזוועה שאני מרגיש בה כרגע

הלהקה הזו איומה

כשאעזוב את הלהקה יהיה לי שקט, אסע לשבוע לסיני.

אני בכלל לא רוצה להיות בה עוד רגע אחד

לא אראה את הכוריאוגרף הזה וזה כשלעצמו שווה הכול.

השיעורים בבקר דווקא טובים אבל החזרות איומות, מזעזעות ממש.

אני אוהב לרקוד יהיה לי המון זמן להתאמן לבד.

תמיד ידעתי שהכוריאוגרף הזה לא ייתן לי את התפקיד הראשי.

אזדקק אחרי זמן מה לכוריאוגרף, אזדקק לכוריאוגרף טוב

אני לא סובל את החברה האלו

הכוריאוגרף הזה הוא כוריאוגרף טוב, אולי בסוף אצטער שבגלל שלא קיבלתי תפקיד אחד פרשתי מהלהקה שכול כך נאבקתי להתקבל אליה.

יש לרשום מתחת לכול סעיף את העובדות הידועות שמאפשרות לנו לקבוע עם הרצון שלנו לעשות דבר זה או אחר נקשר לשני היסודות העמיתיים של חיינו או לקולות הפנימיים של התודעה השלילית הלוחמת בשני היסודות. האם הרצון הוא רצון אסטרטגי או רצון הפכפך וקצר מועד – קולה של התודעה השלילית.

השלב השלישי באימון

השלב השלישי בטיפול קשה בשל הנסיגות שכלולות בו, התסכול והצגת חוסר אמון במטפל או במאמן שלב זה הוא שלב בניית הביטחון העצמי.

ביטחון עצמי – מספר גורמים מרכיבים את נושא הביטחון העצמי: ניסיון חיים, יכולת לשתף פעולה ולפתח מערכת יחסי – גומלין – הדדית עם ה”אתה”, כושר שרידות ומניעת פלישה למרחב ה”אני”, שמירה על כוח הרצון ופעולה לאורו או היעדר ריצוי ה”אתה”, תודעה גופנית חיובית, סביבה תומכת, ידע אופטימאלי בתחום העיסוק, וקירבה לייעוד ולדרך אסטרטגית שמביאה את “האני” אל המטרה אותה הוא שואף להגשים.

פגיעה בביטחון העצמי הוא אחד מתסמיני התודעה השלילית. המאמן משכלל את היסוד הלקוי בין מרכיבי הביטחון העצמי. בוחנים את כושר העמידה בפני גורמים פולשניים ודרכים למנוע את פלישתם, החל מרעשים סביבתיים ועד לאי סגירת טלפון כשהולכים לישון. ניסיון חיים והעדר ייעוד יטופל על-ידי פעילויות שיקרבו את המתאמן לתחומי התעניינותו. סביבה תומכת – המאמן ישתדל לשמש סביבה תומכת ראשונה ויסתייע בגורמי חוץ על-מנת להרחיב את הסביבה התומכת. ידע – נעודד את האדם להרחיב ידיעות לוקות בחסר בתחום התעסקותו, התעניינותו או לשתף-פעולה עם עצות של יועצים. בחינת הקו האסטרטגי, בירור נסיגות וסטיות בהתקדמות לאורו.

בשלב השלישי קולה של התודעה השלילית יורד, אפשר להפעיל נגדה את ההיגיון והתסמינים, הכישלונות, הרצון למושלמות וויתור על דרך חיים מתמעטים. שיתוף הפעולה בין ה”אני” ל”אתה” הולך וגדל – במקביל בתוך הקליניקה מתרחש אירוע מתמיד של חוסר אמון במאמן – המטופל מסרב לבוא לפגישה, דוחה – מאחר… מרצה את סביבתו. השלב השלישי קשה והתסמינים מקשים על המאמן שנדרש פעמים רבות לארגן לעצמו קבוצת תמיכה כדי לא להישבר מול המניפולציות שהמחלה מפעילה נגדו. יש לזכור שמעבר לפינה עומדת ההצלחה ושהמתאמן מתחיל בינו לבין עצמו להוקיר את המאמן על מאמציו. בשלב מסוים אפשר לדבר על נושא זה:

“האם אתה לא חש שהצלחנו להתקדם ולקדם יחד את היכולת שלך לחיות חיים מאושרים יותר”? התשובה לא תאחר לבוא. “לרגעים אני חש בזאת. האמת שכן. התקדמנו מאוד, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך.” הכרת התודה מביאה אותנו אל שלב הסיום. הרגשות מתקדמים ומתמזגים עם החלק הרציונאלי. ה”אני” מתחיל לחוש ולהכיר בהצלחותיו, בשיתוף הפעולה בכשריו החדשים או המתחדשים.

בשלב השלישי מוסיפים תמציות טיפול נגד דיכאון וטראומות מערכת האבנגורי:

GENTIAN .45- (21) – לדיכאון, מותר מהר, פסימיות וחוסר אמון ביכולת העצמית. האמונה בעצמו נגמרת היכן שהפחד מתחיל.

מצב -עצירה בתהליך.

GORSE .55 – (31)- נגד מרה שחורה, ייאוש עמוק וחוסר תקווה. כניעה למציאות שנראית מאיימת. נותנת חשק לחיות. נגד מחלה כרונית.

מצב – טיפול בחולים סופניים. נסיגה בתהליך. לאבנים בכיס מרה. (שחור מתחת לעיניים).

HORNBEAM .56 – (71) – ייאוש מטיל ספק ביכולתו. עייפות רבה. קשה להתעורר בבקר, חוסר מוטיבציה ופחד להתמודד “עוד חמש דקות, מחר…”. תקיעות ביישומים. מקנה לתהליך הטיפול כושר השמה.

מצב – לאחר מחלה – כשההחלמה קשה. תסמונת “יום ראשון”, קושי בהתחלות, תחושת כישלון ועובדי לילה. חוסר אנרגיה כללית.

MUSTARD .57 -(12) – ענן של דיכאון קשה. יכול להיות הורמונאלי. נגד מלנכוליה מסיבה לא ברורה. התמצית מלמד תאת ה”אני” להגיע לשלווה, ביטחון עצמי וליציבות.

מצב – לטיפול באקנה הורמונאלי – מריחה חיצונית.

SWEET CHESTNUT .58 – (03) דיכאון קשה ומוחלט. תמצית הכנה לקראת שינוי. מתקשה להתאושש. נגד התנהגות כפייתית. נגד נטייה להתאבדות.

Boab .108 – עץ נדיר שגדל בצפון-מערב אוסטרליה. התמצית חזקה מאוד ומשמשת בתהליכי פריצת דמימה העוברת במשפחה מזה דורות. נגד דעות קדומות, אמונות תפלות, טראומות, התעללות. מטפלים רבים מאמינים שבכוח התמצית לנקות טראומות מגלגולים קודמים. התמצית מזכירה בהשפעתה את S.O.B.

STAR OF BET KEHEM .63 – (92) תמצית לטראומות. מנקה טראומות רדומות. הערה: לא לתחילת תהליך טיפולי.

46. Lichen חזזית היא שילוב של פטרייה ואצה שחיות יחד בסימביוזה. תמצית מהחזזית מסיעת לצאת מהשפעתו של הכוח הכאוטי הגברי – מסייעת לצאת מצל החיים לאור היום, מהאימה והחרדה הגדולה. משמשת בדומה לנץ החלב בהיחלצות מטראומה עקב אובדן פתאומי. התמצית משמשת לסיוע במעברים. בתקופה העתיקה נהגו לתת מהתמצית לאדם העומד לפרוש מהעולם ולמות כדי לסייע לנשמה לצאת מהגוף ולעבור לעולם הבא.

56. שושן מריפוסה -Mariposa Lily תמצית לאהבה וניקוי טראומות – השושן מריפוסה שימש את האינדיאנים בטיפול בטראומות ילדות. נגד טראומות ילדות קשות, נטישה והתעללות.

לתמצית אנרגיה נשית. היא מלטפת את האדם מבפנים ומשיבה לו תחושה של אהבת אם.

14 שן-הארי Dandelion תמצית מרגיעה – ה”וליום” של האבנגורי – משחרר מתח נפשי המגיע לגוף תפוס ושרירים נוקשים עקב לחץ נפשי או טראומה. מסיעת לשחרר את שרירי הגוף. פועלת על הכבד. תמצית בעלת אנרגיה נשית מיועדת לאנשים עצבניים, הנזקקים להתבטאות אישית בכול מצב. התמצית מיועדת למתיחות רגשית הגורמת להתכווצויות בשרירים. לאנשים הנוטים לקבל דברים בהתרגשות יתרה ומתקשים להירגע. מלמדת את המשתמש להגיע לרגיעה נפשית במצבי לחץ. התמצית מסייעת לרוגע נפשי באמצעות הרפיית שרירי הגוף.

פורמולה לטיפול בשלב השלישי של המלחמה נגד תודעה שלילית.

1. אלה הארצישראלית – – PALAESTINA PISTACIA א. +68 . חמניה Sunflower + 41 שן-הארי Dandelion + MUSTARD .57 -(21) + GORSE .55 – (13.

יש לזכור שאנו מטפלים במחלה ולא משנים את ייעודו של החולה או את מסלול חייו של האדם.

החזרה לחיים

השלב האחרון וליווי המתאמן בחזרה לחיים חיוני. דווקא עתה כשהכול נראה סביר יש להמשיך ולהשתתף בצעדי המימוש, בארגון החיים מחדש, תחילת הקרירה, הניצחון הראשון בחיי היום יום, ראשיתה של פרשת אהבים… אני נוהג בשלב זה למחוא כפיים עם כול התקדמות, עם כול הישג עם כול כיבוש ייעד. המעקב הצמוד שומר על המתאמן לבל תשוב התודעה השלילית ברגעי ההצלחה ותהרוס את יכולתו להתענג על זרי הדפנה. רק לאחר תקופת מה בה האדם מקבל בשוויון נפש, באושר גדל את הצלחותיו תם המהלך.

על המסייעים לטיפול ולאימון לזכור: אין לשפוט, אין לתבוע עמידה בכללים, יש לחמול ולהמשיך… להמשיך… להתמיד. יחד עם זאת המשימה קשה והרצון לסייע מהר ככול האפשר לאדם הרוצה לגבור על התודעה השלילית, הוא אחד מסימני התודעה השלילית והשאיפה המסוכנת למושלמות. קשה למטפל ולמאמן שלא לשתף עמה פעולה. פגי קלוד-פייר מומחית בטיפול בנושא התודעה השלילית בהקשר עם הפרעות אכילה, מספרת שב”מונטרה” (eht xuertnoM cinilC ), מרכז הייעוץ שהקימה בשנת 8891 וכן במרפאה שפתחה בשנת 3991 נמשך הטיפול בתודעה השלילית לפחות שנתיים. היו מקרים בהם המטפלים שיתפו פעולה עם התודעה השלילית למשל, במקרה שאפשרו למטופל לאמן את גופו בקביעות כול יום, במקרה אחר הרשו למטופל לקום בלילה לשירותים כדי להקיא את המזון “רק פעם אחת” ביום – התוצאות היו חמורות (Peggy Claude-Pierre) . אין לשתף פעולה עם תכסיסיה של התודעה השלילית. ויש לזכור כי אחרי הכשל עומד הקול הפנימי של התודעה השלילית, המחלה ולא ה”אני” הבריא. ביקורת על הכשל מעמידה את התודעה השלילית באור הזרקורים כמנצחת.

העבודה על המרחב הגופני

מלאכת האימון והטיפול בתודעה השלילית כוללים עידוד כוחות הגוף וניקוי שרירי הגוף מטראומות.

העבודה על הגוף כוללת לחיצות מלוות בנשימה עמוקה על-מנת לשחרר את השרירים המדוממים. שחרור שרירי במקרה של התודעה השלילית מתייחס למספר מקומות: יש לשחרר את השרירים שנמצאים לאורך קו דמיוני שנמשך מעל הגבה ועד לרכה ומסביב לאחורי האוזן. לאורך עמוד השדרה (על שרירי זוקפי הגב הצמודים לעמוד השדרה). בית השחי ואזור חיצוני (לטראלי) של פני כף רגל ימין. תופעה נוספת של דמימת התודעה השלילית נקשרת באי סדירות דופק

תמציות האבנגורי לשימוש נגד התודעה השלילית

תמצית מעץ הצפצפה ASPEN .711 – (2) תמצית נגד חרדות ופחדים וסיוטים ממקור בלתי ידוע. נגד חלום רע. מסייעת לתהליכי מנוחה והירדמות. תמצית מצב שפועלת מהר. מסייעת להתפתחות התודעה הדיפוזית, בהתמודדות מול התודעה השלילית ונגד מחשבות טורדניות.

תמצית מרכזית לטיפול בתודעה השלילית היא תמצית מספר WHITE CHESTNUT .39 – (53) – תמצית קלאסית למחשבות טורדניות, נגד מחשבות חוזרות, שליליות, נדודי שינה וחוסר ריכוז. נגד שיר מטרטר במחזוריות בראש… תמצית סיוע לתודעה ממוקדת.

מצב – פועלת מידית.

תמצית נוספת לטיפול היא תמצית מספר 08. לבנדר – התמצית מאזנת רגישות יתר, עצבנות, נגד אובססיה ומחשבות החוזרות על עצמן כתקליט שבור. התמצית מסייעת לאנשים שנפלו קורבן לאנשי רוח חזקים, אנשי דת קיצוניים, נגד שטיפת מוח והתמכרות לטלוויזיה. מסייעת בתיקון התודעה הממוקדת והתודעה השלילית.

19. קיקיון – פחד מאבדן שליטה על המחשבות – תמצית הצלה למצבים של אבדן שפיות, חשש מהשתלטות המחשבה על חייו, נגד מחשבות מטרטרות.

תמציות מפרחי עץ הסיגלון מספר 92. זקרנדה (בעל אנרגיה נשית) במניין תמציות האבנגורי – תמצית נגד דאגות, לאנשים מותקפים על-ידי אנרגיה נשית שלילית (לילית פנימית) שמשבשת להם את היכולת השכלית ההגיונית.

CERATO .118 – (5) – טיפוס שמטיל ספק בעצמו וזקוק למישהו מבחוץ שיבוא וייתן לו אישור בכול הנוגע להחלטותיו. נגרר אחרי דעות של אחרים. “מוצץ אנרגיה”. אינו סומך על עצמו. חוסר יכולת להחליט. מתקשה בריכוז. אוסף מידע בכפייתיות. דוחף את העף לענייני אחרים ובעל חזיונות הומו ארוטיים.

מצב – איבוד חוסר היכולת להחליט. בלבול זמני.

5. אלה הארצישראלית – – PALAESTINA PISTACIA ג. תמצית עלי האלה הארצישראלית – PALAESTINA PISTACIA בתמצית מעלי האלה הארצישראלית משתמשים להגברת כוחות הלהט. נגד ספקות והעדר יוזמה. במצבים של עלבון והימנעות מעונג, נגד התבודדות, אהבה שהורסת את הנכנס אליה. נגד אהבה נכזבת. נגד יכולת להמית תהליכים. נגד הימנעות מחברת אנשים, נגד כוחות ההרס באדם, לחיזוק האמונה בכוחותיו ועידוד להט היצירה, נגד ייאוש ולמען חיזוק כוחות האהבה השוויונית בין אדם לחברו. לחיזוק היצירה והעשייה. תמצית סיוע להתחלות, ליישומים. תמצית מצב- פועלת להרגעה תוך זמן קצר.

12. ויסטריה יפנית- Wisteria – למפגש עם המופלא שב”אני”. תמצית עדינה, לאדם שקורס מנטל האושר של ההצלחה, נגד הרס עצמי, נגד חבלה בעשייתו, נגד ספקות והשפלה עצמית. לגיבוש עשייה והתבוננות באור שיוצרת ב”אני”, לקבלת האור שבחיים, לקבלת השונה, האחר והחריג, להשלמה עם הסטייה הנורמאלית שמאזנת את תפיסת המוסר שב’אני’, למפגש עם המופלא, לחיזוק יכולת ההיפגשות, לשיפור חיי המין, לתיקון קשיי התחלה, לסיוע בתהליכי היוזמה, לכאב בכתף שמאל ומתחת לחזה השמאלי – להקלה על כאבי ראש ולהעצמת עונג ה”אני” וכושרו להתענג. מסייעת לסטודנטים ותלמידים בהבנת חומר קשה. תמצית בעלת אנרגיה גברית.משפרת את כושרו של האדם בעיקר האישה ליהנות ביחסי מין.

WILD ROSE 42 – (73) – טיפוס שמותר לעצמו בקלות. עצב עמוק אדם שאפתן שנפל לעצבות, אפטיה, “תקיעות”, פחד משינוי, כניעה לחיים “זה גורלי”. תמצית תמיכה בשינויים, נגד ספקות. תוספת לשאיפות ונגד לאות גופנית. תמצית בעלת אנרגיה נשית המסייעת בפיתוח יכולת טקטית. תמצית דומה למרווה בעלת האנרגיה הגברית.

HORNBEAM .65 – (71) – ייאוש מטיל ספק ביכולתו. עייפות רבה. קשה להתעורר בבקר, חוסר מוטיבציה ופחד להתמודד “עוד חמש דקות, מחר…”. תקיעות ביישומים. מקנה לתהליך הטיפול כושר השמה.

מצב – לאחר מחלה – כשההחלמה קשה. תסמונת “יום ראשון”, קושי בהתחלות, תחושת כישלון ועובדי לילה. חוסר אנרגיה כללית.

תמצית נוספת לטיפול היא תמצית מספר 31Sundew . Sundew .13 – לטיפוס חולמני, אסטרונאוט, הססני שלא מבחין בפרטים, התמצית מלכדת את ה”אני” ומוציאה אותו מהבלבול. דומה לתמצית מס’ 9 CLEMATIS – זלזלת אלא שהאנרגיה שלה נקבית. התמצית משמשת בטיפול בתודעה השלילית בהפרעות אכילה ואיבוד שליטה על כוח הרצון.

זלזלת תמצית מספר CLEMATIS .811 במינן תמציות האבנגורי (מספר 9 -בתמציות באך). הזלזלת בעלת אנרגיה דו-מינית. לפורמולה מוסיפים תמצית בעלת אנרגיה גברית שמשמשת נגד טרוף גברי, היא תמצית מספר 501. במינין תמציות האבנגורי, מפרחי ציפורן החתול. תמצית ציפורן החתול משמשת נגד התעללות מילולית – תמצית שמשפרת קשב וכושר שיחה.

טרוף גברי הוא כוח שלילי מכוחות ה”אני” ששולל את היסוד הנשי במרחבו ומחוצה לו. תמצית מספר 501. במניין תמציות האבנגורי, מפרחי ציפורן החתול משמשת נגדו. הטרוף הגברי כולל תסמינים רבים וביניהם: אדם שנכון תמיד להתגייס למען הזולת. טיפוס שיוצר כללים וחוקים, תקנונים שיש לפעול לפיו גם אם הוא לא מידע את סביבתו שעליה לציית לכלליו ישפוט אותה בשיפוט מחמיר וקיצוני. טיפוס שמסיק מסקנות. בראש וראשונה הוא יודע למה הדבר התרחש. אל מסקנותיו הנחרצות הוא מגיע ללא בדיקת עובדות. תופעה נוספת נקשרת בכוח מדובר בטיפוס שמאמין כי הכוח קובע. מעריץ עוצמה, גודל פיזי, טכנולוגיה, שליטה עצמית, קיבעון. נוכח החזק ממנו הוא כינה. נוכח החלש הוא חש כנפוליון. תופעת ה”סוף הטראגי” נקשרת בטרוף גברי. פחד מעונג שמציף ומביא אותו להתנהגות אלימה והשבתת שימחה. גם קשיי התחללה ומיניות מוקצנת. מוצא עצמו בוער בתאווה מינית כשנתקע בפרשת דרכים, בפגישת עבודה, לאחר הישג וכיבוש יעד. בעל נטייה חזקה להומו ארוטיות. בצעירותו הומופוג בגיל 04 דו-מיני וכמובן הוא סקסיסט. מאמין בעליונות כוח הזכר על כוח הנקבה. כשחש רגישות, נשיות מפעמת הוא חש מוחלש, נשי וחורג מהכללים. יעדיף חברת גברים בהשגת יעדים ומטרות ונשים ישמשו אותו בתפקידי אומנת, תזונה ומזכירות. יעריץ אישה אבל רק אם וכאשר היא כובשת את יעדיו.

תמצית מספר HEATHER .73 במניין האבנגורי (41 במניין תמציות באך ) תמצית בעלת אנרגיה נקבית לטיפוס פולשני הזקוק תמידית לאנרגיה של הזולת. יש לו צורך אדיר בתשומת לב – מדבר על עצמו ללא הרף, בעלי חשיבות עצמית מנופחת – מוצץ אנרגיה, חי בסימביוזה. בעל “עור פיל”. רכושני. מניפולטיבי. היפוכונדר.

תמצית עומק, פועלת לאט ולכן מומלץ להשתמש בה כבר בפורמולה הראשונה לטיפול בתודעה השלילית.

501. ציפורן החתול – נגד טרוף גברי והתעללות מילולית – משפרת קשב וכושר שיחה. ציפורן החתול מעדנת אדם פולמוסי, מעליב בדיבורו, הנוטה לריב ומדון לווכחנות עם חבריו. התמצית מלמדת הקשבה, סובלנות לנאמר, מאיטה את צורך התגובה המידית ומעדנת את שפת הדיבור.

פותחים את הפורמולה שמטפלת בתודעה השלילית עם תמצית מספר 011. וושינגטוניה החוטית תמצית להצלחה נבונה. הוושינגטוניה מאזנת את האדם, מקנה לו יכולת להתחבר עם עצה נבונה. היא פועלת אנרגטית מבפנים: מחבקת את האדם בתוכו ומאפשר לו להרים ראש, לחוש ששב והתאחד סביב האמת הפנימית של עצמו. התמצית מסייעת לאדם לעבור משברים, מאור לחושך ולהתגבר על ספקות, פחד משינויים או פחד מהצלחה ותחושת העדר ייעוד. הוושינגטוניה משחררת מרגשי אשם שמקורם במרחב הגבר, בסינדרום כרונוס ומלמדת את ה”אני” רזים לגבי ייעודו. בכוחה של הוושינגטוניה לסייע במעבר לגיל החוכמה ( 50 ואילך) גם לעבור את הגשר אל ההצלחה שדורשת אנרגיה מחשבתית. משמשת בפורמולה שמטפלת בתודעה השלילית.

סוגרים את הפורמולה עם תמצית לאיזון מרחב המחשבות, תמצית מספר 101. במינן האבנגורי, תמצית מפרחי בוצין מפרץ Verbascum sinuatum. התמצית משמשת לפיתוח אינטליגנציה מחשבתית. לאיזון תופעת השמניזים וניסיונות להעמיד את מרחב הרגשות במבחני הישרדות. תמצית ניקוי נפשית – נגד סלידה עצמית שמקורה במחשבה או תיעוב עצמי, ביישנות, נגד ניסיונות התאבדות, הפרעות אכילה וחניקת הרגשות הסוערים. עוזר ל”אני” להיות שלם עם עצמו. מסייע לתהליכי גמילה מהתמכרויות. תמצית בעלת אנרגיה גברית שמתאימה במיוחד לטיפול באנשים מבוגרים. במקרים מסוימים יש להוסיף תמצית פרחי התירס (מספר 24 במניין תמציות האבנגורי) בעלת אנרגיה נשית ומשמשת בפיתוח התודעה הגופנית. התמצית מפרחי התירס משמשת נגד דימוי גוף נמוך, איבוד כיוון כתוצאה מלחץ בעיקר בסביבות עירוניות הומות אדם. מתאימה לאדם שעובר תהליכי דיאטה וקבלת הגוף באור חדש גם נגד פחד קהל וחשש לבקש סיוע. תמצית נוספת שתשמש בטיפול בתודעה שלילית והיא בעלת אנרגיה גברית: 67. אכיניציאה – Echinacea -. תמצית ליושר והגינות. האכיניציאה מסייעת נגד אובדן הכבוד ו”סוף טראגי” – הפסקה פתאומית של מסלול ההצלחה, וקריסת כושר הסקת המסקנות. תמצית נגד טראומות שמסיעת גם במקרים של אימפוטנציה. תמצית בעלת אנרגיה זכרית.

“עמי ותמי” פורמולה בסיסית נגד תודעה שלילית ומיגור המכשפה.

“עמי ותמי” פורמולה בסיסית בת 6 תמציות למערכת יחסים לקויה עם עבודה, מין, שינה, תזונה.

011. וושינגטוניה החוטית + 92 סיגלון (נשית) + 811 זלזלת (דו מינית) + 501 ציפורן חתול (גברית) + 101 בוצין מפרץ (גברית)+ 67 אכיניצאה (גברית)

טיפול בתמציות האבנגורי לתסמונת התודעה השלילית ללא מפגשים כולל 10 פורמולות מסוג נירוונה

נירוונה היא פורמולת תמציות אבנגורי שנוצרה בעקבות ניסיון רב שנים שתחילתו ביפן העתיקה, מצרים, יוון העתיקה וישראל של ימי הקדמונים. הפורמולה מאפשר לאדם לגעת בשקט נפשי ובצלילות דעת. “הנירוונה” מתאימה לפיתוח כוחות חשיבה חיובית ומיועדת לאנשים שמבקשים לפתח חשיבה הזורמת על מי מנוחות כשהיא נטולת הפרעות.

נירוונה 1 – זקרנדה + אלה + חמניה

ז’קרנדה היא התמצית המרכזית לטיפול בתסמונת התודעה השלילית ושתי האחרות אלה באה מתקופת הקדמונים שחיו בארץ ישראל והחמנייה מתמציות צפון אמריקה ותרבות האינקה ומיפן העתיקה שתיהן מחזקות ומעשירות את כוחות ה”אני” על-מנת שיעבור את התהליך הטיפולי תוך כדי תחושת ביטחון עצמי מירבית.

נירוונה 2 – זקרנדה + אלה + חמניה + אטד ערבי או סיגלית המים.

נירוונה 3 – זקרנדה + אלה + חמניה + אטד ערבי או סיגלית המים + חרדל.

נירוונה 4 – זקרנדה + אלה + אטד ערבי או סיגלית המים + חרדל + שן הארי או נץ החלב או שושן מריפוסה.

נירוונה 5 – זקרנדה + אלה + חרדל + שן הארי או נץ החלב או שושן מריפוסה + אספן.

נירוונה 6 – זקרנדה + חרדל + שן הארי או נץ החלב או שושן מריפוסה + אספן + ציפורן החתול.

נירוונה 7 – זקרנדה + חרדל + שן הארי או נץ החלב או שושן מריפוסה + אספן + ציפורן החתול + חמניה.

נירוונה 8 – זקרנדה + חרדל + + אספן + ציפורן החתול + חמניה. X שלוש פורמולות

29. זקרנדה (סיגלון) – תמצית לדאגות, מתאימה לספקנים, לאנשים הססנים שמתקשים לסיים דברים מפני שהם משנים אותם כל העת. להבדיל מהקלמנטיס בעל האנרגיה הדו-מינית שנקשרת בטיפוס שלא מסיים דברים בגין הזיות ומתהלך כאסטרונאוטים, הזקרנדה בעלת אנרגיה נשית ומקור ההיסוס שנקשר בה בהפרעות שבאות מבפנים (לילית פנימית, תודעה שלילית שנקשרת בגילאי ה-14). התמצית משמשת בטיפול במחשבות טורדניות, תודעה השלילית  בהפרעות אכילה ונגד דאגות.

1. א’ אלה הארצישראלית – – PALAESTINA PISTACIA תמצית מפרחי האלה תמצית לאהבה, מחזקת תחושת אהבת האם. משתמשים להרחבת עוצמת כוחות הזכר שב”אני”. להרחבת כושר ההישרדות ב”אני”. מפתחת רגישות למתרחש בחוץ וסקרנות לפרטים חיוניים להמשך התהליך שנבחר ללכת בו. התמצית משמשת זרז במצבים של תקיעות ומניעה את האדם לעשות משהוא מנקודה מסקרנת. היא מאפשרת זיהוי תחכים, לגבור על כוחות נסתרים, בוגדים ותחכים אפלים שפועלים מאחורי הקלעים נגד ה”אני” – נגד תחכים שפועלים נגד אדם במרחבו אבל מבחוץ. תמצית חובה לפוליטיקאים ולאנשי קרירה. התמצית משמשת גם כתמצית חיזוק בפורמולה.

68. חמניה Sunflower: תמצית לאהבה, התמצית מחזקת את תחושת אהבת האב הבסיסית, נותנת תחושה של הימצאות האב בסביבה. מסייעת במקרים של אב נעדר, נגד השפלה ורגשי עליונות (נגד דמימת ה”נפוליון או כינה”), התמצית מאזנת תחושת עליונות וגאוות יתר נגד “אגו-טריפ” שנועל את כושר ההתבוננות במציאות, מאפשרת ומסייעת להתפתחות החושית, מחזקת את תחושת הגוף, ומסייעת בשיפור מערכת יחסים שוויונית בין אדם וחברו החמניה מסייעת בסילוק והרחקת חנפנים. התמצית ממוססת ומגמדת רגשי נקם ומאפשרת לתקן מערכת יחסים קוטבית בין אב ובנו, בין חברים שקשריהם נותקו והפכו מידידות לשנאה מגשרת בין בני זוג העוברים תהליך גירושין קשה, בהתפוצצות ברית מסחרית, מקצועית ומגשרת בין מעסיק ועובדיו. תמצית בעלת אנרגיה גברית – מסיעת במערכת יחסים שוויונית. מצית לאהבה והצלחה. משפרת את כושר הראיה. לפיתוח תודעה ממוקדת ותודעה ממשגת. תמצית מצב (סימפטומאטית כלומר פועלת מידית על סימפטומים אלו): פועלת מידית במצבים של זעם ותחושת נקם. התמצית משמשת גם כתמצית חיזוק בפורמולה.

19. האטד הערבי – Lycium shawii , לחיזוק הכוחות נשיים ב”אני” – מטפלת בנוקשות ובציניות ומאפשרת להגן על העצמי הפנימי שהוסתר כסיגלית המים – תחת חומות בצורות. לפיתוח של אישיות גמישה וחומלת. בעל אנרגיה גברית.

WATER VIOLET .88 – סיגלית המים – (34) – מלך, מרוחק, מתנשא, חיי בתוך “בועה”, שמרן, אוהב להיות לבד, דומיננטי, נוכחות חזקה. תמצית לריכוך חומות. נגד שמרנות והתרחקות מה”אתה”. מאפשרת גישה לתוך ה”אני” העדין. תמצית סיוע להתפתחות תודעה אפלטונית. ליצירת נפרדת והגנה בפני פולשנות.

MUSTARD .57 (21) – ענן של דיכאון קשה. יכול להיות הורמונאלי. נגד מלנכוליה מסיבה לא ברורה. מלמדת את ה”אני” להגיע לשלווה, ביטחון עצמי וליציבות.

מצב – לטיפול באקנה הורמונאלי – מריחה חיצונית.

STAR OF BET KEHEM .63 (29) תמצית לטראומות. מנקה טראומות רדומות. הערה: לא לתחילת תהליך טיפולי

65. שושן מריפוסה -Mariposa Lily תמצית לאהבה וניקוי טראומות – השושן מריפוסה שימש את האינדיאנים בטיפול בטראומות ילדות. נגד טראומות ילדות קשות נטישה והתעללות.

לתמצית אנרגיה נשית. היא מלטפת את האדם מבפנים ומשיבה לו תחושה של אהבת אם.

41 שן-הארי Dandelion תמצית מרגיעה – ה”וליום” של האבנגורי – משחרר מתח נפשי המגיע לגוף תפוס ושרירים נוקשים עקב לחץ נפשי או טראומה. מסיעת לשחרר את שרירי הגוף. פועל על הכבד. תמצית בעלת אנרגיה נשית מיועדת לאנשים עצבניים, הנזקקים להתבטאות אישית בכול מצב. התמצית מיועדת למתיחות רגשית הגורמת להתכווצויות בשרירים. לאנשים הנוטים לקבל דברים בהתרגשות יתרה ומתקשים להירגע. מלמדת את המשתמש להגיע לרגיעה נפשית במצבי לחץ. התמצית מסייעת לרוגע נפשי באמצעות הרפיית שרירי הגוף.
ASPEN .117 – (2)- חרדות ופחדים וסיוטים ממקור בלתי ידוע. נגד חלום רע. מסייעת לתהליכי מנוחה והירדמות. תמצית מצב שפועלת מהר. מסייעת להתפתחות התודעה הדיפוזית, בהתמודדות מול התודעה השלילית ונגד מחשבות טורדניות.

68. חמניה Sunflower: תמצית לאהבה, התמצית מחזקת את תחושת אהבת האב הבסיסית, נותנת תחושה של הימצאות האב בסביבה. מסייעת במקרים של אב נעדר, נגד השפלה ורגשי עליונות (נגד דמימת ה”נפוליון או כינה”), התמצית מאזנת תחושת עליונות וגאוות יתר נגד “אגו-טריפ” שנועל את כושר ההתבוננות במציאות, מאפשרת ומסייעת להתפתחות החושית, מחזקת את תחושת הגוף, את הקשר בין הגוף לרגש, ומסייעת בשיפור מערכת יחסים שוויונית בין אדם וחברו החמנייה מסייעת בסילוק והרחקת חנפנים. התמצית ממוססת ומגמדת רגשי נקם ומאפשרת לתקן מערכת יחסים קוטבית בין אב ובנו, בין חברים שקשריהם נותקו והפכו מידידות לשנאה מגשרת בין בני זוג העוברים תהליך גירושין קשה, בהתפוצצות ברית מסחרית, מקצועית ומגשרת בין מעסיק ועובדיו. תמצית בעלת אנרגיה גברית מסיעת במערכת יחסים שוויונית. תמצית לאהבה ולהצלחה. משפרת את כושר הראיה. לפיתוח תודעה ממוקדת ותודעה ממשגת.

תמצית מצב: פועלת מידית במצבים של זעם ותחושת נקם. התמצית משמשת גם כתמצית חיזוק בפורמולה.

105. ציפורן החתול – נגד טרוף גברי והתעללות מילולית – משפרת קשב וכושר שיחה. ציפורן החתול מעדנת אדם פולמוסי, מעליב בדיבורו, הנוטה לריב ומדון לווכחנות עם חבריו. התמצית מלמדת הקשבה, סובלנות לנאמר, מאיטה את צורך התגובה המידית ומעדנת את שפת הדיבור.

הוראות לשימוש בנירוונה

לפני לקיחת 4 – 8 טיפות, או ריסוסי “תמציות האבנגורי” מתחת ללשון מפורמולת ה”נירוונה” יש לנשום במשך 03 שניות נשימות עמוקות ולהתרכז בתהליך הנשיפה.

לאחר לקיחה מהתמצית יש לערוך מספר תרגילי תנועות גוף פשוטים.

1. סיבוב הראש: הנמכת הסנטר אל בית החזה הנחת האוזן על הכתף הנמכת אחורי הראש אל כיוון הגב ושוב הנחת האוזן על הכתף ולהנמיך סנטר כלפי בית החזה, כך שייווצר סיבוב מלא. אשר לנשימה לשאוף אוויר בנשימה ארוכה, במהלך הנמכת הסנטר להוציא אויר לאורך כול הסיבוב. לאחר השלמתו לשאוף אוויר ולזקוף את הראש ושוב לאורכן של 6 נשימות. 3 לצד אחד ו 3 לצד שני לסירוגין. העיניים במהלך כולו פתוחות.

1.
2. לצאת להליכה של 02 – 06 דקות.
3.
4. אין לחשוף את הפורמולה לקרני השמש. יש לשמור במקום קריר ומוצל.
5.
6. לוקחים מן הפורמולה כול יום 6 – 01 פעמים ביום, לפי הצורך למעט בשלושת הימים הראשונים בהם נחשפים לנירוונה רק 3 פעמים ביום.

ביבליוגרפיה:

[1] קרל מרקס (3881 – 8181) חיי בלונדון לאחר שגורש מביתו בגרמניה ובצרפת. בלונדון חידד את חושיו ואת מחשבותיו על העולם הקפיטליסטי. לונדון הייתה במאה ה – 91 בירת האימפריה הבריטית והבירה התעשייתית של העולם. שם הפילוסוף התבונן במהפכה התעשייתית, ביצירת השפע, בבתי החרושת שמספקים סחורות בכמויות רבות משראה העולם אי פעם, בצי האניות של הממלכה הבריטית. הוא ראה יבוא אדיר של חומרי גלם שהובאו מכול רחבי תבל ופיתחו את התעשייה הזו. במקביל ראה כיצד מעטים הופכים בשל כך לאנשים עשירים. עושרם האדיר של בעלי בתי החרושת עמד בניגוד לרוב האנשים שפעלו בבתי החרושת שלהם. מרקס ראה את העוני, את השוליים החברתיים שקורסים מעול הנטל. הוא התבונן בסבלם של העמלים העניים והמנוצלים כפועלים בתעשייה זו. מצד אחד שיאי העושר שלונדון הפגינה ומצד שני חוסר כול. שיאים של עליבות חיים ועוני. מרקס החל שואל את עצמו: כיצד יכולים להיות עניים רבים כל-כך בחברה כול כך עשירה? בחיפושיו אחר דרך לשנות את מצב העוני הוא יצר רעיונות שרבים ראו בהם איום לשלום החברה התעשייתית ולעושרם של בעלי בתי החרושת. עיקר רעיונותיו נקשרים בקונפליקט החברתי ובמאבק בין מגזרים של החברה על משאבים מבוקשים. המאבק של מרקס הוא מאבק סביב האופן שבו החברה מייצרת מוצרים חומריים. מאבק בין הפרולטריון והקפיטליסט השואף להרחיב את רווחיו ולהקטין ככול האפשר את עלות יצורם הווה אומר את שכר הפועלים שהם בני מעמד הפועלים אנשי הפרולטריון. תודעה הכוזבת הומשגה על-ידו כדי לתאר סיטואציות איומות של ניצול וקבלתו בהכנעה.

[2] יכין ובועז: שני עמודים גבוהים עשויי נחושת, מעוצבים ומקושטים, נבנו על-ידי שלמה המלך. פרשת ויקהל, פרק ז’ ספר מלכים א. “ויקם את-העמדים :לאלם ההיכל ויקם את-העמוד הימני ויקרא את-שמו יכין ויקם את-העמוד השמאלי ויקרא את-שמו בעז ” מלכים א ז כא. לפי רש”י: יכין נקרא על שם מלכות בית דוד שנמשל לירח (ככתוב “כירח יכון עולם” תהלים פ”ט). בועז – כנגד השמש שהוא יוצא בגבורה ועוז שנאמר “ישיש כגבור לרוץ” (תהלים י”ט) .” בית-המקדש עצמו נבנה על ידי שלמה המלך בשנת 069 לפני הספירה. עיצובו הכנעני-פניקי,הושפע גם מהמסורת השבטית הקדומה. הוא היה מורכב משלושה חלקים האולם, ההיכל והדביר. האולם היה חדר הכניסה ותפקידו היה להפריד בין חול וקודש. בפתחו היו שני עמודי נחושת גדולים-יכין ובועז.

 [3] ראה תמצית מפרח הכותנה ותמצית מעץ האורן. רגשי אשם נקשרים בגיל 41 – 51.

 [4] דמימת התודעה השלילית של גיל 8 שנים מופיעה במרפק, ברכה הימנית באזור שנמשך עד מעל לגבה הימנית, בשפתי הפוט ובשק האשכים. תופעות התודעה השלילית של גיל 8 שנים נקשרות עם הרצון הקונפליקטיבי, חוסר הגיון, אובססיה, קריסיס וטראנס. התודעה השלילית נקשרת עם המיתוס של האלה הגדולה עם צילה ועם דמותה המיתולוגית של לילית. יחד עם זאת כיכובו של דיוניסוס שמתפתח בגיל 8 שנים בולט בתחום הקונפליקטיבי ונקשר כאמור לעיל, עם הטראנס והקריסיס שאליו מביאה התודעה השלילית את ה”אני” מהלך שנראה כתאוות שאי אפשר לעמוד בפניהן: זלילת שוקולד, הימשכות לאלכוהול, בידור, סמים גם לכאב, השפלות, כשלון, חוסר אונים, רעב ויחסי “נפוליון או כינה”. ביתור איברים, ממשי או רגשי, “ברית בין הבתרים”, “ברית-מילה”, מתוח בין שתי נטיות מנוגדות, הקושי להישאר שלם, פיצול ובולט ביניהם “מיתוס הצליבה” אל נושא זה נקשרים גם דבריו של מתי: “אם ידך הימנית תכשיל אותך -קצץ אותה.” מתי ה’ 03

 [5] טרוף נשי או הכוח הנשי המטורף כמו הטרוף הגברי או הכוח הגברי המטורף ושאר הכוחות השליליים שפועלים במרחב האני והתודעה השלילית אחד מהם הם חלק מחיי ה”אני” הבריא. הדמימה הופכת את הנושא קבוע בחיי ה”אני” שקורס תחתיה ונעשה כתוצאה מכך חולה. האנרגיה שמאפיינת את הטרוף הנשי יינית YEN. היא מוגדרת כאנרגיה שלילית ( – ) בעוד שהטרוף הגברי יאנגי YANG ומוגדר כאנרגיה חיובית ( + ) שאר הכוחות השליליים קיימים אבל הם פועלים על האדם מבחוץ או מופעלים על-ידי כוחות מבחוץ כגון הכוח השטני והכוח של לילית (אשת השטן) כוחות נוספים הפועלים במרחב ה”אני” האנרגיה שלהם לא זכר ולא נקבה, כלומר אנרגיה דו-מינית: אנדרוגינית או הרמאפרודיטוס על-שם צאצאם הדו-מיני המשותף להרמס ואפרודיטה. התודעה השלילית נמנת על הכוחות ההרמאפרודיטיים.

