תולדות הציור, האסכולה הוונציאנית

מבוא 

א׳ יסודות הרנסנס בוונציה

שני עמודי תווך לאסכולה הוונציאנית: בליני ו(תלמידו טיצ׳יאן) וטינטורטו.

שני יוצרים, מיעוט בתוך המון אדם. התופעה המופלאה של התחייה – לידה מחדש – מכונה רנסנס והחלה בשינוי שעבר אדם אחד בודד. במשך הזמן היה למספר מוגבל של אנשים ועד מספר של כמה אלפי אנשים, פעילים ותורמים לקידומו בשיא התפתחותו (במאה ה 16). מעטים בקרב כ – 40 מיליון תושבים, שהתגוררו באותם זמנים באירופה המערבית. חלוצי הרנסנס, תלמידיהם וחסידיו לא הושתקו. הם השפיעו על האליטה השלטת. השליטים הקשיבו לדרכם ובשל השפעתם על מרכז מקבלי ההחלטות, האליטה, מספרם המועט בוטל, לא פגם בחשיבות דרכם המהפכנית או בדרכי הופעתם ודרכם הצליחה.

ההתחלה הייתה באיטליה, בעיר פיזה אבל עיקר השפעתה הייתה על האליטה בפירנצה ואחר כך גם על ונציה.

לידה מחדש

הרנסנס ( Renaissance) “לידה מחדש” 1550 מונח שווזארי טבע. ווזארי, צייר מצטיין שהיה לחוקר הראשון של הרנסנס.

ג’ורג’ ווזארי Giorgio Vasari מחבר הספר “חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים המצוינים ביותר” (Le Vite delle più eccellentipittori, scultori, ed architettori), שיצא לאור בשנת 1550 והוקדש לקוזימו דה מדיצ’י, דוכס טוסקנה.

ב״חיי הציירים״ וזארי טבע את יסודות המחקר החדש של האמנויות היפות, מחקר כרונולוגי לפי הופעת היוצר ותרומתו להתפתחות עקרונות הרנסנס.

ווזארי טען ש”הלידה מחדש” החלה במלאכת ציור מצוין ביותר אחד ושל צייר אחד בשם צ׳ימבואה שחיי במאה ה 13.

כיום רבים מנסים להתמקד בציור המדונה שלו (“האם הקדושה, המדונה של סנטה טריניטה”, 1280) כהגנה אוטומטית על קביעה זו, עקב המבוכה שגרמו הגילויים האחרונים שנקשרים בפיזה. אבל, יש לאמור שאין בטריניטה סממנים רנסנסים. הציור כולו מושתת על עקרונות קונפורמיים מקובלים על תקופת ימי הביניים והמדונה טריניטה של צ’ימבואה הינה לא יותר מנציגה של הציור הגותי. לא רנסנס.

עד לאחרונה, מקובל היה על חוקרי האמנות לחשוב שההתחלה הייתה במעשה נועז, מצוין באמת בציור שהזיז את קו הניצב ושינה אותו מקו ישר מאונך לקו שהסתלסל בציור ״צליבת ישוע״ שיוחס בטעות לצ’ימבואה. בציור זה אכן, מצויים הסימנים הברורים, והוא כן רנסנס, אבל על כך

להלן,.

ב׳ קו ניצב שהיה לספירלה

ספירלה  (ספירלה לוגריתמית, ספירלה היפרבולית נקשרות עם הרנסנס). קו ישר שהסתלסל. הופעתה של ההסתלסלות הזו סללה את הדרך לחדש ולמרגש במאה ה 13.

קו עקום שיוצא מנקודה ומתרחק ממנה תוך כדי שהוא מסתובב סביבה.

הספירלה נקשרת עם הרנסנס מתחילתו (אקדם רנסנס: פיזאנו, צ׳ימבואה, ג׳וטו) ויותר מכך עם שיאו (לאונרדו דה וינצ׳י, בנבנוטו צ׳ליני, טינטורטו ומיכאלאנג׳לו).

מחקריו של לאונרדו דה וינצ׳י כללו מסקנות גאומטריות שנכללות בכותרת שניתנה למחקריו: ׳חתך הזהב׳, הספירלה שבמבנה החילזון, האצטרובל, פרחי החמנייה, הסתחררות גל רוח, וגלי הים נקשרים ב׳חתך הזהב׳. הספירלה ממשיכה ונחקרת ע״י האדריכל האנגלי כריסטופר רן (ששיקם את לונדון, אחרי השריפה הגדולה)  (נולד בשנת 1632). אביה של תורת המספרים, פרמה שזכה בכינוי “גדול הצרפתים במאה ה-17” השקיעה בה מחשבה רבה. הספירלה ניכרת בפסליו של מיכאלאנג’לו ובציוריהם של טינטורטו ולאונרדו דה וינצ’י והובילה אל המנייריזם גם דחפה את התפתחות הברוק בפלנדריה, איטליה וצרפת.