הטרוף הנשי מאופיין בשלילת כוחות הזכר ב”אני” במניעת מערכת יחסים שוויונית עם גברים, בהשתלטות על ה”אתה”, שלילת החופש, בזבזנות אדירה של משאבים (גזילת זמן, אנרגיה רגשית וגופנית), היצמדות לפרטים משניים ולא רלבנטיים גם להאשמת האיכויות הטובות והעדפת הבינוניות והשטחיות. ריבוי שיחה, העמסת מלל והמשגה שבאה כדי לטשטש את המציאות, מעבר לא מוגדר מנושא לנושא ועמדה בה ענייניו של ה”אתה” קודמים תמיד לענייני ה”אני”. הישארות והיצמדות למקום בו אינו רצוי גם התרחקות מחוויות ההווה והלבשת מסכה עליהן. פגיעת ה”טרוף הנשי” קשה וניכרת בשלשול פתאומי, קשה ולא מוסבר גם בעייפות כרונית ומטפלים בו בין השאר בתמצית מפרחי הדודא הרפואי. עוד על כך ראה להלן.

[6] דמימת הדאגה של התודעה השלילית נמצאת בכתף השמאלית – סמוך לכתף, בבית השחי השמאלי ובמעמקי הגרון התחתון באזור C7 . מופיעה בצורת שיעול יבש שמטריף את האדם ברגעי שינוי, מנוחה ועונג.

[7] הזקרנדה מתאימה לספקנים, לאנשים הססנים שמתקשים לסיים דברים מפני שהם משנים אותם כל העת. להבדיל מהקלמנטיס בעל האנרגיה הדו-מינית שנקשרת בטיפוס שלא מסיים דברים בגין הזיות ומתהלך כאסטרונאוטים, הזקרנדה בעלת אנרגיה נשית ומקור ההיסוס בהפרעות שבאות מבפנים (לילית פנימית, תודעה שלילית שנקשרת בגילאי ה 41). התמצית משמשת בטיפול בתודעה השלילית בהפרעות אכילה ונגד דאגות.

[8] “אותות לאנורקסיה” פרק מתוך “השפה הסודית של הפרעות אכילה. גישה חדשה ומהפכנית להבנת אנורקסיה ובולימיה וטיפול בהן”. מאת פגי קלוד-פייר. Peggy Claude-Pierre (8991) “The Secret Language of Eating Disorders. The Revolutionary New Approch to Understanding and Curing Anorexia and Bulimia. First Published by Random House מאנגלית יהודה עופר. הוצאת אריה ניר, מודן. 8891 עמ’ 851. וכן פרק 4. “החולה האקוטי: שבוי ‘לנצח’ בידי הפולש” עמ’ 80.

[9] B נאבק עם עבודה קטנה שאיפשרה לו לקבל הכרה לתואר באוניברסיטה. מועד ב’ להגשת העבודה הגיעה והוא לא עמד במשימה. אלי B הגיע שבוע ושלושה ימים לפני המועד האחרון: “לא אצליח, אין סיכוי שאסיים עבודה של 20 עמודים עד המועד האחרון להגשה”. B הסביר שאסף את כול החומר הביבליוגרפי, הוא מנסה לקרא והכול משעמם עד כדי כך שהוא לא יודע מה כתוב בדפים. הדברים הגיעו לידי כך שפנה אל חברים שיסכמו לו את המאמרים הנדרשים, אבל אף אחד מהם לא מיהר להגיש לו את הסיכום בזמן. הייאוש אחז בכול חלק ממנו. האבחון היה קצר וברור: התודעה השלילית כיכבה ב”אני” של B. משהחלתי להסביר לו את מצבו נוכח ה”קול הפנימי” שמטרטר במוחו והורס את ההיגיון, את הדרך ליישום, להצלחה… ענה לי “יכול להיות יותר גרוע”. מה יכול להיות יותר גרוע מזה” שאלתי ו B ענה לי מידית “מחלת הסרטן” נוכח הבעת פני הנדהמת מתשובתו, B הוסיף ואמר: “יש אנשים עם בעיות עמיתיות בחיים כמו סרטן”. B נמצא במפגש טיפולי אבל התודעה השלילית נלחמה בו בעת על מקומה ולא אפשרה לשנות את מצבו העגום אליו היא זו שהובילה אותו. הזמן שנותר לא הספיק לטיפול בבעיה. הזמנתי את B שהתגלה כאדם מבריק ורב השראה אל דירתי בשבת. B הגיעה בזמן עם כול החומר והמאמרים. B עשה את העבודה, אני הייתי לידו והקפדתי להוביל אותו שוב ושוב אל החומר, ישבתי לידו בזמן כתיבתו את העבודה. הוא ישב על המחשב ואני לחמתי נגד התודעה השלילית. בסופו של דבר הוא סיים את העבודה שכתיבתה ערכה רק 7 שעות. משהושגה העבודה בזמן, התפננו לטיפול ונלחמנו נגד התודעה השלילית עד שנסגרה.

[10] אלימות במשפחה – מעטים המקרים בהם אישה מוכה מצליחה להתנתק מגבר מכה המחקרים מלמדים על אחוזים בודדים. נשים נשואות לגבר מכה חיות בצל הסכנה. יש ואישה מוכה או גבר מוכה מצליחים להתארגן וליישם דבר מה עצמאי, חלום פרטי מסתבר שזה הזמן בו מגיע ה”גבר המכה” ומשבית את השמחה, אם ה”אני” המוכה מצליח להתנתק ממקור הסכנה ולברוח ממנה יגלה כי עם כול שינוי בחייו שיבחר בו והוא שינוי בכיוון מימוש רצונותי

מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ב’

סרוואן-שרייבר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג מחזק את הדעה שישנו קשר בין הגוף והרגש. בספרו הפופולרי “ללא פרויד, ללא פרוזאק” מגלה סרוואן-שרייבר, שלא רק הסומק עולה בשעת כעס בפנים, כפי שכול אחד יודע מניסיונו, אלא גם שהתנגשות רגשות וקונפליקט מקבילים לכאבי בטן, לכאבי ראש, לפחד, לשיכחה, לקיפאון שרירים ולשינויים שעובר המוח. המחקר החדש מלמד שיש קשר בין פחד קיומי וחבלות בשרירים סביב החלק התחתון של עמוד השדרה – הסקרום (עצם הזנב) לא רק בקורטקס הקדם-מצחי של לוריא1. העדרו של עונג מתמשך נוכח פוטנציאל ודאי לעונג בחיי ה”אני” מחבל גם בפעילותו התקינה של הלב ואף מכריע אותו בהתקפות-לב2.

הנוירולוג פול מקלין (MacLean)3 הכניס מחדש לשימוש את הרעיון של הנוירולוג פול ברוקה, מהמאה ה 19 בדבר המערכת הלימבית שבמוח וקבע מחדש שהמערכת הלימבית הינה מרכז רגשי של המוח. חילה גילה מקלין (1949) את חשיבותה של אונת הריח (אזורי הריננצפלון) וקישר את אונת הריח עם החלק המוחי שבו ממוקם הרגש לאזורי הריננצפלון קרה “מוח הקרביים” האזור המסדיר את ההתנהגות השורדנית בבעלי חיים, את ההתנהגות הרגשית, “מוח הקריים” של מקלין נמצא דומה בבעלי חיים ובני-אדם, צורתו כצורת סוסון ים, בו ובייחוד בהיפוקמפוס נמצאות יחידות הניתוח של המוח שמונחות ביסוד הרגש. ברוח פיוטית דימה מקלין את תאי העצב הגדולים בהיפוקמפוס לקלידים רגשיים, מפני שהתאים באזור הזה סדורים בקפידה זה לצד זה. כשההיפוקמפוס פוגש בעזרת החושים יסודות מהעולם העולם החושי מפעיל את התאים העצביים, הצלילים שהם מנגנים היו בעיני מקלין הרגשות. בשנת 1952, שלוש שנים לאחר שפרסם את ההיפותזה של “מוח הקרביים”, הציג מקלין שם חדש למוח הקרביים: “המערכת הלימבית”. “יתכן שהמוח הרגשי ו’המוח המילול’ פועלים במקביל אבל משתמשים בקודים שונים ולכן לא בהכרח הם יכולים לתקשר זה עם זה4” על ההיפוטזה הזו מעיר חוקר אחר לה-דו שרעיונות אלו מסבירים שבעיות פסיכיאטריות אחדות יכולות להיות מייצגות את פעולתו של המוח הרגשי ללא תלות במוח המילולי5. חוקר אחר, בן זמננו, שמתיחס לתפקוד המוח הרגשי הוא דמסיו אנטוניו Damasio Antonio רופא וחוקר אמריקאי ממוצא פורטוגלי, נוירולוג בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת איוה [בעל הספר “בחיפוש אחר שפינוזה” (2005), בהוצאת אופוס]. על פי דמסיו אנטוניו חיי הנפש הם תוצאת מאמץ תמידי של סימביוזה בין שני מוחות באדם, המוח הקוגניטיבי והמוח הרגשי6.

בתוך המוח מצוי מוח רגשי שהוא “מוח בתוך מוח” מסביר ד”ר סרואן-שרייבר דויד Servan-Schreiber David 7. נראה ככתר או טבעת המקיפה את גזע המוח וגובלת בו ומכאן שמו המערכת ה”לימבית”Limbus בלטינית טבעת8. המוח הרגשי מכונה גם “מוח הביניים” או הטלמוס.9 אזור שמגויס במוח האדם לנושאי ההישרדות או לתגובת “הילחם או ברח” של מערכת העצבים הסימפטטית אבל, לפני הכול, הוא מחובר לגוף ואחראי על מערכת היחסים הרגשית בין ה”אני” ל”אתה”.

המוח הרגשי אחראי על קשרי ה”אני” עם ה”אני הגופני” ועם ה”אני הרגשי” בקרבו ואצל זולתו גם על מערכת שמטרתה לגרום הנאה ולכן גם נקשר במערכת האחראית על המוטיבציה להשיג מטרות הדוניות, הנאה, עונג, בעיקר אוכל, סקס, ואלכוהול, מערכת שנמצאת באזור הלימבי וקרובה מאוד לאזור האחראי על בקרת התנועה.10

למוח הרגשי תפקיד מרכזי בקליטת שדרי הרגשות המשודרים אליו תדירות ויוצרים בו אי נוחות בעיקר כשמדובר בסיכסוך, באי שקט המשפיע על הפיזיולוגיה הגופנית, השפעה לרעה ולהפך בהשפעה לטובה, בעונג כשמדובר במערכת יחסים נעימה ומענגת11. מגע הרגש האוהב חודר אל ה”אני”, מארגן ומסדר גם בונה את המערך הפיזיולוגי בבריאה טובה שמשפיעה על בריאות הגוף כמו גם על בריאות הרגש12.

הסבר קצר על המוח וקשריו עם הגוף וסביבתו:

המוח מקבל מידע מהסביבה באמצעות אברי החישה. אברי החושים קולטים באמצעות נוירונים (תאי עצב) שנמצאים בהם גירויים מהסביבה, מעבירים פולסים, מידע אל המוח שמלמד על המתרחש בסביבתו והוא מצידו ועל פי כוח הפולסים האלה, וללא כל התערבות חיצונית של ישות כגון ה”אני” ה”נפש” או ה”אני השכלי” נותן פקודות (שולח פולסים) לשרירי הגוף שנע בעקבותיהם.

כל פעילויות המוח מבוצעות בתאי עצב המכונים נוירונים13. במוח נוצרת רשת נוירונית דינמית. היא משנה את תכונותיה כל פעם שה”אני” לומד משהו חדש. מספר הנוירונים בעת הלידה עצום, אבל הם לא מתחדשים כמו שאר התאים בגוף – בכל יום נהרסים עשרות אלפי תאים, תהליך שמואץ ככל שמתבגרים. כל אחד מהנוירונים שבמוח יוצר קשרים (סינפסות) ל-1,000 עד 10,000 תאי עצבים אחרים. הקשרים הללו הם קשרים ברמות שונות ומתהווים באמצעות אותות אלקטרו-כימיים. תהליך הלמידה של האדם נקשר בקשרים הללו ביכולת ליצור קשרים חדשים ולאבוד קשרים ישנים. וככל שהאדם לומד יותר, מספר הקשרים גדל.

קליפת המוח

קליפת המוח: cerebral cortex, cerebral mantle, pallium ואזורי ההשפעה כפי שידוע לחוקרים כיום

מבנה המוח הרגשי שונה ומאוד פשוט בהשוואה למוח הגדול, הניאו-קורטקס, “המפותח”, שהוזכר לעיל והאחראי על הדיבור, ההחלטות, הארגון השיטתי של הקשרים החברתיים, ההתנהגות המוסרית, עיכוב הדחפים והמחשבה. אופן ארגון התאים בו שונה ואפילו התכונות הביוכימיות שלו שונות – רוב אזורי המוח הלימבי (הרגשי) אינם מאורגנים בשכבות נוירונים אחידות המעבירות את המידע, לכן, איבוד המידע בו פרימיטיבי יותר אבל גם מהיר יותר ומותאם לתגובות החיוניות שנקשרות בהישרדות14. מכאן שחתיכת עץ ביער חשוך עלולה לגרום לפחד עוצמתי שימשך עד לרגע בו שאר המידע יגיע והאדם יסיק בעזרת המוח הקוגניטיבי (הניאו קורטקס) שמדובר בחתיכת עץ ולא בנחש או מוקש…

מה שמתרחש במוח במרוצת הדקות הראשונות התגלה על-ידי לה-דו15 שפתח לנו חלון אל המוח הרגשי. בעזרת תגליותיו ובין המרכזיות בהן נושא השקד (אמיגדלה) השקד הוא המומחה לעניינים הרגשיים ומחסן של אנרגית זיכרון אמוציונלי הוא “שכל רגשי” שמארגן משמעות והשקפות משלו על הרגשות עצמם16. לה-דו מצא כי אותות חושיים מן העין או מן האוזן נודדים תחילה במוח אל ה”רמה” (Thalamus), ומשם דרך סינאפסה יחידה אל השקד; איתות שני מהטלמוס מנותב אל הניאו-קורטקס מה שמאפשר לשקד להתחיל להגיב לפני המוח החושב ולגבור על השכל17. בהתאם לרעיונות אלו שמבטלים את ההנחה הישנה שהשקד תלוי לחלוטין באותות מן הניאו-קורטקס לצורך עיצוב התגובות הרגשיות שלו, אפשר לעקוב אחר המעגל העצבי של הרגש המתגבר על השכל, למשל, רגש הפחד שהוזכר בעקבות חתיכת העץ ונחקר על-ידי לה-דו.

אותות חזותיים, פיזיים גולמיים, נשלחים מן המראה החשוד, נקלטים על ידי הרשתית ומובאים דרך המערכת העצבית למוח הרגשי (“טלמוס”, “רמה”, לימבי, בחלק שנמצא בצד הראש מעל לאוזן, בעומק האונה הצידית, לא הרחק מההיפוקמפוס) שם הם מתורגמים לשפת המוח ומועברים לקליפת המוח לאיזור החזותי, הנמצא בחלק האחורי של המוח. בחלק האחורי מוערכת המשמעות של הגירוי המלמד על מה שנצפה – האם מה שהאדם ראה היה חתיכת עץ תמים או נחש שמהווה סכנה. האם יש להפעיל מנגנון הישרדות או שאפשר “לבלום” ולהירגע.

תגליתו של לה-דו (שהוזכר לעיל) מתיחסת למוח הלימבי לטלמוס או ל”רמה”. לה-דו גילה שהצרור העצבי מתפצל במוח הרגשי לשני ענפים: החלק הארי של הצרור אכן מגיע לקליפת המוח, למוח הקוגניטיבי (cerebral cortex, cerebral mantle, pallium) אך צרור קטן ממנו, מתפצל ומגיע אל בלוטת השקד (אמיגדלה, מבנים הקשורים זה בזה ומוצבים מעל גזע המוח, קרוב לטבעת הלימבית. יש לאדם שני שקדים אחד בכול צד של המוח). לפיצול שלה-דו חשף יש חשיבות גדולה למנגנון ההישרדות, לתגובת ה”הילחם או ברח” כפי שכינה אותה הפיזיולוג האמריקני בוגר הרוורד וולטר ברדפורד קנון (Walter Bradford Cannon 1871-1945) בשנות ה – 30 ולרגשות המקדימים שגילה במאה ה- 19 הסופר הרוסי דוסטוייבסקי (הכפיל, האחים קרמאזוב, שדים ועוד), התגובה המידית של המוח הרגשי נקשרת ישירות במנגנון הזה18. מדובר כזכור, בתגובה פרימיטיבית, שטחית אבל מהירה, תגובה רגשית לסכנה. תגובה שקמה טרם הועבר המסר לעיבוד במוח הקוגניטיבי. במוח הקוגניטיבי, בקליפת המוח מתקבלים הפולסים מהענף העיקרי שבצרור העצבי המתפצל שלה-דו חשף – שם מתבצע ניתוח מדויק, מתוחכם של המראה. ה”אני החושב שוקל, חושב בהיגיון, מבין את מקורו של הגירוי את מה שהאדם ראה, שמע, הריח או טעם ומישש. אם המסקנה מהניתוח הזה שהאדם דרך בחושך על גזע עץ קליפת המוח מרגיעה אותו, הבלם מופעל וה”אני” נרגע. אבל אם תגובת הקורטקס איננה חד משמעית, מופעלת בלוטת השקד, תחושת הפחד קמה והמוח הרגשי מזעיק מערכות שונות בגוף, המגיב בתגובת דחק (סטרס) ומערכת ההישרדות מתחילה לפעול. ראשית, היא שולחת את הנוירוטרנסמיטור CRH, המגייס קורטיקוסטרואידים מבלוטת יותרת הכליה למען תגובת “הילחם או ברח”, רגשות מקדימים או “רגש קדם-קוגניטיבי” כפי שכינה זאת כ – 100 שנים מאוחר יותר לה-דו.

שלוחה חשובה אחרת נשלחת למערכת העצבים האוטונומית והיא מפעילה תגובות מרחיקות לכת במערכת הלב, כלי הדם, השרירים והמעיים, קצב פעימות הלב מואץ, לחץ הדם עולה…

קבוצה חשובה אחרת יוצאת מבלוטת השקד לאזור היוצר את הנוראפינפרין (אדרנלין) שמציף את המוח.

האדם פוחד אבל לא יודע שהוא פוחד. כול הפעולות שהוזכרו לעיל ויוצרות את תגובת ה”הילחם או ברח” נעשות באדם ללא התערבות המוח החושב. הן עוקפות את התודעה, כך שגוף האדם מראה תסמינים של חרדה או סטרס והאדם חיי את הפחד, אבל הוא בהחלט לא חש בו ולא יודע שהוא חרד. הפחד עצמו מגיע בהדרגה, לאט לאט וחודר אל ה”אני החושב”. התודעה מכירה בהדרגה בפחד וה”אני” מתחיל להראות סימני מצוקה – הבעה נפחדת בפנים, רגישות יתר לסביבה ולעצמו. הוא מתחיל לרעוד. שלב נוסף נמצא בהקפאה של תנועות הגוף, קצב הלב מואץ, לחץ הדם עולה עוד יותר והאדם עוצר את נשימתו גם המילים נעתקות מפיו והוא ער למצוקתו. הוא פוחד וחש שהפחד לופט אותו.

לבלוטת השקד (אמיגדלה) מתגלה אם כן, תפקיד חשוב ומרכזי גם במצבי חירום וגם בתחום התחושות המקדימות כגון בדאגת יתר וזינוק אל הטלפון עקב מצבי חרדה. היא יכולה לגרום לאדם לזנק ולפעול, בעת שהניאו-קורטקס, שהוא איטי מעט יותר, הגם שהוא בעל מידע שלם יותר, המתחיל לגולל את אפשרויות התגובה המשוכללות אחרי הזינוק שכבר נוצר על-ידי השקד שעקף לחלוטין את הניאו-קורטקס, אפשר לזכות בהרגעה שבאה מאוחר יותר מהקליפה החדשה שעיבדה קשת רחבה יותר של נתונים.

בלוטת השקד נמצאת באזור הפנימי של המוח הטמפורלי, סמוך לגרעיני הבסיס האחראים על ביקורת התנועה (אלו שנפגעים במחלת פרקינסון).

מחקריו של אלכסנדר רומנוביץ לוריא, הנזכר לעיל בדבר הקורטקס הקדם-מצחי מרחיבים את הדיון בדבר מערכת הגוף/נפש ומוסיפים נטבח להבנת הברית שבין חיי הראש וחיי הרגש, אותה העלה בימי הקדמונים אפלטון במשל המרכבה המפורסם שלו. הנוירולוג הנזכר לעיל דמסיו אנטוניו חקר והרחיב נושא זה , פורסם בשנת 199419. המוח הקדם מצחי אחראי כנראה על ריסון היכולת הרגשית להכניס אי סדר בתהליך החשיבתי שפרויד פחד ממנו עד כדי כך שביקש לגרש את כלל הרגשות מחיי האדם. תחום זה של המוח אחראי על היכולת להשלים משימה לאחר שהאדם החל בה, נושא שבתורת הדמימות נכלל בדמימת ארוס או ב”קריסת ארוס” ראה להלן, או גם בפתרון בעיה. כשהאדם בוחן אפשרויות שונות כגון בשעת המבחן האמריקאי, הקורטקס הקדם-מצחי, הוא ששמאפשר לו לזכור איזה פרט חסר או עודף להשגת התשובה הנכונה מבין 4 האפשרויות. האזורים הקדם-מצחיים שולטים על התגובות הרגשיות כבר מן ההתחלה. המידע המרכזי שמגיע מחמשת החושים אל המוח הרגשי (רמה) לא עובר לשקד במנגנון שלה-דו חשף אלא אל המוח הקוגניטיבי אל הניאו קורטקס ואל מרכזיו הרבים, שמטפלים בקליטת הנתונים ותרגום של מה שנתפס בחושים. המידע הזה והתגובה עליו מתואם באונות הקדם-מצחיות. כאן יושב הארגון, חישוב יחסי סיכון-תועלת של מספר תגובות אפשריות, בחירה בתגובה האופטימאלית והתכנון של הפעולות לקראת השגת המטרה ובכלל זה גם מטרות רגשיות. משנתנה פקודת ביצוע חלק זה של המוח גם מנצח על הביצוע. כאשר מדובר במהלך ש”נכון” לשלב בו גם תגובה רגשית: חיוך, בכי, התרגשות, הרגעה, שכנוע או הפעלת מניפולציות ורגשי אשם או רגשי עליונות, תחבולות ואדישות לסביבה, האונות הקדם-מצחיות מכתיבות “הוספת הרגש” הנדון תוך כדי שיתוף פעולה עם השקד ומעגלים נוספים במוח הרגשי. בדיוק כמו השקד מהיר התגובה מבחינה רגשית כך גם האונות הקדם-מצחיות האיטיות והשקולות יותר לוקחות חלק במארג הרגשי וביטוייו. כשהאונה הקדם-מצחית פגועה אין הבנה ואין צורך בתגובה רגשית וזו אז אכן לא באה. מחקריהם של לוריא ושל דמסיו מלמדים כי הצפה רגשית בעיקר כעס, או התרגשות עקב הצפת עונג או אפשרות של הצלחה מזדמנת מחבלים, פעמים רבות ביכולתה של האונה הקדם-מצחית לשמור את ה”זכרון העובד” והפרטים שמובילים אל התשובה הנכונה נמחקים לרגע מהזכרון ויוצרים כשלון במבחן גם קשיי למידה. משום כך, כאשר אנו מוצפים רגשית או רוטטים מעונג שמתקשים להתמיד בו, אנחנו ‘לא יכולים לחשוב ברור’ וזו גם הסיבה לכך שמצוקה רגשית מתמשכת עלולה לגרום לליקויים ביכולות האינטלקטואליות של ילד ולחבל קשות ביכולת הלמידה”20.

האונה הקדם מצחית השמאלית מהווה חלק ממעגל עצבי היכול עקב דחפים רגשיים חזקים “לכבות” או להחליש את הזיכרון.

מערכת הגוף נפש בולטת משורת הדוגמאות שנקשרות בחקר המוח וההקשרים ברורים, מדובר במערכת אחת, מיקשה אחת בה הרגש והגוף פועלים זה על זה הדדית. בינתיים בלוטת השקד (אמיגדלה) שאחראית על תחושת הפחד ונמצאת כאמור בלב המוח הרגשי, מורה לתאים לשלוח מוליכים עצביים – נוירוטרנסמיטורים שונים כדי לעורר ולשחרר דופמין21, שמוליך למקור הפחד, ומזעיק את שרירי הגוף להיות נכונים להגיב בהתאם למתרחש.

מרגע שהאותות הללו יוצאים לדרך, האדם נתון כולו בפחד ולעיתים גם בפאניקה, המתיחות המאופיינת במערכת העיכול מתחילה להתגלות, הלב מואץ, והשרירים בעיקר מסביב לצוואר ולכתפיים מתכווצים גם הרעד בגפיים מתחיל. הגוף קופא על מקומו, והתודעה מרחפת בין כל הסכנות האפשריות האורבות ל”אני” שמילותיו נעלמות דום22.

מחקרים מלמדים ששליטת הרגש במצבי חרדה, פחד או פאניקה על השכל גדולה מזו של השכל על הרגש, זאת משום שכמות הסיבים העצביים היוצאים מאזור השקד אל הקורטקס, רבים יותר, לפחות פי שלושה, מהסיבים הנשלחים מקליפת המוח (הצנטריפטליים) אל בלוטת השקד23. מכאן ששליטת קליפת המוח, המוח הקוגניטיבי על הרגש חלשה. האינטליגנציה, השכל הישר ואפילו יכולת הדיבור וההחלטה אינם שולטים ברגש, שליטת הרגש על השכל חזקה בהרבה מאשר שליטת השכל על הרגש. מחקרים הראו שבמצבים נינוחים בהם הלב פועם בקוהרנטיות כשמחזוריות ההאצות וההאטות של קצב הלב אחידה והאדם רגוע, המוח החושב פועל מהר יותר, ההיגיון אוחז בו וצלילות הדעת בו רבה יותר24. כמו כן, המהירות שבה מועברות הפקודות מבלוטת השקד לאזור הרגשי, גדולה לפחות פי שניים מהמהירות בה עוברות הפקודות מקליפת המוח (המוח החושב) לבלוטת השקד שבמוח הרגשי25. כלומר, לא רק שהמוח הרגשי שולט על השכל פעולתו עליו מהירה ומהירותה רבה יותר מפעולת המוח החושב על המוח המרגיש. אפשר לומר שככול שהלב פועם במרץ רב יותר, בתאוצה, הרחק מן הקוהרנטיות האדם רוחש יותר ברגשותיו וחושב בצלילות דעת פחותה וההיגיון מתרחק ממנו.

“הקשר בין המוח הרגשי ל”מוח הקטן” של הלב”, מסביר ד”ר סרואן-שרייבר דויד26 “הוא אחד ממפתחות האינטליגנציה הרגשית”. היכולת להביא לשקט בלב (לקוהרנטיות של הלב ) גם על-ידי אימון פיזי ומגע כולל מגע טיפולי בגוף עצמו ותרגילי עיניים מביא לאיזון בתחום הרגש, טוענים מחקרים חדשים ומלמדים שעל-ידי כך שהלב עובר ממצב כאוטי, נרגש, כבמצבי דחק, חרדה או דיכאון וכעס27 לקוהרנטיות כמו במצבי רווחה, עונג וחמלה או הכרת תודה גם המוח הרגשי נרגע והאדם חושב בבהירות ומכיר טוב יותר את סביבתו28. היחס בין מערכת הלב, המוח הרגשי והמחשבה הצלילה ברור, אבל מה קורה לאדם בעל מזג לוהט וסוער, האם יש לו תקווה?

מסתבר שהמוח הקוגניטיבי, “הקליפה החדשה” או הניאו-קורטקס יכול למתן את התגובות הרגשיות. המוח הקוגניטיבי יכול ללמד את המוח הרגשי להתאפק. למעשה כשהמערכת בין השניים הרמונית האדם בעל אנטליגנציה רגשית גבוהה וכשריו בניהול רגשותיו, זיהוי רגשותיו וצפי התפתחותם בעתיד של רגשותיו או רגשות ה”אתה” מצוין ומוביל אותו להצלחה ולהגשמת מאוייו. בהחלט אפשר ללמד איפוק ולפתח אינטואיציה רגשית. כשריו של המוח הקוגניטיבי לשלוט במוח הרגשי נמצאים לאדם הרוצה לפתחם והם בהחלט משמעותיים לאיכות חייהם של האנשים הסוערים רגשית או נמצאים במצב לחץ, דחק, חרדה או תיסכול מתמשך29. בנושא האיפוק ורעיון שליטת המוח החושב על התנהלותו חמת המזג של המוח הרגשי שותף גם מחקרו של דמסיו ומחקרים נוספים כגון מחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד עם אמצעי הדמיה מוחיים שמאשר את מסקנותיו של סרואן-שרייבר ומראה שהניאו-קורטקס האחראי לקשב, לריכוז ולתכנון יכולת לשלוט בכאוס האוחז בקצב הלב ובמערך הרגשי שמתלווה אליו על-ידי מתן פקודות איפוק למוח ההגיוני.30 אנו למדים כיום שהמוח החושב יכול לפקח על תשומת הלב המודעת ועל יכולת ה”אני” למתן את רגשותיו לפני שיצאו מאיזון ולשחרר בכך את האדם מחיים שנשלטים על-ידי מטען רגשי עודף31. כשמרחב הרגשות סוער או “מרוט מדי” כדברי סרואן-שרייבר בספרו “להבריא” Guerir (2003) Robert Laffont, S. A., Paris, הקדימות של המוח הרגשי מתחילה לשלוט בתפקוד המנטלי של האדם, הוראות האיפוק באות טרם יצא המוח הרגשי משליטה והביא בתגובה מהירה לשינוי משמעותי של הפיזיולוגיה של הגוף. המוח הרגשי מקבל מידע, פולסים, מחלקי גוף שונים ועונה עליהם בדרך מתאימה. הוא נותן פקודות (שולח פולסים) לשרירי הגוף, בתוך כך הוא מפקח על האיזון הפיזיולוגי: על הנשימה, על קצב הלב, על לחץ הדם, על התיאבון, על השינה, על יצר המין, על הפרשת ההורמונים32 ועל תפקוד המערכת החיסונית. מנקודת מבט זו טוען דמסיו רגשותנו אינם אלא החוויה המודעת של מכלול רחב של תגובות פיזיולוגיות המפקחות כל הזמן ומכוונות את פעילות המערכת הביולוגית בגוף בהתאם לדרישות הסביבה הפנימית והחיצונית33. המוח הרגשי פועל פעמים רבות בנפרד מהניאו קורטקס ואין לדיבור השפעה עליו, כלומר רק במקרים בודדים לדיבור יש השפעה על המערכת הרגשית אבל איפוק במערכת הרגשית אפשרי ומומלץ.

מוח

“למוח הרגשי” מנגנונים טבעיים לריפוי עצמי, מדובר ביכולת מולדת להחזרת האיזון וההרגשה הטובה.”34 המערכת הרגשית שזכתה מאז המאה ה- 19 לטיפול באמצעות דיבור מתקשה להתמודד עם הנתונים החדשים שמצביעים על כך שדווקא בעבודה על הגוף, לא דרך דיבור (פסיכואנליזה, שיחות קוגניטיביות) ניתן לבנות מחדש את המערכת הרגשית שקרסה.”השיטות של העובדות דרך הגוף מנצלות את המנגנונים הטבעיים לריפוי עצמי”. שיטות אלו טוען פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג ד”ר דויד סרואן-שרייבר פונות היישר למוח הרגשי ועוקפות כמעט לגמרי את הדיבור. הן משפיעות על הגוף במקום להשפיע על המחשבה.35

פרנסין שפירו Francine Shapiro, פסיכולוגית ועמיתת מחקר במרכז MRI בפאלו-אלטו שבקליפורניה מפתחת השיטה להקהיה שיטתית ועיבוד מחדש של חוויות טראומתיות בעזרת תנועות העיניים ה – EMDR )מערכת ההסתגלותית לעיבוד מידע)36, מגלה שאפשר להתגבר על טראומות קשות תוך שימוש בתנועת הגוף, ללא מילים רק על-ידי הזזת העיניים מצד לצד בקצב37. זאת למרות טענותיהם של גרג קריק וד”ר לה-דו שהפחד שב ומשתלט על האדם גם אחרי שעבר טראפיה מאחר שמדובר בזיכרונות ריגשיים שהם “בלתי נמחים”.

הצלקות במוח הלימבי (הריגשי) יכולות לטענת קריק ולה-דו להישאר במשך עשרות שנים במוח הרגשי ולעלות ולהתגלות שוב ברגע שהדריכות של המוח הקוגניטיבי ויכולת השליטה שלו מתרופפת, אפילו זמנית בגין עיפות, היחשפות לאלכוהול או כשהדעת מוסחת בגלל דאגות אחרות והפיקוח על הפחד שהוטמע במוח הרגשי מתערער, על-אחת כמה וכמה כשהטראומה קשה כמו אחרי אונס, מותו של ילד, הלם קרב או שהות במחנה ריכוז תחת שליטת הנאצים הרי שדי במצב המזכיר במשהו, היבט כלשהו ממה שנחווה בטראומה כדי שהחוויה המזעזעת תצוף ותעלה בזיכרון במלוא עוצמתה. מכאן שכול תמונה, ריח, תזוזה, צליל, רגש או מחשבה ואפילו תחושה פיזית הדומה למשהו שנכלל בחוויה הטראומתית די שאזכורה יעלה באמצעות הגוף והאדם יהיה נתון כולו שוב בטראומה ובכול זאת שפירו מוכיחה כי שימוש בגוף יכול להפעיל את המנגנונים הטבעיים לריפוי הגוף ולשחרר את האדם מטראומה ואפילו בתחום תסמונת הפוסט-טראומטית שהחוקרים הגיעו למסקנה שאינה ניתנת לריפוי38. הסיבה שתנועות העיניים מרפאות (EMDR) 39מחזירה אותנו אל שיטות ההרפיה וטיפולי הנפש בעזרת הרפיית שרירי הגוף, שיטות שמשתמשים בהן תוך כדי נשיפה עמוקה של האויר בשעת הנשימה מראה מחקרו של וילסון משנת 199640. גם חוקרים נוספים מוכיחים כי הפעלות החושים: שמיעה, טפיחות קלות בעור או רטטים שמופעלים לסירוגין וגירוי העור יכולים לשנות באופן ישיר את המוח הרגשי. טיפול במגע והזזת העור מביאות לתוצאות דומות לאלו שניצפו בתרגילי קוהרנטיות ללב שמביאים להרפית שרירי הגוף ויציאה ממצבי דחק[41.

המוח הרגשי בדומה ללב צורך מזון מיטיב, כאשר איננו מזינים אותו גם אברי גוף נוספים במרכיבי מזון שחיוניים להם, הם סובלים. תוסף מזון אומגה שלוש למשל, מיטיב עם תפקוד המוח הרגשי ויותר מכך נמצא קשר ישיר בין מצב רגשי מדוכדך, ייאוש ודיכאון לבין שיעור נמוך של אומגה 342 בגוף43. ד”ר פיורי מומחה בפסיכיאטריה ביולוגית, פועל בלונדון בבית חולים המרשמיט, פרסם את חויותיו בטיפול בדיכאון הקשה ביותר שפגש. מדובר בלקוח בן 17, נער אותו הדיכאון לא עזב במשך 7 שנים רצופות. והטיפול כלל תוסף מזון שמן דגים אומגה 3. פיורי שהיה שותף למחקר על השפעת האומגה 3 על הדיכאון בקרב מטופלים סכיזופרניםטיפל החליט לאחר שמטופל בשם קיט לא הגיב על תרופות שקיבל והמשיך לדבר בגלוי ומתוך אדישות, על תוכניותיו להתאבד, באומגה שלוש. התרשמותו מן התוצאות של שמן הדגים אומגה 3 הייתה כה גדולה, על המרחב הרגשי עד שהחליט לפרסם תיאור של המקרה בכתב העת International Journal of Clinical Practice הוא כתב עת חשוב בפסיכיאטריה.44 לאחר שקיט נחשף לאומגה שלוש במשך 8 שבועות, וכול שאר התרופות נוגדות הדיכאון, פרט לאחרונה שנטל מזה 10 חודשים הופסקו נעלמו הסימפטומים הדיכאונים בהדרגה והוא החל חוזר לישון במנוחה. לאחר 9 חודשים של חשיפה יומית לשמן הדגים נעלמו כליל הסימפטומים. מסתבר שגם לתזונה ולא רק לשתית יין יש השפעה והשפעה רבה על הגוף ועל מצבו הרגשי של האדם.

ההפרדה בין חקר הפעולה הפיזיולוגית (תורת הגוף) והפילוסופיה הייתה משנית, קצרה בזמן וכאמור בת-חלוף ומתיחסת רק לתקופה שבין המאה ה 19 לתחילת המאה ה -21. הדיכוטומיה חייבה כאמור לעיל, את שלילת הרגשות והמשגתם כמכלול שלילי, כדבר רעיל. יחס זה הועצם בתחום האמנות למשל, בתורת היופי של ברכט תחת הכותרת “יסוד ההזרה” (ורפרנדומאפקט), ניכור והאסתטיקה של התיאטרון האפי מבית מדרשו של ברכט, באמנות הפלסטית יצר אלמנט ההזרה את הקולז ובחיי היומיום היה להדחקת רגש ואיפוק יתר או ויתור על רגשות, רצונות ועל חיי פרט למען הכלל – חלק מוערך ומתוגמל במערב בהשראת הגישה והתרבות הפטריארכלית. ביוון העתיקה באה התרבות הפטריארכלית לאחד משיאיה ומוצגת לראשונה לדיון בטרגדיה “אנטיגונה” מאת סופוקלס מצד אחד, הגיבורה, אנטיגונה, מקבלת את ציווי המצפון והדת לקבור את אחיה המת ומצד שני ציווי המלך קריאון דודה, שאוסר עליה לקבור את אחיה המת. המאבק כאן הוא בין דת ומצפון, דת ומדינה, מדיניות ומוסר מאבק שעולה ומבסס את המחשבה המדינית שהלכה והתפתכה מכאן הלאה ובמרכזה שאלת קדימותו של היחיד מול הקהילה או קדימות הכלל מול הפרט.

בתקופה העתיקה, ביוון, בלטה בקיצוניות קדימות הכלל מול הפרט בעיר ספרטה. אנשיה תפסו את המוסר כמחיובותו של הפרט למדינתו. ערך זה היה ערך עליון ויחיד. הדרך לבטא זאת הגיעה בספרטה לשיאה בזמן המלחמה. למות במלחמה היה יישומה המלא. חינוך ספרטני היה חינוך משותף, חינוך קשה וכלל איפוק וצייתנות גם פעילות בעירום מלא בחורף הקר, במטרה לחשל, לפתח כוח סיבולת באדם. מגיל צעיר חונך הספרטני להיות לוחם וכל חייו הוקדשו למען הקהילה. האידיאל הספרטני היה מוערץ באותה תקופה. גישות אלה הקרינו מאות ואלפי שנים אחריהן והיו לתפיסה פטריארכאלית שחיכה: בתחום הדתות שולטות על חיי הפרט ואחריותו למעשיו בתחום הפוליטי הושרשו בפאשיסזים ובדיקטטורה שהתבססו על חשיבה ספרטנית45. ויתור של הפרט למען הכלל דורש כיום במערב, הסבר מפורט תופעה זו לא הייתה אפשרית בספרטה, או תחת שילטון דתי או פשיסטי. דבר שמוכיח על שינוי יסודי בתפיסת המוסר והעדפות חדשות ומבוססות על הבנת חדשה של מהות האדם ונפשו46. הגישה המודרנית מתנגדת למעשה לרעיון הניכור הרגשי ולבלימת הרגש והעדפת ‘טובת המדינה’ בשעת מלחמה. אלא שכאן רעיון, הלכה אידיאולוגית חיי את הוויתו הדיכוטומית לחוד ונבדל מן המעשה, הרי, במציאות חיי-היום יום, מחוייב האדם לותר על טובתו, רגשותיו למען הכלל מדי פעם ולא רק בשעת מלחמה. הפרט נדרש להתאפק ולבלום עצמו על מנת להצליח בחברה. להצלחה זו ולנאמנות כזו לתרבות מחיר, כך מתפתח בגופו של האדם “ארגון שרירי מקובע” שהוזכר לעיל47 המבטא נוקשות מתמשכת של הגוף ותורם לצמצום טווח התנועה והרגישות נושא שמככב בספרי “היופי, מיתוסים ודמימות” תחת הכותרת: “דמימה”48.

מקורות:

[1] ראה להלן, פרק א’ על ה”תודעה השלילית” בגיל 49. התודעה השלילית היא היגיון שלילי באה ומשביתה את שמחת חייו היצירתיים של ה”אני”, אין יוזמה, אין ישום שהיא לא חודרת אליו כדי להפריע. כאבי גב, בגב התחתון, באזור הסקרום מלמדים על כך שהתודעה השלילית שנפתחה ומסרבת להיסגר.

[2] ראה מחקרה של אוקלי משנת 1985Oakly,A.,Sex Gender and Society,Goer/Marvice Temple Smith,England, 1985 . אוקלי קושרת תמותת גברים ומחלות לב עם לחץ חברתי או העדר הנאה. בשנת 1953 הכפיל עצמו מספר הגברים שמתו כתוצאה של הגברת הלחץ החברתי. כתוצאה של לחץ והעדר הנאה עלה באופן משמעותי בארה”ב על-פי מחקר זה ביצוע תקיפות מיניות, הכאת בת-הזוג, נוקשות רגשית, התנהגות כפייתית של הפגנת כוח, תוחלת חיים נמוכה משל נשים ושיעור התאבדות גבוה. עוד על כך בספרו של גולדברג “מלכוד ושמו גבריות” The Hazard of being Male וכן Unger, R.K., Female and Male, Harper and Row, New York, 1979

[3] Paul D. Maclean, “The Triune Brain in Evolution “, New York: Plenun Publishing, 1990.

[4] הערה: כיום לא מזהים עוד את המוח הרגשי עם המערכת הלימבית במובן שמקלין טווה גם כשמדברים על “מוח רגשי”. מחקרים מראים שלפגיעה בהיפוקמפוס, בגופים הפיטמתיים, יש השפעה עקבית מועטה בלבד על התפקודים הרגשיים, אזורים שנקשרו במערכת הלימבית של מקלין. חקר הרגש מראה את מיקומה של המערכת הרגשית במוח, אך לא היכן היא המערכת הלימבית, לה-דו מעיר “או שהמערכת הלימבית קיימת, או שאיננה קיימת. מאחר שאין כל קריטריונים בלתי תלוים שייאמרו לנו היכן היא, אני נאלץ לקבוע כי היא אינה קיימת”. לה-דו 2005, “המוח הרגש” , עם-עובד, עמ’ 87.

[5] לה-דו, 2005, המוח הרגשי, עם-עובד, עמ’ 82.

[6] Damasio Antonio, 1994, Descarte’s Error Emotion, Reason and Human Brain, New York: Grosset/Putnam.

“השגיאה של דקארט”, 1994, תרגמה דפנה בנאי, 1998, דמסיו אנטוני ו

[7] ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, “ללא פרויד,ללא פרוזאק”, מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר.

[8] גולמן דניאל ד”ר, 1995, “האינטליגנציה הרגשית, תרגום: עמוס כרמל, הוצאת: מטר, 1997, 2005, עמ’ 25.

[9] מוח הביניים (diencephalon) נחלק לארבעה חלקים עיקריים: בלוטת האצטרובל (pineal gland), שנקשרת בשעון הביולוגי של הגוף נקודה שדיקארט התיחס אליה במיוחד. הרמה (thalamus), שתפקידה העיקרי הוא ניתוב קלטים חושיים ומוטוריים אל החלקים המתאימים של קליפת המוח. התת-רמה(hypothalamus) היא אחד המרכיבים החשובים ביותר של מערכת ההפרשה הפנימית (המערכת האנדוקרינית), ומנהלת תפקודים גופניים חשובים כמו רעב, צמא, יצר מיני או ויסות טמפרטורה. יתרת המוח (hypophysis או pituitary gland) שנקשרת גם היא במערכת ההפרשה הפנימית ומיוצרים בה הורמונים רבים. מפקחת על פעילותן של בלוטות אחרות במערכת האנדוקרינית. מקובל לראות את מוח הביניים כאוסף של איברים שונים ונפרדים, ששוכנים זה בקרבת זה בחלל הגולגולת.

[10] הראשון לדון במוח הרגשי היה פול ברוקה, נירולוג שפעל במאה ה 19 והעניק לו את השם מוח לימבי. Broca, P., 1878, Anatomie compree des circonvolutions cerebrales. Le grand lobbe limbique et la scrissure limbique dans le serie des mammifieres, Revue anthropologique, vol. 2, p. 384- 498.

ראה עוד על המוח הרגשי בספרו של גולמן דניאל ד”ר “האינטליגנציה הרגשית” (שיצא לאור בשנת 1995), תרגום: עמוס כרמל, הוצאת: מטר, 1997. בספרו “האינטליגנציה הרגשית” מנסה ד”ר דניאל גורמן לאחד את כל החידושים הידועים בקשר לנוירו-אנטומיה והנוירו-פיזיולוגיה של השנים האחרונות. בעיקר התגליות והחידושים של Le-DOUX שהוזכר לעיל, על תפקיד החינוך.

אחד הדברים הקובעים את אישיותו של האדם (אחד הדברים החשובים ביותר באינטליגנציה הרגשית), היא יכולת האיפוק שלו על-פי גורמן, מה שמכנה ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, בספרו “ללא פרויד,ללא פרוזאק”: בלם.

הבלם, או יכולת האיפוק מאפשר לאדם להחזיר את הסדר לקצב הלב, לנוח, להתרחק ממתח החיים ולפתח איכות חיים טובה. תהליך זה למיד וניתן בעזרת חינוך להפוך אותו בהדרגה חלק מאישיותו של האדם. על ההורים טוען ד”ר גורמן ללמד את התינוק את סודות הבלגה והאיפוק.

המוח לא פוסק להתפתח לפחות עד גיל ההתבגרות. על כן יש חשיבות גם לחינוך בבית הספר ולמודלים החיוביים שהוא נתקל בהם במשך תקופת ההתבגרות.

ד”ר דניאל גולמן מושפע במיוחד בשטח הזה מקגן (Jerom Kagan, Galen’s Prophecy, 1992), שעקב אחרי עשרות אנשים מרגע היוולדם עד לפחות גיל שלושים. לדבריהם, אפשר להבחין במזגו של הילוד כבר ימים ספורים אחרי היוולדו, האם יהיה בעל מזג נמרץ ומעיז, או בעל מזג חרדתי ובישן. מדובר במזגים דינמיים שתלויים בחינוך, בעיקר ביחס האם שיכולה ללמד איפוק.

קגן וגורמן טוענים שמזג אינו גזירה מן השמיים. כל זאת מאחר שהמוח של המבוגר ובעיקר המוח הרגשי, שבו לאמיגדלה (בלוטת השקד) תפקיד מרכזי, מתפתח מתפתח במשך השנים, לפחות עד גיל ארבע עשרה, ויתכן שגם עד יותר מאוחר.

[11] “תיאוריה כללית של אהבה” ספרם המשותף של לואיס, אמיני ולאנון שלושה פסיכיאטרים מאוניברסיטת סן פרנסיסקו שמתארים את המוח הרגשי ותיפקודיו בקרב האדם ומערכת יחסיהם עם סביבתם.

“מה היא בדידות ולמה זה כואב, מה הם יחסי אנוש כיצד הם פועלים בדרך בה הם פועלים” השלושה הגיעו למסקנה שלרגשות הבדידות מצד אחד ולעונג מצד שני תפקיד מכריע ומקביל בעוצמתו לתרופות והתערבות של רופאים מנתחים בחיי הגוף הכואב. מאז הצהיר היפוקרטס Hippocrates (450 לפנה”ס) שהרגשות נובעים מהמוח עברה האנושות 250 מאות של שנים על-מנת שתוכל להכיר בכך שרגשות אכן נובעים מהמוח מ”המוח הרגשי” כפי שטוענים השלושה הנ”ל בספרם: “A General Theory of Love” ומוסיפים כי “ללב הרגישות והחוכמה הגדולה”.

הספר “תיאוריה כללית של אהבה” מתאר את המפגש וההתנגשות היומיומית בין המוח הרגשי והמוח הקוגניטיבי. “המוח איננו מעמסה, הוא מפתח להבנת חיינו. אנו מוצפים על-ידי כוחות בלתי נראים ואנו חיים בתוך מסרים דוממים שקובעים את גורל חיינו… כיחידים וכחברה תרבותית ההזדמנות לחיות חיים מאושרים יותר קשורה בכשרנו לפענח עולם זה שבעיקרו מהרהר, חי בצורה סמויה, לעיתים באופן בלתי מוסבר, ללא רחמים, סביב האהבה”.

Lewis Thomas, Amini Fari, Lannon Richard (2000) “A General Theory of Love”, New York, NY, Random House.
[12] Katz, L. F. and Gottman, J. M, (1997) “Buffering children from marital conflict and dissolution”, Journal of Clinical Child Psychology, Vol. 26, No. 2, 157-171,.

[13] הנוירון עצמו מורכב משלושה חלקים: גוף התא, דנדריטים ואקסון. גוף התא מכיל את המידע הגנטי, אחראי על התפתחותו של הנוירון והוא יחידת העיבוד של התא שמקבל מידע מהדנדריטים ומחליט בהתאם האם ליצור אות חשמלי באקסון לעבר נוירונים אחרים. הדנדריטים מקבלים אותות עצביים כימיים מנוירונים אחרים וממירים אותם לפולסים חשמליים והם יחידת הקלט של הנוירון. כך למשל, הנוירונים בעין רגישים לאור ונוירונים באוזן מגיבים לקול. הנוירונים במוח מגיבים רק לפולסים בנוירונים הצמודים אליהם. האקסון יחידת הפלט של הנוירון. מהווה שלוחה ארוכה של התא שבקצה התפצלויות הקרויות טרמינלים, לאחר שהמיר את האות החשמלי שקיבל מגוף הנוירון, הוא שולח דרכן, לתוך הסינפסות שבין הנוירונים, אותות עצביים בצורת מולקולות מהנוירון לנוירונים אחרים. האותות נקלטים לרוב בדנדריטים של הנוירונים האחרים. הפולסים העצביים בתוך התא עצמו הם חשמליים, אך העברתם הבין-תאית אינה חשמלית (אלא במקרים חריגים). היא מבוצעת על ידי מולקולות הקרויות מוליכים עצביים. קצב ההולכה איטי, הפולסים העצביים המעבירים את התמונות מהעיניים אל המוח, למשל, נעים רק בקצב של 400 ק”מ לשעה. חלק מהמוליכים העצביים מגרים את העצבים שלידם וחלקם מעכבים אותם. בין המוליכים העצביים הידועים נמצאים אפינפרין, נורפינפרין, סרטונין, אצטילכולין וגאבא.

[14] ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, “ללא פרויד,ללא פרוזאק”, מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ’ 26.

[15] LeDoux, J. (1996)The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York.

גם Joseph LeDoux, Emotional Brain, Touchstone book, 1999

[16] LeDoux, J. (1994)”Emotional, Memory and Brain”, Scientific American, June.

גולמן דניאל ד”ר (Goleman Daniel), 1995, “אינטליגנציה רגשית”, מאנגלית עמוס כרמל, נדפס לראשונה בישראל 1997, 2005, הוצאת מטר, עמ’ 28 – 29, 34 – 31. וכן

Larry Cahill et al., “Beta-Adrenergic Activation and Memory for Emotional Events.”
Nature 371 (20 October 1994(:

[17] החידוש של לה-דו מסביר גולמן בנתיב המהיר ובתגובת הרגש המקדים דרך “השכל הרגשי” שלא הוכר עד לתקופתו. גולמן דניאל ד”ר (Goleman Daniel), 1995, “אינטליגנציה רגשית”, עמ’ 31.

[18] ראה עוד על המנגנון “הילחם או ברח” בספרו של ג’רום קאגאן משנת 1994.

Kagan, Jerome. (1994) “Galen’s Prophecy: Temperament in Human “. New York: Basic Books

[19] Damasio Antonio, 1994, Descarte’s Error Emotion, Reason and Human Brain, New York: Grosset/Putnam.

[20] גולמן דניאל ד”ר (Goleman Daniel), 1995, “אינטליגנציה רגשית”, עמ’ 41.

[21] דומפין הוא מוליך עצבי שפועלת על מערכת-העצבים הסימפתטית (חלק ממערכת העצבים. חלק זה פועל באופן אוטומטי וללא תהליכים מודעים או על-ידי בחירה כגון: עצבים האחראים על מחזור-הדם, עיכול או נשימה), הוא יוצר פוטנציאל לפעולה מגדיל את קצב פעילות הלב ולחץ הדם, מעורר או מעקב, בולם. הקשב והריכוז הוא תחום נוסף שנקשר בדומפין עלייה בכמות הנוירוטרנסמיטר דופאמין במוח קשורה בהגברת הקשב והריכוז. עלייה קיצונית של המוליך העצבי במוח קשורה להזיות – חזיונות שווא (מחלת הסכיזופרניה למשל, קשורה לרמות דופאמין גבוהות). “חוסר” בנוירוטרנסמיטר זה קשור בתונעתיות ובשרירים (הפתלוגיה הראשונית בפרקינסון למשל נקשרת בהרס הנוירונים הדופמינרגים (המפרישים דופמין) שבמוח האמצעי (Substancia Nigra). התוצאה היא חוסר בדופמין ופגיעה בכושר התנועה של הגוף. אפשר לקחת את הדומפין גם כתרופה.

[22] Cook, F. A. (1894) “Medical observations among the Esquimaux,”, New York Jurnal of Gynaecology and Obstetrics, vol. 4, p. 282 – 296.

[23] Arnsten, A. F. et P. S. Goldman-Rakik (1998) “Noise stress imparis prefrontal cortical cognitive function in monkeys: evidence for a hyperdopaminergic mechanism”, Archives of General psychaitry, vol. 55 (4), p. 362 – 368.

[24] Carter, C. S. (1998) “Neuroendocrine perspectives on social attachment and love”, Psychoneuroendocrinology, vol. 23, p. 779 – 818; Uvnas-Morberg, K. (1998) Öxytocin may mediate the benefits of positive social interaction and emotions, Psychneuroendocrinology, vol. 23, p. 819 – 835.

[25] Kubler-Ross, E. (1969), On Death and Dying, New York, Touch-stone.

[26] ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, “ללא פרויד,ללא פרוזאק”, מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ 38.

[27] מצב כאוטי של מפעם הלב מתיחס לזמן בו ההשתנות של הלב בין שתי פעימות בלתי אחידה.

[28] ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, “ללא פרויד,ללא פרוזאק”, מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ 43.

[29] עוד על כך ראה מחקריו של ג’ק בלוק (Block) “IQ לעומת אינטליגנציה רגשית”. בלוק מכנה “גמישות האגו” תופעות שבהן מופיעים רכיבים דומים לאלו שבאנטליגנציה הרגשית. בתקופת יוון ובכתבי אפלטון מכונה Sophrosyn שמשמעו: קפדנות ואינטליגנציה בניהול החיים; איזון ותבונה ממותנים, שקולים על-פי התרגום של פאז’ דיבואה. נושא ריסון ההפרזות הרגשיות העסיק גם את הרומאים שכינו זאת טמפרנטיה Temperantia

[30] ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, “ללא פרויד,ללא פרוזאק”, מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ’ 28, 30.

[31] Ochsner, K. N. A. Bunge, et al. (mai 2002), Än FMRI study of the cognitive regulation of emotion” Jurnal cognitive Neuroscience.

[32] ההיפותלמוס שנמצא בלב המוח הרגשי הוא חלק זעיר במוח, שמפקח על הפרשת כל ההורמונים בגוף, ומשפיע על התיאבון, על מחזורי השינה, על המחזור החודשי, על ויסוט הטמפרטורה, על המטבוליזם של השומנים ובמיוחד על מצב הרוח, על המרץ הכללי והפעילות הכללית של האדם. ההיפוטלמוס מגיב על האור ושינויו.

האדם חש באור בעניו הוא חודר אליו דרך העיניים לאור זה יש תפקיד חשוב במערכת הגוף-נפש בשל רגישותו של ההיפוטלמוס לאור. השפעתו של האור עליו מועברת ישירות מהעין. ישנן עונות שבהן האור מועט. בחורף, בעיקר באזורים בהם הלילה החורפי ארוך האור הטבעי דל ולעיתים גם לא קיים והאור המלאכותי מחליף אותו. האדם במקומות אלו נחשף איו כתחליף לאור היום החסר. אור זה חלש בהרבה מאור השמש וההיפוטלמוס נחשף לפחות אור. ההיפותלמוס כאמור לעיל, רגיש במיוחד לאור ולחוסר אור ויש לו תכונה לסחוף את הגוף והמוח אל חוסר ועודף אור. שינויים אלו בעונות השנה מהוים מעין חלוקת זמן, קצב, או שעון ביולוגיי שמפעיל את ההיפוטלמוס. מכול מקום כשהאדם לא נחשף לאור ופוגש בחושך הארוך של החורף הצפוני, מתערערים השעונים הביולוגים בקרבו גם הפרשת ההורמונים נחלשת וכתוצאה מכך גובר החשק לאכול פחממות, שוקולד וסוכר, האנרגיה יורדת בגוף, היקיצה קשה ואנו פוגשים בדיכדוך כללי ובירידה של המוטיבציה. מחקרו של הגרטי Haggarty)) משנת 2001, מלמד שכ 10% מהאנשים החיים מעל קו רוחב 40 (צפונית למדריד או ניו-יורק) בין החודשים נובמבר ומרץ מקבלים תסמינים של דיכאון והרי לפננו עוד דוגמא לקשרים הצמודים בין הגוף והנפש.

(ביבליוגרפיה: Haggarty, J., Z. Cernovsky, and M. Husni. 2001. The limited influence of latitude on the rate of seasonal affective disorder. Journal of Nervous and Mental Disease 189 (7): 482-484; Avery DH, Eder DN, (2001 Aug 1) “Dawn simulation and bright light in the treatment of SAD: a controlled study.” Biol Psychiatry vol. 50 (3), p. 205 – 216.

The Feeling of What Happens, San Diego, Harcourt, Inc, Trad [33], 1999. Antonio Damasio,

ראה גם השגיאה של דקרט / אנטוניו דמסיו (פרק 5), הוצאת “כינרת”, 1998.

[34] ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, “ללא פרויד,ללא פרוזאק”, מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ’ 18.

[35] ד”ר סרואן-שרייבר דויד, 2004, “ללא פרויד,ללא פרוזאק”, מצרפתית לורנה איון-ברדוגו, הוצאת למטר. עמ’ 18.

[36] פרנסיס שפירו היא זוכת פרס זיגמונד פרויד היוקרתי, לשנת 2002. פרס שמוענק על-ידי האגודה העולמית לפסיכותרפיה ועיריית וינה.

Shapiro, F. (1995). Eye Movement Desensitization and Reprocessing: : [37]

Basic Principles, Protocols, and Procedures. New York: Guilford Press.

Shapiro, F. (2001), Eye-mvement Desensitization and Reprocessing: Basic Principles, Protocols and Procedures, 2nd edition, New

Shapiro, F. (2002) EMDR as an Integrative Psychotherapy Approach:

Experts of Diverse Orientations Explore the Paradigm Prism.

Wash., DC: American Psychological Association Press.

Solomon, M.F., Neborsky, R.J., McCullough, L., Alpert, M., Shapiro, F.,

& Malan, D. (2001) Short-Term Therapy for Long-Term Change.

New York: Norton.

Shapiro, F. & Maxfield, L. (2003). EMDR and Information Processing in

Psychotherapy Treatment: Personal Development and Global Implications in

M. Solomon and D. Siegel [Eds.] Healing Trauma. New York: Norton

[38] Solomon, S., E. T. Gerrity, et al. (1992), Ëfficacy of treatments for posttraumatic stress disorder”, JAMA, vol. 268, p. 633 – 638.

[39] EMDR ( Eye Movement Desensitization and Reprocessing) או בעברית “עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים” היא שיטת טיפול אינטגרטיבית שהוכיחה את יעילותה בטיפול במקרים פוסט טראומתיים ובמגוון תלונות נפשיות הקשורות בין היתר לטראומה ולחרדה. שיטת EMDR מסוגלת להביא לעיבוד מהיר של זכרונות טראומטיים, המביאים לשינויים קוגניטיביים ורגשיים יציבים, ולהקלה ניכרת בסימפטומים התנהגותיים-גופניים. השיטה שפותחה בסוף שנות ה-80 על ידי הפסיכולוגית האמריקנית ד”ר פרנסין שפירו נמצאת בשימוש בארה”ב, אירופה וישראל. למעלה מ- 750 מטפלים הוכשרו לטפל בתנועות העיניים בישראל בין הבולטים שבהם הוא ד”ר אודי אורן, מעמותת EMDR- ישראל.

“הפרוטוקול המפורט של שמונת שלבי העבודה מתחיל בשלבי הערכה שונים הבאים לברר את התאמתו של המטופל לעבודת ה- EMDR” מסביר ד”ר אודי אורן,. בתום ההערכה נבחר האירוע שהשאיר את רישומו הטראומתי על ה”אני”. המטפל עוזר ל”אני” להעלות מחדש את החוויה הטראומטית על כל מרכיביה. מסתיים שלב זה ה”אני” מתבקש להתמקד בזיכרון החריף ולשים לב לתוות גופו השונות, “בעוד המטפל נותן גרייה דו-אונתית בעזרת גירוי ראייתי, שמיעתי או גירוי של מגע קל. שלב זה מסתיים כאשר המטופל מסוגל לחזור לזיכרון המקורי ולחוות אותו ללא רמת מצוקה רגשית, ועם אמונה עצמית חיובית” (ד”ר אורן, ללא תאריך ושם הוצאה לאור), בשלב הבא ה”אני” מעלה מחדש את הזיכרון ומתגלה בו שינוי עקב הרפית הגוף שהתרחש במהלך השלב שקדם לחזרה אל הטראומה. B. הגיעה לטיפול באחת הקליניקות שלי בעקבות הפרעות חמורות בתיסמונת ה”תודעה השלילית”, הטראומה שהולידה בה את התיסמונת ארעה כשהייתה בת 8 שנים. במהלך העלאת הזיכרון מגיל 8 נזכרה B. בבן דודה האהוב שהתאבד וקול זעקה פרץ מגרונה כשאביה סיפר לה על כך במכוניתם. עיניה זזו ממקום למקום וריסיה ריצדו לאורך כול זמן ההיזכרות. בשלב מסוים, שנראה כשלב שנמצא לאחר שיא החשפות ה”אני” הרגשי לזיכרון, הערתי את תשומת ליבה של B. לתנועות עיניה, וביקשתי ממנה להתמקד בהן. תוך כדי הפעלתה זו העלתה זיכרון חם ואוהד מסבתא: “סבתא הייתה משכיבה אותי לישון, תוך כדי ליטופה את ראשי”… לקראת לקראת סיום התהליך בשיטת ה ,EMDR ה”אני” סורק את תחושותיו הגופניות כדי לבדוק האם יש רגיעה והפחתת מצוקה גם ברמה הגופנית. במידת הצורך המטפל ינחה את המטופל לבצע תרגיל הרפיה. בדרך עבודתי חלק זה מתרחש על מזרן ועבודת ההרפיה משלבת נשימות עמוקות, מתיחות גוף, הפעלות גוף ולחיצות עמוקות תוך כדי נשיפה ארוה. מכול מקום בהרפיה נסגרת גם פגישת העבודה בשיטת “עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים”. נהוג לבקש מהמתאמן בשיטה זו לערוך יומן של חלומות, רגשות ומחשבות רלבנטיים לעבודה שנעשתה במהלך הפגישה. נהוג לאפשר קשר טלפוני ללא מגבלה ועל-פי הצורך.

הקדמה לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”

בספרי ה”יופי, מיתוסים ודמימות” משתלבות התורות הפסיכולוגיות של הקדמונים עם עבודת הגוף של הרקדן המבקש להגיע לוירטואוזיות של ביטוי רגשות באמצעות תנועות ומאמץ שרירי הגוף.

התקווה או ההכרה של אנשי יוון העתיקה הופנתה אל היכולת להמשיך ולהתאמץ על-מנת להגיע ליעד שהרצון מכוון אליו. תקוותם היא שהובילה אותי אל הפסיכולוגיה העתיקה אל תורת “התקווה” היוונית1 ובשמה המקורי יודמוניה (מימוש עצמי). תורה יוונית קדומה זו נקשרת במשנתו של פרנקל “לוגותראפיה, בשיטת הניתוח האקזיסטנציאלית, הנחשבת לאסכולה הוינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר). ה”יודמוניה” מובילה באופן טבעי אל מקורות תורת הנפש העתיקה המשתקפת במשנתו הפסיכולוגית של הוגה הדעות הגדול אפלטון2 (המדינה, פידרוס3). שלושת מרכיבי הנפש על-פי אפלטון נמשלים למרכבה מובלת על ידי רכב הנוהג אותה כשהיא רתומה לשני סוסים אחד פרא ושני סוס משובח בעל חינוך מיטבי ואציל. לימים הייתה למשנתו של פרויד בדבר העיד (עולם פראי), אגו וסופר אגו (עולם של כללים וחוקים) ובכול זאת ישנם הבדלים שכדאי לעמוד עליהם. הבולט שבהם נקשר לדוקטרינת ארוס ולעמדה האפלטונית בנושא ה”יופי”.

“התקווה” נמצאת על-פי אפלטון ב”יופי” הנכנס לנפש ומעצים את כוחות האדם וה”יודמוניה” קושרת את המטפל אל הפערים שנוצרים בחיי האדם בין ייעודו היופי ומעשיו בפועל. ככול שמעשיו של אדם רחוקים מה”יופי” הולכת וגדלה בו תחושת התיסכול וחוסר האונים.

התסכול האנושי על פי תורת היופי הקדומה או העדר יופי והעדר תקווה נוצר עקב סכסוך בין ערכים שונים כמו למשל, העדר לקיחת אחריות מול המטרה שהציב לעצמו. והעדר מטרה, או העדר אחריות נובע מריחוקו מהיופי, מנפרדות שנוצרה בין האדם ומושג היופי או ייעודו בחיים.

בשנת 2891 הגעתי לראשונה למכסיקו, למסע הופעות והוראת דרך המחול המיוחדת שפיתחתי. עד מהרה נחשפתי לתרבות העתיקה של תלמידי: הפסיכולוגיה העתיקה של בני התרבות האולמקית (Olmec)4 הנחשבים לקדמונים שבתושבי מכסיקו והפסיכולוגיה שלהם סקרנה אותי. ב”ספר העדה” המכונה גם התנ”ך האינדיאני הוא “הפופול ווך” (Popol Vuh ) מצאתי אדם המורכב מכמה נשמות גם בביקורי באזור הסירה שמצפון לפואבלה, אצל תושבי צ’יאפס (Chiapas) קיימת האמונה כי לאדם כמה נפשות, האחת נמצאת בגוף האדם והאחרות נפשות כפילות הנמצאת מחוצה לו. הנפש החיצונית מכונה “טונאל” או “נגוואל” (naualli ,nahual או nagual)5. הנפשות הכפילות זו שבגוף הנגוואל והטונאל יוצרות את הדרמה האנושית, כוחות המתפתחים באדם לאורך חייו וקובעים את גורל האדם, אדום העור ואת מסלול חייו.

על-פי שבטי המאיה Mayos הרצון והאופי נצחיים כשהטונאל (הנפש המגוננת) נאמנה לאדם ועומדת לרשות הרצון והאופי בשעת מבחן. הנגוואל שונה מהטונאל המגונן הוא בא להטריד, להסיט מהדרך, להכשיל ולהרוס.

הטונאל מתקשר עם נפש של חייה היוצרת בנוכחותה מרחב מוגן לאדם ותחושת ביטחון עצמי. וה”נגוואל” נקשר באור מסוכן הוא כוח הורס. הנגוואל עולה ותוקף את הנשמה שבגוף.

פגיעה בנפש החיצונית בטונאל מסוכנת, חושפת את האדם לכוחות הרע, מובילה לחולי גופני, תסכול ותחושת ההיבלעות ביקום.

האדם האינדיאני אינו מודע לטונאל שלו אבל אילול (Ilol, השמאן, המרפא) יכול לראות כיצד הטונאל מגיע אליו. בביקורי שם למדתי כיצד לצמצם את העין ולהבחין בבואו הפתאומי של הנגוואל. אתה רואה בעל חיים העומד ליד המטופל או “מתיישב ליד הכסא שלו” כדברי מינה (Mina) 6. “הוא יכול להופיע בצורת חתול, עכבר תרנגולת, נחש… אתה רואה אותו במהירות, לפתע מזווית העין… כשהוא שחור הוא נקשר בכוחות הרע, כלומר אין זו חייה רגילה אלא נגוואל. ונגוואל הוא הכוח הבא להתקיף את הכוח המגונן את הטונאל. כשהאילול מזהה אותו הוא מצייר אותו מגיש לאדם ציור של הנגוואל ביחד עם הטונאל המגונן. האדם מניח את הציור על המזבח בביתו, בטקס מיוחד מפעילים האילול והמטופל את הטונאל, כלומר את החיה המגוננת שמלווה אותו. הטונאל המופעל מזנק על-מנת לתקוף את הכוח ההרסני ומוציא אותו ממרחב חיי האדם.

אדם מתוסכל על פי בני מכסיקו העתיקה הוא זה שלא פועל על-פי רצונו ולא מביא את שאיפותיו לידי מימוש. אדם כזה הוא אדם שהטונאל שלו נפגע, אדם חולה, עבד לכוחות הרע הזקוק לטיפול. בהבדל מהגישה היוונית שהטיפול מתמקד באדם, בתיקון השכל וכשרי קליטתו את העולם בעזרת חמשת החושים, טיפול המביא להכרה חדשה בייעודו, במכסיקו עיקר הטיפול מופנה לגוף ולטונאל. הטיפול כולל חיזוק הטונאל וסילוק הכוח הרע שחדר אל מרחב חייו.

המשנה הפסיכולוגית העתיקה זו של יוון וזו של האולמקים צועדת בחיבורי תוך שילוב ידיים וסייעה לי רבות בעבודתי עם אמנים ואנשי קרירה. שתי הגישות העתיקות לנפש האדם חוברות בעבודתי אל משנתו הפסיכולוגית של גדול הפילוסופים היהודיים ברוך שפינוזה שפרסם את דבריו בנושא זה בארבעה חיבורים: שלושה ב”אתיקה” (חלק ב’ “על טבע הנפש ומקורה”, חלק ג’ “על מקור ההפעלות וטבען”, חלק ד’ “על שעבוד האדם או על כוחם של הרגשות”7) ורביעי הוא “תיקון השכל”. שלושה חיבורים שהשפיעו רבות על “הטיפול בדיבור”, על דרכי המשגה נכונה ועל הטיפול הקוגניטיבי8 ומככבים בחיבורי ובעבודתי כמטפל.

החיבור שלי על “היופי מיתוסים ודמימות” יוצק משמעות חדשה לפרשנותו העמוקה של החסיד הגדול של התורה השפינוציאנית, הפסיכולוג והפילוסוף קונסטנטין ברונר. “היופי מיתוסים ודמימות” וכן עבודתי צועדים עקב לצד אגודל עם משנתו של מורי הפילוסוף ניקו הורודניצ’יאני9, תלמידו של מיכאל באראז, הנמנה על תלמידיו הישירים של ברונר.

אחרי ניקו צעדתי יד ביד במשך 16 שנים רצופות משנת 4891 ועד למותו (0002). קראתי עם ניקו במשך שנים את הכתבים הגדולים: את שפינוזה ואת אפלטון גם את ברונר ודסטוייבסקי והרבנו לשוחח עליהם. בין השאר התדיינו בנוכחות תלמידי המחול, השתתפנו בסימפוזיונים ארוכים שתועדו במצלמת וידאו ובקלטות של רשמקול. יחד: ניקו ואני יצרנו מחולות, תורת מחול, פרסמנו ספר בשם “המחול הבלתי תלוי, מהות, עיצוב וביצוע” ובהמשך אף התפתחה בהשפעתו “תורת נפש” המוגשת בספרי זה ורוקמת עור וגידים כתורת “גופנפש” או כלשון החיבור “תורת האני”.

“תורת האני” כוללת את נושא הדמימה10. המקור נמצא ב”תורת הדמימה” של ניקו ובהיגד “אין דמימה בטבע, אלא רק תנועה”. הגדרת הדמימה היא של מורי זה. נושא הדמימה מחזיר אל הדיון אל טענותיו מאירות העיניים של הראשון בשרשרת הוגי דעות, הנקשרים בתורת הנפש המוצגת כאן, ברוך שפינוזה:

הרושם העז שנוצר, שחודר ומכריע את הגוף להיפעל בהשראתו, יכונה (על-ידי שפינוזה) היפעלות. להפעלה זו יש צד גופני וצד רוחני גם יחד. ההיפעלות מופיעה בגוף ומכונה דמימה והצד הרוחני שלה, הגם שהוא היפעלות, יוצר את המושג את הרושם, כשהרושם חזק המושג שמתקבל עשוי להיות שגוי, טפל, לא ברור או שיקרי גם הוא דמימה.

הדמימה שבשכל יוצרת מצבים של חזרה מתמדת. האדם שב וחווה את אותה החוויה, וחייו הופכים בדומה לתקליט מקולקל בו הוא שב אל אותם המשחקים, ואל אותם התפקידים או אל אותן סיטואציות שהן בעיקר בלתי נעימות עבורו. צד זה של הדמימה שבשכל הנובעת מהרשמים זכה להתייחסות רבה בתחום הטיפול בדיבור.

חלקה הגופני של ההיפעלות חדש. הרושם שנשאר ונאחז בגוף מכשיל את ההתנהלות הגופנית ומוביל לתחלואים הוא הדמימה שבגוף. דמימה זו יוצרת נוקשות, תחלואים, כאבי גוף ומגבלות תנועתיות. הדמימה שבגוף זוכה להתייחסות רחבה בחיבורי ולרקע שלי כרקדן, מורה לרקדנים וכוריאוגרף במהלך רוב חיי, יש כאן תרומה עצומה.

בבואי לעמדת המטפל אני מוסיף על הקדמונים הערות הקשורות בכשלי גוף שפגשתי במהלך עבודת חיי עם רקדנים בבית-המחול הירושלמי ובלהקות המחול שהקמתי: “להקת מחול ירון מרגולין” לרקדנים מקצועיים ו”להקת המחול הרב-תרבותית”, להקה שבה השתתפו נערים עולים חדשים מאתיופיה וממדינות חבר העמים לצד נערים ונערות משכונות המצוקה הסובבות את ירושלים, כולל נערים ערביים ממחנות הפליטים. הערותיי נובעות מכשלי גוף שפגשתי בעבודתי ומצאתי כקשורים עם תסכולים שעברה הנפש עקב פגיעתו של הטונאל, נגוואל או התקווה למימוש עצמי (יודמוניה) שנדחתה וריחוק שנוצר במהלך החיים מכוחות ה”יופי”.

במהלך העבודה עם רקדנים ובקליניקה בעבודה פרטנית עם מטופלים, מצאתי מקורות נוספים לדמימה המופיעה בגוף ונקשרים עם ההיסטוריה של התפתחות האדם הבריא ותחלואי הנפש המלווים אותה כרקמה צבעונית.

הרקמה הצבעונית כוללת סטיות ותחלואי נפש שונים, כולם מיוצגים במהלך החיבור באופן חדש ושאינו מן הרגיל בחיבורים כאלו.

הסטייה ותחלואי הנפש הם על פי “היופי, מיתוסים ודמימות” היא חלק אינטגראלי מהתפתחות האדם הבריא. החולי נמצא בקוטב הבריא של אדם הבוגר רק אם הוא נשאר מעבר לתקופת ההתפתחות המייחדת אותו בנעוריו, רק אם האדם “נתקע”, “דומם”, נעצר התפתחותית בתקופת היות המחולה חלק הכרחי של התפתחותו הבריאה.

הרקדן, הכוריאוגרף, המורה למחול, התלמיד של ניקו והמטפל עומד כאן מול התורות הפסיכולוגיות העתיקות. יחד עם זאת הדרישות השכיחות לשחרור מתחים מהגוף הרוקד כדי להגיע לרקוד, למימוש עצמי, לגיבוש דמות מחול וקרירה הכוללת דרישות אדירות לגמישות ותנועה במצבי לחץ ומאמץ אדיר, הביאו לפיתוח גישות חדשות וביניהן שיטת עבודה חדשה לאימון הגוף, שיטה חדשה לפיתוח גמישות ושיטה חדשה לאיזון גוף ושמירה עליו מפני הזדקנות מוקדמת. כול אלו לצד גישות חדשות של תשאול וטיפול בדיבור הביאו אותי אל התורה של התפתחות ה”אני” המכונסת בחיבורי “יופי, מיתוסים ודמימות”.

תורה שהייתה למשנה אחת, אותה אני מעמיד בחיבור “היופי מיתוסים ודמימות” לרשות הציבור הרחב למען טיפוח והמשך שכלול המחשבה, הרגש והגוף. למען מימוש עצמי, עמידה במצבי לחץ, תסכול, ייעוד הבורח מבין האצבעות, טונאל פגוע ובכדי להשיג חיים טובים יותר, בריאים יותר ומלאי אהבה.

מקורות:

[1] תקווה נקשרת באמונת האדם שיש לו גם רצון וגם דרך פעולה, כיוון ומשאבים מתאימים להשיג את ייעודו. הייאוש נמצא בקוטב המנוגד לתקווה משמעו אי הכרת ה”אני” המתוסכל נוכח מכשול העומד בדרכו שהפעיל גישה לא נכונה, לא התאמץ מספיק או לא התמיד בכיוון היעד הרצוי או שלא עקף נכון את המכשול שעמד בדרכו ולא השתמש כראוי במשאביו. במקום ראית המציאות המיואש נוטה להאשים את עצמו או את סביבתו. גישה חסרת אחריות זו מביאה אותו לחדול מלפעול לשיפור מצבו. לכן, הייאוש נקשר באדם חסר יעילות עצמית. ומאחר שהאדם המיואש מניח שהמכשול, הכוח העומד מולו, פועלים נגדו והוא גם על פי השקפתו גדול ממידותיו. הוא עובר מתחושת חוסר ישע לייאוש, התקווה נגוזה ובעקבותיה, הלהט קורס במרחבו והוא נחשב לאדם עיוור, חסר חושים בריאים שאינו רואה את המציאות הכוללת את משאביו הוא. חסר חושים זה נתפש לפרט שולי ומאשים בגינו את כלל כוחותיו שלא בצדק.

[2] אפלטון (724 -743 לפני סה”נ לערך). בנם של אריסטון (Ariston) ופריקציונה (Perictione), נולד באתונה וחי בה את רוב שמונים שנות חייו. הוריו של אפלטון הועידוהו לפעולות מדיניות, ואף הוא עצמו גילה בה עניין בתחילת דרכו. לבסוף התמסר למחקר, ללימוד, לעיון ולהוראה. כנראה הסיבה העיקרית להסתלקותו מן העשייה המדינית הייתה פרשת סוקרטס. כאשר בהיותו בן 27 חזה בחריצת דינו של מי שהושפע עמוקות ממנו ומקסם הגותו, אפלטון זועזע מהוצאה להורג של מורו, על סמך האשמה חסרת שחר של השחתת הנוער ואי-אמונה באלי העיר ואף כתב על כך.

בשנת 385 לערך, חזר אפלטון לאתונה וייסד בה, ליד קברו של הגיבור אקדמוס (Academus) בית ספר “אקדמיה”. תלמידיו, חברי האקדמיה, נמנו על עשירי אתונה ומספרם כנראה היה מצומצם. הם שהו באקדמיה עשרים שנה ויותר.

אפלטון נשאר רווק כל חייו (כתביו רומזים שלא היה לו כל עניין מיני בנשים) ולמעשה הוא הקדיש את כל חייו לאקדמיה; לפחות במשך ארבעים שנות חייו האחרונות. עם זאת היו לו יחסים חשובים ביותר עם העולם החיצוני בשני מישורים: התערבויותיו במדיניות של סירקוז ופירסום כתביו.

במסעיו התיידד אפלטון עם דיאון (Dion), מאנשי חצר המלכות בסירקוז. ידידות שהביאה על חייו טרגדיה נוספת לזו שחווה בגיל 27. בשנת 367 ביקש ידידו זה, דיאון מאפלטון לבוא אל חצר סירקוז ולחנך את השליט החדש, דיוניסיוס הב’ (Dionysius 2). אפלטון חשב שחובה עליו להיענות ונסע לסירקוז, התוצאות היו גרועות ביותר. מקור הרעה היה בכך, שדיוניסיוס הב’ החל חושד בדיאון, שכל רצונו לצבור כוח מדיני גדול. לא חלפו שישה חדשים מאז בואו של אפלטון לסירקוז ודיוניסיוס הגלה את מי שהביא למענו את מורו, אפלטון. בהאשימו את דיאון בארגון קשר נגדו. הנאמנות והיושר הכריחו את אפלטון לתמוך בידידו דיאון ולתבוע את החזרתו לחצר המלכות, בה בשעה שקינאה וחשדות הביאו את דיוניסיוס לידי ניסיונות להפריד בין דיאון לבין אפלטון. דיוניסוס התעקש ולא הירושה לדיאון לשוב לסירקוז, וגם נגד מורו פנה ולא הרשה לאפלטון במשך זמן-מה לצאת את העיר. שש שנים לאחר מכן, בשנת 361, ביקש דיוניסיוס שהעריץ את מורהו אפלטון לשוב לסירקוז, תוך הבטחה כי דיאון יוחזר אל חצר המלכות. אולם כשהגיע אפלטון לסירקוז, לא זו בלבד שדיוניסיוס לא החזיר את דיאון, אלא אף החרים את כל רכושו. אפלטון שחופש תנועתו נשלל, נאלץ לנצל את השפעתו של שליט שכן, כדי שיוכל לצאת את העיר של דיוניסוס הב’. ובסופו של דבר נרצח דיוניסוס הב’ על-ידי מי שנמנה עם חברי האקדמיה.

[3] פוליטיאה עמ’ , [634c] Politeia republic [044b], וכן פידרוס 542-642 ובתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה.

[4] האולמקים ברובם הגיעו למכסיקו ממונגוליה דרך סיביר, מפרץ ברינג והדרימו למכסיקו.

[5], Down james, Tonal and Nagual In Otomi Thought: Totemic Symbols of Caring, Central Issues in Anthropology, March 1986, Vol. 6, No. 2, pp. 25-30, Oakland University

[6], Down james, Tonal and Nagual In Otomi Thought: Totemic Symbols of Caring, Central Issues in Anthropology, March 6891, Vol. 6, No. 2, pp. 28, Oakland University.

[7] חלק שלישי ורביעי של “תורת-המידות” הושלם בשנת 5761 והוצא לאור רק בשנת 7761 אחרי מותו של הפילוסוף.

[8] שפינוזה דיבר על אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים המציינים את אותו הדבר, ולכן – במות הגוף תמות גם הנפש. השניים “הנפש והגוף נעים באופן מקביל”, הם שני פנים של אותו דבר.

[9] מחבר ה”אני הגמיש” – Flexibil Horodniceanu Nicu, 9991 Eul הוצאה אלבטרוס.

[10] דמימה מונח שטבע נפתלי עירוני בספר “המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות וביצוע” שיצא לאור ביחד עם שני חיבורים מפרי עיטי בשנת 1991. דמימה היא אירוע שמעכב התפתחות חלק מכוחותיו של ה”אני”, נוטה לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף כיווץ תמידי שאינו משתחרר מעצמו. יש והכווץ משפיע על תפקוד האברים הפנימיים ומדרדר את תפקודם עד כדי מחלה. מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות, מחבל בקליטה החושית וביכולת ההמשגה וראיית המציאות כהווייתה. הארגון השרירי נעשה במצב של דמימה מקובע.

דמימה יוצרת קיבעון ודפוס רגשי קבוע שחוזר על עצמו. …הטון הרגשי ויכולת החשיבה הרציונאלית הולכים ומצטמצמים בהדרגה ומקבלים גידור. הדמימה יכולה להתרחש בתקופת הילדות, הנעורים בבגרות ובכול אחד מגילאי ה”אני” היא איננה משתחררת מעצמה ומביאה בהמשך להתנהגות הנוגדת את אופיו האמיתי של האדם.

הדמימה מביאה אדם לשוב על שגיאותיו ויוצאת נגד מסקנותיו ונגד החלטותיו. היא מחשילה את האדם בדרכיו השונות ומפעילה אותו מכוחה. האדם המדומם פועל פעמים רבות יותר בהשפעת הדמימה משהשפעת טבעו ואופיו האמיתיים.

הדמימה יכולה להימצא במצב של תרדמה לאחר שנוצרה בגיל הילדות וההתבגרות המינית, במצבי מצוקה, לחץ, העדר אושר, חוסר סבלנות, מצב רוח קודר, צורך לדרמה בחיים, פרידה, כעס ואפילו תחת דיכאון או ייאוש הדמימה מתעוררת.

שינוי לטובה, חזרתו ממרחקים של אהוב, הצלחה פתאומית או הגשמת משאלות שמוציאות אדם ממצבי מצוקה, תסכול, העדר אושר וייאוש גם הם עשויים לעורר את הדמימה.

דמימה כמפלצת שמתעוררת לחיים, מתעוררת לפעולה גם אם היא רדומה שנים רבות. במצב של תרדמת אין לה השפעה לרעה הגם שהיא קיימת. אבל בהתעוררותה היא משתלטת על האדם, הופכת למרחב של כאב המנהל מרגע התעוררותה את חיי הגוף, הרגש או המחשבה.

הדמימה היא מרחב עצמאי וחלקו הגדול כאב, צער ושעמום. מרחב זה רוצה לשרוד. בכשריו לשרוד רק אם ישכנע את האדם לחיות עמו ולתת לדמימה לנהל את חייו. מרגע שהדמימה קמה והשתלתה על ה”אני”, מוסתר טבעו האמיתי והאדם חיי יותר את אופי הדמימה מאשר את אופיו וגרוע מכך כשהוא מאמין שהדמימה היא אופיו האמיתי.

הדמימה שבשכל מפצלת את יכולתו המחשבתית והוא יוצרת ספקות, נהיה אחר בידור, והיסח דעת משום שכך ה”אני החושב” חש שישוב לתלכיד שכלי.

הדמימה המתרחשת במרחב הרגשי מפצלת אותו ועל מנת ללכדו מחדש הוא יוצר בתוכו פחדים ותשוקות מיניות עזות. הפחדים יוצרים בו תחושת לכידות, כול כולו סובב סביבם והוא חש כמי שמצא ציר מרכזי להתנהל סביבו. כאשר הדמימה פוגעת במרחב הגופני מתגלה הכאב , החולי והעונג הנקשר בסבל.

בהשראת הדמימה הגוף כושל, האדם נעשה חולה גופנית הוא שב וחווה את אותה החוויה, וחייו הופכים בדומה לתקליט מקולקל בו הוא שב אל אותם המשחקים, ואל אותם התפקידים או אל אותן סיטואציות דרמטיות שהן בעיקר בלתי נעימות עבורו.

צידה השכלי של הדמימה הנובעת מהרשמים החזקים זכה להתייחסות רבה בתחום הטיפול בדיבור. דמימה נוספת של מרחב השכל נקשרת כאמור בספקות והטלת דופי.

עוד על הדמימה ראה חלק ז’ במבוא. כותב עליה הסופר: חשתי, שאותם היסודות המנוגדים ממש רוחשים בתוכי, ידעתי שהם רוחשים בתוכי כל חיי, והתחננו לפרוץ מתוכי הרחק החוצה, אך אני לא שחררתי, לא שחררתי אותם, בכוונה לא שחררתי אותם החוצה. הם עינו אותי עד כדי בושה וגרמו לי להתכווצות שרירים”. דוסטוייבסקי פיודור, 6991, “כתבים מן המחתרת”, מרוסית חזנוב גרשון, כרמל, ירושלים, עמ’ 631.

מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק א’

האדם המכאני והאדם הדינאמי

שתי האסכולות המתארות את האדם דנות בתנועה. האחת גורסת, כי האדם הוא אישיות מכאנית, הפועלת מתוך כוחות ויצרים השולטים בו, הוא תופעה טכנולוגית, “אורגניזם” כלשונה. אסכולה שיניה מדברת על ה”דינאמיות” שבאדם, על כוח הפועל בתוכו מבפנים. לכוח זה פנים מורכבים משניים: הפן הרגשי והפן הגופני שהם שני צדדים של פן אחד והפן התבוני או הרוחני. מטרת שתי האסכולות אחת: להבהיר את התנהגות האדם ואת צורת חשיבתו, תחום שיקשר כיום בתורת הנפש.

תורת הגופנפש3 ומקבילתה הותיקה יותר תורת הנפש מייצגות את שתי האסכולות הנזכרות לעיל, דנות וחוקרות את התנהגות האדם. הראשונה מכלולית, הוליסטית ומתבוננת על כלליותו של המרחב האנושי והשנייה דיכוטומית. תחילה השתייכו לתחום הפילוסופיה וחקר התופעות4, אלא שתורת הפסיכולוגיה נפרדה ממנה במאה ה- 19 והייתה ל”פסיכולוגיה”, כלומר, לא עוד הבנת כלל התופעות (גישה הוליסטית) אלא רק הבנת מרחבה הרוחני-נפשי של נפש האדם, במובדל מתהליכים אורגאניים מקבילים המתרחשים בגוף. גישה כזו, מקבלת את השראתה מן הפילוסופיה של דיקארט ובפי האקדמאים היא מכונה פעמים רבות צנועה. התפיסה הצנועה מככבת עדיין על כלליות שאר הרוח האקדמי כיום. הצניעות האינטלקטואלית מתמקדת אמנם בפרט אחד מהמכלול ומעמיקה את ההתבוננות בו, אבל בו בעת היא מצמצמת את הראיה ואת ההתעניינות האנושית לנישה צרה: הנפש בלבד, במקרה שלנו.

הנפש או מושג “הנפש” הוא מושג יסוד, דווקא הוא, באופן אבסורדי, שולט בתחום הפסיכולוגי שממעט לדון בו ובהשלכותיו. הפסיכולוגיה לא מגדירה ולא מתמודדת עם מושג זה, בעוד שמושג ה”נפש” נידון בהרחבה באסכולה השנייה ההוליסטית, גישה שמתבוננת על כלליותו של המרחב האנושי ורואה בנפש מקבילות למונח “האני” או ה”ישות”: הם מרחב תנועי שמתחלק לשלושה תתי מרחב: “מרחב המחשבה”, “מרחב הרגשות” והמרחב הביולוגי” או “האני השכלי”, “האני הרגשי” ו”האני הגופני”, תפיסה מודרנית זו מחייבת ראיה מחודשת רחבה ולא דיכוטומית ומחזירה בהדרגה את תורת הגופנפש למרכז הבמה. מערערת על ההפרדה שארעה במאה ה 19 וחוקרת את ה”אני” בראיה רחבה יותר מהראיה הפילוסופית והאקדמית גם יחד.

אלכסנדר לואן Lowen Alexander 5 מתאר בספרו משנת 1958 “שפת הגוף” The language of the body  6, את התגלויותיו של האופי הפרטי בתבניות התנהגות טיפוסית. האופי משתקף לטענתו, על-ידי צורות הגוף ותנועתו. “סך-כל מתחי השרירים נראה כתבנית”7. תבנית מתחי השרירים יוצרת בעיני לואן את “מבע הגוף” של האורגניזם. מבע הגוף הוא מישור אחד של ה”אני”. מישור אחד הוא ה”אני הגופני” ומישור שני הוא ה”אני הרגשי” מישור זה חושף מצב לא תקין של שרירי גוף מתוחים. “מבע הגוף הוא השתקפות הסומאטית של הביטוי הרגשי הטיפוסי, שבמישור הנפשי נקרא ‘אופי’ “.8

ד”ר אידה רולף 1896- 1979 Rolf Ida – פיסיולוגית (physiologist ) ילידת ניו-יורק ונושאת תואר ד”ר לביולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, למדה כימיה ופיזיקה של הגרעין, אוסטיאופתיה ויוגה. משחזרה רולף בשנות ה 30 מלימודי הפיזיקה בשוויץ החלה לחקור במשך שנים רבות את מבנה התא ואת רקמות השרירים. היא התגייסה לסייע לתחלואי אנשים, הדריכה מדריכים ומטפלים בשיטת הגשטלט (Gestalt Therapy ) ופרסמה מאמרים בתחום. רולף הגיעה להבחנה שטראומות פיסיות ורגשיות נוטות לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף. היא מכנה מצב זה “ארגון שרירי מקובע” מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות וב”מחול הבלתי תלוי” “דמימה”9. הארגון השרירי נעשה כאמור מקובע דמימה, זאת אם הפרט נחשף לחוויה עזה כפחד, צער או כעס. רולף מסבירה במאמרה משנת 1963: “כמה שרירים מתקצרים ומתעבים, באחרים פולשת רקמת חיבור. כאשר מתרחש תהליך כזה, מתקבע המראה הפיסי. ואי אפשר עוד לשנות מראה זה בעזרת חשיבה או בעזרת אוטוסוגסטיה שכלית. הקיבעון הזה יוצר גם דפוס רגשי. …והטון הרגשי מצטמצם בהדרגה ומקבל גידור מעין קו גבול מוגדר. מעטה הפרט אינו מאפשר להרגיש שהוא חי, חש ונע10.

דוגמא נוספת, כסיוע בהרחבה של פתיחת הדיון בנושא, אביא מהעבר הרחוק; מסין. צ’אנג טאו לינג יליד שנת 150 לספירה בפרובינציה סצ’ואן שבסין היה ככל הנראה רופא הגופנפש הראשון. צ’אנג טאו לינג נחשב ילד גאון שכבר בהיותו בן שבע שינן בעל-פה את ספר הטאואיזם הקדוש ה’טאו טה צ’ינג’ כאדם צעיר הפגין כוחות ריפוי נדירים במיוחד בתחום הגופנפש ריפוי תחלואים פסיכולוגיים שמוקרנים על הגוף כמחלות גופניות. שיטת הריפוי שלו הייתה פשוטה והועתקה אחר-כך על-ידי צ’אנג הסיו אשר נעל תחילה את חוליו המבקשים להירפא ואמר להם לבחון היטב את החטאים בהם חטאו והם אשר גרמו להם לחלות באותם תחלואים שעליהם באו אליו להתלונן. המשך שיטתו דומה לזו של צ’אנג טאו לינג. אחד מיסודות מהפכתו היה התשלום. צ’אנג טאו לינג הכריז על שיעור תשלום עבור הטיפולים שנתן. התשלום היה באורז שהועלה אליו כל שנה לאחר שהבריא. האדם אשר ביקש מרפא נתבקש לכתוב את כל חטאיו וכשלונותיו על נייר. לאחר מכן היה עליו לאחוז בנייר זה מעל ראשו ובאופן כזה לחצות את הנהר. כך צ’אנג טאו לינג קשר בין נוהלי חיים, רגשות ומחשבות ותחלואים. הפעולה שמוכיחה על הכרה בקשרים אלו היא שהביאה להחלמה וצ’אנג טאו לינג היה למנהיג מוערך, רב כוח שארגן את חסידיו ואת מאמיניו למה שהיה יותר מאוחר “כת חמשת הבושלים” ותואר כ”אדם המושלם” של כתבי הקודש. בטאואיזם הפופולרי אין דמות מכובדת ממנו כיום. צ’אנג טאו לינג הוא צ’אנג טיין שיה שמהווה מושא להערצה וסגידה. צ’אנג טאו לינג או צ’אנג טאו לינג נחשב מי שיכול ללכוד ולהרוג אלפי דמונים ולשחרר בכך אנשים מתחלואים וצרות שפקדו אותם. דמותו מופיע באחמים (לוח שנה) ונאמר עליו שהשמים העניקו לו חרב גדולה וחותם מפואר שבעזרתם הוא יכול לשלוט בכוחות הרע ולמנוע מהם להשתולל. ניתן היה לראות את חרבו בהיכל המקדש בהר הדרקון והנמר עד לשנת 1927.

תורת הגופנפש אינה חדשה בתרבות היהודית הרמב”ם שתורת הנפש שלו תובא בהרחבה בהמשך צידד בה גם הרמח”ל11 שכתב ”גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו, מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור”. אל שיאה הגיעה במשנתו של הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה ובהגותו של הפסיכולוג והפילוסוף היהודי קונסטנטין ברונר.

כאמור, תורת הנפש במערב השתייכה לתחום הפילוסופיה עד סוף המאה ה- 19 ובכך אין הבדל בינה ובין מה שהתרחש במזרח. ההבדל החל במאה ה 19. מבחינה זו, הפרדתה מתחום הפילוסופיה והעברתה אל תחום הדיון הצר מבחינה פרספקטיבית, התאחרה בעשרות שנים אחרי ההפרדה שהתרחשה עוד קודם לכן במחשבה האמנותית.

האמנים, שמקדימים פעמים רבות תהליכי התנהגות אנושית, הפרידו את תורת-היופי מן הפילוסופיה. הפרדה זו התרחשה תחילה על-ידי אלכסנדר גוטליב באומגרטון12(1714-1762 )Alexander Gottlieb Baumgarten. באומגרטון פתח בהליך דיכוטומי שהביא לצימצם הפרספקטיבה המרחבית של עולם האמנים. הצנעת הפילוסופיה והצד הרוחני בה כולל את תחום הרגש, תוך הרחבה הולכת וגוברת עד-כדי הגזמת מה, של ה”גופניות” על צדדיה הרבים.

בשעה שבאמנות חדר המוטיב הגופני והרחיב את נוכחותו: גישות קוביסטיות, סטרוקטוריאליות וצבעוניות שונות, שהתפתחו והיו בהדרגה לאבסטרקט, הפסיכולוגיה עברה תהליך הפוך. ההפרדה הולידה ניתוק מהגוף התרחקות מהצד הביולוגי של חיי-האדם, אם כי כדברי פרופ’ רות שטיין13, גם להתרחקות מהרגש או כדברי ד”ר יובל יורם14 “היחסים ביניהן הידרדרו עד לאנטגוניזם והתעלמות הדדית”.

כיום, רבים מעלים הרהורים לגבי הפרדה זו ורואים בדעת הפסיכולוגים הראשונים צניעות מוגזמת ותחילת הדרך בלבד.

המיוחד בדיון הראשון, לאחר פרוד הפסיכולוגיה מן ה”המחשבה הטהורה”, היה בתפיסה, שהבנת התנהגות האדם אפשרית וודאית אם מתייחסים למרחב הרוחני-נפשי במנותק ובלי להביא בחשבון גם את המרחב הביולוגי הכולל תהליכים אורגניים המתרחשים בגוף: במערכת העצבים, מערכת הנשימה, בבלוטות, בשלד, במערכות החישה ובשרירים. “היום ידוע”, מסביר יובל יורם רופא ונוירולוג, “כי בעת מצוקה מופרשים הורמונים שתפקידם לסייע לגוף להתמודד עם מצב החירום שהוא נתון בו. אחד ההורמונים האלה הוא אדרנלין. הורמון נוסף המופרש במצבי חירום הוא קורטיזול. לקורטיזול במינונים גבוהים יש השפעות מנוגדות על ההיפוקמפוס15 והאמיגדלה שבחלקים של המוח. הוא גורם להפסקת פעילות ההיפוקמפוס (המוח הרגשי16), אך מגביר את פעילות האמיגדלה…” (במאמרו “פסיכואנליזה וחקר המוח” (משנת 2003 בעמ’ 541-542). הקשר בין הנפש החרדה והגוף ניכר כאן.

גם מחקריהם של אלכסנדר רומנוביץ לוריא (Luria) 17על הנוירו-פסיכולוגיה ושל מרק סולמס וקרן קפלן סולמס (Kaplan Solms ו-Solms) מחזקים את הטענות הקושרות סימפטומים מסוימים המופיעים אצל אדם מסויים לאתר המדויק של מוחו שם קיים הנזק. לוריא, פסיכולוג ומייסד הנוירופסיכולוגיה, פעל בברית המועצות עד שנאסרה בה הפסיכואנליזה. הוא יצר תמונה מורכבת של פעולת המוח והקשר שלו לנפש. החיבור בין הגוף לנפש הסתמך אצלו על שיחות ארוכות עם המטופל, שמטרתן הייתה להגיע להבנה עמוקה של עולמו הפנימי וזאת במקביל לשימוש בשיטה הנוירולוגית הקלאסית, של שיוך סימפטום מסוים לאתר המדויק של גוף המטופל, שם קיים הנזק.

לוריא גילה כבר בשנות השלושים למאה העשרים, את תפקידה המכריע של האונה הקדם מצחית בקורטקס הקדם-מצחי שבמוח בניהול חיי הרגשות. פגיעה באונה הקדם מצחית מונע מעבר של אותות רגשיים בינה ובין המוח הרגשי המערכת הלמבית (ראה להלן, “המוח הרגשי”18) מה שעושה בעלי חיים לחיות מוכות תזזית או גורם להן להתפרצויות זעם אימפולסיביות ובלתי-חזויות ולהתכווצויות מבועתות. חולים שנפגעו באזור זה, ציין לוריא, היו אימפולסיביים ומועדים להתלקחויות של זעם ופחד.

כדי להפריד את הנפש מהגוף, לא היה די בצניעות אקדמית, היה צורך בהישענות על תיאוריה מקובלת של שלילת הרגשות. תחילת התהליך בראיה במלאות הרגשית כשל, הצפה או מטען עודף שיוצר כאב, חולי וטראומות.

“הרגשות הם כוחות טראומטיים המערערים את איזון המערכת הנפשית” מסביר בשנת 1900 אבי הפסיכולוגיה המודרנית זיגמונד פרויד19 “ויש לפרקם על מנת להחזיר למערכת זו את שיווי משקלה” (חוק הקביעות). הרגשות אויבים את האדם, על-פי פרויד, יש בהם מן הרעילות והם קוראים להתמכרות כשהם נקשרים בהנאה (“פשר החלומות”).

הרגשות אכן כובשים את הנפש, הם מכריעים את הרוח אבל במקביל לזאת עיקוב זרימתם כפי שמראים מחקריו של לוריא יוצר בגוף אתר מגביל פעילות. הניסיון התרחב והמחקר של ז’וזף לה-דו20 , חוקר מלואיזיאנה, שעבד באוניברסיטת ניו-יורק וחקר במשך שנים את ההבדל בין המוח הימני לשמאלי, האיר באור חדש את היחס בין הגוף לנפש. לה-דו מאשר בסיפרו “המוח הרגשי” כי הרגשות אכן כובשים את הנפש או ליתר דיוק את ה”אני” השכלי ולא מאפשרים לו התבוננות שקולה במציאות. עודף רגשות מביא להצפה ולטראומה. בתחום זה לה-דו מחדש באומרו יחד עם חוקרים אחרים וביניהם ד”ר גרג קירק מבית הספר לרפואה פונס שהצלקות שנותרות במוח מהאירועים הקשים ביותר בחיים אינן נמחקות. “זיכרונות רגשיים הם בלתי נמחקים”21. לה-דו המשיך במחקריו והפעם רצה להבין כיצד המוח הרגשי והמוח הקוגניטיבי קשורים זה לזה. הוא יחד עם חוקרים אחרים וביניהם פול אקמן Paul Ekman22 או ד”ר סרוואן-שרייבר23  מאשרים את נושא קיבעון הרגש העודף בגוף, נושא שמככב בתורת הדמימה24.

תורת הדמימה העומדת בראש ספרי “היופי, מיתוסים ודמימות” גורסת שאין דמימה בלתי ניתנת ל”פריצה”. בהקשר לטראומה הבלתי ניתנת למחיקה של לה-דו ראוי להביא את מחקריה של לואיס הרמן (Judith Lewis Herman) הסותרים עמדה זו. לואיס הרמן, חוקרת מאוניברסיטת הרווארד, פרסמה בשנת 1992 את ספרה “טראומה והחלמה” Trauma and Recovery”” בהוצאת ה Basic Books בניו-יורק. בספרה “טראומה והחלמה” סותרת את חוסר הישע של החוקרים שהוזכרו לעיל נוכח הטראומה וטוענת שישנה התאוששות אחרי טראומה ושיבה לחיים נורמאליים. לואיס הרמן מבחינה במספר שלבים בדרך להחלמה מטראומה:

1. שיתוף הלקוח בידע הכללי בדבר התסמינים. אדם שבא לטיפול ומדווח על עצבנות, סיוטי לילה, עירנות יתר ופאניקה נוכח אירועים חסרי משמעות מקבל מידע כי התסמינים המדווחים הם חלק מקובל בתסמונת הפוסט-טראומתית. הבנה זו טוענת ד”ר לואיס הרמן מנטרלת את עוצמת הפחד נוכח התסמינים.
2. עמידה בחווית חוסר ישע בסיטואציה של קטסטרופה בה האדם חש שאין לו שליטה, קטנה ככול שתהיה בחייו טראומתית. היא החוויה שמוזכר כרשומה במוח הרגשי רישום בל ימחק. טראומה שחורטת את המאורע במוח הרגשי ומשפיעה על תפקודו של המוח הרגשי והופכת רגעי חיים רגילים כאילו היו מצבי חרום. אדם הנכנס למצבי חרום ותחושת חוסר ישע מגיב לאירועי חיים פשוטים כאילו הוא ניצב בתוך קטסטרופה: אם אדם רגיל שתעמוד מולו ותמחא כף יבהל בפעם הראשונה ולא יגיב או יצחק בפעם השלישית משהורגל במחיאת הכף, אדם פוסט טראומתי יבהל בפעם החמישית שתעמוד מאחורי גבו ותמחא כף כבפעם הראשונה. הוא שב ונדרך כול כולו בכול פעם מחדש. דומה למי שעומד בפני אימה בה אין לו כול שליטה על חייו. לואיס הרמן מסייעת לאדם זה לשוב ולהשיג בהדרגה תחושה מסוימת של שליטה על מה שקורה ולהתנער בהדרגה מתחושת חוסר הישע שנחרטה במוח הרגשי. אנשים מתלוננים על תחושה של העדר שליטה על גופם במצבים פוסט טראומטיים. אחת השיטות להחזרת ביטחון בגוף תרגילי הרפיה ועיסוי. שיטת פריצת הדמימה שתובא בספר עוסקת בתחום זה בהרחבה. הרגעה פיסיולוגית, טוענת ד”ר לואיס הרמן פותחת אשנב לסיוע למעגל הרגשי שנפגע ומאפשרת לו לשוב ולגלות כי החיים בטוחים כפי שחש בהם טרם נחרטה הדמימה במוח הרגשי.
3. זכירת הפרטים שנקשרים בטראומה.
4. עצב מתן זמן לעצב, אבל על האובדן שהטראומה גרמה.
5. כינון מחדש של חיים רגילים.

מקורות:

[1] אפלטון, פלבוס, מיוונית יוסף ג. ליבס, בהוצאת שוקן משנת תשל”ה, עמ’ 459.

[2] דוסטויבסקי, פ. מ., 1978, “אידיוט”, ש. הרברג, עם עובד, תל-אביב, כרך שני, עמ’ 407.

[3] גופנפש כשם ספרו של קן דיכטוואלד “גופנפש, הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה”. 1977, 1986 Bodymind, מאנגלית יעל ולדמן, הוצאת אלפא/זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1992.

[4] “הפילוסופיה כמו שהתהוותה והשתכללה ע”י היוונים היא בעצם חוכמה שמסתמכת על חוקי המציאות. אפלטון ותלמידיו סללו דרך כה איתנה עד כי הפילוסופיה מאז ועד היום כמעט שלא השתנתה הרבה מבחינת התוכן שהיא מעבירה. ומטרתה: הבנת המציאות. הפילוסוף מחפש סיבות אוניברסליות, והאנטגוניסט מחפש סיבה ספציפית”… פינקלברג, אריה, ד”ר, מבוא לפילוסופיה יוונית, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב.

[5] אלכסנדר לואן Lowen Alexander פסיכיאטר מתלמידי וילהלם רייך. מייסד האנליזה הביואנרגטית או הביואנרגיה ( Bioenergetic Analysis ) לואן טען שהגוף הוא מרחב אנרגטי ושיש להבין את עבודת הגוף ולהשתמש בה בכדי לפתור בעיות נפשיות. ראה גם Lowen, A. (1958). The language of the body. New York: Macmillan

Lowen, A. (1975). Bioenergetics. New York: Penguin. וכן Lowen, A., & Lowen, L. (1977). The vibrant way to health: A manual of exercises. New York: Harper & Row.

Lowen, A. (1967). The betrayal of the body. New York: Macmillan

Lowen, A. (1990). The spirituality of the body. New York: Macmillan.

Lowen, A. (1995). Joy: Surrender to the body.

[6] Lowen, A. (1958). The language of the body. New York: Macmillan. Lowen Alexander, The Language of the Body. New York: Collier Books, 1972

[7] “שפת הגוף” עמ’ 15. תרגום לעברית של הכותב.

[8] שם.

[9] דמימה – מונח שטבע נפתלי עירוני בספר “המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות וביצוע” שיצא לאור ביחד עם שני חיבורים מפרי עיטי בשנת 1991. דמימה היא אירוע שמעקב התפתחות חלק מכוחותיו של ה”אני”, נוטה לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף כיווץ תמידי שאינו משתחרר מעצמו. יש והכווץ משפיע על תפקוד האברים הפנימיים ומדרדר את תפקודם עד כדי מחלה. מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות, מחבל בקליטה החושית וביכולת ההמשגה וראיית המציאות כהוויתה. הארגון השרירי נעשה במצב של דמימה מקובע. דמימה יוצרת קיבעון ודפוס רגשי קבוע שחוזר על עצמו. …הטון הרגשי ויכולת החשיבה הרציונאלית הולכים ומצטמצמים בהדרגה ומקבלים גידור. הדמימה יכולה להתרחש בתקופת הילדות, הנעורים בבגרות ובכול אחד מגילאי ה”אני” היא איננה משתחררת מעצמה ומביאה בהמשך להתנהגות הנוגדת את אופיו האמיתי של האדם. הדמימה מביאה אדם לשוב על שגיאותיו ויוצאת נגד מסקנותיו ונגד החלטותיו. היא מחשילה את האדם בדרכיו השונות ומפעילה אותו מכוחה. האדם המדומם פועל פעמים רבות יותר בהשפעת הדמימה משהשפעת טבעו ואופיו האמיתיים. עוד על הדמימה ראה חלק ז’ במבוא.

[10] Rolf Ida “Structural Integration The Re-Creatin of the Balanced Human Body. New York. Viking Press, 1977.

תרגום חופשי מאנגלית מאת המחבר. ראה גם Rolf Ida “Structural Integration Systematic 1, no. 1 June 1963. וכן את ספרה המרכזי משנת 1977 Rolfing: The Integration of Human Structures (Harper and Row, Publishers).

שיטת הטיפול שהחלה ליצור בשנת 1940 מכונה “שיטת האינטגרציה” או “אינטגרציה מבנית” שיטה שתלמידיה מכנים כיום “רולפינג”. השיטה פולשנית וכוללת הפעלות ולחיצות עומק (כואבות) רעיון מרכזי נוסף בשיטתה החשיבות של מרכז הגוף והדרכים לארגן את הגוף בתוך כוח המשיכה. השיטה מבוססת על עשרה שלבים שמתרחשים בעשרה מפגשים.

“רולפינג” נועד לפתוח צוהר לגוף להתחיל ולארגן את עצמו ולאחר מכן הוא ממשיך בעצמו. יש והמטופל חוזר לסידרת טיפולים נוספת אחרי שנה וחצי. בשלב הראשון מתמקדים בחלקו העליון של הגוף: במערכת הנשימה – המערכת הראשונה לתפקד מיד אחרי הלידה.

הטיפול הראשון פסיבי באופן יחסי, וככל שהטיפולים מתקדמים הוא נעשה מעורב ופעיל בעבודה. העבודה העיקרית נעשית סביב רקמת חיבור בשם פסיה, ריקמת חיבור עשויה סיבי קולגן ואלסטין עם נוזל גבישי, שתפקידה לעטוף את כל סיבי השרירים, העצמות והאיברים.

בין חסידיה הגדולים פיטר מלכיאור שפגש את רולף בשנת 1965 ביקר בישראל בשנת 2004. מלכיאור: “שבעת הטיפולים הראשונים דומים אצל כול המטפלים”(ביבליוגרפיה. קרן מיכל, 2004, “חיים אחרים”, גיליון מס’ 97, אוקטובר 2004 עמ’ 38- 41.).

[11] רבי משה חיים לוצאטו הוגה דעות ופילוסוף מחכמי איטליה. נולד בפדובה בשנת 1707. נפטר בגיל 40 בשנת 1747. ידוע בכינויו- רמח”ל.

למד בישיבת פדובה אצל רבי ישעיה בסן. שלט במדעים, בעברית, איטלקית, ארמית, צרפתית, לטינית וביונית. בגיל צעיר החל להגות בקבלה ובגיל 14 ידע על-פה את כל כתבי האר”י. בין השנים 1730 -5 חיבר יותר מ – 40 ספרים. ידע מתנגדים רבים ומשום כך עזב את איטליה והתיישב בהולנד – באמסטרדם. בסוף ימיו עלה לא”י והתיישב בעכו. אחת המסורות מציינת את קבר הרמח”ל בטבריה, ליד ציונו של קבר רבי עקיבא.

האתיקה של הרמח”ל הופיעה בספרו “מסילת ישרים”. ה”מסילת ישרים” נדפס בעשרות מהדורותיו וכיום הוא ספר המוסר הנפוץ ביותר בקרב בני ישיבות וחניכי תנועת המוסר. מספרים שהגר”א אמר בקוראו את הספר: “אילו היה רמח”ל בחיים, הייתי הולך אליו ברגל, ללמוד ממנו מוסר ומידות.”

ספריו הנוספים של רמח”ל עוסקים בקבלה, מוסר, הגות ושירה ביניהם: “לשון למודים” שנכתב בהיותו בן 17 שנים, ספר סנגוריה על צדקת דרכו בשם “איגרות רמח”ל” וכן “אדיר במרום”, “אור הגנוז”, “דעת תבונות”, “חוקר ומקובל”, “לישרים תהילה”, “המאמרים”, “מגדל עוז”,”ספר השירים”.

[12] אלכסנדר גוטליב באומגרטון.

[13] פרופ’ רות שטיין”תורת האפקטים בפסיכואנליזה” 2003

[14] ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר המוח”, 2003, עמ’ 534.

[15] היפו – בצורת סוס, קמפוס- מפלצת ים.

[16] לה-דו ג`וזף, 2005, “המוח הרגשי”, תרגמה מאנגלית: שירה סתיו, עריכה מדעית: גיל אלרואי, הוצאת עם עובד, סדרת “אפקים מדע”. The Emotional Brain: The Mysterious Underpinnings of Emotional Life – Joseph Ledoux (1996)

[17] לוריא נולד בקזאן (1902), התקבל ללימודים באוניברסיטת קזאן בהיותו בן 16 שנים וסיים אותה בגיל 19 (בשנת 1921). כשהיה עוד סטודנט בקזאן ייסד את האיגוד הפסיכואנליטי של קזאן – the Kazan Psychoanalytic Association. בשנת 1924 פגש לוריא את Lev Semionovich Vygotsky שהשפיע השפעה מכרעת על הקרירה שלו. יחד עם לב סמינוביץ ו – Alexei Nikolaivitch Leontiev החל לוריא לחקור את הדרך בה נקשרים מהלכים ביולוגים ורגשות. Luria, 1979, p. 43).) החל משנות ה 30 מידר עצמו מפעילות ציבורית עקב עלייתו של סטאלין לשילטון. בתקופה זו החלו מחקריו בתחום הפגיעות המוחיות. מלחמת העולם השניה חשפה אותו בפני חומרים משמעותיים בתחום הטראומה והפגיעה המוחית. בתקופה זו פיתח לוריא את שיטתו המיוחדת. שיטה שהייתה ל neuropsychology. מחקריו הפנו את תשומת הלב לכך שעל-מנת להבין את נפש האדם יש לשלב בין לימודי הפסיכולוגיה והביולוגיה. “to understand the brain foundations for psychological activity, one must be prepared to study both the brain and the system of activity” (1979, p. 173). לאחר המלחמה סולק לוריא מהמוסד לנוירוכירורגיה בעקבות התפרצותו של גל אנטישמי. בסוף שנות ה 50 הורשה לחזור לחדר-עבודתו במחלקה לנוירופסיכולוגיה. כאן עבד עד יום מותו בשנת 1977. הוא פרסם שני “קיס סטאדי” (case studies)

He published two case studies, one of a man with an exceptional and idiocyncratic memory (Luria, 1968), the other of a man who suffered a traumatic brain injury (Luria, 1972). These two case studies illustrate his blend of classical, experimental approaches with clinical and remediational approach, a synthesis that stands as a model for late 20th Century cognitive science

מקורות:

Luria, A. R.; Bruner, Jerome (1987). The Mind of a Mnemonist: A Little Book About A Vast Memory,

Harvard University Press

Luria, A. R.; Solotaroff, Lynn (1987). The Man with a Shattered World: The History of a Brain Wound,

Harvard University Press

Luria, A. R. (1970). Traumatic Aphasia: Its Syndromes, Psychology, and Treatment, Mouton de Gruyter

[18] ראה להלן,.

[19] בספרו המפורסם משנת 1900″פשר החלומות” Draem Standard The Interpretation of

[20] LeDoux, J. (1996) The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York.

גם Joseph LeDoux, Emotional Brain, Touchstone book, 1999

[21] LeDoux, J.E., L. Romanski, et al., Indelibility of Subocortical Emotional Memories”, Jurnal ofCognitive Neuroscience 1 (1989): 238 – 243.

[22] אקמן בדומה לפרויד חשש מעודף רגש היה זה אקמן שהזהיר מפני הכעס וראה בו קטליזטור לריצת עמוק, רגש המגייס את האדם למלחמה.

[23] סרוואן שרייבר – פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פיטסבורג, שבה ייסד את המרכז לרפואה משלימה, מחבר הספר “ללא פרויד ללא פרוזאק” (2003). החל את דרכו המקצועית כחוקר במדעים קוגניטיביים, וערך מחקר מקיף שנמשך שנים רבות, ובו בדק כיצד רשתות תאי עצב יוצרות רגשות. נסיעה להודו לצורך עבודה עם פליטים טיבטיים בדרמסלה הביאה אותו למפגש מפתיע עם המרפאים הטיבטיים שאיבחנו “חוסר איזונים” באמצעות מישוש ממושך של הדופק בשורשי כף היד ובדיקת הלשון והשתן. הטיפולים שהציעו, כללו דיקור ושימוש בצמחי מרפא, הביא להצלחה דומה לזו של הרפואה המערבית בריפוי מגוון של מחלות כרוניות. יתר על כן, לטיפולים היו פחות תופעות לוואי ועלותם הכספית היתה מזערית.

בהמשך דרכו, התחזקה אמונתו שאמנם דבר לא ישווה להישגי הרפואה המערבית בריפוי מחלות אקוטיות כמו דלקת התוספתן, דלקת ריאות או שברים בעצמות, אך בריפוי מחלות כרוניות, כמו חרדה ודיכאון, קיימות שיטות יעילות המפעילות מנגנוני ריפוי עצמי המצויים בנפש ובמוח האנושי, ומביאות לתוצאות טובות פי כמה ועליהן נסוב ספרו “ללא פרויד”…

בספר מפורטות שבע שיטות טיפול מקובלות ומוכרות הפועלות ישירות על המוח הרגשי, שנבדקו ואושרו במחקרים קליניים. ניתוח כל שיטה מלווה בתיאורי מקרים של מטופלים שחייהם השתנו בעקבות הטיפול ומובאים מחקרים התומכים ביעילותה.

סרוואן שרייבר מאמין ומשבח את הפעילות הגופנית, תנועות העיניים והדמיית הזריחה הטבעית. השיטות הנוספות שהוא מאמין בהן, מוכיח את יעילותן וכותב עליהן בספרו הן: ייצוב הקוהרנטיות של קצב הלב, שימוש בדיקור סיני, שימוש בחומצות שומן אומגה 3 ושליטה בתקשורת הרגשית. שיטות שזכו כבר ברובן להכרת הממסד הרפואי, המודעות אליהן הולכת וגוברת ועמה גם יישומן בטיפולים קליניים יום-יומיים.

[24] עירוני/מרגולין, 1991

מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ג’

על הנפש

הנפש או מושג “הנפש” הוא מושג יסוד, שולט כאמור לעיל, בתחום הפסיכולוגי שממעט לדון בו ובהשלכותיו. באסכולה המתבוננת על כלליות המציאות של הדברים גם על כלל מרחב ה”אני”, בפילוסופיה הנפש הוא מושג שהדיון בו רב. במשך תקופה ארוכה האדם עמד בצד החיים החברתיים והאישיים ואת מרכז הבמה תפסו המנהיגים והאלים. הנפש הייתה אז רק חומר מסויים סובסטאנס. חומר זה נחקר במהלך הדורות ונרשם על-ידי הוגי דעות בין הראשונים שבהם היו אלו שראו הבדל בין “החומר הנפשי” ו”החומר הגופני”, הביולוגי.

דמוקריטוס (Democritus 370-460 לפני הספירה) למשל, הפילוסוף שהטיף לשלוות נפש ולשימחה במדרשה שהייתה ידועה בשם ה”גן” היא האקדמיה שיצר ביוון העתיקה – ראה בנפש צירוף של אטומים אטומים שדמוקריטוס מצא בנפש נקשרים בתורת היסודות. האטומים של יסוד האש הם לדעת דמוקריטוס הנמצאים בנפש. המאפיין הבולט את היסוד של האש שהאטומים שלה נמצאים בתנועה מתמדת.

דמוקריטוס נותן לכל אחד מהעצמים בשמות: ‘”היש”, “המלא” ו”הקיים”. לפי דעתו העצמים הם כה קטנים, עד שהם מתחמקים מחושינו. כמו כן, ה”עצמים” בעלי צורות ודמויות שונות וקימים ביניהם הבדלים בגודל. העצמים מתנועעים ותנועתם מתרחשת במהומה – בריק – בגלל שהם שונים זה מזה או משום שקיים ביניהם חוסר שוויון ושאר הבדלים. בתנועתם אומר דמוקריטוס הם פוגעים ונאחזים זה בזה היאחזות כזאת שעושה אותם לנוגעים וקרובים זה לזה; הם כאמור קטנים ורבים עד אין סוף.

פרופ’ ג’. או. יורמסון מסביר כי הפילוסופים הפרה-סוקרטים1: הפיתגוראים, הרקליטוס ואמפדוקלס, ראו בנפש חוליה פיסיקלית המקשרת בין האדם לבין העולם החיצוני.

אמפדוקלס2 למשל, ראה בנפש דבר נע בהתאמה לתנועה הקוסמית. את צמיחת הצמחים הסביר כך “אצל הצמחים מתרחשת גדילה מטה כששורשיהם מחוברים יחד, הואיל והאדמה נוטה לכיוון זה מטבעה; גדילה מעלה מתרחשת באשר האש נוטה לכיוון זה”.3“טבע האש הוא, לדעת אחדים, סיבת התזונה והגדילה באופן חד-משמעי4. שהרי ברור כי האש היא היחידה מן הגופים היסודיים הניזונה וגדלה. עלול אדם להניח, איפוא, כי היא מה שפועל בצמחים ובבעלי חיים”…5 רעיון זה חזר על הרעיון העממי הנפוץ של אותם ימים כי הנפש קשורה באיזה שהוא אופן אל האיתר (aither) – החומר שממנו עשויים הכוכבים והשכבות העליונות של האויר. האיתר היה יסוד חמישי לצד יסוד המים, האש, האויר והאדמה. חמישה יסודות מופיעים גם ב”קיסר הצהוב”: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים שמשמש ספר יסור לאקופונטורה 6Nei Jing .

תלמידו של אפלטון, אריסטו (Aristotle), היה הראשון לכתוב במפורש “על הנפש”[7 (אריסטו 1989), על הנפש, (פירוש אהרון בן-זאב, תרגום מנחם לוז), הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית הפועלים). בספרו תחת שם זה כינה אותה “אנטלכיה” כלומר אנרגיה, אצלו היא אנרגיה פנימית ותכליתית(תכלית  טלאולוגיה (טלוס-תכלית) משמעו המענה העונה על השאלות למה, מדוע, מאיזו סיבה  פעולה, תנועה שמתרחשת וכיוונה המימוש9, התכלית של הנפש מימוש חיי הגוף והיא היא שנותנת לגוף את חייו. (ראה להלן, חלקי הנפש הם חמישה: רמב”ם צועד אחר אריסטו בנושא הנפש  הערה שם:10). רק בשנים האחרונות שב רעיון הנפש, ככוח אנרגטי ייחודי ואינדיבידואלי, אל המחשבה האנושית ובחלקם המרכזי של החיים המודרניים, הוכרז האדם אדון העולם. אצל אריסטו היא בהחלט כוח שתלוי בקיומו של גוף. אין נפש ישות עצמאית ובלתי תלויה בגוף. הנפש היא אופן תפקודי של גוף חיי. יש והתפקוד פשוט, פרימיטיבי ויש והוא מורכב נפש האדם מורכבת במיוחד אבל תמיד היא תלויה בגוף. הכרזה על הנפש ככוח ייחודי ועצמאי משמעותית וקשורה בהפרדה שבין החקר הגופני והרוחני, ראשיתה במחשבה של דיקארט, ראה להלן. הדיכוטומיה בין הגוף והנפש של דיקארט הולכת ודועכת במקרים רבים והשניים שבים ומתאחדים לאחד שלם כפי שהכרנו בפילוסופיה של יוון העתיקה.

על הנפש ביוונית פסיכה Psyche)11). הוא הספר הראשון בהסטוריה שאפשר לתארו כספר פסיכולוגיה או פילוסופיה של הנפש. מדובר בסדרת מאמרים, חלקם אסופה של הערות שנושאם נפש האדם. בהם מציג אריסטו מושגי יסוד כגון כושר הנפש לנוע, לחוש, לתפוס כולל תפיסה חושית, מודעות עצמית, דמיון וזכרון, כושר הנפש לחשוב ונושא תכלית הנפש. תחום התכלית שיסד מכריע כאן והוצא ממסגרת המדע רק במאה ה 17. גרין דרורDror Green) ) בספרו משנת 2003 “טיפול נפשי, מדריך למשתמש” בהוצאת קוגניטו בית-ספר לפסיכותרפיה, שב ודן בנפש. גרין מתקן בסיפרו עוולה שנעשתה לתחום המטפל כהגדרתו בנפש מבלי להגדירה. “לעתים קרובות, במפגשי עם פסיכותרפיסטים מגישות שונות, חברים למקצוע או סטודנטים, אני נוהג לשאול אותם מהו המודל שלהם של הנפש. זו אינה שאלה קנטרנית, אלא ניסיון להבין מהי האמונה העומדת מאחורי הגישה התיאורטית שבה אותם פסיכותרפיסטים מחזיקים. עד היום כמעט ולא זכיתי לתשובה מקיפה לשאלתי. רובם של הנשאלים מעולם לא נתנו את דעתם לנושא זה, ואלו ששאלתי עוררה את סקרנותם הצליחו לכל היותר לצטט את ההנחה העומדת בבסיס התיאוריה שבה הם מחזיקים, ואשר אותה לא בדקו באופן ביקורתי עד כה12. גרין אומר שגם בספרי היסוד של התיאוריות הטיפוליות השונות, התופעה חוזרת על עצמה. לעתים רחוקות מצוינת בהם הנחת היסוד בנוגע לשאלות על מהות הנפש.

“הנפש היא איבר ההתאמה שלנו אל העולם”. כותב גרין שלוש שנים לאחר פרסום הדברים שהובאו לעיל, “באמצעותה אנו קולטים את רשמינו, מעבדים אותם, מגיבים לגירויים חיצוניים ופנימיים, ויוצרים את הקשר עם כל מה שמחוץ לנו. הרגשות הם התוצר של הנפש, והם מאפשרים לנו לבחון את ההתאמה שלנו אל העולם13. גרין מסביר שהטיפול הנפשי מטפל במנגנון ההתאמה של הנפש. כאשר האדם מתקשה להתמודד לבדו עם רגשותיו הוא פונה לטיפול הנפשי. גישות שונות מטפלות בחלקים אחרים של המנגנון המתאים אותנו לעולם. כאלו שמתמקדות בהתאמה הפנימית של הנפש (בין ה”אני הרגשי” ומחשבותיו), חלקן דנות בהתאמה של האדם עם המציאות בדרך כלל על-ידי בחינת התנהגותו. גישות אחרות דנות בהתאמה של אדם אחד לחברו. עוד על כך ראה מאמרו של גרין “מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?” מתוך ‘נפש’, רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט 2002 ובחלק ראשון 2 של ספרו “טיפול נפשי, מדריך למשתמש”. רעיונותיו של גרין מאזכרים את אלו של אפלטון ומשתלבים ברעיונותיו של אריסטו שכאמור דיוניו העיקריים בסוגית הנפש והפונקציות השונות שלה, מצויים בספרו “על הנפש” (De Anima), בחלקו השני של הספר “על הנפש” פורש אריסטו את משנתו ודן בשאלה מהי נפש ובחלק הראשון שהוא מעין מבוא לדיוניו, מעלה עמדות שונות ומתוכח עמן.

על הנפש לאריסטו

נפש ביוונית פסיכה שייכת לכל חי ומורכבת מארבעה סוגי תנועה: קליטת מזון, גדילה, השתנות והתנוונות, כאשר אלו מתקיים יש חיים (“על הנפש”, ספר א’ פרק ג’ עמ’ 23). הנפש עצמה היא כוח החיים, איננה מסוגלת להימצא בכל גוף (היחס שבין גוף ונפש אצל אריסטו הוא כיחס שבין חומר לצורה). “היא נכחדת יחד עם הוויית הבשר ושאר חלקי הגוף (שם, ספר א’ פרק ד’, עמ’ 26).

הפסיכה היא דבר שישנו על-פי אריסטו גם לצמחים וגם לבעלי חיים, באשר אלו גם אלו הם יצורים חיים. אריסטו ממין את בעלי הנפש לפי קטגוריות בהתאם למידת כושריהם המורכבים. הצמחים למשל, הם בעלי כושר הזנה והתרבות, בעוד שלאחרים יש נוסף על כשרים אלו גם יכולת לחוש, להשתוקק ולנוע; האדם נמצא בקטגוריה הגבוה ביותר הוא בעל כשרים מורכבים במיוחד מאחר שיש לו בנוסף לכל אלה גם כושר חשיבה. אדם מוגדר כאן כאדם רק אם הוא חיי – אדם מת, הוא גוף נעדר נפש, הוא חסר דווקא אותם כושרים שמציאותם מגדירה ומאפיינת את מושג האדם.

הנפש על-פי אריסטו היא למעשה התכונה הדומיננטית של דבר. “היא המימוש-הסופי של גוף טבעי אשר לו חיים בכוח… היא הישות התואמת את המובן של גוף טבעי בעל-איברים. וזה מה שמהווה את מהותו של גוף כזה; כאילו כלי מסוים, למשל גרזן, הוא גוף טבעי ואז מה שמהווה את הגרזן יהיה ישותו זאת נפשו.” (שם, ספר ב’ פרק א’ עמ’ 33, 34.). הגוף הוא הכלי, מיכל שברשותו מצויים איברים מתאימים, מסוגל להכיל בקרבו סוג של מניע. גוף מעין זה הוא הצורה המממשת את ה”בכוח” של יצור בעל-חיים או צמח; הנפש היא ה”פועל” של גוף מעין זה. א’ מדבר על פעילות פסיכולוגית, פעילותה של הנפש קיימת רק בעצם שיש חיים בתוך גופו, פירושו של דבר פעילותו הממשית של גוף חי, ואכן, דיונו של אריסטו אינו דיכוטומי. תמיד אריסטו מביא בחשבון את העובדות הפיסיולוגיות והפיסיקליות, הנוגעות לכל עיניין ועניין. עם זאת מתירה השיטה האריסטוטלית יוצא-מן-הכלל אחד לגבי הכלל האומר, שהנפש היא בבחינת הוצאתו של הגוף מן הכוח אל הפועל. פעילותו של ה- nous (מחשבה אינטואיטיבית טהורה) איננה מותנית ואיננה תלויה בגוף, על כן מסוגלת היא להתקיים בנפרד ממנו. תורתו של אריסטו בנקודה זו היא מעורפלת ביותר כדברי פרופ’ ג’. או. יורמסון שמסביר כי בדרך כלל תיאורו של אריסטו את הנפש מבטל את תוקפה של השאלה בדבר אלמותו של הפרט, בדיוק כפי שהוא מבטל את תוקף השאלה בדבר אחדות הגוף והנפש. “ברם, לגבי השכל והכוח העיוני דבר אינו ברור עדיין, אף כי דומה שהם סוג שונה של נפש, שהוא לבדו יכול להימצא בנפרד,… שם, ספר ב’ פרק ב’ עמ’ 35 ובספר א’ פרק ב’ “אותו ‘שכל’ שכוונתו תבונה, אינו נמצא כנראה, באופן שווה בכל היצורים ואף לא בכל בני-האדם.” (שם, עמ’ 20).

התכונה הבולטת בנפש של אריסטו היא חיוניותה, כושר חייה נקשר ביכולתה הארגונית. החומר החי מאורגן באופן שונה מהותית מהחומר הדומם. כל חומר חי מורכב בעיקרו מארבע יסודות: חמצן, פחמן, חנקן ומימן. על אלו מתווספים חומרים נוספים אבל בכמויות זעירות. ההבדל בהרכב היסודות בין הגוף החי למת קטן ועיקרו במבנה המולקולות, בארגון. בחומר החי המבנה המולקולרי יותר מורכב מאשר בגוף הדומם. בן-זאב מסביר במאמרו14 שהנפש של אריסטו היא צורת ארגון של החומר. החומר המולקולרי החי שונה מהותית בארגונו מזה שעובר מחיותו והופך לדומם. ההבדל הוא כאמור בארגון. נושא שמאזכר את המושג העיברי “נשמה” הוא אחד מחלקי הנפש גם על-פי ספר הזהר15. הפסיכה מארגנת את החומר החיי כך שיחייה. היא כאמור כוח שמארגן את החומר הביולוגי בצורה שמאפשרת לו חיים. כושר ארגון זה נקשר עם מושג הצורה של אריסטו ועם תפיסתו הביולוגית בכלל. הנפש היא כאמור כוח מארגן אבל היא גם זו שמעצבת את צורת החומר החי, את צורת הגוף של האדם, בעל-חיים או צמחים.

על-פי תפיסה זו הגוף הוא מעין ספינה, במה שעליה ובמרחבה פועל ספן המשיט אותה ומככב עליה כפי שהנפש מככבת במרחב הגוף. לבמה זו קורא אריסטו מצע (נושא חומר).

סגנונו של אריסטו ב”ל הנפש” אמנם קשה לקריאה ונראה מסורבל ובכל זאת הוא עקיב ומרתק, למשל בספר שני, פרק א’ עמ’ 33 (בתרגום העברי) אריסטו מסביר שלגוף יש חיים “אזי לא יהיה הגוף נפש… אלא הוא עצמו דומה יותר למצע, כלומר לחומר.” אלא שה”במה” המדוברת שהיא חומר היא בעלת תכונות משלה, אפשר להבדיל כהסבר לדבריו בין במה מעץ ומבטון, במה פתוחה ובמה באולם, במה לריקוד או במה לנאום וכו’ או בין ספינת מפרס, משוטים, קיטור, אטומית וכד’ כך גם בימות הגוף בכל גוף הבימה שונה. גוף של פרח, עץ, נחש, חרק או כלב, סוס ובן-אדם בכל גוף המצע אחר ושונה במה אחרת ושונה ובעלת תכונות משלה, למשל יש לה יכולת לאכול מזון, להיכנס להיריון או לא להכניס להיריון. כל מצע דורש ספן מומחה לו נפש אחרת ושונה16. על-פי אריסטו המככב על הבמה חייב להכיר את תכונותיה, והנפש קרובה מאוד לגוף. היא מככבת בו ומכירה אותו היטב. היא בהחלט לא זרה לגוף. מתוך קרבתה זו לגוף, הגם שהיא עצמה אינה גוף ולא מכילה יסוד מיסודותיו – היא מארגנת ומאפיינת את מכלול תכונותיו ומאפשרת לגוף לבצע את פעולותיו, למשל, למצוא מזון ולאכול, למצוא בן זוג ולהתרבות17. “הנפש הראשונית היא בעלת כושר הרבייה, כי היא יוצרת דבר בדמותה”18. תכלית הדברים בעלי הנפש לחיות הרי שאחד הדברים שהנפש מארגנת היא אפשרות המשכיות המין.

לנפש יש כוחות, הם מכונים כשרים שהם יכולתה להביא “יש” כלשהו ללקיחת חלק בחיים על-ידי ארגונו שהוזכר לעיל. כשתפרוש ממנו יעזוב הגוף את החיים. תכונה נוספת של הנפש היא לאפשר לגוף חיים על-ידי שהיא מאפשרת לו לאכול, לגדול ולהתנוון לזהות באמצעות חושיו את מקור המזון ולהגיע אליו כדי לאכול אותו, על ידי צמיחה וגדילה (צמחים) ועל-ידי תנועה אצל בעלי-חיים.19 נושא התחושות אפלטוני ביסודו, אלא שהוא כאן מסורבל בשל הגדרתו המתנגדת לאפלטון בדבר התנועה. א’ ראה במנוחה מצב טבעי ויציאה ממנו היתה עבורו חריגה שדורשת הסבר. הסבריו נשענו על תכלית ופחד מתוקפנות. אדם יכול לתפוס נכון את המציאות בעזרת חושיו רק אם התנאים מאפשרים לו זאת. התנאים הטובים הם תנאים טבעיים, אינם נקבעים על-פי אמת מידה רגשית, סוביקטיבית, או סטטיסטית קביעה של מרבית האנשים, אלא על-פי אמת מידה ביולוגית של התנאים האופטימליים והאוביקטיבים שבהם חי היצור ופועל. נושא שישוב ויככב במשנתו של דרוין וברעיונות האבולוציה. אריסטו טוען שבעל-חיים: צמח, יצור, אדם חולה, אזי גם תפיסותיו חולות ואילו חושיו מטעים אותו ואת קו מחשבתו. הרעיון שאדם מאוהב נמצא במצב רגשי בעל עוצמה חזקה בכדי לתפוס נכון את המציאות ועמדותיו לא כבילות לגביה נובע מכאן. המערכת הביולוגית שלו אינה מתפקדת כראוי ומופיעות אצלו תחושות מוטעות ובעקבותיהן המשגות שקריות. רעיון הרגש כאמור דבר מזיק מופיע מאוחר יותר ומככב במשנתו של פרויד. ככל שהרגש עז יותר, כך טועה יותר מערכת התפיסות (על החלומות 460 ב’) נושא התנועה עומד בבסיס “תורת התפיסה” והוא אולי המסורבל ביותר מבין רעיונותיו המתנגדים בהכרח למורו אפלטון. אריסטו מבחין בין קינזיס תנועה ואנרגיה “אנטלכיה” פעילות. יש שני סוגי תנועה אחת שנקשרת במטרה כל עוד המטרה בהישג יד לא הושלמה התנועה. הליכה לשם עונג או מחול היא פעילות אבל הליכה לבית הספר כדי ללמוד היא תנועה. רעיונות “תנועה” אלו ישובו ויככבו במשנת התנועה של נעה אשכול לקראת אמצע המאה העשרים ויהפכו למה שמכונה “לימודי תנועה” בסמינר הקיבוצים וב”אקדמיה ע”ש רובין. תחום הקטגוריות חשוב במישנה זו ולכן מקוטלגת גם תנועה זו. קטגורית התנועה מוגדרת כאן כבלתי מושלמת והפעילות היא מצב מושלם כי אין לה משהו חיצוני לה חיים באושר, הבנה או חשיבה נחשבות כאן פעילות, אין תוצרים סופיים שנפרדים ממנה. אריסטו מקטלג גם את הידע שהוא מעבר מבורות לרכישת נטיות והרגלי ידע, את התחושות למשל חוש המישוש מדורג גבוה במיוחד בתורת התפיסה והוא מעל חוש הראיה ורק בעל כושר הזנה יכול לחוש. גם את סוגי הנפש השונים מקטלג אריסטו כאשר לחלק מבעלי החיים יש רק נפש שהיא בעלת חלק מכשרי הנפש ונפש האדם עומדת בראש הפירמידה. נפש האדם בעלת כל כשרי הנפש האפשריים רעיון התפתחות זה ישוב ויככב במשנה חדשה שיצאה לאור זמן קצר לאחר שמלאו לכותב המפורסם חמישים שנה בספרו “מוצא המינים”. מכונה כיום הברירה הטבעית, אבולוציה מאת מי שהיה לאווציונליסט המיוסר דארווין20.

רעיונותיו של אריסטו כאמור מובאים בסגנון מסורבל ביותר ובכל זאת כאשר מתבוננים בכשרי הנפש קל להבין שמדובר בצורה אחרת של התגלות תכונות הגוף. הנפש האריסטוטלית היא בחזקת מהותו של הגוף. “היא הישות התואמת את המובן של גוף טבעי בעל איברים”.21  שני צדדים של אותו דבר. על-פי המהות אפשר למיין את הישות. גרזן למשל, יכול לכרות עץ, לבקע קרש, כושרו של הגרזן לכרות, לבקע. גם התפקוד של הגרזן הוא לכרות ולבקע. גוף הגרזן עשוי ברזל מחודד בצד אחד וידית אחיזה בצד שני. מהות הביקוע היא חלק מהיותו גרזן כך מסבירה שיטתו של אריסטו את נשמתה של צורתו הגרזנית. הנפש של אריסטו היא מהותו של גוף מסוים ויכולת ארגונו על-פי מהותו. מהות העין לראות. הראיה היא מהותה והעין מאורגנת כך שתוכל לראות. עין מפוסלת לא רואה, אין לה מהות של ראיה, אין לה חיים, היא דוממת ולכן גם אין לה נפש ויכולת להתפתח. גישה זו כאמור, מסורבלת במהותה היא קרובה לגישתו של אפלטון ורואה כמותה בנפש ובגוף דבר אחד, תפיסה שהשפיע רבות על המחשבה הפסיכולוגית. בתחילת המאה ה 17, החל בה שינוי לרעה, דיכוטומיה שחדרה וחצצה בין הנפש לגוף ראשיתה במשנתו של רינה דיקארט.

הפילוסוף רינה דיקארט (Descartes), שחי לפני כ – 350 שנים, הגה רעיון חשוב ונקי מפטריארכליות תפיסה, הרואה באדם “אדון העולם”, אלא שבמקביל לכך יצר בו הפרדה מלאכותית, דיכוטומיה והפריד בין הנפש לגוף. הנפש היא חלק זר שמחובר לגוף בנקודה מסוימת בגוף22 . נקודה זו היא בלוטת האצטרובל. ד”ר יורם יובל מהמחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן מסביר כי הגרעין הסופר-כיאזמטי השולט על מעגל השינה והערות דרך גרעינים בגזע המוח, מקושר דרכם בעקיפין לבלוטת האצטרובל (pineal gland). זוהי אותה בלוטה שרנה דיקארט, בחר בה כאתר שבו נפגשים גוף ונפש. דיקארט ראה בצדק באדם דמות מרכזית ואמת מידה, הוא בנוי בדמותו של הטבע. רעיון זה הניח את האל מחוץ לתמונה ואת מקומו תפס כאמור האדם. רעיון מרכזיות האדם והבאתו אל מרכז הבמה, היה מהפכני אבל גם רעיון פסול שנאסר לקריאה והושמץ. בשנת 1671 המלך הצרפתי, לואי הארבעה-עשר, הכריז על חרם נגד דיקארט ועקב כך, במוסדות-החינוך אשר היו כפופים למועצת המלך, נאסר ללימוד הלך המחשבה הדיכוטומי.

דיקארט וקנט, בדומה ללפיקו דה לה מיראנדולה (1494-1463)23, ראו את האדם כמרכז הבריאה וביססו את תורתם על ה”אני”, אלא שבכל זאת בין השניים הבדל: האדם של דיקארט אינו קרוב בפנימיותו לעולם השמימי (ולא מכיל אותה ראיה המדברת על מראה שקיבל מהבורא והיא לא מאחדת בתוכה את כל הדברים האחרים והמיוחדים שהאל נתן לשאר הברואים כדברי לפיקו. הוא לא משוחרר מסדרי הטבע ואינו משתייך לסדר השכלי שבו שולטת ההשגחה), האדם של הפילוסופיה של הזמן החדש (דיקארט קנט – הלמהולץ)24 הוא כולו תבונה ושקיפות, אבל גם דיכוטומי.

אדם זה, מכיר וכובש את הטבע והטבע בו הוא מתהלך, חסר נשמה. הוא מכונה גדולה בלבד, מכאניזם ענקי, תופעה טכנולוגית שאת חוקיה הוא יכול להכיר ובעזרתם לשעבד את העולם לרצונו. גם באדם חלק מכני. חלק זה הוא גופו אבל הגוף, טען דיקארט, אינו נטול נשמה. הנפש אמנם לא חלק מהגוף, אבל היא קיימת וקשורה בגוף. רעיון זה היה מהפכני וקידם את המחשבה הפסיכולוגית. אחריו יבוא לייבניץ שיוסיף עליו בדברו על העולם הדינמי כלומר; לא עוד האדם המכני במרכז הזירה אלא האדם הדינמי. בהבדל מהאדם הפסיבי שנפעל על-ידי כוחות שנמצאים מחוץ לו, אדם דינמי פועל גם בזכות כוח בלתי-תלוי הפועל בתוכו25. לייבניץ מפתח רעיון זה על גופים בכלל ורואה בהם כוח פעולה הפועל על הגוף. היקום, על-פי תורתו של דיקארט, הפך פעיל אצל לייבניץ. ראייתו של ליבניץ את העולם כפעיל מחזירה אותנו למעשה אל ראשית תולדות ההכרה (הפילוסופיה), אל הרקליטוס26(“הכל זורם”27) ואפלטון. (“העולם הוא תנועה ותו לא”. הוא, בעל מנוע שמניע את עצמו)28, פילוסופים שקבעו: העולם דינאמי ומשתנה.

מקורות:

[1] “פרה-סוקרטי” תואר שמיוחס לכתריסר פילוסופים, אשר פעלו ביוון לפני תקופתו של סוקרטס ואשר ניסו להגדיר את מבנה העולם ואת טבע הממשות. הפילוסוף הראשון ביניהם הוא תלס והאחרון דמוקריטוס.

[2] אמפדוקלס (Empedocles). (484BC – 424BC ). הוגה דעות קדם-סוקרטי. קיבל את רעיון התנועה שביקום, אך העמיד אותו על שני כוחות יסוד שפועלים בארבעת היסודות של החומר. יסודות אלה, אש, מים, אויר, אדמה, הם השורשים הנצחיים של היקום, שאינם מתהווים ואינם משתנים, והם גם הנושאים של ארבע איכויות של החומר: יובש, לחות, חום, קור. היסודות מתאחדים ונפרדים בעזרת שני כוחות נצחיים: אהבה ושנאה. התאחדותם של היסודות והפרדתם גורמים למחזור הנצחי של התהוות וכליון העצמים, החלפתם ותמורותיהם.

[3] על הנפש מובאה של אריסטו ספר ב’ פרק ד 415ב’ 25. 416א’.

[4] הערה: על-פי אריסטו כל מה שניזון הוא בעל נשמה, ראה להלן יוצא מכך שלאש יש נשמה. טיעון שעמד נגד אריסטו במרוצת השנים.

[5] שם.

[6] ספרו של הקיסר הצהוב “ני ג’ינג”, או יו-הסיונג, גם “ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב” מקובל לראותו כספר שנכתב על-ידי הקיסר ששלט לפני כ 5000 שנים בסין מדובר בספר מחשבתי המתאר טיפוסי אדם, אנרגיות ומשמש ספר יסוד למחשבת הרפואה הסינית UKTEUPUBYURV.

[7] אריסטו (322-384 לפני סה”נ Aristotle). בהיותו בן 17, כנראה בשנת 367 לפנה”ס התיתם מאביו (Nicomachus), הרופא, ועבר ממחוז ילדותו סטאגירה Stagirus) ) שבצפון יון לאתונה. שם הצטרף לאקדמיה של אפלטון. כנראה שהשתלם ברפואה אצל אביו, שירה ותורת הנאום אצל דודו פרוקסנאוס ואצל אפלטון הוא למד במשך בעשרים שנות חייו האחרונות של אפלטון. כשאריסטו הגיע לאקדמיה מלאו עשרים שנים לפעולתה. אפלטון כנראה שהה אז בסירקוסי והוא למד תחילה אצל אודוקסוס (Eudoxus), בהמשך למד אצל אפלטון ועד מהרה שימש בעצמו מורה לדיאלקטיקה ולרטוריקה שם. בתקופה זו כתב על רטוריקה ותקף את גישתו של המחנך, הנואם איסוקראטס ( Isocrates 436 – 338 לפני סה”נ), תלמידו של סוקראטס ומי שניהל בית ספר לרטוריקה משלו באתונה (ראה חיבורו Gryllus ). אחרי מותו של אפלטון (347 לפני סה”נ), יתכן שבשל מינויו של ספוסיפוס (Speusippus ) להנהלת האקדמיה ודחיית שאיפתו לתפקיד זה, עזב א’ (ביחד עם קסנוקרטס) את אתונה ועבר לאסיה הקטנה (כוים טורקיה) ולאיים הסמוכים אליה. באסוס הוא השתקע והרצה לפני חבורת ידידים מהאקדמיה, קסנוקראטס (Xenocrates of Chalcedon ) שעמד מאוחר יותר בראש האקדמיה של אפלטון כנראה היה אחד מהם. אריסטו נשא את פטיה (Pythias) הצעירה בת ה- 18 שנים, ביתו של הרמיאס (Hermias ) שמלך על אסוס בתקופה זו. לשנים נולדה בת שנשאה את שם אימה. 10 שנים לאחר מכן התאלמן.

תקופת נדודיו מתחילה כאמור באסיה הקטנה. א’ המשיך מאסוס לחבל מולדתו ולאיים הצפונים והחל אוסף נתונים למחקריו הביולוגיים. בשנת 342 לערך לפנה”ס הוזמן על-פי המסורת על-ידי פיליפ מלך מקדוניה, ללמד את בנו אלכסנדר, נסיך מקדוניה שהיה אז בן גילו וכנראה שא’ נמנה על ידידי נעוריו. אלכסנדר עתיד היה להתפתח ולהיות השליט הגדול של העולם הקדום אלכסנדר הגדול. חוקרים טוענים שרעיון לימדיו את נסיך מקדוניה (במשך שלוש שנים) הוא בדותה, המצאה מאוחרת [ראה על כך למשל, W W Jaeger, Aristotle (Oxford, 1948)]. בשנת 340 לפני סה”נ שב אריסטו והציע מועמדותו לראשות האקדמיה של אפלטון ונדחה. התפקיד הוצע לאיש שהלך אחריו לאסוס – לקסנוקראטס. כשאלכסנדר הגדול עלה לשילטון הוא תמך דוקא באקדמיה שאריסתו יצא נגדה בזו של אפלטון. א’ שב בכול זאת (באישור אלכסנדר הגדול שמלך אז גם על אתונה), לאתונה והחל בשנת 335 ללמד בה ולהתיף נגד תורת מורו. בגימנסיון הציבורי הקים א’ את האקדמיה המתחרה: הליקאיון (Lykaion) מוכרת גם בשמה הפריפטוס (Peripatos) “נוודים” על שם ההרגל לילמוד עם המורה תוך כדי הליכה. נושאי הלימוד היו רחבים מהמקובלים באקדמיה של אפלטון וכללו את לימודי ה’טבע’ [J Barnes, Aristotle (Oxford, 1982)]. נראה שמאז נדחתה בקשתו לעמוד בראש האקדמיה של אפלטון התעקש אריסטו בכל ליבו להתנגד לכלל רעיונותיו של אפלטון החל ברעיון התנועה והשינוי וכלה במהותה של המחשבה. באחרון כשל. אריסטו נאלץ לאחר הסתבכות חשיבתית לקבל בתחום החשיבה את דעתו של אפלטון כי כושר חשיבה הוא קליטה של מכלול הצורות הנחשבות והחשיבה היא מכלול הצורות הנחשבות בכך למעשה סתר אריסטו את תורתו שלו. זאת משום שלא יכול היה להסביר על- פי תורתו כיצד יתכן שכושר נפשי חשיבה בסיסי זה שבהכרח נקשר בגוף החי על-פי תורתו שלו לא יהיה קשור בו כהגדרתו הסופית והחשיבה על-פי אריסטו עצמו נקשרת בשכל והשכל הוא חלק בגוף… עוד על כך ראה בפרק הדן בחשיבה ב”על הנפש” (ספר ג’ פרק ד’ ) אריסטו עזב את אתונה מטעמים פוליטיים ופרש למחוז ילדותו סטאגירה שבצפון יוון. שם מת בשנת 322 לפני סה”נ.

אריסטו לא התחתן בשנית אך ילד בן במסגרת מערכת יחסיו עם הרפילס (Herpyllis ). בנו נשא את שם אביו ניקומאכוס. אחרי מותו (בגיל 62 שנים) המשיך בית הספר שלו להתקיים תחת הנהגתו של תיאופראסטוס. בשלב מסוים הועברו כתבי היד של אריסטו לאסיה הקטנה ושם נרקבו במרתף עד שנתגלו מחדש במאה הראשונה לפנה”ס. א’ היה פילוסוף שהשפעתו בעיקר על תקופת ימי הביניים היתה מכרעת. במאות ה 15, 16, וה17 השפעתו על המחשבה הייתה גדולה עד כדי בלימה של ההתפתחות האנושית. אלו שהעזו לחלוק על תורתו כולל בתחום המדע נחשבו לכופרים. אריסטו הוא מחבר ה”פואטיקה”, (poetics) דיון בתורת היופי, הוא כתב על חלומות ויחסם אל הנפש, על תורת ההיגיון – האורגאנון” (Organon), Prior Analytics , המדינה (“פוליטיקה”), פיזיקה וביולוגיה. רעיונותיו בדבר המניע הראשון, מופיעים בספר השנים עשר של המטפיזיקה, כאן א’ טוען שמן ההכרח כי קיים מניע ראשוני, נצחי ובלתי חומרי, הקרוי עתה בפיו אלוהים. וכן על מוסר ופסיכולוגיה ה”אתיקה הניקומכאית” (The Nicomachean Ethics)) גם בה הוא חוזר למעשה על דברי מורו אפלטון: התבונה והשכל המצויים באדם מתגלים לא רק בכושרו לחשוב אלא גם בכושרו לבקר, לפקח ולרסן – באמצעות המחשבה ועקרונותיה – את התשוקות ואת ההתנהגות; לפיכך מעלותיו של האדם לא תהיינה רק עיוניות אלא גם מוסריות או אתיות (היינו מעלות שבאופי ethos). ו”על הנפש” פסיכה ביוונית נפש. הוא הספר הראשון בהסטוריה שאפשר לתארו כספר פסיכולוגיה או פילוסופיה של הנפש.

כתביו המוקדמים של אריסטו כוונו אל הציבור הרחב. סיגנונם היה מבריק, ובחלקם היו כתובים בצורת דיאלוג. התורה המובעת בהם היתה בעיקרה אפלטונית. יצירותיו היו מפורסמות מאוד, אולם רק קטעים מהן נשתמרו עד ימינו. רוב כתביו המצויים בשלמות בידינו, הן מסכתות שיטתיות שנועדו לתלמידי פילוסופיה, נערכו בידי אנדרוניקוס (Andronicus) במאה ה 1 לפני סה”נ. בדרך כלל מתיחסים החוקרים אל יצירותיו כאל יצירות שעברו גלגולים רבים, אולי אף בלי שקיבלו אי-פעם צורה סופית ומושלמת. יתר-על-כן, ייתכן שמה שנחשב בעינינו כיום כמסכת שלמה מורכב מהרצאות שונות שנערכו לחטיבה אחת ע”י אנדרוניקוס, או עורך קודם כדברי פרופ’ ג’. או. יורמסון. ראה גם המפרי ניקולה 1993 ‘תולדות הנפש’ לניקולה Humphrey, Nichola (1993), A History of the Mind, Vintage., אלגום, ד. (1991), פרקים בתולדות הפסיכולוגיה, אוניברסיטה משודרת, וכן מאמרו של גרין דרור “מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?” מתוך ‘נפש’, רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט .2002. אהרון בן זאב, 2000 “מבוא” ל”על הנפש” לאריסטו, תרגום מנחם לוז, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הוצאת ספרית פועלים, 1989, הדפסה רביעית 2000. התפיסה המדינית של אריסטו קרובה לתורת הנפש שלו של משטרים אחרים ומשתדל לשפר אותם על-ידי הבנתו אותם ואת נפילתם. החברה אצל אריסטו קודמת ליחיד. היחיד הוא חלק מהכלל. יחד עם זאת מקומו של היחיד קיים במשנתו ונקשר במעגלי שייכות שאסור לדעתו למחוק אותם: תא משפחתי, שנותן לו הרגשת מחויבות ואחריות, כפר, עיר הם צורות נוספות של מעגלי שיכות. המדינה שלו צריכה להיות מדינה קטנה.

[8] אריסטו פיתח תורה בת ארבע סיבות (גורמים אחראים או טעמים): לכל דבר יש סיבה, ובאופן עקרוני, התיאור הסיבתי המקסימלי הוא בעל ארבע סיבות: סיבה חומרית (זה שממנו עשוי הדבר), סיבה תכליתית (זה שלמענו הדבר נעשה) סיבה צורנית (מהות הדבר), סיבה פועלת (זה שממנו ראשית התנועה). שלוש מתוך ארבע הסיבות להסבר של משהו: הסיבה הפועלת, התכליתית והצורנית שיכת לנפש והטעם החומרי לגוף.

[9] סיבה תכליתית התפיסה האריסטוטלית נקשרת לדיון בכל נושא כולל הדיון הפוליטי טלאולוגית (טלוס-תכלית) כלומר הוצאת דברים מהכוח אל הפועל. חשיבה תכליתית ששואלת עצמה מה המטרה ומה האמצעים שעומדים בפני האדם, החפץ החי או הצומח כדי להשיגה. אריסטו מדבר על מימוש פוטנציאל. בעולם הארסיטוטלי בכל דבר יש למצא את העיקר, בכל “יש”, קיימת פנימיות שמבטא את הפוטנציאל הפרגמתי שלו. היא שמגדירה אותו. על-פי תפיסה זו עוף מעופף לא מכיוון שיש לו כנפיים, אלא יש לעוף כנפיים למען יוכל לעופף, זוהי תכליתו. אשר לאדם, בחיצוניותו – נראה את האיברים, הם המרכיבים החיצוניים אבל בפנים נמצא הפוטנציאל האנושי אריסטו שואל מה תכליתו של האדם. מה קיים רק באדם שבו הוא מממש את הפוטנציאל שלו בו מוצגת הטלאולוגיה – התכליתיות, סיבתו הסופית; (שהרי כל בעלי החיים אוכלים, מתרבים… ורק האדם חושב) – התשובה שאריסטו מעמיד חד-משמעית האדם חושב ויש לו תבונה. תכלית קיום האדם מתבטאת במימוש התבונה. גישה שיוצרת מעמדות, מדרג. אריסטו מדבר על אנשים עם דרגות שונות של תבונה. בהבדל מאפלטון שאצלו התבונה עמוקה ויוצרת מוסר, כאן היא יוצרת מעמדות: אדם אחד גאון, שני חכם שלישי טיפש… רק במאה ה- 17 שיחרר המדע את האדם מגישה זו.

אריסטו סובר שהסבר למושא כלשהו ל”יש” כלשהו יכלול ארבע תשובות לארבעת השאלות היסודיות שמכונות אצלו סיבות: ממה הוא עשוי (הסיבה החומרית), מהי מהותו (הסיבה הצורנית), מה גרם להווייתו (הסיבה הפועלת) ומהי תכלית הווייתו (הסיבה התכליתית).

האקדמאים מבחינים בין בין חשיבה טלאולוגית תכליתית שמאופינת במבט לפנים ושואלת: לשם מה? למחשבה סיבתית המשתקעת בעבר ושואלת למה?- (חשיבה לאחור). החשיבה האריסטוטלית תוגדר על-ידם כחשיבה הפונה קדימה, חשיבה פונקציונאליסטית. חשיבה זו מתאימה למחשבה המקובלת באקדמיה במערב, חשיבה בת ימינו. חשיבה זו לא מתמטית אלא בעלת אופן מחשבה ביולוגית והשאלות שהיא שואלת פונקציונליסטיות: מה היא תרומתו של חלק מסויים לגוף כמכלול. גישה זו בולטת כאמור במערב בעיקר במדעי החברה. מסתמכת על נטיה מקובלת לא לחשוב עד הסוף ולחשוב על מטרות שהן לא באמת מטרות אלא אמצעים שבאים ומשמשים על-מנת להגיע למטרות אחרות. כיוון המימוש מכריע בתפיסתו עד כדי-כך שהוא אמר שהאל מניע את הדברים כסיבה תכליתית, וסיבה זו עצם קיומה גורמת לדברים לזוז. עצם קיומו של האל סיבה מספקת כדי לגרום לחומר לנוע לכיוון המימוש. החומר פועל כל הזמן בשביל המימוש, והוא שואף לאקטואליות, ובכך מחקה את האל שהוא שיא האקטואליות. כל זאת בצורות שונות. העץ – מחקה את האל בדרכו, החרק – מחקה את האל בדרכו וגם האדם כי להיות אדם משעו לחקות את האל. כך מושגת רבגוניות המוסברת על ידי דבר אחד.

[10] אריסטו אמר שהנפש השייכת לכל חי ומורכבת מ- קליטת מזון, גדילה והתנוונות, דרישות אלו הן המינימום הנדרש על-מנת להגדיר את הנפש וכאשר הוא מתקיים יש חיים. (נפש זו היא למעשה תפקוד וסך-הכל חיים, השווה לגישתו של הרמב”ם שתובא בעמ’ 13 של המבוא. ראוי לציין שהרמב”ם, כמו אריסטו, סבר, “כי ייעודו הנעלה ביותר של האדם הוא מימוש יכולתו השכלית”. ראה להלן,.). לבעלי חיים יש נפש חשה היא מאפשרת להם קליטת צורות מוחשיות באמצעות החושים. אריסטו מסביר זאת בכך שבעל-חיים נבדל מן הצמח הוא נדרש למזון אותו ישיג רק הודות להיותו בעל יכולת תנועה. כדי לחפש מזון, הוא צריך כלים: איברי חישה. השווה למעלה עם החלק המרגיש, בנפש הרמב”ם. הרובד הנמוך ביותר שייך לכל יש המוגד “חי”, הרובד הגבוהה יותר שייך לקבוצה (גבוהה יותר) והמייחד את המשתייכים אליה קיומה של נפש זנה. חלק זה נמצא גם אצל הרמב”ם ראה שם החלק ה”זן”. אריסטו מבדיל בקרב בעלי נפש זנה ואומר שישנם כאלה שהם גם בעלי נפש רציונלית, האדם הוא דוגמא לכך. השכל הוא זה שמפשיט את הצורות המושכלות מן הדברים. משום שהשכל קולט צורות הוא המקור של כל הצורות. רק כאשר השכל מפשיט הוא הופך את העולם לרציונלי לחלוטין ללא חומר. השווה שם החלק המדמה בנפש אצל הרמב”ם וכן החלק המתעורר בנפש והחלק הדיבורי (שם).

אשר לשכל. אריסטו מסביר שלמעשה מדובר בתופעה דיכוטומית. קימים שני סוגי שכל אחד פוטנציאלי שני מחוץ לאדם ונצחי: אי אפשר שהשכל יהיה דבר מה שיכול להחשב כצורה, משום שתוך כדי קליטת הצורות הוא יעוות אותה. לכן צורה הוא לא. הוא סך הכל פוטנציאלי של כל הצורות. אלא שחלקו הפוטנציאלי מרמז על היותו פעיל בעתיד, ואשר להיותו פעיל בהווה – האקטואלי. אריסטו מוצא שקיים שכל אקטואלי בהיותו כזה הוא גורם לשכל הפוטנציאלי לחשוב. שכל זה הוא השכל הפעיל. בהירותו של מושג זה מבולבלת עקב דעות חלוקות לגביו מן העבר. רבים המפרשים אותו כגורם נפרד בתוכנו, דיכוטומי, רעיון האל (ראה גם הערה 22 לעיל). דבר נוסף שיש להדגיש הוא כי אריסטו התייחס למעשה אל הנפש בתפיסה כללית ולא שיער כי הנפש יכולה להשתנות בין פרט לפרט, שינוי מהפכני בתפיסת הנפש מציג דווקא הפטריאך אוגוסטין ( 354 – 430 לספירה ) שהשריש את משנתו של אריסטו במערב. אוגוסטין מתיחס אמנם לחלק המכונה אצלו נשמה בקונספט כללי חלק זה נשען על תפיסתו הדתית והוא שיך לנושא האל-מוות, כאשר הנפש עצמה היא התודעה העצמית של האדם, שונה מאדם לאדם.

[11] “פסיכה” ביוונית אופי, נשמה או נשימה גם נפש. מאמן נגינת כלי נשיפה הוא בהחלט פסיכותרפיסט כלומר מלווה, אדם שנותן תשומת לב לנשימה.

[12] פורסם ב’נפש’, רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט 2000.

[13] גרין דרור Dror Green)) 2003 “טיפול נפשי, מדריך למשתמש” בהוצאת קוגניטו בית-ספר לפסיכותרפיה, עמ’ 22.

[14] בן זאב אהרון 2000, “על הנפש: הערות ופירושים”, הוצאתהקיבוץ המאוחד / הוצאת ספרית פועלים ספר ב’ פרק א’ עמ’ 91.

[15] הזהר מבחין בשלושה חלקי הנפש: נפש, רוח ונשמה ומשווה אותם לשלהבת של נר, הנפש חלקה השחור תחתון, הרוח חלקה הצהוב והרוטט וחלק הילתי בהיר נמשל לנשמה. נשמה זו באה לעולם בעקבות חלוקתו של אפלטון את הנשמה לשלוש וכאן היא במובן של “רוח חיים” (ניגודה הוא המוות והעדר הנשמה).

[16] הבמה והנפש היחודית של אריסטו מקבלים הרחבה ברעיון הטיפולוגי של היפוקראטס המסביר מזגים ונפשות בסיסיות שונות ונשענות על “בימות גוף” שונות בבני-אדם. אדם שמן, על-פי תפיסה זו שונה מהותית בנפשו מאדם רזה, נמוך, גבוה, כחוש או שרירי. הנפש המארגנת שונה בכל אחד מתיפוסי גוף אלו. עוד על כך ראה להלן.

[17] 412א’, ובתרגום העיברי עמ’ 33.

[18] ספר ב’ פרק ד’ 416ב’ בתרגום העברי עמ’ 40.

[19] 412א’, ובתרגום העיברי עמ’ 33.

[20] כותרת המשנה לביוגרפיה משנת 1991 של דארווין, צ’רלס (1809 – 1882 Charles Darwin) מאת אדריאן דסמונד וג’יימס מור. בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה ניסחו שני מלומדים, ללא תלות הדדית, את תורת האוולוציה בדרך הברירה הטבעית. האחד היה צ’ארלז דארוין, השני אלפרד רסל וולס (Alfred Russel Wallace). עבודותיהם ניסו להסביר את תופעת-החיים המתגלמת בצורות רבות ושונות. ההנחה, שקיים ביניהן קשר עם תנאי הסביבה, שעליהם דרש אריסטו, מאפשרים זאת ושיעור ניכר של מקריות. רעיונותיו של אריסטו בדבר התנאים האובייקטיביים שבהם פועל וחי המין ובהם פועלים החושים בצורה מהימנה ואופטימלית (ראה על הנפש ספר ב’ פרק ו’) נראו באותה תקופה כאלו שיש לשוב ולהעלותם מחדש. עבודתו של וולס מתבססת על תקופתו בלסטר, שם הוא התיידד עם אדם שהתענין כמותו בצמחים וחרקים והפתיע אותו, בספרו לו שאסף כמה מאות מינים שונים של חיפושיות בסביבה, ושישנם בוודאי עוד מינים רבים שטרם נתגלו. על כך כותב וולס: אילו היו שואלים אותי לפני-כן כמה מינים של חיפושיות ישנם בסביבה הקרובה לעיר, הייתי אומר: אולי חמישים… עתה יודע אני, שקיימים בוודאי כאלף מינים שונים ברדיוס של עשרה מילים. “התגלות” זו השפיעה מאוחר יותר גם על חיי ידידו, חוקר-הטבע ה. ו. ביטז (H.W. Bates), שביצע אחר-כך מחקרים חשובים על תופעת ההסוואה בעולם החרקים. תחום נוסף שוולס חקר היה האדם ובתקופה בה קראו כובשי אמריקה לאינדיאנים ולאוכלוסיית האמאזונאס ‘פראים’, גילה וולס אהדה לתרבותם. הוא היה כנראה האנתרופולוג הראשון שהבין, כי ישנו מכנה משותף בין תרבותם ותרבותנו ולאחר שהתחוור לו עקרון הברירה הטבעית, נראתה לו הקירבה בין שתי התרבויות כדבר מובן מאליו גם מבחינה ביולוגית.

צ’ארלז דארוין היה בראשית שנות העשרים לחייו כאשר הוצעה לו משרה ללא משכורת כביולוג-חוקר באניה ביגל (Beagle) שיצאה למיפוי חופיה של אמריקה הדרומית. חמש שנים הוא בילה על סיפון האניה הזאת והפך לאדם אחר. התעניינותו בחקר הציפורים, הפרחים, ועולם-החי בכלל בסביבתו באנגליה, הפכה באמריקה הדרומית לנושא מרכזי של חייו. במשך מסעו זה השתכנע דארוין, כי המינים מתפתחים בצורה שונה אם הם מבודדים אלה מאלה. פירוש הדבר הוא, כי המינים אינם בלתי-משתנים. אולם מכאניזם הגילגולים ב-1836 טרם הובהר לו. שנתיים לאחר-מכן ב- 1838 מצא את ההסבר הידוע להתפתחות המינים, אבל הוא לא נטה לפרסם אותו. יתכן שהיה דוחה את הפירסום עד סוף ימיו אלמלא הגיע וולס למסקנותיו שהיו כמעט בדיוק באותה דרך של מחקרו וחשיבתו. וולס אמנם כמעט נשכח, אבל היה לו תפקיד מכריע בניסוח תורת האוולוציה בדרך הברירה הטבעית, כך שב רעיון הברירה הטבעית ותנאי הסביבה האופטימליים ממשנתו של אריסטו אל העידן המודרני.

הרברט ספנסר (1820 – 1903) הפילוסוף האנגלי היה הראשון להציג את הרעיון שפותח על-ידי דארווין (1882 – 1809). ספנסר טען שבמרוצת הזמן אנו עדים “להישרדותם של המתאימים ביותר”. ביטוי שספנסר השתמש בו לגבי החברה ולא לגבי ייצורים חיים. החברה כמשקפת את הביולוגיה הייתה לרעיון ששב וכיכב במשנתו של ניטשה. משנתו של ספנסר כונתה מאוחר יותר דארויניזם חברתי והתבססה על ההנחה שבתנאים של תחרות ניצחונם של האנשים האינטליגנטיים, השאפתנים והפוריים ביותר מובטח. ספנסר דגל בעולם של תחרות בלתי מרוסנת, וסבר שהישרדותם של “המתאימים ביותר” היא ערובה להתקדמותה הבלתי פוסקת של החברה. תעשייני המאה ה- 19 והעשירים ראו בניתוחיו צידוק מדעי לתביעתם להסיר מעצמם כל מגבלה של פיקוח ממשלתי או מצפון חברתי.

[21] 412ב’, ובתרגום העיברי עמ’ 33, 34.

[22] אקופסיכולוגיה – בראשית שנות התשעים קבוצה של פסיכולוגים ואנשי אקדמיה בברקלי, קליפורניה החלו לפתח תחום שעוסק בחיבור בין נפש האדם לטבע  תחום זה נקרא אקופסיכולוגיה. מושג זה הוטבע כדי לחקור את הקשר בין נפש האדם והסביבה הלא אנושית; החי, הצומח והדומם שבתוכם הוא חי. תחום שמשיב אותנו למעשה אל משנתו של אריסטו ב”על הנפש”.

[23] “שבעה דרכים”  “הפטאפלוס”, “על כבוד האדם”.

[24] הלמהולץ Helmholz. האסכולה המדעית של הלמהולץ שלטה באוניברסיטה של וינה בתקופה בה למד שם זיגמונד פרויד. גישתו הושפעה מדרכו הפוזיטיביסטית של אוגוסט קומט. הלמהולץ טען כי אין כוח אחר הפועל בגוף זולת הכוחות הפיזיקאליים-כימיים: אפשר להעמיד הכל על כוח המשיכה  עולם האורגניזם מהווה משפחה אחת, וחזר בכך אל עולמו של דיבארט.

[25] במשל המרכבה מוצאים רעיון זה לראשונה: “כל גוף שתנועתו באה לו מבפנים הוא בעל מניע שמניע את עצמו”. מונע זה מכונה אצל אפלטון נשמה.

[26] היראקליטוס: הוגה דעות יווני שחי במאה החמישית לפני הספירה. תפס את המציאות כנמצאת בתנועת השתנות מתמדת.

[27] “פאנטה ריאה”, ביוונית הכל זורם, היראקליטוס ופארמנידיס: עדויות ופראגמנטים / תרגם מיוונית והוסיף מבואות והערות שמואל שקולניקוב ירושלים : מוסד ביאליק, תשמ”ח 1988. “הכול זורם תמיד למעלה ולמטה” אפלטון, פלבוס, [42-43], מיוונית יוסף ג. ליבס, בהוצאת שוקן משנת תשל”ה, עמ’ 479.

[28] “פרמנידס”, לאפלטון ראה עמ, 28 בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה.

מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ד’

על הנפש לאפלטון

תורת הנפש לאפלטון נמצאת בתמציתה במשל המרכבה בפידרוס1. האדם הוא תופעה דינמית דומה במהותו לעולם. יש לו ישות. לישות זו יכולת חשיבה מכונה במקרים רבים ה”אני”. “אני” זה מורכב משלושה מרחבים: ישות שבשכל “אני שכלי”, ישות שברגש “אני רגשי” הכולל גם את מרחב הרגשות ו”אני-גופני” או מרחב ביולוגי, חלוקה שנשענת על תורת הנפש לאפלטון תבונה: שליטה עצמית, להט, ותאווה. הרכב שבמשל הוא בעל השליטה העצמית, כושר ההתאפקות ויכולת ההישרדות. “האני השכלי” הוא הסוס המחפש אחר הגבהים והשגב וה”אני הרגשי” מתלהט, משל היה סוס פרא. את התאוות אפשר להרגיע רק על-ידי טיפול בגוף ולא בהשתלטות עליהם באמצעות ה”שכל הישר” כפי שדרשה הגישה הפטריארכלית ותורת המוסר העתיקה של ספרטה או הפילוסופיה האריסטוטלית.

חלקה השכלי של הישות חושב. ה”אני-השכלי” יכול לבנות מהלך מחשבה הגיוני “מה שאנו יכולים להסתכל בו באופן ברור ומובחן”2 . ה”אני-החושב” מאפשר לראות את המציאות בכלים שכליים ומאוד ברורים. כלים אלו הם מושגים. בעזרת חוויות שה”אני-הרגשי” עובר הודות לחמשת חושיו הוא חש בעולם חווה אותו ויודע להמשיגו. מושגיו הם ידיעותיו והשכלתו. אל המושגים מצרף ה”אני” ידיעות שרוכש מתוך הקש הגיוני ומתוך קשריו עם סביבה לומדת ויודעת, מורים, ספרים, חברים והורים אלו נאספים אצלו כידע ה”אני” אז בעל דעת. ה”אני-השכלי” הופך ידע זה לרשת לוגית מצד אחד וחווה אותה ומתענג עליה מצד שני. הוא משתמש בדעת והופך אותה להוויה ולרשת לוגית. הדעת הופכת בעזרתו את ההוויה לרשת לוגית הגיונית – של יחסים, רשת המוצאת את ביטויה בהוכחה של דיקארט ובה “יש” אחד מותנה ב”יש” אחר3.

מהלך חשיבה חושית הוא מהלך סביל לדעת רודולף שטיינר4 (1861-1925 ) הרואה בו מהלך קבוע במדע ומרכז חסרונו: “טעותו הבסיסית של המדע המודרני היא בכך שהוא רואה בתפיסת החושים דבר גמור ושלם”. גישה זו הייתה חדשנית ונועזת מסביר פרופ’ שמואל הוגו ברגמן5 בדבריו במבוא לספר: “כיצד קונים דעת עולמות עליונים” (הוצאת מיכאל) מאחר שהיה זה הזמן שבו שלטה השקפת העולם של מדעי הטבע דאז שלטון גמור על הרוחות. וכאן עמד לפני איש אשר היה בן בית במדעי הטבע… ההשקפה הרווחת במדעי הטבע ואשר קנתה לה שליטה בלתי מרוסנת בדעת הקהל הרחב, היא יותר מדי צרה ומתאימה לכל היותר למקטע קטון של מציאותנו. טען שטיינר כדברי ברגמן. גישת המדע דוחה לדעת שטיינר כל התקדמות לקליטה פעילה של המציאות זו אפשרית רק בדרך לא אמצעית “עלבון לחשיבה לא לייחס לה את היכולת לקלוט בעצמה גורמים שאינם נגישים לנו באמצעות החושים.6 יחד עם זאת שטיינר ראה במדע הרוח פסגת הידע של האדם והפילוסוף היהודי משה מנדלסון הוסיף במאמרו משנת 1764ואמר שהשכל משתמש במושגים, במילים ומארגן אותם במשפטים המשקפים את מחשבתו. מנדלסון המשיל את יכולת הניתוח הזו של מושגים או את האנליזה שלהם על-ידי השכל אל זכוכית מגדלת. האנליזה של המושגים בשביל השכל היא כזכוכית מגדלת בשביל הראיה.

רעיון ההמשגה כחלק מתהליך ההכרה וההרגשה השלם עתיק מאוד. במצרים העתיקה מככב נושא זה במיתוס הבריאה על-ידי “פתח” ומזהים את אותותיו גם במיתוס הבריאה העברית שמופיע בתחילת ספר בראשית. האל פתח Ptach היה בין הקדמונים להשתמש בתהליך ההמשגה8 . פתח הוא אל בריאה קדום שיצר את עצמו בעצמו ובין ברואיו להנוספים: האל אטום אחד משמותיו/צורותיו של האל רע והאדם. על פי המיתוס המצרי הקדום פתח היה אל אדיר של יכולת יצירה ואמנות, היה אבי האמנויות, תחילה היה מהרהר בליבו, חש דברים ורואה את דמותו של ה”יש” שהרהר בו, לאחר מכן היה ממשיגו ואומר בפיו את מחשבתו, את שמו. בדרך זו חש, המשיג, הכיר ויצר פתח את המתכות היקרות ואף את האלים.

מחקרים בני זמננו עוקבים אחר פעולת שיחזור המוח את המשגת השכל. מצד אחד עוקבים אחר יכולותיו לרשום רשמים שהומשגו בזיכרון, מצד שני את יכולתו לאגור אותם ובמקביל עוקבים אחר היכולת להגיע אל מאגר המידע שנשמר. אלו מדברים על אסטרטגיות שקיימות במוח. הן מתבססות על אסוציאציות, שמטרתן לסייע לזיכרון המפורש. פרט כלשהו, הקשור בזיכרון מסוים, עשוי להיות קצה החוט שיעלה את הזיכרון בשלמותו על פני התודעה. כך ניתן להיזכר בבת-אחת בזיכרונות שהיו מחוץ לתודעה במשך שנים רבות, לטענת התיאורטיקנים האלו9 . רעיון זה ממשיך את התורה הרואה את חוסנו של ה”אני” בהוצאה לאור של חלקו המוצל, החשוך והלא נודע, למשל התיאוריה הפסיכואנליטית. הוא שב ועולה בצורה שונה אצל יעקב במה (1575-1624), למרות שגם כאן הוא מניע של תנועה ושינוי, מעין חוט שדג את החבוי במעמקי הים.

בתורת הנפש של במה כמו בתורתו של תומאזו קאמפאנלה מתקיימים ניגודים. בנפש הקולקטיבית נמצא יסוד חשוב נוסף המוקדש ל”רצון”.

הרצון הוא חלק אלהי שנמצא בנפש האדם. הרצון של במה, שייך ביסודו לאל. האל נעלם, בלתי נראה והוא רוצה לגלות לעצמו את עצמו. ההתפלגות הזו באל הנסתר והרוצה להתגלות הולידה על-פי במה את היקום, את התנועה. מכאן מסיק במה שכל פנימי רוצה להתגלות. תהליך ההתגלות מחייב אותו ללבוש צורה, דמות. כשהאל התגלה הצורה שנחשפה הייתה מה שמכונה כיום היקום. כשה”אני” מתגלה הצורה מגוונת והיקום שמתגלה הוא מיקרוקוסמוס10. כולל מעשי חושב ופעולה של ה”אני”. אלא שלשאיפה זו חייבת לדעת במה ב”הכל” גם ב”אני” לקום שאיפה שכנגד. זו השאיפה למנוחה, לשקט, געגוע לשקט. ההתנגדות שבין השאיפות יוצרת עינויים. העינויים הם חלק מהריב והמדון הכרוכים בהתגלות, משהתגלה הפנימי או החלק הנסתר הוא מתגעגע אל השקט וההיעלמות. במילים אחרות: הפנימי של במה מתגעגע לחיצוני, לדמות, לאיכות, לצורה, לחושים והחיצוני מתגעגע שוב לפנימי. הסוד החבוי נקשר בעינויים מזכיר את הסוד בא-מודע של פרויד שנקשר בטראומה ובכאב.

מנוחה יין ויאנג

הנפש ניכרת בכתבי הפילוסופים הסינים הקדמונים כקוטבית ומורכבת מטוב ורע, אור וצל, עודף ומחסור. נושא השקט והמנוחה שהוזכר לעיל “שאיפה למנוחה, לשקט, געגוע לשקט” בולט גם בכתבי החוכמה של סין הקדומה. צ’ואנג-צה שחי בסין במאה הרביעית לפה”ס מלמד על המנוחה מזוית ראיה אחרת. תמצית ההוויה מוצגת על-ידו בספר התפילות שחיבר: “לינג-פאו חמשת הקמעות” או ה”צ’ואנג-צה”. מדובר בטקסט הנחשב שני בחשיבותו בדאואיזם אחרי ה”דאו-דה-ג’ינג”11, ספר הנושא את שמו של המחבר לו הוא מיוחס. ה’צ’ואנג-צה’ מורכב משבעה פרקים ראשונים, הנקראים “פרקים פנימיים”, שככל הנראה נכתבו על-ידי צ’ואנג-צה עצמו, ומ 26 פרקים נוספים, הנחלקים ל”פרקים החיצוניים” ול”פרקים המעורבים”, שמקורותיהם שונים ולעתים הם מציגים נקודת מבט אחרת לאלה הראשונים. בפרק 24 עמוד 4ב למשל, מדגים צ’ואנג-צה את הדרך שבה מניע הטאו את מכלול הדברים בתמציתם ללא מטרה וכוונה. זו התפיסה המפורסמת של ה”מנוחה” הטאואיסטית, ה”אי-עשייה”. “העולם הנראה נברא. מים ואש, חיים ומוות, תקופות רבות של עולם וחיים, האור של היאנג הקדמוני זוקק / שני עקרונות הין והיאנג / והכל שימש לעיצוב שלושת הישויות. החכמים הקדושים האלילו אותן. על-מנת להגיע לאחדות עם הנשגב והאלוהי. חמש הפסגות הקדושות אוחזות בהם, משום כך הן מתמלאות בכוח רוחני. בדברים האוחזים בהם יש נשמת חיים (צ’י).

אי העשייה או בסינית וו וויי Wu Wei משמעה אל תתאמץ או אל תפעל. וו משמעו “לא” או “אל” ו – ווי משמעו “פעולה”, “עשייה”, “שאיפה”, “התאמצות” ו”עסק”. “וו וויי” מתקשר עם התרחקות הטאואיזם מהפיתוי והאשליות. כישוף 63 מתוך מחרוזת שירים העוסקים בחיזוי העתיד מאת וונג טאי שין, דן בנושא זה ואומר “בסימטה אחורית חי בצנעה חכם אחד, / בדוחק הספיקו לו מזונותיו לקיים את רוחו / ואף כי למתבונן בו הוא נראה כעלוב החיים / היה הוא מאושר וראה עצמו נעלה.” אין החכם מחצין דבר והכל נמצא בו. החכם מתבונן פנימה שם הוא רואה את העולם, הקוסמוס גם את תכלית החיים. המלומד הסיני, הפילוסוף לאו-טסו Lao-tzu, שנולד בשנת 600 ויש שטוענים 300 לפנה”ס חיבר על-פי המסורת את הטקסט הפילוסופי הסיני הקדום ביותר: הטאו טה צ’ינג שמקובל כ”כתב קודש”12. המסורת מספרת שלאו טסו לא כתב מילה אלא שמשניסה לפרוש מהאנושות בשל רוע שראה באדם, הגיע עד לשער החומה המגינה על המדינה, השוער שיכנע אותו לרשום עדות לחוכמתו למען הדורות הבאים. כתוצאה מכך נמצאים כיום 81 פתגמים ב”טאו טה צ’ינג” (Tao-Te Chin). פתגמיו של לאו-טסה שמשמעות שמו Old Master תואר כבוד שהשתמשו בו חסידיו ולא שמו המקורי, היו לספר המתורגם ביותר בעולם אחרי התנ”ך. הם דנים בין וביאן, בדרכי שליטה קפדניות הדורשות שליטה בלהט הפנימי ומסתייע במצפון. הוא כותב על מוסר, חוק וסדר גם בארגון הצבא, החקלאות, המסחר והמדינה. הוא מבאר יותר מכל נושא המנוחה הטאואיסטית ומתרגמה כחוסר אנוכיות. עשיית דברים מסיבה אלטרואיסטית. “איני עושה דבר והאנשים מתקנים את דרכיהם. / אני נהנה משלווה ואנשים הופכים לכנים. / איני עושה דבר ואנשים הופכים עשירים. / אני משולל כל תשוקה ואנשים שבים לחיות חיים פשוטים וטובים”. 13

מאו שאן הוא שמה של אחת משלושת האסכולות המרכזיות ששילוב תורתן הביא לחיבורו של האוסף הראשון של כתבי הקודש הטאואיסטים. חיבור שנוצר בשנת 174 לספירה. פרוש השם של הכת מאו שאן הר מאו. כתבי הכת נודעים בשם שאנג צ’ינג כשהכתב הקודש המדובר הציע לא רק גאולה אישית אלא גם אפשר למאמין לקחת חלק בגאולה הקוסמית. רעיון מהפכני זה נאסף מכתבי שלוש כתות: “הדרך האורתודוכסית” או “דרכו של המורה הנאצל”, ה”מאו שאן” ו”לינג-פאו” שפרושו “יהלום קדוש” ומתיחס לטקסטים קדושים שעומדים במרכזה של הכת. ה”מאו שאן” נוסדה על-ידי ווי הו סצ’ואן אישה שחייתה בין השנים 251-334 לספירה. אל הלימודים הטאואיסטים היא שווה לאחר שילדיה גדלו. עיקר הרעיונות הגיעו אליה תוך כדי מדיטציה והם שיצרו את החלקים הראשונים של כתבי הקודש “שאנג צ’ינג”. כת זו הציעה מדיטציה ושלוות נפש ואורח חיים סגפני הוא למעשה סוג של אי עשיה או וו וויי Wu Wei שהיה לאחד מסמלי הטאואיזם. אי העשייה נקשרת גם עם שבעת החכמים (“שבעת החכמים של חורשת הבמבוק” מהמאות השלישית והרביעית לספירה) של הטאואיזם ויש להדגיש שקונפוציוס לא דיבר על אי עשיה. שבעת החכמים זו חבורה יוצאת דופן של משוררים שיכורים מהמאה השלישית שטענה שאדם משיג דברים מבלי לעשות דבר, אם הוא זורם עם ה’דרך’ של הטאו. כל דבר שמתרחש הוא מתרחש כפי שאמור להתרחש… אין צורך בתכנון, מאמץ או בראיה אסטרטגית הדבר פשוט קורה.

וו וויי אל תפעל, אל תעשה כלום, הווה אומר לרוקן את הגוף והראש מכל הרוחות והמחשבות ובכך להתכונן למפגש של האיחוד עם הטאו המוחלט. באמצעות אחדות זו יכול האדם לזכות בחיי נצח. כיום נהוג לומר שיש להניח למוח לסמוך על עצמו שהוא יעבוד מעצמו. כלומר הרגע בו האדם במצב של אי עשיה מוחלטת הוא זה שהכוח השולט בו הוא של הטאו עצמו ולא של החושים. באמנות הלחימה, בקונג­פו, למשל, משמע פעולה ספונטנית. בעת התגוששות איש גונג פו לומד לשכוח את עצמו ולעקוב אחר תנועות היריב בהשאירו את מוחו חפשי כדי שינהל את תנועת הנגד שלו עצמו ללא התבוננות מפריעה. הוא משתלט על רגשותיו או משחרר עצמו בטכניקות מסורתיות, על-ידי מדיטציה, מכל מחשבת התנגדות מנטלית ומאמץ גישה גמישה. פעולותיו כולן מבוצעות ללא הבלטה עצמית” הוא מניח למוחו להשאר ספונטני ולא תפוס. ברגע שהוא מפסיק לחשוב זרימת תנועותיו תופרע והוא מייד יוכה על­ידי היריב. כל פעולה אם כן יש לעשות “באופן לא מכוון” ללא מאמץ. בתחומי חיי היום יום הכוונה ב”וו וויי” לשמירה על נינוחות שלווה. הישג פסיבי זה מוזכר לראשונה על-ידי דאו דה גנג שחי במאה החמישית לפנה”ס. הוא שמשחרר את האדם ממתח ומאימוץ עצמו. אדם זה אינו נע קדימה אלא נענה להשפעות המתאימות. אינו מקים דבר בהתייחסו לעצמו. מניח לדברים להיות מה שהם נע כמו מים נח כמו מראה נענה כמו הד עובר מהר כמו הלא קיים ושקט כמו הטוהרה. אלו שמרוויחים מפסידים. אל תלך לפני אחרים תמיד לך בעקבותיהם. נמשל למים:

אין דבר חלש ממים

אך כשהם מתקיפים משהו קשה

או מתנגד אזי דבר לא יעמוד בפניהם

ודבר לא ישנה את כיוונם. (מתוך הדאו דה גנג). המים מעודנים במיוחד ואין אפשרות לקחת מהם חופן, תכה בם והם לא יסבלו כאב, דקור אותם ולא יפצעו, פגע בם ולא יחולקו. אין להם צורה משל עצמם אך הם מעצבים עצמם בכלי שמכיל אותם. כשהם מחוממים למצב של אדים הם בלתי נראים אך יש להם עוצמה מספיקה לבקוע את הארץ עצמה. כשהם קפואים הם מתגבשים לסלעים אימתניים. תחילה הם רוגשים כמו מפלי הניאגרה ואז רוגעים כמו אגם שליו נוראים כמבול ומרעננים כמו מעין ביום קיץ חם. כזהו עקרון הוו וויי. המנהיג, איש הרוח דומה להם הוא כנהרות והימים אדון מאה עמקים. כוחם של הנהרות בנמיכות, הם המלכים של כולם. המאסטר המושלם שואף להנהיג בדרכם והולך בעקבותיהם. גם אם הוא נמצא מעל האנשים הם אינם חשים מאוימים הוא לא יפגע בהם. ומשום שהוא לא יתאמץ שום דבר לא יתאמץ עמו. מי שפושט את רגליו רחוק מדי איננו יכול ללכת. מי שמפרסם עצמו יותר מדי מתעלמים ממנו. מי שעומד יותר מדי על דעתו מוצא מעטים שמסכימים עמו. מי שהינו גאה מדי מושפל לעתים קרובות. אלה מוקעים כקיצוניות של תאוות בצע ופעולת הרס עצמי. לכן מי שפועל באופן טבעי נמנע מקיצוניות כזו.

אלו שיודעים אינם מדברים,

אלו שמדברים אינם יודעים.

עצור את חושיך: הנח לדברים חדים להתקהות

תסבוכות נפתרות האור מתמתן

והמהומה שוככת,

באחדות מיסטית זו שבה נע האדם החכם

לא על­ידי רגש

ואף לא על­ידי ניכור

או רווח או הפסד

או כבוד או עלבון

על כן על­ידי העולם כולו

הוא מוחזק כנעלה ביותר.

אשר לניגודים צ’ואנג-צה מרמז עליהם במבואה למעלה: ין ויאנג ומרחיב בפרק 25 כוחות אלו ין ויאנג הינם ניגודים כמו חום וקור, זכר ונקבה. כל אשר נמצא וקיים מסומל על ידם. כל ה”יש” מורכב מניגודים. הין והיאנג נמצאים במאבק, מאבק זה נצחי. מאבק של הטבע (לא של אלהים) מאבק זה הוא שיוצר את הצ’י נשמת החיים. הצ’י מתדלק את הבריאה והוא המילד והגורם לבריאת הדברים. כוחות אלו כלואים במאבק של ניגודים. “הין והיאנג משתקפים זה בזב, מכסים זה את זה ומגינים האחד על השני. כארבע עונות השנה שמפנות מקום זו לזו, יוצרות אחת את השניה ומביאות לסיומה של כל עונה ועונה”.14

ספרו של הקיסר הצהוב “ני ג’ינג”, או יו-הסיונג, גם “ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב” Nei Jing הוא ספר הספרים בספרות הרפואה של המזרח הרחוק. “הקיסר הצהוב” מתאר את הנפש כקוטבית ומורכבת מטוב ורע, אור וצל, עודף ומחסור. יסוד הרע למשל, ניתן לתופעה שנקשרת במלאות15. מבחינים במלאות רעה, היא נקשרת ביין באלמנט המופנם, המוצל (ובאברים מלאים: כבד שנקשר באביב, לב קשור לקיץ, ריאות קשורות לסתיו והכליות לחורף. הטחול לא נקשר בשום עונה רק ביסוד האדמה ובהפרשות של הקיבה, הוא מסמל את האנרגיה שבאמצע הדברים או במעבר בין העונות השנתיות ומעבר בין תופעות).16. כאמור אצל במה היסוד הרע נקשר בעינויים בסוד החבוי שרוצה להתגלות.

מקורות:

[1] ראה להלן, עמ’ 24.

[2] דיקארט רינה בערך 1628,1629 פורסם 1637 “כללים להדרכת השכל”. וכדברי יעקבי (פ. ה. יעקבי)

[3] כדברי יעקבי.

[4] רודולף שטיינר Rudolf Steiner פילוסוף הונגרי שנולד ב-1861 בעיירה בדרום הונגריה, ששם שימש אביו כמנהל תחנת רכבת. למד בבית ספר ריאלי ובטכניון ב-וינה. ידיעתו הרבה בכבי גיתה התפרסמו ברבים וגרמו לכך ששטיינר נקרא לארכיון גטה-שילר בווימאר שם הוטל עליו להוציא את כתבי גיתה במדעי הטבע בהוצאה הווימארית הגדולה. שבע שנים חי בווימאר ושם כתב את ספרו “הפילוסופיה של החירות” שיצא לאור בשנת 1894. כותרתו המשנית היא: יסודות השקפת עולם מודרנית; התבוננות פנימית על פי המתודה של מדעי הטבע (1894.) הספר דוחה את קנט וכל אלה האומרים, שמאחורי העולם החושני קיים דבר שהוא לעצמו בלתי ידוע לנו לעולם. בניגוד לכך הורה שטיינר, שהעולם החושני הוא עולם רוחני שאינו סגור בפנינו. בווימאר חי במרכז חיי התרבות, וקשר קשרי ידידות עם מלומדים, סופרים, אמנים. הוא הוציא שבועון משלו, נקרא לברלין כמרצה בבית הספר לפועלים מיסודו של קליבלנכט. שטיינר חינך את קוראיו ותלמידיו להגיע לכנות ואמת, ספרו הגדול הפילוסופיה של החופש יצא כאמור בשנת 1894 Rudolf Steiner Philosophy of Spiritual Activity/A Philosophy of Freedom The ספר שמהווה יסוד למחשבה האנטרופוסופית. שטיינר חיבר את ספרו “קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה / עפ”י השקפתו של גתה” ופרסמו בשנת 1886 The Theory of Knowledge Implicit in Goethe’s World-Conception) 1886 ), כשמלאו לו 25 שנים. בספרו צועד שטיינר בעקבות אריסטו ומגדיר את החשיבה כהתנסות יחידה שיכולה להתייחס לעצמה ובכך להוות רמה גבוהה ביותר של התנסות. “החשיבה היא איבר של האדם המיועד לקלוט דבר גבוה יותר ממה שמציעים לו החושים.” בעזרת החשיבה יכול האדם לחדור אל הנסתר מהחושים. שם, עמ’ 57. אסופה של הרצאותיו יצאה לאור בשנת 1901 תחת הכותרת Mysticism at the Dawn of the Modern Age

בגיל 40 החל חושף את חוויותיו המיסטיות והקים עליו את ידידיו ובשנת 1913 נפרד מן החברה התאוסופית וייסד את החברה האנתרופוסופית, אשר הקימה את מרכזה בדורנאך (על יד באזל). (אנתרופוסופיה = ??? האדם; אנתרופו=אדם, סופיה=???).

את האנתרופוסופיה הגדיר שטיינר כ”שביל של הדעת, המיועדת להדריך את הרוחי שבאדם לקראת הרוחי שבעולם. היא מתעוררת באדם כצורך הלב, צורך של חיי הרגש, והיא יכולה להצדיק את עצמה רק במידה שיש בכוחה לספק צורך פנימי זה. רק אותו אדם יכול לקבל את האנתרופוסופיה, אשר מוצא בה את מה שהוא בעצמו מחפש מתוך דחף של חייו הפנימיים. לפיכך יכולים רק אלה להיות אנתרופוסופים אשר מרגישים שאלות מסויימות על טבע האדם והעולם כצורך אלמנטארי של חייהם באותו האופן שהם מרגישים את הרעב ואת הצמא”. שטיינר הורה גם דרכים חדשות ברפוי ובתורת הרפואה. פרופ’ שמואל הוגו ברגמן אומר שהוא היה אחד המורים הגדולים של האנושות.

[5] פרופ’ ברגמן – ממיסדי האוניברסיטה העברית בירושלים וגם ניהל אותה. נולד בפרג ב- 1883, היגר לפלסטינה ב- 1920 ונפטר בירושלים ב- 1975. ברגמן פרסם ספרים רבים בתחום הפילוסופיה. האוניברסיטה העברית הייתה האוניברסיטה היחידה בעולם שציינה את יום השנה להולדתו ה- 100 של רודולף שטיינר. ברגמן שהאזין להרצאות שטיינר באירופה בהיותו בן 19 (יחד עם אינשטיין וקפקא תחילה ואחר-כך בעקביות בעצמו) החזיק ספריה גדולה של ספרי שטיינר כתב ונשא דברים על פועלו של רודולף שטיינר.

[6] רודולף שטיינר 1999 “קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה / עפ”י השקפתו של גתה” תרגם מאנגלית ניר אליאב, הוצאת תלתן, פרק 4 המדע. “חשיבה וקליטת החושים עמ’ 56-57.

[7] “מאמר על הברירות במדעים המיטאפיזיים” פורסם בשנת 1764. מאמר זה זכה בפרס של האקדמיה בברלין בתחרות שהוכרזה על-ידה על פרס שיינתן לעבודה הטובה ביותר, אשר תענה על השאלה אם המדעים המיטאפיזיים מסוגלים להגיע לאותה ברירות כמו המתימטיקה.

[8] בתחילה תואר פתח בדמות אדם, עטוף כמומיה, בעל זקן, מחזיק את האנך, סמל החיים, בידו ועל ראשו כובע. מאוחר יותר הפך פתח להיות אל מרפא ורוח מגינה, בגלגולו זה תואר כגמד שטוח-ראש. בממפיס, שבמצרים העתיקה היה מקום פולחנו. נופש רותי,2002, “אוצר המיתולוגיות והמיתוסים”. הוצאת אסטרולוג.

[9] ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר המוח”, 2003, עמ’ 534, עוד על כך ראה להלן וכן – Ellis, A. W. & Young, A. W. (1988)..

[10] היקום – קוסמוס מושג שנכנס לפילוסופיה לראשונה על-ידי פיתגורס. הוא המציא את “קוסמוס” והשתמש במושג זה כשבא לתאר את העולם. כשאנו מתבוננים בעזרת השכל על העולם אנו מסוגלים להגיע לאבחנה, בעזרת התבוננת וגילוי, שהכל הוא קוסמוס. ברגע שבו גילוי זה מתגלה לנפש, היא גם מגיעה לרמה של “קוסמה”, כלומר היא נהיית מסודרת ויפה.

[11] ה”דאו- דה- ג’ינג”, או ה”לאו- צה”, נחשב ליצירה הדאואיסטית החשובה ביותר ומיוחס ללאו-צה, שחי במאה החמישית לפה”ס. הוא כולל 81 פרקים, הנחלקים ל: dao jing – ובו 37 הפרקים הראשונים העוסקים ב”דאו”, או “הדרך”; de jing – שאר הפרקים, העוסקים ב”דה”, או “המעלה”. זהו אוסף מימרות/משלים, שסדר הופעתם בו הינו אקראי. למרות ייחוס הקובץ ללאו-צה, הוא מורכב ממקבץ של חומרים שככל הנראה הועברו מפה לאוזן, או ממספר אוספים כתובים קטנים יותר.

[12] סשומה צ’ין (Ssuma Chien ) היסטוריונית שחוקרת את סין העתיקה טוענת שהעבודה נכתבה על-ידי לי ארה (Li Erh ) במאה הרביעית או השישית לפנה”ס, לאחר שפרש מתפקידו כממונה הארכיב הקיסרי במחוז חבל ארץ הונן (Honan). את הפתגמים פרסם לטענתה תחת שם בדוי לאו-טסו Lao Tan כדי לא לגרום לעצמו מבוכה או לעורר תשומת לב. פרק 20 בספר עצמו לטענתה מחזק את התיזה שלה: “אני לבד, לא פעיל, ללא כל סימן של תשוקה, / כמו תינוק שטרם חייך. / אכן, עייף אני, כמו אדם בלי בית. / ההמון רוצה עוד, אינו מסתפק במאום, / נראה שבבדידותי איבדתי הכל… / קרוב אני לאנשי מעלה, / לבדי נראה שבאתי עד גישוש באפילה. (כל התרגומים בחלק זה של המבוא, הם תרגום חופשי שנוצר על ידי המחבר, לצורך העברת הרעיון המרכזי שבטקסט המקורי.).

[13] טאו טה צ’ינג פרק 57.

[14] “לינג-פאו חמשת הקמעות” או ה”צ’ואנג-צה”.

[15] “ספר הקיסר הצהוב”, (“הואנג טי נאי צ’ינג סו וואן”), דיון מעמיק על המצבים בהם הגוף חלול או מוצק, מלא או חסר, עמ’ 206

[16] שם עמ’ 215, 217

מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ה’

תורת חמשת המעברים

תורת הנפש שהתפתחה בסין על-ידי צ’י פו מופיעה בספר “ני ג’ינג”, “ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב”. הנפש של צו פו מורכבת מכוחות של אנרגיה שלילית ואנרגיה חיובית יאנג. כוחות שמרכיבים ויוצרים חמש איכויות אנרגטיות: רוח, לחות, יובש, חום וקור. בנוסף לכך מתאר הספר חמישה מהלכים בסיסיים, טיפוסי אנוש יסודיים שנוצרים מהאיכויות האנרגטיות הללו:טיפוס מים, עץ, אש, מתכת ואדמה. המים – מסמלים ביסוס ותגבור, עץ – מייצג התרחבות וקבלה, אש – השלמה והגשמה, מתכת – צמצום ותגבור ואדמה – מסמלת יציבות ואיזון. נושא זה ישוב וידון בהרחבה בחלק ט’.

רודולף שטיינר (Rudolf Steiner) עיצב את פסלו (בגובה 9 מטרים) בדורנאך (Dornach ) “נציג האנושות” (The Representative of the Human Being, 1 ) כמשל לנפש האדם. “נציג האנושות” אוחז בלוציפר ביד אחת ובשניה בהרימן2. שני כוחות שליליים שפועלים לדעת שטיינר על נפש האדם. הרימן ולוציפר נלחמים ב”אני”.

הרימן הוא כוח עתיק יומין אנרגיה הפועלת בשני קטבים. בקוטב אחד יוצרת את הספקות והפחדים. הרימן ממצק את הדברים וכובל כך את ה”אני”. בקוטבו השני של הרימן הוא הופך אותם לדברים, טכניים ומכניים, נטולי רגש. עולם של טכנולוגיה דומיננטית ורובוטים שולטים, כנראה על מסכי הקולנוע הבדיוני, הוא עולם הרימני.

לוציפר הוא כוח עתיק נוסף, ישות אנרגטית. בקוטב אחד שלו התמזגות עם העולם ויהירות כלפיו – הגאוה שולטת על כוחותיו של היבריס וחטא הגאוה. בקוטבו השני היסחפות רגשית ומעמדו של העבר. אדם נמשך בכניעתו אליו אל עברו והתרפקות על זכרונות גם הימשכות אל עבר העבר הרחוק יותר כולל חקירות בנבכי הנפש וגלגול נשמות, הוא אדם שחי ב עולם לוציפרי. בפילוסופיה העתיקה של סין נקשר כוח זה עם אנרגית אבר המעי הדק (SI).

אדם שנשאב ומוצף על-ידי רעיונות דוגמת הצעירים שנשאבים אחר פולחנים, מסיבות סמים וכתות מסטיות בפינות העולם הוא עולם לוציפרי. אדם שמבטל את ה”אני” שלו לטובת עולם טכנולוגי או לטובת “התמזגות” עם העולם נכבש על-ידי שני הכוחות: לוציפר והרימן שמעצב שטיינר בפסלו. האדם החופשי הוא זה שרוחו לא מאפשרת לכוחות אלו להשתלט עליו. הוא אדם בעל חירות.3הנפש מוגדרת אצל שטיינר על בסיס הגדרתו את הגוף: “הגוף הוא “זה אשר דרכו מתגלים לאדם העצמים שבעולם הסובב אותו”. בעוד שהנפש קרובה אצלו לזו שתוזכר להלן במשנתו של אריסטו ושל מימון. היא מציינת את החלק שדרכו האדם קושר את העצמים (המוחשים בגוף) ומשמר אותם בקירבו כישויות שדוחות אותו או משמשות לו כעזר, בנפש הוא מברר לעצמו אם ה”ישות” שהוא חש בה בחושיו גורמת לו להמשך אליה או להרתע. בדברים אלו אנו חוזרים בעזרת שטיינר אל רעיונותיו של אריסטו. כזכור, התאווה אצל אריסטו היא הימנעות וחיפוש הנאה4. “על ידי רגשותי קושר אני את הפרחים בקיומי אני” מסביר שטיינר5. כך האדם הופך את העולם למשהו משלו, למשהו בר משמעות עבורו. כשהאדם עובר על-פני הדשא ורואה לצידיו פרחים, ערמת עצים כדברי המשורר ז’אן פול6, או את השולחן האדום כדברי שטיינר ב”הישות הנפשית של האדם”7הוא רוכש ידיעה על הימצאותם דרך חושיו, בעזרת אברי הגוף עיניים, אף, עור הגוף שממשש אותם. כך הוא רוכש את קיומם כעובדה קיימת מרגע שהוא מתענג על הפרחים קיומם העובדתי הופך עבורו לעיניינו האישי. פעולה זו של הפיכת הפרחים מעובדה, מקיומם כשלעצמם לעינינו האישי מתבצעת וקיימת הודות לנפש.

ראוי לציין שבהרצאותיו הרחיב שטיינר את נושא החושים ועמד על “תורת החושים במובנה האנתרופוסופי” הווה אומר שנים עשר חושים, בהם לדעתו האדם קולט את ה”יש”.

שטיינר הולך כהרגלו גם בתחום זה מאוד צמוד למשנתו של אריסטו וכדרכו של אריסטו מבחין בין החושים. “בתחום החושים שונה חוש השמיעה באופן קיצוני מחוש הראיה או חוש הריח”8 . “חוש-האני” הוא אחד החושים הנוספים שהאנתרופוסופיה מוסיפה. ב”חוש-האני” יכול האדם לקלוט את ה”אני” של הזולת. כך גם לגבי “חוש המחשבה” בו קולט אדם מחשבת הזולת. חוש נוסף לקטגוריה זו הוא “חוש שיווי המשקל”. הדיון הראשון בקליטה החושית נראה כנראה במשנתם של אמפדוקלס9 ולויקיפוס. לויקיפוס (Leucippus), (שעליו אנו יודעים מעט מאד). חי בסביבות השנים 430-440 לפני סה”נ. הוא אימץ לעצמו את תורת התחושה של אמפדוקלס; וטען שעצמים מפליטים מתוך עצמם “זרימות” של אטומים, אשר לעתים, בהשתבש מסלולן, מגיעות אל האברים החשים ומשם אל הנשמה. גישתו חדרה אל משנתו של אפלטון למשל, אל תפיסתו את נושא חוש הראיה.

ברנרד ליווכוד Bernard Livegood) ) מפרט קטבים בנפש בספרו משנת 1976 “שלבים”10. מצד אחד קיים קוטב הגשמיות שבתוכו ניתן להבחין במאווים שונים של הנפש וביצריה ומצד שני קיים הקוטב הרוחני. בקוטב הרוחני, הנפש שרויה בתחום הדעת. הנפש עצמה מוגדרת אצל ליווכוד כצירופם המשתנה-תמיד של מחשבות, רגשות ודחפים, הנגרם מהתפתחויות ביולוגיות מצד אחד, ומהתפתחויות רוחניות (באמצעות הצבת מטרת חיים שאותה הגדיר אדם לעצמו), מצד שני.11

ליווכוד צועד בעקבות אפלטון (ראה למשל, בליסיס) ומוסיף את תחום האמצע של הנפש. “בכל מצבי הקוטביות שהתייחסתי אליהם, קיים האמצע; אמצע איננו רק שיווי-משקל יציב בין שני כוחות קוטביים לכאורה, אלא הוא עצמו כוח פעיל באדם. הוא, אכן, תמצית הקיום האנושי.12

קוטבית הנפש ואחידותה מתגלים גם בפרוש הרמב”ם למסכת אבות הנפש היא אחת אבל יש בה פעולות רבות, חלוקות, להן קוראים שם “נפשות”13. לא כל הפעולות הן נפשות רק בחלקן מכל מקום זו הסיבה שמדברים על כך שיש לאדם נפשות רבות.

מבדילים בין שלוש נפשות: נפש טבעית, נפש חיונית ונפש נפשית. ה”נפשות” מכונות אצל הפילוסופים, כדברי המסכת, ‘כוחות’ ויש המכנים ‘חלקים’, עד שייאמר: ‘חלקי הנפש’. הכוונה למיון כוחותיה לפי התפלגותה לפעולות. נושא שישוב ויככב בחלוקת הטיפוסים של האדם המודרני למשל, אצל מרתה מורס (Martha Mores). מורס מציינת בהקדמה לספרה “שלבי התפתחות האדם”, משנת 1953 כי בכוונתה לשרטט תמונה של החיים כמשימה, משימה שעל האדם להשלים בעזרת כוחותיו הגופניים והנפשיים – רוחניים. הדגש מושם על כוחות רוחניים, ומחזיר אותנו אל פרוש הרמב”ם ל”מסכת אבות”. הכוחות הרוחניים לדעת מורס הם המעניקים לחיים משמעות אמיתית, מעמיקה, ההולמת את הכבוד האנושי. גם הפילוסוף והתיאולוג פרופ’ גוואדריני רומנו (Guardini, Romano 1885 -1968) ממקד את תשומת-לבו אל החיים כמשימה “כל שלב בהתפתחות, קיים לתועלת המכלול כולו ולתועלת כל יתר השלבים של ההתפתחות; אם הוא ניזוק, יסבלו מכך הן המכלול והן כל אחד ואחד משלבי ההתפתחות היחידים. “14

רבי משה בן מימון הרמב”ם15 שותף כאמור לרעיונות אלו ומשמש בחלקם כמקור ייחודי. על פי דבריו של מימון (“מורה נבוכים”, ב’, כ”ח): “התורה בשלמותה מכוונת לשני דברים: תועלת הגוף ותועלת הנפש”16. הצורך לדאוג לרווחת הגוף, כלומר לאירגון מדיני, מתעורר בשל שתי סיבות ראשונה משום העובדה שהאדם צריך באופן טבעי לחיות בחברה וכן משום קשת מגוונת של הבדלים, הקיימים בין אנשים שונים בקרב המין האנושי. כך, למשל, ידועים בני-אדם מסויימים באכזריותם, כפי שציין גם זיגמונד פרויד אחריו בעוד שאחרים הינם רחמנים בני רחמנים17 . בפרוש הרמב”ם למסכת אבות בפרק הראשון (חלק ב’) מתוך ‘שמונה פרקים’18 מתאר בן מימון את נפש האדם וכוחותיה ואומר שרופא הנפש הוא אדם הרוצה לתקן את מידותיו של האדם, צריך שידע את הנפש בכללה ואת כוחותיה, חלקיה, וכן מה יחלה אותה ומה יבריאה. משום כך הוא מפרט שם את קטביה, מרכיביה: “חלקי הנפש הם חמישה” רמב”ם צועד אחר אריסטו19 בתארו את הנפש וכאמור מונה בה חמישה חלקים20. חלקי הנפש על-פי הרמב”ם הם: “זן”, “מרגיש”, “מדמה “, “מתעורר” וה”דברי”21.

בחלק הזן את האדם מוצאים שבעה כוחות:

א) הכוח המושך;

ב) הכוח המחזיק

ג) הכוח המעכל

ד) הכוח הדוחה למותרות

ה) הכוח המגדל

ו) הכוח המוליד בדומה;

ז) והכוח המבדיל הלחות. עד שיפריש מה שצריך להיזון בו ומה שצריך לדחות.

כוחות אלו קוטביים אחד מושך ואחד דוחה, אחד מבדיל ואחר מחזיק.

החלק המדמה בנפש מקבל יחס מיוחד הוא זה שזוכר את הרשמים המוחשים בחושים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום. חמשת החושים הם כידוע: הראות; השמע; הטעם; הריח והמשוש, (שהוא נמצא בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיחד כמו לארבעה הכוחות הראשונים). גם כאן קוטביות משום שהכוח המדמה ירכיב קצתם, ויפריד קצתם. מקצתם קשורים בחזיונות לא מציאותיים כגון שידמה האדם ספינת ברזל תשוט באוויר, ובן אדם שראשו בשמים ורגליו בארץ; נקשר בכוח זה. שהכוח הזה ירכיב עניינים שמציאותם נמנעת, כמו שזכרנו.

החלק המתעורר בנפש יוצר את הפעולה באדם הוא הכוח אשר בו ישתוקק האדם לדבר מה או ימאסהו. ומן הכוח הזה תצאנה פעולות כגון: הבקשה והבריחה; ולבכר דבר-מה או להתרחק ממנו; הכעס והרצון; הפחד וההעזה; גם האכזריות והרחמנות; האהבה והשנאה; כאן נמצא הכוח לאברי הגוף: ככוח היד על האחיזה, וכוח הרגליים על ההליכה, וכוח העין על הראייה, וכוח הלב להעז או לירוא, וכן שאר האברים הנסתרים והנראים, הרי הם וכוחותיהם כלים לכוח המתעורר הזה.

החלק האחרון בנפש הוא החלק הדיבורי הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל ובו תהיה ההסתכלות

ובו יקנה המלאכות, ובו יבדיל בעזרת שני סוגי שכל בין המגונה והנאה שבפעלים. א) השכל המעשי:

ממנו: ילמד מלאכת-מחשבת, ב) השכל העיוני: בעזרתו ידע האדם להבדיל בין הנמצאות שאינם משתנים מכפי שהם. ואלו אשר יקראו ‘חכמות’ סתם.

כזכור דיקארט קם וניקה את הנפש מכוחות אלו ומדמויות שונות כגון: כוח הרגליים על ההליכה שהוזכר לעיל, אבל גם הפך את המכלול לתופעה מכנית רובוט אנושי. הנפש הייתה למרחב חיצוני לגוף ואינה מוגדרת בתכונות שיכולות להשתייך לגוף. קשריה עם הגוף קשים אם לא בלתי ניתנים להסבר. הנפש של דיקארט בהחלט הייתה בכך לתופעה חדשה והושרשה בתחום המחשבה הפסיכולוגית המודרנית אולם היא בהחלט מאוד קשה לדיון מבחינה פילוסופית. אחת הבעיות שנובעות מכך היא האם ההבדל בין החלקים: נפש וגוף הוא רק בגדר הבחנה לוגית הגיונית או גם בגדר הפרדה מרחבית? מה בקשר למצבים בהם מחלקים צמח לשניים וכל אחד מהם ממשיך לחיות? באיזה חלק נקשרת הנפש ליצור ובאיזה חלק היא נשארת? האם הנפש נשארת בחלק המרכזי או בחוטר המושרש ממנו? ואם היא עוברת לשני החלקים הווה אומר שהיא ניתנת לחלוקה. האם היא נחלקת כשחותכים את הגוף? ואם היא ניתנת לחלוקה הרי שהיא מורכבת מחלקים. אם כן מה הם החלקים שממנה היא מורכבת? ובאשר לקטיעת יד אדם. האם נקטעת גם הנפש או היא מתכווצת עקב הפגיעה בגוף או יורדת לתת מרחב. לאחר החלוקה או הקטיעה ממשיכה הנפש להתקיים בחלק המרכזי, כלומר, היא לא שכנה קודם לכן באותו חלק שהופרד. על-פי עמדה זו, אדם שנקטעו כל גפיו והוא ממשיך לחיות האם זאת משום שהנפש לא שוכנת בגפיו אף פעם? אם כך, על איזה חלק משפיעה הנפש בגוף האדם? האם נדע זאת רק אם נקצצו ויחיה? ואם כך הרי שנשאלת השאלה אם הנפש נמדדת רק בכוח החיים שנותנת לגוף למה אין היא בפשטות הכוח המארגן של אריסטו והינה צד נוסף בגוף, משל שני פנים לאותו דבר כדברי שפינוזה22.

ישעיהו ליבוביץ מדגיש ב”אמונתו של הרמב”ם”, פרק ,9 “בין הגות למעש. אמונה והלכה”23 את ההבדלים בין תפיסת הנפש של אפלטון ותלמידו אריסטו. אריסטו מדבר על נפש אחת בעוד שאפלטון מדבר על שתיים: “עלינו לעמוד על ראשי הפרקים של האנתרופולוגיה הפילוסופית (תורת האדם) של הרמב”ם, שאותה סיכם בצורה פופולארית-למחצה בפרק א’ של שמונה פרקיו. עיקרה הוא “נפש האדם היא אחת”, כשמשמעותה של “נפש” בהקשר זה היא מכלול כל פונקציות החיים באדם, הן המוחזקות פיסיות והן המוחזקות פסיכיות מפעילות כלי ההזנה והרביה ועד לחושים ועד לזכרון ולדמיון ועד לרציות ולדחפים, הקובעים את האופי ההתנהגותי של האדם, ועד לכוח השכלי. כל “כוחות-הנפש” האלו הן פונקציות של גורם אחד נפש האדם. נמצא, שמושג “נפש-האדם” מקביל למה שאנו מכנים היום בשם “האישיות”. אף אחד מן הכוחות הללו אינו יחידה המסוגלת לפעול לעצמה, משום שכולם “חלקים” של הנפש האחת הם, והיא המפעילה אותם. לעולם אין האדם פועל אלא בכוליות שלו. במושגיה של הפילוסופיה של אריסטו נפש זו מוגדרת כ”צורתו” של האדם, ש”חומרו” הוא הגוף החי. ליבוביץ ממשיך ומסביר את הדואליות של הנפש אצל אפלטון: “לעומת תפיסה זו של האישיות טוענת תפיסת השניות הפסיכו-פיסית שהאדם מורכב משני עצמים: חומרי הגוף והפונקציות שלו, ורוחני נפש והפונקציות שלה (ברור הוא, שמשמעות המונח “נפש” שונה בשתי התפיסות הללו). מאחר שהם שניים, ייתכן שכל אחד מהם יפעל לחוד, אעפ”י שבאדם החי הם נפגשים יחד ומסוגלים להשפיע זה על זה. זאת היא בפישוט קיצון תורת האדם של אפלטון”.

מקורות:

[1] תוכנן לעמוד על במה בבינין ה Goetheanum הראשון. הבניין נשרף והפסל שטרם הוצב על מקומו בזמן השריפה נותר שלם. כיום הוא מוצג בגלריה של הבניין.

[2] הרימן או אהרימן הוא עיקרון הרוע במיתולוגיה הפרסית, האל של כוחות האופל. רוח הרסנית בהבדל מרוח הקודש המבורכת. האל אהורה-מאזדה “האל החכם” העניק לכל הברואים את היכולת לבחור בין טוב ורע, בנו לבין אהרימן התגלותם של כוחות ההרס, האופל והחושך שיצר. אלו שבחרו בו נחשבו חכמים ואילו הבורים וחסרי הדעת בחרו באהרימן. נשקו העיקרי של אהרימן הייתה התאווה המינית.

[3] עוד על כך ראה ספרו הנודע “הפילוסופיה של החירות” שיצא לאור בשנת 1894. כותרתו המשנית היא: יסודות השקפת עולם מודרנית ; התבוננות פנימית על פי המתודה של מדעי הטבע (1894.).

[4] השווה ויליאם שטרן שראה באישיות מרחב ניטרלי המקשר בין מרחב הגוף ומרחב הנפש, עמ’ 102. וכן “על הנפש” לאריסטו: ספר ב’ הדן בתחושה, מנוחה, הנא וכאב. קיום הנאה או כאב מניח קיום יצר. התאוה היא חיפוש אחר הנאה והימנעות מכאב.

[5] רודולף שטיינר 1963, מהדורה רביעית 1995, “גוף/נפש/רוח (Theosophie Einfuehrung in Ubersinnliche Welterkenntnis und Menschenbestimmung) תרגום נחמן בר-שלם מתוך “מהות האדם” הוצאת מיכאל, עמ’ 17.

הספר ‘תיאוסופיה’ או כפי שהוא מוכר בעברית ‘גוף, נפש, רוח’ יצא לאור לראשונה בשנת 1904 ומספרו 9 ברשימת ספרי שטיינר(GA9)/ ראה גם שטיינר, 2000, “האדם כישות חושים וקליטה, 3 הרצאות שניתנו בדורנאך 21-24 ביולי 1921, תרגום אלישע אבשלום, תלתן.

[6] ז’אן פול ) Jean Paul 1825-1763 ) הסביר את התרחשות לידתה של התודעה-העצמית שלו בדומה למרטין בובר בדוגמא אישית מימי ילדותו המוקדמים. שטיינר מביא את דוגמתו בספרו , “גוף/נפש/רוח” בפרק הנושא אותה הכותרת: “גוף/נפש/רוח”, בעמ’ 31 “לעולם לא אשכח את המאורע שהתרחש בקרבי, אשר עד כה טרם ספרתיו לאיש, ואשר איני יכול למסור עליו את המקום והזמן, כאשר הייתי נוכח בשעת לידתה של התודעה-העצמית שלי. בהיותי ילד קטן עמדתי בוקר אחד ליד דלת הבית, בהביטי אל ערימת עצים לשמאלי, כאשר לפתע הראיה הפנימית, באה עלי כאור ברק מן השמים וממשיכה מאז לזרוח בקירבי באומרה: ‘הנני “אני” ‘. ברגע זה ראה ה”אני שלי את עצמו בפעם הראשונה ולצמיתות. תרגם נחמן בר-שלום, הוצאת מיכאל. השווה בובר מרטין”בסוד שיח, על האדם ועמידתו נכח ההוויה” תרגום מגרמנית לעברית צבי וויסלבסקי הוצאת מוסד ביאליק – שם בובר מתאר חויה דומה. הוא מציג את אחוזת סבו בה פגש סוס. בובר הצעיר היה מתגנב אל הסוס הצחור ומלטפו “לא היה בדבר זה בשבילי משום הנאת אגב, אלא מאורע גדול, … מדהים עד למעמקי הנפש.”. החוויה הייתה עבורו עצומה ראה עוד להלן, במבוא עמ’ 81. הערה פניה אל החוויה ולא אל מחשבה מסודרת הוא חלק מעידן ה – new age, הפוסט-מודרני, שמקובל בשנים האחרונות.

[7] רודולף שטיינר 1963, מהדורה רביעית 1995, “גוף/נפש/רוח (Theosophie Einfuehrung in Ubersinnliche Welterkenntnis und Menschenbestimmung) תרגום נחמן בר-שלם וצאת מיכאל, עמ’ 20.

[8] שטיינר, 2000, “האדם כישות חושים וקליטה, 3 הרצאות שניתנו בדורנאך 21-24 ביולי 1921, תרגום אלישע אבשלום, תלתן, עמ’ 12.

[9] אמפדוקלס (Empedocles). (484BC – 424BC ). הוגה דעות קדם-סוקרטי נולד באקרס שבסיציליה למשפחה מיוחסת, היגר ליוון ומת בפלופונסוס. התפרסם כמדינאי, רופא, כוהן, משורר ופילוסוף. אמפדוקלס קיבל את הריבוי ואת רעיון התנועה שביקום, אך העמיד אותם על שני כוחות יסוד שפועלים בארבעת היסודות של החומר. יסודות אלה, אש, מים, אויר, אדמה, הם השורשים הנצחיים של היקום, שאינם מתהווים ואינם משתנים, והם גם הנושאים של ארבע איכויות של החומר: יובש, לחות, חום, קור. היסודות מתאחדים ונפרדים בעזרת שני כוחות נצחיים: אהבה ושנאה. התאחדותם של היסודות והפרדתם גורמים למחזור הנצחי של התהוות וכליון העצמים, החלפתם ותמורותיהם. תורת הראיה שלו בדבר חלקיקים היוצאים מהעין פוגעים במושא וחוזרים לעין השפיע על תורת הראיה של אפלטון. בהבדל מתורת הראיה של אריסטו שחשב שחלקיקים יוצאים מהמושא ונכנסים לעין. הקושי בשיטת אריסטו באפיון מה הדבר שנקלט בעין.

[10] Crisis and Development in the Individual”/span> הספר תורגם לעברית על-ידי ענת אפרת ויצא לאור בתשס”א בהוצאת תלתן.

[11] ליווכוד ברנרד Bernard Livegood) ) 2001 “שלבים” הוצאת תלתן , עמ’ 29.

[12] ליווכוד ברנרד Bernard Livegood) ) 2001 “שלבים” “היסוד הרוחני באדם” הוצאת תלתן , עמ’ 29

[13] רמב”ם, “שמונה פרקים” פרק א,

הרמב”ן, בפירושו לפסוק: “ויפח באפיו נשמת חיים”, מספר בראשית מביא את המחלוקת בקשר למספר הנפשות שיש באדם, ובסופו של הדיון נראה הרמב”ן כמצדד בדעה שונה מזו של הרמב”ם (ראה הערה הבאה) המוזכרת לעיל (בעקבות דברי חז”ל בסנה’ סה, ע”ב), שלאדם נפשות שונות. בתהליך הכרתו שהדיבור הוא ה”נפש” והוא כוח החיים המיוחד של האדם, ובזה הוא מותר האדם מן הבהמה, הולך הרמב”ן אחרי היוונים הקדמונים כלומר אחרי אריסטו ואחרי הפילוסופים של ימי הביניים. ראוי לציין כי גם הראב”ע – ר’ אברהם אבן עזרא (נולד ב-1089 בטודלה בספרד – נפטר ב-1164) פרשן המקרא, משורר, הוגה דעות, מדען ורופא, הלך אחר הלך רוח זאת אם כי בדרכו היחודית: למשל, בפירושו לספר שמות (כג כ, הפה”ק): “אל יתגאה ילוד אשה שיחשוב כי השיגה ידו בחכמתו אל מדרגה גבוה…. ואם בעבור שידבר צחות, עיקר הדברים רמיזות הם, דעת

הלשון איננה דעת בעצמה, כי אם נגד אחר שיבין”[ עוד על כך ראה פירושו לספר תהלים ד ה: “ודבור הלב הוא העיקר והלשון

איננו רק מליץ בין הלב ובין השומעים”, וכן שם נב ד.]. את היחס בין הלשון ובין המחשבה נהג ראב”ע לתאר כיחס בין “גוף” או “גווייה” (להבעת המילה, השפה) לבין ה”נשמה” (להבעת התוכן, המשמע). למשל: “ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי” (שמ’ כ א); וכן “אדבר בטעמים שהם נמשלים לנפשות והמלות דומות לגויות” (שפה ברורה ד, ב).

[14] Guardini, R. Die Lebensalter: iher ethische und padagogische Bedeutung Wurzburg 1957

[15] הרמב”ם 1204-1135). רבי משה בן מימון – היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים והפילוסוף היהודי המפורסם ביותר באותה תקופה, איש מדע ורופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. נודע באירופה בכינוי הלטיני מימונידס (Maimonides). רמב”ם נולד ב-30 במרץ 1135 בעיר קורדובה, שנכללה בזמן ההוא בחלק המוסלמי של ספרד. אביו, מימון בן יוסף, היה מלומד בעל-שם שהתחנך על ברכי המסורה ושימש בקורדובה כדיין. עד שנת 1148 חי רמב”ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, עזב הרמב”ם את עיר מולדתו עם כיבושה בידי האלמוהאדים, כת מוסלמית קנאית שפלשה מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פס שבמרוקו. 10 שנים אחר- כך ב-1165 יצאה המשפחה למצרים. ורמב”ם עבר להתגורר בקהיר העתיקה (פוסטאט), שם חי עד יום מותו בשנת 1204. רמב”ם שימש במצרים כרופא-חצר וכמנהיג הקהילה. הוא נפטר בקהיר ב-13 בדצמבר 1204. לבקשתו ארונו הועלה לעיר טבריה, ושם נקבר.

ספרו הפילוסופי “מורה נבוכים” הפך להיות נכס צאן ברזל של היהדות. יצירתו המונומנטלית “משנה תורה” מכונה גם “היד החזקה” היא קיבוץ וארגון של כל ההלכות שבתלמוד לפי נושאים ותתי נושאים. מפעל אדיר שהוכיח על ידע בכל מכמני התלמוד, והבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות ובהירות. ספרו זה מהווה את עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל הישיבות השונות. כמו כן כתב פירוש על כל המשנה “ספר המאור”. (המשנה היא הקובץ הכתוב הראשון של התורה שבעל פה). תורת הנפש שלו היא חלק מ”ספר המאור”. הרמב”ם כנזכר למעלה קבע שהאדם צריך לטפל בנפשו כשם שהוא מטפל בגופו, וכשם שמי שחולה בגופו הולך לרופא, מי שחולה בנפשו, והיא איננה מתוקנת, צריך ללכת לרופא הנפש, שהוא הפילוסוף או החכם לשיטתו. הרמב”ם טען שהאדם בעל בחירה חופשית וביכולתו לשנות את תכונותיו.

בשנות חייו האחרונות חיבר מימון עשרה חיבורים רפואיים, בערבית-יהודית, וניכרת בהם בקיאות רבה במסורת הרפואה היוונית והרומית, בעיקר בזו של גלוס, אשר את חיבוריו הכיר מתוך תרגומיו של חנין אבן אסחאק. חיבוריו הרפואיים מעוררים עניין מחודש בשנים האחרונות. החיבורים תורגמו לעברית ואף ללטינית כבר במאה השלוש-עשרה, עובדה המצביעה על השפעתו על הרפואה המערבית בימי הביניים. החיבורים עוסקים במחלות ובתסמונות שונות בתחום הפיזיולוגיה של הגוף, ובהשפעה של תהליכים נפשיים על הגוף וכן בתרופות, בשמותיהן בערבית-יהודית ובשימושיהן.

שרידים של הטקסטים הרפואיים בכתיבת ידו נשתמרו בגניזה הקהירית. בין חיבוריו: “פירוש פרקי אבוקראט” (היפוקרטס), שנתחבר סביב שנת תתקנ”ה (1195), ושתורגם לעברית פעמיים: את תרגומו של ר’ משה בן שמואל אבן תבון הוציא לאור ז’ מונטנר, ירושלים תשכ”א, ותרגומו של ר’ נתן המאתי נפוץ פחות; “פרקי משה”, תורגם גם כן פעמיים: על ידי ר’ זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל חן ועל ידי ר’ נתן המאתי, ותרגומו, שהוא הנפוץ יותר, ראה אור במהדורת ז’ מונטנר, ירושלים תשכ”א; “הנהגת הבריאות”, תורגם על ידי ר’ משה בן שמואל אבן תבון, ויצא לאור במהדורה ביקורתית של ז’ מונטנר, ירושלים תשי”ז. כמו כן כתב הרמב”ם חיבורים קצרים ברפואה, וארבעה מהם, בתרגום עברי אנונימי השונה משאר התרגומים הידועים, שמורים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי: “ספר הקצרת”; “מאמר המשגל”; “מאמר שמירת הבריאות” ו”מאמר ההכרעה”, כול אלה נמצאים בתרגום עברי. אחדים מן החיבורים הרפואיים הללו תורגמו ללטינית ולשפות אחרות, וראו אור בהוצאות שונות.

[16] ההדגשה כאן, הדגשת הכותב אינה מופיע במקור.

[17] “מורה נבוכים”, ב’, מ’. ראוי לציין שהרמב”ם בניגוד לנאמר לעיל על פרויד שונה גם בגישתו מפילוסופים ערביים שונים, כגון אבן-סינא, שגרסו כי כל בני-אדם אויבים זה לזה על-פי הטבע ורק סמכות הנביא עשויה למונעם ממלחמת-השמד הדדית.

[18] שמונה פרקים מכנים את ההקדמה של רמב”ם לפירושו ל’מסכת אבות’. היא חלק מחיבורו הראשון של רמב”ם, חיבור שנכתב בהיותו בן עשרים וחמש, הוא פירושו למשנה מכונה “ספר המאור”. בהקדמה לפירושו ל’מסכת אבות’: בפרק הראשון של שמונה פרקים, עוסק רמב”ם במהות הנפש, בבחירה החופשית והידיעה.

[19] אריסטו אמר שהנפש השייכת לכל חי ומורכבת מ- קליטת מזון, גדילה והתנוונות, דרישות אלו הן המינימום הנדרש על-מנת להגדיר את הנפש וכאשר הוא מתקיים יש חיים. (נפש זו היא למעשה תפקוד וסך-הכל חיים). לבעלי חיים יש נפש חשה היא מאפשרת להם קליטת צורות מוחשיות באמצעות החושים. אריסטו מסביר זאת בכך שבעל-חיים נבדל מן הצמח הוא נדרש למזון אותו ישיג רק הודות להיותו בעל יכולת תנועה. כדי לחפש מזון, הוא צריך כלים: איברי חישה. השווה למעלה עם החלק המרגיש, בנפש הרמב”ם. הרובד הנמוך ביותר שייך לכל יש המוגד “חי”, הרובד הגבוהה יותר שייך לקבוצה (גבוהה יותר) והמייחד את המשתייכים אליה קיומה של נפש זנה. חלק זה נמצא גם אצל הרמב”ם ראה למעלה החלק ה”זן”. אריסטו מבדיל בקרב בעלי נפש זנה ואומר שישנם כאלה שהם גם בעלי נפש רציונלית, האדם הוא דוגמא לכך. השכל הוא זה שמפשיט את הצורות המושכלות מן הדברים. משום שהשכל קולט צורות הוא המקור של כל הצורות. רק כאשר השכל מפשיט הוא הופך את העולם לרציונלי לחלוטין ללא חומר. השווה למעלה החלק המדמה בנפש אצל הרמב”ם וכן החלק המתעורר בנפש והחלק הדיבורי.

אשר לשכל. אריסטו מסביר שלמעשה מדובר בתופעה מורכבת: אי אפשר שהשכל יהיה דבר מה שיכול להחשב כצורה, משום שתוך כדי קליטת הצורות הוא יעוות אותם. לכן צורה הוא לא. הוא סך הכל פוטנציאלי של כל הצורות. אבל מה, חלקו הפוטנציאלי מרמז על היותו פעיל בעתיד בלבד, ואשר להיותו פעיל בהווה – האקטואלי. אריסטו מוצא שקיים שכל אקטואלי בהיותו כזה הוא גורם לשכל הפוטנציאלי לחשוב. שכל זה הוא השכל הפעיל. בהירותו של מושג זה מבולבלת עקב דעות חלוקות לגביו מן העבר. רבים המפרשים אותו כגורם נפרד בתוכנו, דיכוטומי, האל שהאדם החושב עבדו.

[20] הנפש על-פי הרמב”ם אינה נצחית – בדומה לפרשן אריסטו שהיה מקובל עליו – אלכסנדר מאפרודיסיאס ופרשנים אחרים של אריסטו, הרמב”ם טען כי רק השכל הפועל של האדם, הנטול כל ייחוד אינדיווידואלי, מסוגל להתקיים אחר המוות.

[21] רבי משה בן מימון, שמונה פרקים, הקדמה לפירוש מסכת אבות, פרק ראשון חלק ב’.

[22] שפינוזה דיבר על אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים המציינים את אותו הדבר, ולכן – במות הגוף תמות גם הנפש.

[23] מתוך: ספרית “אוניברסיטה משודרת”, הוצאת משרד הבטחון, תל-אביב 1985.

מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ו’

משל המרכבה

אפלטון (Plato 348 – 428 לפני הספירה), הפילוסוף היווני הגדול, התלבט כבר לפני כאלפיים וארבע-מאות שנים בשאלות מהותה של הנפש וראה בנפש כדברי ליבוביץ, שני חלקים: חלק רוחני וגופני כשהרוחני מאציל על הגוף, בהבדילו בין תופעה פסיבית נטולת כוח משל עצמה ותופעה אקטיבית, אמר: “כל גוף שתנועתו באה לו מבחוץ, הרי הוא חסר נשמה, וכל שזו באה לו מבפנים, ממנו עצמו, הרי זה מונשם… והמניע את עצמו1 אינו אלא נשמה…, ובמשל ה”מרכבה”2 , המהווה אחד היסודות האיתנים של הדיון בנפש האדם בתרבות המערב, עומד אפלטון על קוטביות הנפש. קוטב אחד מושך אל הפרא המשתולל, מכונה סוס פרא ושני מושך לאיפוק. מכונה סיס נאה וטוב. כוח שלישי בנפש הוא “רכב”, כוחה של היציבות, נמשל למושכות המרסנות את שני הקטבים המנוגדים, נאחזים בשכל הישר: “משל למה היא דומה… נמשילנה, אפוא, לכוחם המחובר יחדיו של סוסים רתומים ורכב, בעלי כנפיים גם הם וגם הוא. והנה סוסי האלים ורכביהם כולם טובים ובני טובים; ואילו של האחרים מעורבים הם. ואותו רכב המנהיג בנו, בבני האדם, יש לומר עליו ראשית כל, שהוא מחזיק במושכותיהם של זוג סוסים; ושנית שאחד מבני הזוג הוא נאה-טוב, וגם מוצאו כך, ואילו השני מוצאו גרוע, וגם הוא עצמו היפוכו של הראשון. בהכרח, אפוא קשה הנהיגה בסוסנו, ורב הטורח הכרוך בה.

ועכשיו ננסה-נא להסביר, משום מה נקרא חי אחד בן תמותה, ואחד בן אלמוות. כל מה שהוא נשמה מושל בכל שהוא חסר נשמה…3.

יסודות הנפש של אפלטון שבים אל זירת הדיון בנפש בתורתו של הפסיכואנליטיקאי האני העליון הוא אותו סיס אציל ממשל המרכבה, העיד הוא סוס הפרא לאפלטון ותכונות הרכב הועברו בתורת הנפש של הפסיכואנליזה בחלקן לסופר אגו שממונה על השליטה והגבלת שני הסוסים באמצעות חוקים ותורות מוסר קפדניות. חלקו הנותר של הרכב האוחז במושכות הוא ה”אגו”.

התורה שבה אל זירת הבמה בעידן החדש בהקשר לחקר המוח: “שני מוחות אלה, הרגשי והרציונאלי, פועלים רוב הזמן בהרמוניה הדוקה ודרכיהן לדעת את העולם, השונות בתכלית זו מזו, מנחות אותנו בעולם בעודן שזורות זו בזו. בדרך כלל יש איזון בין המוח הרגשי למוח הרציונאלי הרגש מזין ומיידע את פעולותיו של המוח הרציונאלי, והמוח הרציונאלי מעדן את תשומת הרגשות, ולפעמים “מטיל וטו” עליהם. ובכל זאת, המוח הרגשי והמוח הרציונאלי הם מערכות עצמאיות-למחצה, שכל אחת מהן, משקפת פעילות של מעגלים מוחיים שונים, אם כי מעגלים הקשורים אלה לאלה.

ברגעים רבים, אולי ברוב הרגעים, יש תיאום נפלא ועדין בין שני המוחות הללו: התחושות חיוניות לחשיבה, החשיבה חיונית לתחושה. אולם כאשר רגשות עזים משבשים את האיזון, המוח הרגשי גובר על הרציונאלי”4.

רעיונותיו של ההומניסט בן המאה ה 16 אראסמוס מרוטרדם “בשבח הכסילות” עמ’ 71 המובאים בעמ’ 23 בספרו של ד”ר גולמן “אינטליגנציה רגשית” גם הם חזרה על רעיון הנפש לאפלטון. “מול כוחה המבודד של התבונה הציב מלך האלים שני עריצים זועפים כעס ותבונה. חיי האדם מיטיבים ללמד עד כמה מסוגל השכל להתמודד מול שני אלה”.

זכירה

בפילוסופיה התנועתית ובמיוחד בתאוריית החשיבה של אפלטון, הכול זז ומשתנה, מצד אחד אין ארכיב בנפש, אין מחסן, אכסנה של דמויות, יצורים, מושגים וכד’ אין “ארכיון הנפש” ואין לכן, חוט שימשוך ממנה נסתרות ארכיאולוגיות, כפי שגרס פרויד בסוף המאה ה- 19, גדולתו של פרויד מתבטאת אמנם בכך שהצליח לשכנע את ממשיכיו בצדקת הנחותיו, אבל גאוניותו בכך שבמקום לאשש אותן באופן מדעי ותיאורטי, הצליח להפוך את הנחות היסוד שלו לאמיתות מיתולוגיות המוסכמות על הכל. ה’לא-מודע’ (תת-מודע, בשפה המדוברת), הוא ארכיון הנפש, אליו מועברים בתהליכי העברה הדברים לאיכסון. תהליכי העברה אלו אחרים ובהחלט שונים מה”נפש” הפעילה של שטיינר. יסודות אשר מאזכרים, בהחלט, אצל שטיינר את הנפש האפלטונית. נפש אפלטונית מאפשרת אגירה של אנרגיה פוטנציאלית ואין בה ארכיב או ‘לא-מודע’5.

אפלטון שחי לפני כ- 2300 שנים קבע, בדיאלוג הידוע בשם המשתה, בהביאו את משנתה של דיוטימה כי כאמור, הכל משתנה ולא נשמר כהוויתו גם לא במאגר דמיוני שהפסיכואנליטיקאי הצליח להפוך לאחת מהנחות היסוד ואמיתות המוסכמות על הכול 6. הכול תמיד מתחדש, ומאבד את שיש לו. בתחום הגוף, למשל, שערותיו, בשרו, עצמותיו, דמו וכל גופו של אדם, תמיד מתחלפים. מבחינת הנשמה: הרגליו של אדם, מידותיו, סברותיו, תשוקותיו, הנאותיו, צעריו ופחדיו תמיד מתחדשים בו וכלים בו. גם אם הדבר מוזר מזה בהרבה, כלל זה תקף גם לגבי ידיעות האדם: “ידיעותנו מתחדשות וכלות בנו, לעולם אין אנחנו אותם האנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה יקרנה אותו המקרה עצמו. שהנה מה שנקרא אימוץ המחשבה, נוגע בידיעה שיוצאת, כי שכחה, כמוה כיציאת הידיעה ואימוץ המחשבה, שוב יוצר באדם זיכרון חדש במקום היוצאת וכך הוא מקיים את הידיעה, עד שהיא נראית כאותה הידיעה גופה. שכן בדרך זו מתקיים כל בן-תמותה, לא מכוח היותו תמיד מכל הבחינות אותו הדבר גופו, כדרך מה שהוא אלוהי, אלא מכוח זה, שמה שמסתלק ומתישן משאיר בבן-התמותה משהו חדש, וחדש זה הריהו כהרי מה שהיה לפניו. ובתחבולה זו, “סוקראטס”, אמרה, ‘יש לו לבן-תמותה חלק באלמוות, הן בגופו והן בכל השאר”7.

דוקטרינת ארוס לאפלטון

תזוזה שמתרחשת ב”אני”, מביאה את האדם לחוש בדברים, אקט זה יוצר חוויות שחלקן מועברות אל השכל וחלקן אל הגוף ומרחב הרגשות. השכל קולט את התזוזות ומייצר מהן מושגים ורעיונות ואילו הגוף רשמים, רגשות ותגובות או התנהלויות כגון רפלקסים.

אדם נע חש בדברים, חווה אותם בעזרת הגוף (חמשת חושיו) שמיצר מהרשמים הרגשות וממשיגם בעזרת השכל. תחושותיו והמשגותיו שבות ומפעילות אותו. יש והרגשות מופעלים על-ידי מושגיו ויש והרגשות יוצרים מושגים. תהליך זה מתמצא בפעולתם של שני כוחות: כוח נע וכוח מונע הם שני פנים של השינוי: אחד מניע שני מונע. דוגמא לכוח השינוי הזה הוא הכוח שמזוהה עם האל הקדום ארוס (Eros).

החוקר ההולנדי, תיאו קויז’ל8 , מתאר במאמרו על תורת הנפש לאפלטון (משנת 1996), את כוחו של ארוס בנפש האדם תחת הכותרת: “דוקטרינת ארוס”‘doctrine of Eros’ 9. ארוס הוא לטענתו, הכוח הפעיל במשנתו של אפלטון10, הכוח שיוצר את הפעולה, איכויותיה ומביא את האדם לחוש את העולם, ובהמשך להמשיגו. ארוס מכונה אצל אפלטון גם להט11. כוחו של ארוס או הלהט – ככול הכוחות הפועלים בנפש בעל שני פנים קוטביות12. פן אחד מוביל למעלה אל השגב ואל בהירות המחשבה ופן שני למטה, אל הספק והבלבול. על שניהם שולטת דמותו בעלת שכל המכונה אצל אפלטון “רכב”. במשל המרכבה לאפלטון, הרכב מתואר ככוח שלישי בנפש היכולת להעריך, כוח שולט ודורש איפוק משני יסודות הנפש הנוספים, הנמשלים כאן לסוסים. הרכב הוא כוחו של ה”שכל הבריא” מאפשר לו לרצות, להכיר, להמשיג ולמיין בהיגיון את ההתרחשויות כך שהשכל הבריא ישלוט על פעולותיהם של הסוסים ועל תוצאותיהן על כלל הנפש. השכל הבריא פועל ברכב מתוך כשריו להעריך את המתרחש ולהכריע בין עיקר לטפל בין נחוץ לבלתי הכרחי, בין חשוב ודחוף לזניח. הרכב שוקל ומכריע מארגן את התגובות השונות ההולמות וכדאיות יותר על-פי הלימת המצב בו ה”אני”, המרכבה כולה נמצאים. ההכרה הצלולה והשכל הישר הם שנמצאים במרכז דמותו של הרכב13. ברכב נמצא השכל “קברניט הנשמה”14. בתוך דמות הרכב מבדילים בין עשייה בטווחי זמן ארוכים ועשייה בטווחים קצרים. העשייה בטווחי זמן ארוכים נקשרת בתבונה וזו הנשענת על התאוות בפרקי זמן קצרים. התאווה משוחררת מהתבונה שמציגה זווית רחבה של המציאות בה פועל האדם. הרצון וההחלטה לפעול עקב להט, גורמת לרכב, “קברניט הנשמה” לשקול גורמים שונים המביאים אותו לידי החלטה המתואמת עם הגיון והשכל הבריא ועם תשוקותיו ותאוותיו, היא כאמור שוקלת גם פרקי זמן ארוכים מול קצרים ובוחנת תוצאות אפשריות, תוצאות גדולות והישגים אדירים שאמורים להתרחש בעתיד הרחוק יותר, אם יפעל נכון.

ב”פידרוס” לאפלטון נמצא את תמצית תורת הנפש שלו. כאן נמצא “משל המרכבה” (עמ’ 37715), מבין המפורסמים שבמשלי אפלטון, משל קדום בתורתו, הנמצא ליד משליו הנודעים מהדיאלוג המאוחר יותר “תיאיטיטוס” בו הוא משווה את הנפש ללוח שעווה ולשובך צפרים16.

אפלטון צועד ב”פידרוס” בצעדים מדודים. הוא משלב בטקסט משלים, שיחות על אהבה ודימויים עוצמתיים, הקורא זוכה כך להיחשף לרגש החודר אל הדיון הפילוסופי ומביא את הקורא להתנסות חביתית בחומרים שבהם הפילוסוף דן בפניו. כשהוא חווה את הטקסט נכנס הקורא אל תוכו של הדיאלוג “פידרוס” ושם ממתינים לו רעיונותיו הפסיכולוגיים של אפלטון. תחילה אפלטון מתאר את המפגש בין סוקראטס ופידרוס. השניים מתבוננים יחדיו בנאומו של ליסיאס, הנואם המנוסה, בניסיונותיו הדמגוגיים לשכנע נער להיענות לאיש זקן החושק בו תשוקה נטולת אהבה. בהמשך מתחיל תיאור מבנה הנפש. הנפש מוגדרת כיסוד ו”תנועה” במרכזו. לאחר שהפילוסוף הגדיר את הנפש כמרחב של תנועה, הוא עובר לתאר את שני הכוחות המרכזיים שבנפש: תאווה ותבונה “שבכול אחד מבינינו מצויים שני יסודות שולטים ומנחים, שאנו הולכים אחריהם לכול אשר ינחונו: אחד הוא התאווה לעונג הנטועה בנו מטבענו, והשני – דעה קנויה לאחר מכן, השואפת אל מה שהוא טוב ביותר. יש ששניים אלה שרויים בתוכנו באחווה, ויש שיריבו זה עם זה, ופעמים גובר היסוד האחד, פעמים השני”17.

התאווה שונה מהתבונה היא נקשרת בתפיסת הזמן המידית, אין לה כל קשר עם מימד הזמן הרחב. זמנה הטבעי הווה בלבד, לכן גם מכוונת התאווה את פעילותה להווה בלבד. לשם כך היא עוקפת את השכל. הקטגורים של סוקראטס במשפטו המפורסם אניטוס ומליטוס השתמשו בכוח זה על-מנת לעקוף את השכל ולהפעיל את העם תוך נטרולו בקרבם, נגד הפילוסוף וכוחה של התבונה. בעזרת התאווה שותק השכל באותם רגעים, אצל אותם אנשים. ניצול התאווה הביא לידי כך שהפילוסוף והמורה עצמו, סוקראטס, ייפול באותו מעמד אומלל, קרבן לתככי הפוליטיקה של זמנו ויסולק מבמת ההוויה על-ידי מתן גזר דין מוות בשתייה מכוס הרעל. בהתסיסם את דמם של המאזינים ומלו נפשם בתאווה נתנו מקטרגיו של סוקראטס השראה לקו אסטרטגי רב שנים שנמצא בשימושם של פוליטיקאים רבים שנוהגים “בתאווה” כמותם גם כיום. התאווה מלהיטה אבל משתקת את התבונה, את השכל הישר ואת שיקול הדעת של המאזינים לדבריהם. אריק שרון למשל, השתמש בכוח זה כדי לקדם את הקרירה שלו למעמד ראש ממשלה. משהשיג את מטרתו זנח אסטרטגיה זו שהועילה לו במטרתו הראשונה ובחר בקו אסטרטגי אחר ושונה שהדהים את יריביו ההיסטוריים שחברו אליו מאותו רגע כידידים. אריסטו בהתנגדותו העקבית לדברי מורו אפלטון מסביר בהקשר זה שהטוב העתידי הוא בעל ערך יחסי נמוך יותר מערכו של הטוב הנוכחי (על הנפש ספר ג’ פרק י’ 433ב’) “שהרי נדמה לנו כי מה שמהנה באופן מיידי הוא המהנה באופן חד-משמעי… (בתרגום העברי מאת מנחם לוז של “על הנפש” הוצאת ספרית פועלים, עמ’ 70). אריסטו מסביר שרק השכל שהיה לדעת היונים העתיקים ממונה על קירור הגוף ואפלטון ראה בו ממונה על החשיבה, יכול להתייחס לעתיד והתאווה כאמור, עוקפת אותו.

אשר לפריצות היא חלק מהתאווה, “רבו שמותיה, שכן רבת אברים היא ורבת חלקים.”האדם הנתפס באחד מאברי התאווה מכונה על שמו למשל, הנתפס בקיבתה ומתאווה לאוכל מכונה זולל או שיכור.

מרחב התאווה קוטבי, פן אחד מוביל למעלה אל השגב ואל בהירות המחשבה ופן שני למטה, אל הספק והבלבול. הקוטב הרע מוליך למטה, אל הפריצות, אל המקום הכבד, להשתעבדות, לסמים והעדר איפוק ותבונה, אבל קוטבה הטוב של התאווה מחזק את האדם ומוביל אותו אל האהבה ואל היופי.

דברים רבים יפים הם ושונים זה מזה ובכל זאת ישנו רק יופי אחד. על-פי אפלטון אנו מוזמנים להבחין בין הדברים הרבים שהם יפים לבין היופי האחד כשלעצמו יופי זה קיים בעולם אחר, שונה מעולם הדברים הנראים, הוא יופי מוחלט, הוא מושלם, טהור ונצחי, יופי הקיים בעולם הנראה רק על ידי הרוח עצמה. היופי בכול דרגותיו, זה הנראה בעין, בחפץ בגוף הנער, ועל-ידי הרוח מעורר תשוקה ותחושת הכרח למוצאו. אדם שמתאווה ליופי מעצים עצמו ומתחזק בעזרת התאווה ליופי. היא תאווה מנצחת שמובילה אל האהבה: “ומתוך אותו חוזק היא פונה אל יופיים של גופים, עד שתהא מנצחת בהשתערות זו, – כי אז נקראת תאווה זו על שם ה”חוזק” הזה, בשם ‘אהבה'”18.

כפי שתאוות שונות מובילות את הנפש למטה כך גם מושאי האהבה: נער יפה, היופי כשלעצמו, התאווה לתהילה, לכבוד ומעל כולם הפילוסופיה מובילים את האדם למעלה אל השגב. התאווה בקוטבה החיובי מובילה את האדם אל החוכמה. אפלטון איננו דורש מההולכים בדרכו להתאוות בראש ובראשונה אל הפילוסופיה, הוא איש מאופק, מאמין בתנועה ומעודד תהליכים. אפלטון מאפשר לאדם בהקשר זה להיכנס אל מסלול התפתחות וכמיה אל הפילוסופיה, שתחילתו תאווה ליופי והתאהבות כנה בנער יפה. אהבה שמולידה הכרה וגילוי של עוצמת היופי בהדרגה.

מקובל בדיונים רבים על הנפש לחלקה לחלקים, צורת מחשבה זו הייתה לכלל וכל “יש” מתחלק בחלקים כיום. ביסודה של תפיסה זו איננה אפלטונית, אלא צורת חשיבה שנוצרה בעקבות הלך חשיבתו הקטגורי של אריסטו. כך גם לגבי הנפש. הלך חשיבה קטגורי זה מככב גם במחשבה היהודית בעקבות כתבי הרמב”ם, שהושפעו רבות ממחשבתו של אריסטו, כנזכר לעיל, למשל, פרשנותו של פרופ’ שלום רוזנברג – למשל המרכבה לאפלטון, במאמרו “ה’אני ותשובתו”, 9/1/2003, לפיו משול האדם למרכבה הנהוגה על ידי רכב כשאליה רתומים שני סוסים. שני הסוסים הם התאווה והתבונה, הרכב הוא הרצון. רוזנברג מוסיף כי אלה הם שלושה אידיאלים אלטרנטיביים המסבירים באופן מופלא את עיקרי הכיוונים של ההתנהגות האנושית, רעיונות שהתקבלו לדעתו גם בצורה זו או אחרת על ידי ההגות האריסטוטלית, התמונה של הנפש מתגלגלת לדעתו בפילוסופיה המאוחרת בשלוש מטרות שהנפשות שמות לפניהן: הנפש הצומחת את התאווה, החיונית את הכעס, המייצג את כוחו של הרצון, והחכמה את התבונה.

המחשבה האקדמית קיבלה תפיסה זו וגם היא מחלקת את הנפש של אפלטון באופן דומה: עיד, סופר אגו ואגו. חלוקה זו אצל אפלטון היא חלוקה לשם המשגה בלבד והנפש האפלטונית היא מרחב בלתי נחלק לחלקים בעל קטבים מנוגדים. החלוקה לשלושה חלקים: תבונה, להט ותאווה, ויכולת מיון לפי טוב ורע נוצרה שם לצורך תהליכי התקרבות שכלית ודיון בנושא הנפשי. המתבונן במשל המרכבה ימצא בו סימוכין לחלוקה זו.

אפלטון מעודד את האיפוק הוא כוח מבחין ורואה התרחשויות שנמצא במרחב דמותו של ה”רכב”. הכוח המבחין בתופעות מוביל הן את הפריצות והתאוות והן את התבונה לשתף פעולה עם מה שהוא מזהה כטוב יותר לנפש. הפריצות או התאוות נאבקות בתבונה ומסיטות את התפכחות או את הכוח המבחין ורואה התרחשויות שנמצא במרחב דמותו של ה”רכב” מראייתו הבהירה, יש וההתפכחות מנצחת את התאווה ויש והתאווה והפריצות מתגברת עליה.

ב”משתה”, (ראה הערה למעלה), אפלטון מראה באמצעות נאומו של פידרוס19 את המצב בו הנפש ארוטית, מאוזנת ומתענגת. מצב הארוס הנידון הוא מהלך דינאמי המלמד על השתנות תמידית של הנפש, מושג יסוד בתפיסתו של אפלטון. הפריצות והתבונה נמצאים בנפש בהרמוניה. ההרמוניה המתרחשת בנפש כשהאדם נכנס אל “מצב הנפש” כלומר, כשהוא מתאווה ליופי ומתאהב, אוהב אהבת אמת את חברו: “…ולא שום דבר אחר יוכל להכניס אל קרבם (של האנשים) את הדבר הזה (איזון הנפש) בדרך נאה כל כך כמו ארוס. ומהו הדבר הזה שאני מתכוון אליו? הבושה במעשי חרפה, ויצר הכבוד במעשי תהילה”. ארוס מונע את האדם מנפילה אל תוך תהום של תאוות ופריצות למיניה ומעודד את הנפש להתאמץ, להמשיך ולהתמיד בדרכה, על-מנת להגשים את מטרותיה ולהצליח בחייה בגדול גם לזכות בכבוד ובתהילה. כך ארוס שומר את הנפש מלגלוש אל מעבר לגבולות ההולמים את טבעה.

התהילה המביאה כבוד לנפש ולאדם היא מושא תאווה נוסף. כפי שארוס המביא אדם להתאהב באהבת אמת בחברו, אהבה שמגוננת עליו ומאפשרת לנפשו להתאזן ולהתפתח ולהשיג את היופי ובמקביל גם את מטרותיו הנאות תוך שמירה עליו פן ייפול לתהום החיים, כך גם הלהט אחר התהילה והכבוד. מעל כולם עומדת הפילוסופיה והיא בשיתוף עם ארוס המביא אדם להתאהב בה מביאה לאדם, איזון בין פריצות ותבוניות, איפוק, אהבה, תהילה, כבוד ואת אושרו. התאווה הנעלה מכולן היא התשוקה לפילוסופיה.

מצב הארוס

ארוס החודר אל הנפש יוצר את “מצב הארוס”. מצב הארוס מוצג ב”פידרוס”, על-שם יוזם הדיון על ארוס ב”משתה”. בדיאלוג הנושא את שמו: ב”פידרוס” אפלטון מסרטט מעגל של התרחשות נפשית. מעגל זה “מצב הארוס”, משמש השראה לשיטת עבודתי העוקבת אחר מסלול התפתחות הרגש, מבדילה בין מעגל תקין: “מסלול התפתחות הרגש, ומעגל מדומם, שגוי. התגלגלות הנפש במעגל התפתחות רגשית שימש השראה גם לפילוסוף הרומי, סנקה, המורה של נירון קיסר בבואו לסרטט את מעגל התפתחות הכעס. מעגל התפתחות הנפש הנוסקת אל היופי מקבל ב”פידרוס”, מסוקראטס, את הכינוי “מצב הארוס” (פידרוס, עמ’ 385). מצב זה מכונה גם “נוצה” – פטרוס. הוא הכינוי שהאלים נותנים לו והשומע כינוי זה על-פי אפלטון יצחק.

מצב הארוס מתאר את פעולת הנפש מרגע שארוס נכנס אליה ומפרה אותה. ארוס נכנס אל הנפש ומפרה אותה והנפש מתחילה להתאוות אל היופי, התהילה, הפילוסופיה, כול נפש ודרגת התפתחותה ו”מצב הארוס” התואם אותה. מרגע שהנפש מתאווה אל היופי היא הולכת ומתעצמת, נטרפת בתאווה לראות שוב את היופי, ומתענגת מששבה להתבונן בו. עונג זה נובע מההפוגה מהכאב שחשה בתאוותה ובטרוף שאחז בה לשוב ולגעת, להתבונן ביופי. (שם, עמ’ 384).

פרופ’ אילן גור-זאב20 מסביר במאמרו “חינוך ואהבה במחשבת סוקראטס – עיונים ב”המשתה” בעידן השיח הפוסט מודרניסטי”21 כי הארוס במשנתו של אפלטון, אינו אלא רצון האדם שהטוב והיפה יהא לו תמיד. נוכחותו המתמדת של היופי בחיי האדם, הודות לארוס, היא המצב המתאים לדעתו, על-פי סוקראטס, לאושרו של האדם, במידה והאדם מספק את כמיהתו22. “המשתה” מתקיים בביתו של אגתון, המשורר הצעיר, שניצח בתחרות הטרגדיות, בשנת 416 לפנה”ס, ברגעי השלווה האחרונים של אתונה עדין בימי גדולתה, לפני כשלון המסע הצבאי לסיציליה והתבוסה לספרטה. אגתון מזמין לביתו קבוצה מצומצמת של ידידיו הקרובים, וביניהם סוקרטס, הפילוסוף האתונאי המהולל וכן חמש דמויות היסטוריות ידועות (הנואמות את חמשת הנאומים הראשונים). המוזמנים מחליטים שכל אחד מהם יישא דברים בשבחו של ארוס, אל האהבה והתשוקה המינית. דבריהם זורים אור על היבטים שונים של ארוס, ונותנים את הרקע לתורת האהבה שסוקראטס מציג בשם האשה החכמה מורתו – דיוטימה, המסתכמת במשפט אחד: “שהרי החוכמה היא מהדברים היפים ביותר, וארוס אינו אלא תשוקה ליופי, כך שבהכרח ארוס הוא אוהב-חוכמה, או פילוסוף, והפילוסוף נמצא באמצע בין החכם והבור23.” הרעיון שהאהבה היא חוויה נעלה, המטהרת את הנפש ומרחיבה את גבולותיו הצרים של הקיום האנושי שימשה השראה לדורות רבים. שאלתה של דיוטימה לסוקראטס תופסת אותו ללא מענה “כיצד ובמה רודפים אחריו [אחרי הארוס] אותם האנשים אשר שקידתם ומאמצם נקראים במיוחד ‘ארוס'”? אין לסוקראטס תשובה ודיוטימה משיבה לו: בדרך ההולדה ביפה – הן זו שבגוף והן זו שבנשמה24.

הארוס כפי שמתואר במשתה25 הוא דמון, יצור ביניים, שיש בו מן האלמוות, כמו האלים, ויחד עם זאת בן-מוות הוא, כאחד האדם והכיעור אוחז בו. מאפיינת אותו השתוקקות לדבר מיוחד, שאותו הוא חסר: ומאחר שהוא עצמו מכוער הוא משתוקק יותר מכול ליופי, המאובחן גם כחוכמה. במשנת אפלטון עולה הקבלה מלאה בין מושג הארוס והפילוסופיה, כך הפילוסופיה מסתברת בדברי סוקראטס כארוטיקה חסרת-מעצורים, מעשה-אהבה. הפילוסוף הוא האוהב האמיתי, אדם המכוון עצמו לכללי, למופשט, ולנצחי: ל”יפה” המסתבר גם כ”טוב”, אדם המתרחק מה”פרטי”, חומרי, והבן-חולף. וכשמתבוננים על הארוס והפילוסוף גם יחד, מוצאים ששניהם נמצאים באמצע בין החכם והבור. “שכן החוכמה היא מהדברים היפים ביותר, וארוס הוא אהבת היפה, עד שבהכרח שואף ארוס לחוכמה, ובהיותו פילוסוף השואף-לחוכמה, הריהו שרוי באמצע בין חכם וכסיל”26.

ב”פיידון”27. מנוסחת סוגיה זו כיחס שבין הגוף והנפש: “הארוס הפילוסופי” הוא מצב הארוס בו הנפש מתאווה לפילוסופיה, נתפס כמצב שבו הנפש מנהיגה את הגוף28, ואילו “הארוס הפוליטי”, מצב הארוס בו הנפש מתאווה אל הכוח, מובחן במציאות שבה הגוף מושל בנפש. “הארוס הפוליטי” מבקש אפוא את עונג הכוח, המנוגד ל”ארוס הפילוסופי” המתענג על החוכמה והיא כאמור לעיל, נמנית על הדברים היפים ביותר. במציאות השנים לא מופעים בנפרד אלא מעורבים זה בזה ושומרים על מתח מתמיד ביניהם. כך ב”מדינה” האידיאלית, קאליפוליס (Callipolis) וב”פידרוס” מתוארים שני הכוחות “שבכול אחד מבינינו מצויים שני יסודות שולטים ומנחים, שאנו הולכים אחריהם לכול אשר ינחונו: אחד הוא התאווה לעונג הנטועה בנו מטבענו, והשני – דעה קנויה לאחר מכן, השואפת אל מה שהוא טוב ביותר. יש ששניים אלה שרויים בתוכנו באחווה, ויש שיריבו זה עם זה”29.

לסיכום: התאוות במשנתו של אפלטון מוקצנות חלקן מושכות אל הפריצות וחלקן אל היופי. בין התאוות לטוב, שאינו יופי, רויית ארוס היא התשוקה לכוח. הסימפוזיון (המשתה) מאפשר בעזרת נאומו של פאוסניאס, להציג את מה שמכנים כיום בשם דוקטרינ ארוס: “הארוס הפוליטי” שנתפס אצל סוקרטס כ”תשוקה לטוב”, שאיננה פילוסופית ומסומלת אצל פאוסניאס בכותרת “הארוס העממי”. סוקרטס משכלל במובן מה את תפיסת פאוסניאס לגבי אהבה זו, שהיא “אהבתם של האנשים פחותי הערך. שראשית כל אוהבים הללו נשים לא פחות מנערים, ושנית – את גוף אהוביהם יותר מנשמתם; שלישית – ככול שיוכלו אוהבים את חסרי הבינה, באשר ישימו עינם רק להשגת מבוקשם ולא איכפת להם אם בדרך נאה או לאו”30.

“היפה” שהוא גם “הטוב” ו”הצודק” משתלבים בפילוסופיה (אהבת החכמה) העורגת לנפש בארוטיקה האפלטונית, מתבהרת כתשוקה וכמעשה אהבה. אין להפריד במשנתו של אפלטון בין אהבת האמת ומאבקו של הפילוסוף על אושרו וישועת נפשו לבין אהבת הזולת את גופו של ידידו וחינוכו. שיאה של הארוטיקה האפלטונית בהזרעה האין-סופית על-ידי ה”יפה”, מעשה ספונטני, השב ומתרחש במעגל אין-סופי במרחב השיח והדיאלוג האידאלי, כמו הארוס, הנולד כמעשה האהבה ומת – אך שב לתחיה עד אין סוף. “החינוך הנאות מסתבר כשכלול התשוקה ההומוסקסואלית אל הגברי; מתשוקה אל (הנער) האהוב הפרטי לתשוקה אל המופשט הכללי והזמני ומהתשוקה למופשט לתשוקה אל הנצחי האין-סופי,31 מהתשוקה לכוח לתשוקה לאמת. הממד החינוכי ההומסקסואלי בן זמנו של אפלטון מוסב כאן לפרקטיקה פילוסופית-חינוכית שבה מכשיר סוקרטס את חניכיו, ההופכים מצידם למחנכים בחברה האתונאית בת הזמן. הפוריות האמיתית מסתברת כפוריות חינוכית וזו אפשרית כפרקטיקה פילוסופית שהיא הומוסקסואלית בהכרח”. מסכם פרופ’ אילן גור-זאב במאמרו.

שלושת כוחות הנפש במשנת אפלטון הם שלושה: רכב סוס רע וסוס טוב. “חילקנו כל נשמה לשלושה חלקים, וציירנו לנו שניים בצורת סוסים, ואחד בצורת רכב.32 “אחד הסוסים טוב, והשני לא; על מנת לענות על מהות סגולתו הטובה של הטוב, ורעתו של הרע שב אפלטון אל גלגל הארוס … “והנה הסוס שבצד ימין הוא ישר קומה וגמיש אברים, גבה עורף וקמור פנים, לבן עור ושחור עיניים, אוהב כבוד בדעה מיושבת וצנועה, חבר לסברת אמת, ובלא מכת שוט הריהו נשמע לפקודה ודיבור בלבד. ואילו השני הוא עקום, גוש עצום המחובר כאילו באקראי, עב עורף, קצר צוואר, חרום אף, שחור צבע, עיניו אפורות וכתמי דם נראים בתחתיותיהן, חבר לחוצפה ולרהב, שעיר באזניו, חרש, ובדי עמל הוא נשמע לשוט ודרבן יחדיו. ובראות הרכב את העין המלבבתו, וכל הנשמה מתחממת מעצמת התחושה הזאת, ומרגישה בכול מקום ומקום דגדוג התאווה ועקיצותיה, אזי נכנע הסוס הצייתן כתמיד כן עתה לרגש הבושה, וכובש את יצרו מלקפוץ כלפי האהוב; ואילו השני שוב לא ישים לב לא לדרבנות הרכב ולא לשוטו, אלא דוהר קדימה בכול עוזו, וככל שיוכל הוא מציק לבן זוגו ולרכב, ומאיץ בהם שיגשו אל האהוב ויזכירו באזניו חסדי העגבים. תחילה מתנגדים לו הללו במורת רוח, כאילו נכפה עליהם פשע נורא; אולם בסופו של הדבר, כשהוא מסב להם תלאות אין קץ, הולכים הם בדרך שיוליכם, מוותרים לו ומסכימים לעשות כפקודתו”. בסופו של דבר הנשמה שבה אל מצב הארוס ורואה “את פני האהוב בכל זיום ובראות הרכב את אשר הוא רואה, יינשא זכרונו אל טבעו של היופי ושוב הוא רואה את הלה ניצב על כנו הקדוש, ויישוב הדעת בצדו.” המראה מעורר בו זיכרון “וזיכרון הרכב נדהם למראה הזה, וביראת כבוד הוא נופל אחורה, ובהכרח הוא מושך אגב כך גם את המושכות אחורנית בכוח גדול, עד כדי להושיב את שני הסוסים על ירכיהם; האחד אינו מתנגד כלל ויושב מרצון, והשני הרשע בעל כורחו. …ולכשיתנסה הסוס הגרוע פעמים רבות באותו הסבל עצמו, יחדל מחוצפתו, וממילא ילך ביתר ענווה אחר מחשבתו של הרכב, ופחד מוות נופל עליו מדי ראותו את היפה; עד שבסופו של הדבר תלך נשמת המאהב אחרי אהובה מתוך בושת פנים ויראת כבוד. וכיוון שהלה, כמוהו כאלוה, זוכה לכל כיבוד שבעולם, וזאת מידי אדם שאינו מעמיד פני אוהב, אלא שבאמת שרוי באהבה.33

לנפש שלושה מרכיבים: רכב, סוס טוב המסמל תבונה וסוס רע המסמל תאווה. לתאווה ולתבונה שני פנים: פן אחד מוביל למעלה אל השגב ואל בהירות המחשבה ופן שני למטה. שלושת מרכיבי הנפש נעים במעגל בו היופי בא מתגבר ופורש ומעורר אותם אל מצב הארוס בו הם חווים כאב עם צאת העונג והיעלמותו ועונג הגדל והולך עם שובו. סוס הפרא מתעב את היופי ומעודד את האדם ללכת אחר הכיעור.

התאווה היא הכוח המושך אל היופי כוח זה נמצא בסוס הרע, נמצא בצד שמאל. על מנת שכוח התאווה יגדל ויתפתח על האדם להתמיד במצב הארוס ולאמן את גופו. “ואם ימשיך בכך זמן מרובה, ובאימונים גימנסטיים ושאר עיסוקים שבצוותא יהיה סמוך לו עד כדי מגע, אזי בשפע ישתפכו כלפי המאהב גלי הזרם ההוא שזאוס קרא לו “תשוקה.34

כאמור לעיל שני פנים גם לתבונה, פן אחד מוביל למעלה אל השגב ואל בהירות המחשבה ופן שני למטה, אל השיגעון. לשיגעון צבע שחור אבל, בחלקו אלוהי ולו חשיבות רבה במשנת הנפש לאפלטון. כפי שהתאווה שבסוס השחור יכולה להוביל אל היופי כך השיגעון שבסוס הלבן יכול להוביל אל החוכמה רבת ההשראה. דרכו של השיגעון אל התבונה מתקדמת צעד צעד. תחילתה נקשרת ברעיון האפלטוני של הזרעת התלמיד, היפה, ומכוונת לשחרר את השותפים לדיון הפילוסופי עד שכול השותפים לו תופסים עצמם כמי שאינם “יודעים” – אינם מסוגלים “להוליד” -, אלא רק “ליילד” את שותפיהם לשיח, ובכלל זה את סוקראטס המשוחח איתם.

השיגעון משמש חלון הזדמנויות בו מתרחש השינוי המיוחל בנפש, והשותף לשיח הפילוסופי מוזמן לעבור אותו. בחלון זה משתנה יופיו וחלקו שברוח, לא גופו. כאן מתרחש השלב השני, הנפש מבשילה להשתנות, זונחת את הגוף ותאוותיו לכוח, לידע, למוכר והתלמיד, הכמהה לידיעת “הטוב” ו”היפה” כשלעצמו, משתחרר ויודע שהידע הארוטי האמיתי אינו מעוגן בידיעה. הוא מתבונן במציאות ישירות ללא תיווך של המערכת החושית או היודעת תנועת המחשבה של העולם נקלטת ישירות ברשת הלוגית של נפשו ומקבלת משמעות מילולית, מובן מושגי ישיר, ללא אמצעי תיווך קליטה המכונה בנוסף לשיגעון האפלטוני קליטה בלתי-אמצעית או אינטואיציה35 “אין בעולם דבר שאפשר לייחס לו תבונה, פרט לנשמה, והיא דבר שאינו נראה, בעוד שאש, מים, אדמה ואויר הרי הם כולם גופים שנראים לעין, ומי ששואף לתבונה וידיעה, מוכרח קודם כל להתחקות על אותם הגורמים הכרוחים בטבע הנבון, ורק לאחר מכן על אותם שכרוחים בדברים המונעים מכוח זולתם, ובהכרח אף מניעים זולתם”.36 מאושר הוא האדם המגיע כך אל ידיעת היופי37.

שלוש סיבות מונה סוקראטס ב”פידרוס” לחשיבותו של השיגעון: 1. הנבואה האמיתית הנמצאת בראש סולם החוכמה אפשרית לא במצבים של ישוב דעת אלא רק במצב של שיגעון אלוהי “גם קובעי השמות מהקדמונים לא ראו בעניין מכוער או מגונה, שאילו כן, לא היו מקשרים בשם זה את היפה שבאומנויות שבה נדון העתיד, ולא היו קוראים לה ‘מאניקה’, דהיינו ‘אמנות השיגעון’. לא כי, הם קבעו שם זה לאותה אומנות מתוך שהיו סבורים שעניין נאה הוא השיגעון”38.

2. תחום שני נקשר בהבנת כשלי גוף ותחלואיו היכולת להבין את פשר המחלה נקשר אצל אפלטון בסוג שני של שיגעון והשראה39.

3. השראה והשיגעון שנקשר ביצירת האמנות. על-מנת ליצור דבר מה נעלה לא די בידע והיגיון. יש לצקת את הדברים מכוחה של השראה שבעזרתה למרות הידע, הסדר והיגיון הדברים והצורות המוצגות, הם מובאים בדרך זו שיש בהם משהו מיוחד, נועז וחדש. בהקשר זה ולמרות חשיבותה של המחשבה והדעה הצלולה במשנת אפלטון הוא יוצא נגד יצירה מלומדת שנוצרה בדעה צלולה: “מי שמגיע אל פתחי השירה בלי שגעון המוסות, ומאמין שיוכל להיעשות משורר הגון מכוחה של אמנות, הלה לא יתקדש בסודה, ושירתו שירת המיושב בדעתו  תחשך לפני אור שירתם של אחוזי השגעון” (פידרוס, עמ’ 375). ו”מי שחוננוהו אלים בשגעון שכך טיבו (לאהוב את מי שאוהב אותו), הריהו בר מזל מאין כמוהו ואמנם לא תתקבל הוכחתנו על דעתם של חריפים, אבל על דעת חכמים תתקבל”. (עמ’ 376).

מקורות:

[1] “מניע שמניע את עצמו” רומז על תפיסתו של אפלטון את התנועה בעולם שמקורה בנפש הקוסמית.

[2] ראה “משל המרכבהPlato ,” Republic, Phaedrus

[3] פידרוס 245-246 ובתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה עמ’ 377 עוד על כך ראה פוליטיאה עמ’ , [436c] וכן [440b].

[4] גולמן דניאל ד”ר (Goleman Daniel), 1995, “אינטליגנציה רגשית”, מאנגלית עמוס כרמל, נדפס לראשונה בישראל 1997, 2005, הוצאת מטר, עמ’ 23.

[5] אגירה פוטנציאלית היא תופעה של אגירת פעולה שיכולה להתממש בעתיד. לא הפעולה מאוכסנת במחסן אלא הכוח שמאפשר את השינוי שמוביל אל הפעולה. דוגמא לאנרגיה פוטנציאלית נמצא בתורת החשמל. בגוף, אנרגיה חשמלית הופכת לאנרגיה רגשית, שרירית וחשיבתית או קינטית וכך הלאה ה”נפש” הפעילה של שטיינר מאפשרת זאת משום שמדובר במרחב טבעי שמתנהל בהתאם לכללי התנהגות האנרגיה שבטבע. הנפש של אפלטון, כידוע, מצייתת לחוקי התנועה של הטבע ובעקבותיו תציית לחוקי הטבע גם הנפש של שפינוזה וקונסטנטין ברונר שיוזכרו להלן.

[6] כדברי גרין דרורDror Green) ) …”המושגים שטבע פרויד בנוגע לנפש הפכו לנחלת הכלל ולמטבעות לשון שגורים בשפה המדוברת. כאלו הם המושגים: ‘לא-מודע’ (וגם הממזר הלשוני שצמח בעקבותיו, ה’תת-מודע’), האגו, הסופר-אגו, ההדחקה וכו’.

הפיכת המושגים הפרוידיאניים בנוגע לנפש למטבעות לשון מקובלים בשפה המדוברת ובשפת הפסיכותרפיה, יוצרת את התחושה המקובלת שהם מובנים מאליהם, ושלכאורה אין צורך להרחיב עליהם את הדיון. זו הסיבה שאיש אינו טורח להבהיר את עמדותיו בנוגע לשאלת הגדרתה של הנפש, גם בקרב אלו ששאלה זו עומדת בבסיס חשיבתם המקצועית”. … עוד על כך ראה במאמרו “מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?” מתוך ‘נפש’, רבעון לפסיכולוגיה, גיליון 4, אוגוסט 2002 ראה גם ספרו משנת 2003 “טיפול נפשי, מדריך למשתמש” בהוצאת קוגניטו בית-ספר לפסיכותרפיה.

[7] המשתה [207, 208] בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה עמ’ 135, 136. דיוטימה מסבירה לסוקראטס כי מה שמסתלק משאיר אחריו צאצאים, השווה שטיינר 1963, מהדורה רביעית 1995, “גוף/נפש/רוח עמ’ 43, “זיכרון מהו?”

[8] Drs. Theo. J. Kuijl 1996

[9] ראה גם “תורת הנפש לאפלטון” עמ’ 102 “המיתוס ותורת הנפש לאפלטון” עמ’ 103 …תורת הנפש לאפלטון מזהה בנפש האדם שלושה חלקים: תבונה (סוס טוב), אומץ-לב (רכב) ותאוות (סוס רע).

[10] האתיקה הניקומכאנית The Nicomachean Ethics)) של אריסטו מחזירה למעשה את דוקטרינת ארוס למרכז הבמה. האתיקה הניקומכאנית לאריסטו אומרת שהתבונה והשכל מצויים באדם ומתגלים בכושרו לחשוב ובכושרו לבקר, לפקח ולרסן את התשוקות ואת ההתנהגות; לפיכך מעלותיו של האדם תהיינה עיוניות אבל גם מוסריות (מעלות שבאופי ethos). תפיסה זו חוזרת למעשה על דברי אפלטון: באדם מצויים תבונה ושכל. אלו מתגלים בכשרי חשיבתו וביכולותיו לבחון עצמו, לבקר ולפקח על עצמו גם לרסן את יצריו או את רגשותיו המתלהטים. ראוי להשוות עם דברי אריסטו ב”על הנפש” “יש בתנועתם של היצורים שלושה אופני תזוזה … 433א’, 16. ו 433א’, 5. והרי קיימים יצרים המנוגדים זה לזה. כך הדבר אצל יצורים שיש להם תחושה של זמן. כי השכל מופנה למה שעתיד לקרות, בדורשו מאתנו להתנגד לדבר, ואילו התאווה למיידי. כי נדמה לנו שמה שמהנה באופן מיידי הוא המהנה באופן חד-משמעי … לכן הגורם לתנועת בע”ח … הינו מושא הקשור לכושר היצר”. כאמור, ישנם שלושה מיני תזוזה אבל היצר הוא הגורם לתנועה בעיני אריסטו והתנועה שלו תמיד לקראת מה שמפעיל את היצר היצר הוא הגורם הסופי שמשפיע על ההתנהגות אלא שהוא יכול להיות מושפע על-ידי השכל, אז ההתנהגות תהיה רציונאלית. רעיון שמחזיר אותו אל דוקטרינת ארוס של אפלטון.

[11] כוח זה בחלקו “הרצון” של יעקב במה ותומאזו קאמפנלה שהוזכרו לעיל. אצל אפלטון אינו דיכוטומי וחלקו ביקום הרמוני. שייך לאל גם בו מורכבות קוטבית, כפי שנמצא בדתות הדואליות דוגמת הדת הפרסית הקדומה. כאן קיים אל דואלי בשם אהורה מזדה בפרסית האדון החכם – AHURA MAZDA. ב”מיתוסים ודמימות” הלהט מצוין ככוח נשי. הוא הכוח הראשון מבין הכוחות הנשיים וחלק מכוח הפעולה – הכוח הפעיל דואלי או אנדרוגני. הלהט נקשר עם ראשית השנה הראשונה לחיי האדם. הוא כאמור, חלק מהכוח הפועל – כוח בראשיתי, מיילד, ומנוע לצמיחת הכוחות שיולידו את המשך תהליך הפעולה העצמאית בשנה הראשונה. הכוח הפועל הוא כוח אחד בעל מספר פנים. הלהט אחד מפניו. הכוח הפועל משפיע על שלושה מרחבים ופועל בו בעת על הגוף, הרגש והמחשבה. פעולתו על הגוף מכונה להט. פעילותו על הרגש תחושתית ועל השכל רצון. כאן נמצא את הרצון שבמה היה ראשון לזהותו. כשהאדם לוהט הוא רוצה וחש צורך לפעול. הוא מתלהט ורוצה לפעול על-פי תחושותיו. קטביו הזכריים של הלהט סקרנות שמקשרת את ה”אני” עם ידע וספק שמונע מהידע להגיע ל”אני”. עוד על כך ראה להלן, קונסטנטין ברונר.

[12] מחלקים את הנפש של אפלטון בשלוש: תאווה, להט ותבונה.

[13] הכוח השלישי ודמות הרכב תשוב לדיון בגוף הספר כשנדון בכוח הכאוטי הגברי שמתפתח בגיל 12 -13.

[14] אפלטון, “פידרוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 351, עמ’ 379.

[15] אפלטון, “פידרוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 351, עמ’ 377

[16] אפלטון, “תאיטיטוס” בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 71, עמ’ 147, עמ’ 152 ומשל שובך הציפרים בעמ’ 157.

[17] אפלטון, “פידרוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 351, עמ’ 365.

[18] אפלטון, “פידרוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 351, עמ’ 366.

[19] פידרוס ידוע מ”המשתה”, הוא הסימפוזיון האפלטוני שנושאו האהבה. בסימפוזיון הוא נושא את הנאום הראשון לכבודו של ארוס ומכונה שם “אבי השיח הזה” הוא בעל הרעיון לדון בכוחו של ארוס. בנאומו מזכיר פידרוס את היותו אלוה נפלא, הנמנה עם העתיקים שבאלים ואין יודעים את מוצאו או מי היו הוריו. בהמשך דבריו אומר “מה ייטב לצעיר יותר מאשר אוהב הגון” (בעמ’ 99) נושא המחזיר אותנו אל ראשית הדיאלוג הנושא את שמו. גם המשך דבריו ב”משתה” נקשרים בדיאלוג “פידרוס” הם נושאים את שלושת יסודות הנפש לאפלטון ובדרך שבה הם מתוקנים ומאוזנים: “הדבר ההוא אשר בני האדם חייבים להיות מונהגים בו כל ימי חייהם נאים …ולא שום דבר אחר יוכל להכניס אל קרבם את הדבר הזה בדרך נאה כל כך כמו ארוס. ומהו הדבר הזה שאני מתכוון אליו? הבושה במעשי חרפה, ויצר הכבוד במעשי תהילה”. פידרוס, בכתבי אפלטון (2)., תל-אביב 1957, 91. 99

 [20] פרופ’ אילן גור-זאב הוא מרצה לפילוסופיה בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית. בין ספריו הקודמים: אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם (1996); חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996) פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999) ; השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר (2003).

[21] ללא תאריך והוצאה, פורסם באתר האינטרנט של הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה: http://construct.haifa.ac.il/~ilangz/A41.doc (מאי 2006).

[22] כשסוקרטס מת, אפלטון תלמידו הגדול וממשיך דרכו הוא בשנות העשרים המאוחרות של חייו.

[23] מיוונית: מרגלית פינקלברג, מארס 2001, הוצאת חרגול. המתרגמת: פרופ’ מרגלית פינקלברג, מן החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל-אביב.

[24] אפלטון, “המשתה”, 178 בתוך: כתבי אפלטון, II., עמ’ 98, עמ’ 133.

[25] אפלטון, “המשתה”, 178 בתוך: כתבי אפלטון, II., עמ’ 98, עמ’ 130-129.

[26] אפלטון, “המשתה”, 178 בתוך: כתבי אפלטון, II., עמ’ 130-129.

[27] אפלטון, “פידון”, 94, בתוך: כתבי אפלטון, II., (תל-אביב, 1979), עמ’ 59.

 [28] צורה זו של מחשבה מכונה דואליזים – מונח שהתקבל במאה ה – 18 והונהג על-ידי היידה (Heide). מתיחס לאופן שבו כל מערכת או שיטה מחשבתית, מפצלת כל דבר באיזה שהוא אופן לשתי קטגוריות או יסודות, או מגיעה למסקנה מתוך שתי עקרונות, או מסרבת לקבל את דבר קיומם של יותר או פחות משני עצמים או שני מיני עצם. הפיתגוראים שיכים לתחום זה בהביאם שורה שלמה של ניגודים שהועמדו לבסוף על שני עקרונות בסיסיים: הגבול והבלתי – מוגבל. קנט דואליסט במובן זה שהוא מבחין בין העולם התופעתי (הפנומנאלי Phenomenal) ועולם “הדבר כשהוא לעצמו” (הנואומנלי noumenal).

[29] אפלטון, “פידרוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 238, עמ’ 365.

[30] המשתה, עמ’ 102

[31] Jerom, Neu, “Plato’s Homoerotic Simposium”, in: Robert, Solomon and Katheleen Higgins, (eds.), The Philosophy of (Erotic). Love, Kansas, 1991, p. 323.

[32] פידרוס, עמ’ 387.

[33] שם, עמ’ 387-388.

[34] שם, עמ’ 389.

[35] אפלטון, “טימאיוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 517, עמ’ 550.

[36] אפלטון, “טימאיוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 517, עמ’ 550.

[37] אפלטון, “פידרוס”, 277, עמ’ 422.

[38] שם, עמ’ 374. אפלטון, “טימאיוס”, בתוך: כתבי אפלטון, III., (תל-אביב, 1975), 517, עמ’ 583. “… ניחוש הבאות הוא מתנת אלה שניתנה לסכלות האנושית שמי ששכלו בראשו, אינו מגיע למנטיקה אלהית ואמיתית, אלא כשכוח תבונתו מעוכב בשעת שינה או בשל מחלה, או מבולבל בשל איזו שהיא השראה אלהית”.

[39] שם, עמ’ 375.