קו הניצב – אנך, היה חלק מהמוסכם ומקובל על דור המאמינים הנוצרים, הצלב אנכי, ודווקא מקרבם יצא בן מבני התרבות הגותית של ימי-הביניים, בשנת  1236 (על פי עדות מיצירה ששרדה) שהפך את פני האנך הישר  ועשה אותו בטכניקה חדשה שיצרה בו חותם חדש: ספירלה.

התוצאה הייתה מדהימה. תחושה של תנועה סיבובית, הצלוב שגבו הישר כאנך הסתלסל ונראה כאדם חיי בעל רגשות. סבלו ניכר ונגע אל לב המאמינים.

אין להבין מדוע שב היוצר והעתיק את ה- crucifixion שחשפה את רגשותיו של הצלוב באמצעות הסתלסלות הספירלה אם היא עוררה התנגדות או מחאה ציבורית. לא הושתקה הספירלה, נהפוך הוא התפתלות גבו שעל הצלב עקב יסוריו, הועתקו והועברו אל כנסיות שונות באיטליה: פירנצה ערס הרנסנס רכשה העתק, פיזה, אסיסי (1236) בולוניה (1250). זו הייתה הצלחה אדירה.

בבולוניה  ה – crucifixion של פיזאנו הגיעה לשיא ומוגדרת כיום יצירת מופת. מסתבר שבכל העתקה שיכלל פיזאנו את עוצמת הרגש שבתמונה. העוצמה, התהודה, התלהבות הקהל מהאמנות סחפה את ההנהגה ולא יכלו עוד להסתיר את שם יוצרה: גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חתם, בבולוניה הוא חתם בשמו על ה – crucifixion.

עד היום רשום עליה: ״צוייר ע״י גיאונטה פיזאנו״.

פיזאנו פרץ דרך חדשה: אמן גותי אלמוני, עבד בשרות האל, איש הרנסנס חתם. היה לו כשרון, אני, ציור, הייתה גם אמירה, אסכולה, היה לו שם, הייתה לו חתימה אישית ואפשר לומר שאלוהיו היה אל חדש: המוסר האמנותי והאדם החיי הוא היה הומניסט.

פעולתו של הצייר גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חשפה את לב הקהל והרנסנס פרץ.

המהפכה שלו נולדה באופן ספונטני, ההתחלה הייתה אחד, פיזאנו, ההמשך פעולה של כמה בודדים, אבל הפעולה הזו נגעה בשורש הדברים והשפיעה על כל מערכות החיים, על הדת, והתפתחות המחשבה ההיסטורית, על המדע והפילוסופיה, היא שכללה את האמנות והביאה אותה לשיאים שהתפצלו לשני זרמים: פלורנס וונציה. וכל זאת הודות ליכולתה להפעיל ולהשפיע על האליטה השלטת.

ג׳ הפרספקטיבה 

 בשנת 1427 הורד הלוט מעל שירת הברבור של מאסצ’יו  ה”שִׁלוּשׁ הקדוש” (“The Holy Trinity, with the ״Virgin and Saint John and donors), יצירה עוצרת נשימה בסנטה מריה נובלה, שבפירנצה. עולם הציור רטט. עוד מהפכה, הרנסנס זינק קדימה. במכה אחת, עלה על הישגי היוונים הקדמונים בציור.

היוונים העתיקים שהיו גדולי הפסלים, לא הכירו את הפרספקטיבה בציור. הפסלים שלהם עיצבו דמויות טבעיות ובעלות נפח וחיים, אבל הציירים היו חסרי אמצעים. ציוריהם היו בעלי חיוניות ויופי משום שהכירו כמה מסודות היצירה שמאפשרים לתת לצופה תחושה שיש נפח על משטח דו ממדי: חפצים במרחק צויירו קטנים יותר מאשר הקרובים, ניגודיות בטונים יצרה תחושה פלסטית למשל; משטח בעל גוון כהה הנוטה לשחור צוייר במרכז חפץ אפור בהיר כדי לתת תחושה של עומק ולהפך בהירות במרכז משטח כהה צויירה כדי לתת תחושה של התבלטות או שיא ובכל זאת

העדר פרספקטיבה מדעית הכשיל אותם.

בפעם השנייה, בתוך זמן קצר, לאחר הופעת הספירלה של גיאונטה פיזאנו שהועתקה על-ידי צ’ימבואה, עוד קפיצה. הציור הדו ממדי, חדל. החלל השטוח (שנכח בציור הביזנטי עד ל׳טריניטי׳ של מסאצ’ו ואפילו ביוון העתיקה וברומא העתיקה) מוגר. דמות הקדוש זינקה מהציור אל הקהל.  לאחר שסיים את עבודתו המצויינת ביותר, מסאצ’והלך לעולמו. פרישה בשיא.

טכניקה חדשה בציור נולדה: הפרספקטיבה.

הפרספקטיבה של מסאצ׳ו התקבלה בתדהמה, הציורים שקדמו לTrinity של מסאצ׳ו היו לא יותר מקישוט מבחינת   הביטוי לנפח החפץ ולעומק הסצנה המצויירת.

ברנסנס באה לעולם הפרספקטיבה. היא האמצעי ליצירת אשליית מרחב תלת מימדי ע”פ משטח דו ממדי.

ההתחלה הייתה ב”פרספקטיבה המדעית”, שפותחה ע”י אדריכל פיליפו ברונלסקי (1377 – 1446)

לצרכיו.

השיטה של יצירת הפרספקטיבה (המדעית) בציור מדהימה בפשטותה. מאחוריה עקרון שני קווים מקבילים.

אם נצייר שני קווים מקבילים על שביל ארוך וישר ונעמוד בתחילת השרטוט נגלה את האשליה האופטית שביסוד השיטה: קווים מקבילים מתכנסים והולכים ככל שהם נסוגים לעבר נקודת מגוז הנמצאת על פני קו אופק ויוצרים משולש שווה צלעות שקדקודו מונח בקו האופק ואנו בבסיסו.

הפרספקטיבה של מאסצ’יו  Masaccio    (1401-1427?) “השילוש הקדוש” (Tommasodi Ser Giovanni di Mone Cassaiמשנת 1428, (ציור קיר: פרסקו בגודל 670*320 ס”מ) בסנטה מריה נובלה, פירנצה – משמש נקודת מבט מלאה והראשונה באמנות המערבית.

הפרסקו הושלם כשמאסצ’יו היה בן 26 או 27 בשנה שבה הלך לעולמו.

 בתמונה הזו הפרספקטיבה מורכבת. היא מתוכננת בקפדנות. כל הקווים (המקבילים) מתכנסים בנקודת מגוז אחת, במרכז דמות הצלוב היכן שקו הניצב של פיזאנו התפתל לראשונה בספירלה. הקומפוזיציה סגורה ומאוזנת, גם מבחינת הצבעים שבה.

בתמונה ישנם מספר מישורים (שיטה נוספת ליצירת אשליה שיש עומק בציור): במישור הראשון – השלד שבתוך הגומחה. מעל השלד נכתב בלטינית: “לפנים הייתי כהיותך היום, ואתה תהיה כמוני”.

מעל הגומחה, עדיין מחוץ למסגרת הארכיטקטונית כורעים ברך התורמים (ימין בלבוש כחול ומשמאל באדום) קדקודיהם מסמנים את תחילת הקווים המקבילים שמובילים דרך קדקודיהם של הנמצאים מעליהם בתוך המבנה (מריה משמאל בכחול ויוחנן הקדוש מימין באדום, כדי לאזן את הצבעוניות של הציור) קדקודם מתחבר בדמות שעל הצלב ישוע וגבו מפותל – בספירלה הראשונה (פיזאנו). מאחוריו אלוהים (האב) קדקודו הוא נקודת מגוז הנמצאת על פני קו אופק והמקבילים שמובילים אליה מתחילים בקצה התחתון של הבגד הכחול בימין דרך בגדו הכחול של האל אל ראשו ומצד שני דרך הבד האדום ועד לקדקודו.

נקודת מגוז נוספת במסמר התקוע ברגליו.

 הפרספקטיבה העלתה את מסאצ׳ו לאמן שעלה על היוונים העתיקים. הוא היה הגיבור הגדול של הרנסנס. השג אדיר שאחרים זכו להמשיך ולשכלל. מסאצ’ו הלך לעולמו.

הפרספקטיבה הקווית  – סימונה מרטיני  –  1284-1344

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *