רקדני ישראל

שלומי רואימי המככב בימים אלו בהפקה רבת הרושם של להקת המחול הקיבוצית “שומר מסך” (מאת רמי באר) הוא רקדן החודש (אוקטובר 2002) של אתר המחול הישראלי. את שלומי פגשתי בהופעת הלהקה במבצר שוני שליד המושבה בנימינה. ההבדל בין הגבר העוצמתי שנראה על הבמה והנער בן ה 24 ( יליד שנת 1978 – באר שבע ) שפגשתי אחריהקלעים הדהים  אותי. על הבמה הוא נראה כאריה מסתער, ואחרי הקלעים כנער מסתתר, אולי ביישן. לא יכולתי להחליט אם זו בושה או צניעות, אבל הרושם שנותר בשל ההבדל שבין שתי האישיויות זו הרוקדת וזו ששוחחה איתי על מעקה האבן של המבצר העתיק סקרנה אותי. כוחות הנפש המחוללים ומעצימים את אישיותו של שלומי והנחיתה הרכה שלהם בחיי היום יום הרשימו אותי והביאו אותי לראיין אותו ולחקור את סודותיו. שלומי בא ממשפחה פשוטה של אנשי עמל – אותם אנשים שבנו במו ידיהם את מדינת ישראל. האם – שרה תופרת והאב פועל בניין. אחיו הקטנים: מאיה נשואה, מיכל בת 20, ענת תלמידת תיכון ושי בן 10.

לרקוד שלומי החל בהיותו בן 7 באולפן בת-דור שבבאר שבע. אולפן שידוע ביכולות להוציא רקדנים, בנים ושלומי רואימי הוא אחד מהם. חיי הנעורים סבבו את אולפן בת-דור. אך לא רק מחול נכלל בהם כי גם עבודה לפרנסתו. שלומי החל לעבוד מגיל 16 בין היתר הוא רקד בלהקת “סקאי” כרקדן אירועים (ג’אז) “אני חולה על ג’אז” מצהיר הרקדן שמשמש היום כמורה לג’אז אצל אילנה פסטרנק בחיפה. את הג’אז הוא למד לבד. הוא אומר שג’אז הוא מעיין ניסוי וניסיון אישי “זו תזוזה מילדות, מה שחשוב כאן זה שהמוזיקה תהיה אקטואלית”. בשיעור של הג’אז לדבריו יש חימום, קצת פריקות גוף, סלסולי גוף, הוא מדגים לי ונראה שהתזוזה ממש מדליקה את הנפש שלו – אחר-כך בא קו האלכסון של החדר בו מתקדמים בכל מיני צורות גם בסיבובים, ווריאציה תזזיתית. בסוף השיעור באה לדבריו וריציה אחת ועליה הוא אומר שהיא חייבת להרקד לצלילי מוזיקה מאוד פופולרית כדי שתניע את הבנות
ושהמוזיקה היא העיקר והגורם המזיז. כדי לרכוש בגד, לצאת אחרי הלימודים עם חברים גם לצפות בסרט או לרכוש ספר שלומי
כאמור, נאלץ לצאת לעבוד. את המחשב הראשון שלו הוא רכש בגיל 18 גם את מכונת הכביסה שלו “לא יכולתי לבקש מאימא ואבא דברים כאלו. אבא דאג להביא כסף הביתה לאוכל, אימא בישלה”. שלומי, גבר נאה למדי, כיום היה בילדותו ילד מלא, שמנמן. “כל הזמן נדרשתי לעשות דיאטה, או להשקיע בלימודים”. בתקופה זו שלומי התבייש לרקוד בלי חולצה. גוף חשוף הרתיע אותו אפילו הליכה לבריכה הייתה מלווה בקשיים. “הייתי מתעטף במגבת גדולה ומוריד את המגבת רק כשניה אחת לפני שקפצתי למים”. היום הוא רוקד על הבמה עם תחתון. “למזלי, השתחררתי. אני ביישן. אצל רמי התחלתי לרקוד בתחתון.” הוא מסביר שאצל רמי באר רוקדים במינימום האפשרי של בגדים. בחורים רוקדים בתחתונים ובחורות עם סרט דק על בית החזה… “לי יש את התחתון הכי קטן” הוא אומר בגאווה “התחתון כל כך קטן שהבנים בלהקה שואלים איך הכל נכנס אליו… בקיצור נרגעתי מהקטע”.
ש: עירום?
שלומי רואימי: “כן, אם אדרש לכך בהחלט לא יודע אם הייתי מזמין את ההורים להופעה שבה אני רוקד בעירום”. הפעם הראשונה והיחידה ששלומי רואימי פרש מהריקוד הייתה בגלל ההערות על גופו והלחץ לעשות דיאטה. בצעירותו, הסיבה שבגללה פרש מהריקוד בבת-דור היה הלחץ בנושא מבנה הגוף. כשהיה בכיתה ו’ הוא לא יכול היה להמשיך לחיות בלי עולם הריקוד האהוב כל-כך עליו והוא החל רקוד בלהקת “אילות הנגב” (ריקודי עם) שבהנהלתו של מוטי אלקיס. עם להקה זו הוא נסע לראשונה לחו”ל ובכיתה ח’ עשה את הדיאטה הראשונה וחזר לבת-דור חתיך ומנצח.

את הצד התרבותי לחייו קיבל שלומי מהדודה רבקה, אחותה של אימו, אותה הוא רואה כאם שנייה לו. לרבקה אין ילדים והיא אימצה אותו אל ליבה מגיל צעיר מאוד – רבקה עודדה אותו לראות הצגות, לרקוד בבת-דור, גם שילמה את שיעורי הריקוד – למרות
שבדרך כלל קיבל מלגות לימודים (מקרן שרת קרן תרבות אמריקה ישראל), אפילו לאכול עם סכין ומזלג רבקה לימדה אותו. כשהוא צריך להיוועץ עם מישהו, הוא נוסע אל רבקה – היא מבינה אותו, מקבלת אותו ומעריכה את דרכו. אם שלישית לשלומי היא סבתו – רוזה. סבתא רוזה גרה בקרבת הוריו, בבאר-שבע. בהדרגה מצא הילד שלומי את ביתה כביתו. יום אחד הוא שם לב שאחרי שעות הלימודים הוא תמיד נמצא אצלה בבית. “היה כיף לגור אצל סבתא רוזה” – הוא נזכר – “תחילה העברתי כמה דברים אישיים, אחר-כך את הבגדים, לבסוף עברתי לגור אצלה”.

אביו אבי, כדבריו, ביישן אם כי בעל יכולת טובה לספר בדיחות בחוג המשפחה. “את הבדחנות קיבלתי מאבי, גם את הביישנות”. כשאביו היה צעיר הוא נבחר למר-נגב בשל שריריו המרשימים. הקשר עם אבא לא מילולי אם כי האהבה והגאווה זורמת בין השניים. מבחינה חיצונית שלומי דומה להפליא לאביו. בשנת 1996 התגייס ושירת בשירות סדיר ככוריאוגרף ובכך היה לכוריאוגרף הראשון של צה”ל. שלומי רואימי עבר לתל-אביב (תחילה גר בקרוואן בתל השומר). את שהותו כחייל במסגרת “רקדן מצטיין” ניצל רואימי ללמוד ריקוד בבת-דור (הפעם על מלגה). בגיל 18 הוא התקבל ללהקת בת-דור. תפקידו הראשון של רואימי בבת-דור היה “מרהנוסטרום” מאת האיטלקי לוצ’יאנו קניטו זה היה תפקידן שנקשר בסיפורי אהבה. התפקיד השני בבת-דור היה צרפתי, בריקוד של פיליפ טרה – טרה בנה את התפקיד במיוחד לשלומי רואימי הרקדן המתחיל. טרה התאהב בשלומי וכתב לו בפתק: “כשתגדל תתקשר ותבוא”. למרות שלא היה מקובל בבת-דור לתת הזדמנות לרקדנים מתחילים – טרה נלחם על שלומי וזכה לעצב לו תפקיד מיוחד. חליפה מחויטת הוכנה לו לתפקיד זה – “…התרגשתי לאללה” הוא אומר ומסביר “החוויה המדהימה שלי הייתה כשעליתי לבמה עם תפקיד שלא למדתי מרקדן אחר מהוידאו,

בת-דור נסגרה בשנת 1999, הברונית הלכה לעולמה ורואימי מצא עצמו עם לבטים קשים “לא ידעתי מה לעשות, התחלתי לחפש עבודה, אפילו עבדתי כזבן ב’דנס שופ’ והתאמתי פוינטשוז לבנות”. באותה תקופה הוא כבר היה חבר של הרקדנית נאוה יעקבי (רקדנית להקת המחול הקיבוצית), יחד עם נאוה הלך למבחני כניסה אצל עינבל פינטו, לאחר שהתבהר שהמקום הפנוי הוא רק לגבר ויתר עליו והלך עם נאוה לאודישן אצל עידו תדמור שהתאהב בזוג הצעיר וקיבל את הזוג ללהקתו. שלומי זוכר את התקופה הזו כקשה, “לא קיבלנו שכר ואחרי החזרות היה צורך למצוא מקור פרנסה”. לפרנסתו, בבקרים רקד ב”ג’אז פלוס” – שערכו באותם ימים הפקות לילדים, כמו כן שימש רואימי כמורה לג’אז אצל תמיר גינץ, במגמת המחול של תיכון בליך (ברמת-גן). גיל קופל המורה הראשון שלו לג’אז בבת-דור באר-שבע ניהל באותה תקופה סטודיו בהרצליה בו הוזמן ללמד ג’אז. מקור פרנסה נוסף של רואימי באותה תקופה היה מופעי הג’אז של להקת “מיקס” שהרבתה להופיע באירועים כגון חתונות. רואימי מסביר שזו להקה מצליחה שמרבה לקבל הזמנות גם בחו”ל למשל לתורכיה ולאנגליה.

באמצע שנת 1999 בת-דור שוב נפתחה והשניים נאוה ושלומי שבו לבת-דור. אחרי העבודה עם עידו שפיתח אותו כרקדן מודרני, הוא מצא שהחומרים של בת-דור אינם לרוחו עוד – התפטר וערך אודישן לאנסמבל בת-שבע. לאודישן הגיע עם חברתו נאוה. רק
שלומי התקבל ומאחר שלא רצה להיפרד מנאוה, ויתר על האנסמבל וגם על ההזדמנות לעבוד עם אוהד נהרין ובחר ללכת עם נאוה ללהקה הקיבוצית אליה שני הרקדנים התקבלו. בגעתון למרבה האירונה הסתיימה אהבתם והם נפרדו. “השקט של המקום משך כל אחד מאתנו לפינה אחרת” הוא מתוודה.

לא רק הג’אז מושך את גופו גם האופנה. לא אכפת לו לדגמן בעצמו – “אם יבוא צלם ויתלהב מהגוף שלי אני אצטלם גם בעירום בשבילו”. הוא אוהב יותר את האיפור תחום אותו הוא מתכנן לפתח. בין השאר איפר בתוכנית של רבקה מיכאלי, לעיתון מעריב, הוא מאפר כלות ומתכנן לאפר את אחותו הצעירה המתעתדת להינשא בקרוב ועובד כמאפר בסוכנות אילמקיאז’ – בית-ספר לאיפור ששולח לו הזמנות. כרגע הוא חולם לעצב לוח שנה של איפורי גוף בתמונה למעלה דוגמא ליכולותיו. הוא אוהב קולנוע ולאחרונה מאוד התרשם מהסרט “דבר אליה” של אלמודובר -“זהו בימאי גאון, שמשלב את העממיות, הדילמות הפסיכולוגיות, תערובת של אנשים אמיתיים: הומואים ודרגס…רקדנית שהופכת לצמח ואמונת המאוהב בה שישקם אותה באהבתו”. גם סרטו של אלמודובר “הכל אודות אימא” נחרת בזיכרונו. ספרים שקרא בילדותו והשאירו עליו הם ספריה של שרה אנג’ל,”הנקמה”, “מלאך שטן” או סיפורים קצרים “חכי לי ר’ “. “ספריה אמיתיים ומאוד מצחיקים. הייתי קורא בהם ומתגלגל מצחוק”.

שלומי אוהב לאכול אוכל פשוט אבל בתנאי אחד שאימא תבשל אותו. הוא מדגיש שכונתו לאימו הביולוגית, מתבשיליה הוא מעדיף מעל לכל את הקוסקוס. אל הקוסקוס הוא מתגעגע בכל מקום שהוא נוסע אליו להופיע ומכל מקום בעולם ישוב כדי לאכול שוב את
הקוסקוס של אימא.

ללבוש הוא אוהב ספורט אלגנט, לאחרונה עשה פירסינג בגבה שהביאו עד פתחו של חדר המיון בשל דחיית הגוף אותו והוא נאלץ לקחת אנטיביוטיקה במשך שבועיים. מזל ההורוסקופ שלו טלה, צבע אהוב עליו כחול, אפטר שייב – רומא, חופשה יעשה בניו-יורק ממנה הוא חוזר עכשיו. בחופשה זו התארח אצל זוג הרקדנים וולטר צ’ינגוינלה (אמן החודש של IsraelDanceואצל ירדן חברו לחיים של צ’ינגוינלה שני הרקדנים כזכור רקדו בעברם בבת-דור – השניים רוקדים כיום בלהקת המחול הניו-יורקית “אספניקו”. בזמן חופשתה זו, רואימי רקד בברודווי שם לקח אינספור שעורי ג’אז. הוא חולם לשוב אל המחול האמריקאי הזה לפחות בחופשה הבאה.

את החומר הריקודי של רמי באר הוא מאוד אוהב. ב”שומר מסך” יש לרואימי תפקיד מרכזי – בעיקר לקראת סוף ההפקה כאן הוא רוקד בדואט עם דליה חיימסקי. התנועות הן אותן התנועות השגרתיות של המחול העכשווי שמאזכרות כל-כך את הג’אז האמריקאי, אבל כאן הן מלוות באפקטים בימתיים מדהימים ובמבצר שוני – שם ראיתי את ההפקה – האפקט היה מרשים במיוחד,  “שומר מסך” היא בהחלט הפקת הדגל של הלהקה הקיבוצית – שנושאה כדברי שלומי רואימי, המסגרת – והרצון לשבור אותה. “כל צופה מוזמן לתרגם
את היצירה בדרכו” הוא מוסיף.
ש: מה זה רקדן גדול בעיניך?
שלומי רואימי : “אחד שהצליח להגיע למטרה שהציב לעצמו”.
ש: הכוריאוגרף הנערץ עליך?
שלומי רואימי : “אין לי אחד כזה, חוץ מהעובדה שאני אוהב את רמי ואת פיליפ שיצר עבורי את התפקיד הראשון בקרירה שלי”.
אחרי שעות העבודה הוא מלמד או רובץ על הספה מול הטלוויזיה עד שהוא נרדם. הספה נמצאת בדירת שני חדרים בקיבוץ געתון בו מתגוררים רקדני להקה רבים. שכנו עידן כהן גר בדירה הצמודה לשלו. רקדנים נוספים בשכונת הריקוד של געתון הם דליה
חיימסקי, נאווה יעקובי ומשה אבשלום גם אילנה בלסון ואופיר לוי. בין הרקדנים שמתגוררים בקיבוץ מתפתח הווי מיוחד שמאפשר להם להעביר זמן בנעימים בעיקר סביב ארוחות ערב.

תוכניות לעתיד וחלומות יש לו לרוב ביניהם לככב באיזה קליפ ג’אזי מדהים במיוחד ונועז של זמרת כמו מדונה או בריטני ספירס. לרקוד בספרד וללמוד ספרדית אבל לחזור לישראל שכל כך אהובה עליו ולטעום כל יום שישי את הקוסקוס של אימא.

הילדה קסטן נולדה בעיר מינהיים, גרמניה, בשנת 1917. היא עלתה ארצה כאחת החלוצות, אחרי שהכשירה את עצמה להיות מטפלת תינוקות. הגיעה לקיבוץ בשנת 1938, עבדה בחקלאות ובאחד מהימים הראשונים שלה בארץ הזדמנה למופע להקת המחול, שיסדה וניהלה גרטרוד קראוס במחצית השניה של שנות ה – 30 בתל-אביב. להקתה של גרטרוד הופיע במקומות רבים בארץ אבל הסטודיו, בו נערכו שיעורים וחזרות, שכן בדירתה של קראוס בקומת המרתף של בית בו גרה ברחוב פרוג (ת”א).

הילדה נדלקה מהרעיון להצטרף לחבורתה של קראוס. לא ביקשה אישור מאיש, פשוט נסעה לעיר הגדולה, שהייתה אז קטנה, וחיפשה את הסטודיו. לא היה להילדה כסף לשלשם עבור שיעורים. זה לא הפריע לקראוס. העיקר שיש עוד נערה מוכשרת, שתצטרף ללהקה הקטנה, שהייתה כולה מורכבת מנשים בלבד.

הילדה, שהייתה קטנת קומה וזריזה מאוד גמישה, מליאת מרץ, מאותן רקדניות שכל העת חייבות לזוז ולקפץ, זכתה לכל תפקידי הליצנים, הפרחחים ושאר תפקידים קומיים מלאי תנועה שקראוס יצרה.

“קסטן, קטנת קומה, צנומה, רקדנית גרוטסקית, בלהקה רקדה תפקידים ראשיים רבים כגון ב”כלוב הזהב”, סאטיר ב”הלנה היפה”. כותבת רות אשל בספרה “לרקוד עם החלום, (ע’ 38):

להקתה של קראוס שימשה בשנות מלחמת העולם ה – 2 כלהקת הבית של “האופרה העממית”, שלמרות שמה היתה להקת אופרה מעולה. למשל ב”כלה המכורה” היתה הילדה הלייצן בתמונת הקרקס. כנער ראיתי את האופרה הצ’כית הזאת, והלייצן האקרובאטי של הילדה הוא הזיכרון הראשון השמור עימי על אודותיה.

תפקיד הנכבד ביותר של הילדה קסטן היה הנערה שמתאהבת בדמות “המוות”, בבאלט המודרני השאפתי “חלוצו של משורר” מאת גרטרוד קראוס, למוסיקה מאת שוברט. (“העלמה והמוות” שבתמונות) .

בשנות ה – 50, לאחר שנסגר “תיאטרון הבאלט הישראלי” שניסתה קראוס לנהל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, מחוסר תקציבים, אלא מה, יצרה הילדה קסטן תכניות של מחולות סולו של עצמה, והופיעה בהם ברחבי הארץ.

הילדה הייתה נשואה לצייר אנטול גורביץ’, שעיצב את הבימה והתלבושות ליצירות רבות של קראוס, ונולד להם בן, מיכאל, שהיה משבגר לאחד הבמאים המרכזיים בתיאטרון הישראלי.

כל שנותיה לימדה קסטן מחול מודרני, וזה היה מקור פרנסתה העיקרי.

פורסם 11/09/02

בשנת 1912 נולדה רחל נדב. בת למשפחת פליטים מהעיר איב שבתימן. המשפחה שבה
אל ביתה בישראל, לאחר 2000 שנות גלות ובדרכם לארץ, בעדן, עצרה המשפחה במחנה פליטים בו האם מרים כרעה ללדת את רחל נדב, לימים הרקדנית הראשונה שהתחנכה לאמנות הריקוד בישראל. רחל צמחה והייתה בישראל סמל למקוריות, למחול הישראלי ואש מחוללת שכיכבה ברסיטלים והדהימה קהלים בארץ ובעולם.

את ילדותה רחל נדב עברה במרחבים פתוחים של המושבה חדרה. זיכרונו של אביה – יוסף חזק והיא רואה את דמותו ברוחה כנוטר כרמים וגפנים גם לאחר תשעים שנות חייה. האב היה לש בצק ואפה למענה ואסתר אחותה לחם שתאבתו שבה ועולה בזיכרונותיה. אלו היו חיי עמל, פשוטים ועשירים ברגש. אמה כאמור נפטרה זמן קצר לאחר הגיעם לישראל, אך האב דאג לכל מחסורה גם שב והתחתן עם שרה שהעבירה את המשפחה אל ביתה בחדרה גם זכתה אותם באח נוסף ושמו חיים. יחדיו גרו הכל בבית אבן בחדרה וגינת ירק סביבו ובה שפע ירקות טריים. לשרה היה עדר קטן של פרות ובכל בקר רועה צאן היה בא לקחתן למרעה. זיכרונות ילדותה בהחלט פסטורליים וכוללים בתוכם ערבי חג וריקודים בקרב אנשי עדתה בעיקר ביישוב הסמוך לחדרה נחליאל: “שם למדתי מילות שירים וריקודים של העדה התימניות גם את משמעותן ויופיין של מילות השיר”. רחל נדב
אומרת שגם אם התקופה הייתה קשה (מבחינה כלכלית) הרי ששימחת הלב ניצחה אותה. היא נזכרת ביחס הבריות לאומנים ובמיוחד למשוררים שפצחו בשירה. “ומשהחלה השירה עולה” מספרת נדב “והכל הגיעו כבר לקצב המהיר – קם הריקוד. באיטיות קמו שני הרקדנים והחלו לרקוד לפי קצב השירה והתיפוף על הפח.” נדב מסבירה שהריקוד אמנם היה מקצועי למדי ואמנותי, אך לא נרקד שם לשם הפרנסה אלא אך ורק כמצווה, “כדי לשמח את המסובים”. בגיל 13 החלה נדב ללמוד ב”שבזי” בית ספר לבנות אלא שהמעבר מן המרחבים הפתוחים, בחדרה אל המסגרת החדשה – המחייבת של בית הספר “שבזי” “ושלא שקדה
על דרכי לימוד”, כדבריה ואותם הכירה היטב אצל ה”מורי” בילדותה, עוררה את רגשותיה המרדניים. הם עלו והביאו אותה אל החלטה הנחושה הראשונה בחייה – לעזוב את המסלול המקובל ולבחור רק בזה שהולם את אישיותה: “אין לי אוויר בחדרי הקטן (ב”שבזי”) ” התלוננה אל אביה והציעה שיבנה למענה חדר חדש, בקומה נוספת שתכנן מזה למן רב לבנות על גג ביתם. היה
זה כמובן רק תרוץ ובכדי להתחמק מאותו בית-ספר שלא הבין לרוחה, חשקת הדעת. ואשר ללימודים עצמם רחל הציע רעיון מקורי: ביום תלמד ותסייע בבניית חדרה החדש ובלילות תעבוד. להט האש שהכרנו במחולותיה באר בנפשה מאז ומעולם. איש לא יכול היה לעמוד בקיסמי רעיונותיה ונראה שגם אביה לא עמד מולה ובנה לה חדר חדש ובו היה לנשמתה הרבה אוויר, נוף בשלושה כיוונים והעיקר בית מדרש חדש ללמוד בו. אישיותה המקורית התפתחה מהר וניכרה בכל גם בהרגלי מזון שלא היו מקובלים אז כלל בקרב אנשי הבראשית של מדינת ישראל – היא הייתה בניגוד למקובל אז צמחונית ולא נגעה בבשר.
ש: הכיצד?
ת: “יום אחד הגעתי לשוק וראיתי ששוחטים שם תרנגולות. חושי התעלפו בקרבי וכל שאני זוכרת לאחר מכן זה שראיתי הרבה אנשים, מתגודדים סביבי” רחל התעלפה ממראה השחיטה ומאז הפסיקה לאכול בשר.

בהיותה כבת 21 בשנת 1933 נדב פגשה לראשונה את הפרימה באלרינה הגדולה רינה ניקובה וחייה זכו לשביל הזהב לו ציפו בנסתר כל הזמן. ישראל של אותם הימים לא הייתה משופעת באמנים, אך משפגשת באחד מהם היה זה איש רוח גדול באמת.
בין אלו זכורה לכל דמותה העוצמתית והמיוחדת במינה של רינה ניקובה. ניקובה ביקשה באותם ימים מיהודה צדוק – גבר גבוה מרשים ובעל השפעה בקרב עולי תימן למצוא למענה מספר נערות בנות תימן כדי שתוכל לצרפן ללהקה (“רינה ניקובה והלהקה התימנית שלה” ) שחזונה אמר לה להקים. רחל נדב הייתה אחת מאותן בנות שניקובה בחנה והתפעמה מכשרונן. עד מהרה דבקה נפשה של הרקדנית הצעירה בנפש הבשלה של אמנית הריקוד של רוסייה והחל שיתוף פעולה בלתי רגיל ופורה במיוחד בין שתי נשים אלו. כל אחת מהן באה מעולם תרבות אחר ושונה לגמרי בקוטביות. יחד הן יצרו עולם חדש ולהקת מחול רעננה כמותה לא ראה העולם קודם לכן “רינה ניקובה והלהקה התימנית שלה”. להקתה של רינה ניקובה החלה לחרוש באדמת הארץ מחולות ולזרוע תנופת יצירה. הקבוצה נפגשה ארבע פעמים בשבוע, למשך 3 שעות בכל פעם, בסטודיו שהתנהל במרתף הבניין, ברחוב מונטיפיורי שבתל-אביב. בהתחלה האימון שלהן התבסס על הטכניקה של הבאלט הקלאסי וכלל תרגילי גמישות, קפיצות שניקובה לימדה אותן לבצע בשלמות אמנותית. “רינה הקפידה לאורך כל האימון שלא לפגוע ביצירתיות, בלהט הכשרון, בזרימה הטבעית וברגש של הבנות” רחל נדב מספרת ומקפידה, כיאה לאמנית גדולה באמת, בכבודה של מורתה. כשהיא נזכרת ברינה האש יוקדת בה “היא עשתה עבודה יוצאת מהכלל” היא אומרת “היא ידעה להוציא מכל אדם את המיטב שבו.” נדב נזכרת בתנועות ידיה המיוחדות של ניקובה “תנועות מרשימות. למחרת בכל רגע פנוי שבתי ועשיתי תנועות וקיוויתי שהן דומות לתנועותיה”
ש: איך את מסבירה את הלהט הזה שאחז באישה הצעירה, כמעט צברית, מחדרה?
ת: “רציתי להגמיש את תנועות ידי, באופן זה גם צעדתי ברחוב ובכל מקום.” אומרת בענוה האישה שנולדה לרקוד. והמחול שאב אליו את כל נפשה כשניקובה משמשת זרז ומסלול המראה לכשרונה. היא קמה והלכה אחריה והייתה בהדרגהלפרימה בלרינה  הישראלית הראשונה שכל חינוכה ישראלי. יחד ואחר כך גם לבד כבשו הנשים של הריקוד הישראלי את בימות העולם. רחל הייתה לסולנית מפורסמת של להקת “רינה ניקובה והתימניות שלה”. עיקר הרפרטואר שלה כלל דמויות תנ”כיות – להיטה הגדול נקרא “אקסטזה”. האש שבנפשה התפרצה והדהימה קהלים בכל אשר הלכה, אך בתחילת הדרך המחולות היו פשוטים יותר ולא התבססו על רגשות מורכבים אלא בעיקר על מחולות קבוצתיים. ההופעה הראשונה התקרבה וההכנות היו מאוד אמוציונאליות. רחל שבאה מבית מסורתי והמרד אחז בה תמיד זכרה שהמחול הוא מצווה לשמח בלבד. היא קמה והתנגדה לראשונה למורתה. סיבת ההתנגדות התלבושת שתוכננה לריקוד “הוואי” שכללה חצאית קש, כמתחייב מנושא הריקוד.

ש: מדוע התנגדת דווקא לחצאית זו?
ת: “סרבתי” היא אומרת לקונית ומוסיפה “אף רציתי לעזוב את הלהקה”.
ש: “אבל למה?
ת: “לדעתי, לבוש זה המבליט מותן חשוף, לא אסתטי, לבוש זה מתאים לבגד ים, לא לבמה”. הויכוח לא התמשך זמן רב. כשרונה בלט לעינה של המאסטר הגדול של הריקוד, וניקובה שחינכה על חופש ביטוי וזרימה יצירתית פשוט קמה ותכננה תלבושת חדשה. המופע התקיים בשיתוף פעולה שהלך ונוצר ביניהן וכך לאורך כל הקרירה הזוהרת של השתיים, כמתוכנן באולם “מוגרבי” בתל-אביב וכלל שני מחולות האחד “בהרמון” והשני “הוואי” בתלבושת החדשה. רחל הייתה ליד ימינה של רינה ניקובה שיתוף פעולה שהגיע לידי כך שהיא אפילו החלה להבין רוסית. השפעתה של רחל ובנות הקבוצה על היוצרת של הלהקה, על רינה ניקובה, הייתה עצומה ובהדרגה הפכה זו למעשה להיות מה שהכרנו מאוחר יותר בלהקת ענבל: “הבנות שרו ורקדו על הבמה בבחינת ‘כל עצמותי תרקודנה’ “. ההשפעה על ענבל לא מקרית שהרי בין המתדפקים על דלת הסטודיו הייתה גם שרה לוי-תנאי שייסדה מאוחר יותר את להקת ענבל, גם היא כבשה את העולם בסערה. “חניכת האסקולה החדשה לריקוד היא רחל נדב, הסוליסטית של הלהקה” כותבת הביקורת של התקופה שממשיכה שם בשיר הלל לשתיים: “אישיותה האמנותית על
היכולת הטכנית שלה גם מעידים על כוח החיות שבאסכולה החדשה לריקוד ובנכונות עיקרי תפיסתה את המחול”.

בשנת 1935 יצאה הלהקה “רינה ניקובה והלהקה התימנית שלה” בתוכנית חדשה ומהפכנית “בלט תנכי ומזרחי” ללבנון. מסע שקדמה לו הופעה מוצלחת במיוחד בארמון הנציב העליון שבירושלים. ההצלחה של המסע הראשון הייתה מדהימה. רחל, הצעירה התרגשה מאוד וזוכרת את עוצמת החוויות מקבלות הפנים, אחריהן באו מסיבות מפוארות: “באחת המסיבות הגישו לנו שמפניה…” מצחקקת נדב שטרם הורגלה לגינוני כוכבת ומוסיפה על השמפניה בהומור שזו הייתה הפעם הראשונה בה טעמה שמפנייה, “משקה שדמה יותר לגזוז מליין”. הברון דה רוטשילד הזמין את הלהקה לצרפת בשנת 1937 “חמש עשרה הופעות
בארמון הברון והופעות רבות במכללותיה של צרפת” דיווחו אז עיתוני הארץ והוסיפו …”לאחר מכן, מסע הופעות בתריסר ויותר ממדינות אירופה”…

רחל נדב שבכל הופעה נתנה הדרן ורקדה את הריקוד המפורסם שלה “אקסטזה” פעמיים, נזכרת שהברון מוריס דה רוטשילד העמיד לרשותן את אחד הארמונות שלו בפריז. ו”באחד מאולמות הארמון עשינו חזרות. באותה תקופה רקדה רחל נדב גם מחול בשם “הנחש” וזכתה לשיעורי מחול באקרובטיקה למען שפר ביצועו שיעורי מחול שהתקיימו בצרפת ובשוויץ.

ש: מה היה הכי חשוב לך באימונים בתקופת זוהר זו?
ת: “הנשמה, התאמנתי על גמישות, אבל בעיקר על תנועות ידיים רבות ומגוונות כדי שהתנועה תכיל אותה”. הציטוטים שהובאו עד כה הם מעיתונים אלמונים – כולם מאותה תקופה, אבל “הדבר היפה ביותר שבא מארץ ישראל ומוצג עתה בתיאטרון ‘וודויל’ (בלונדון ) הוא ציטוט מהג’וויש כרוניקל מיום 1938.9.9 שמוסיף בהתפעלות “תושבי לונדון זוכים לראות הפעם פרי של עמל, חקר
ואימונים שיצרו את ‘הבאלט הארץ-ישראלי’…” מתמוגג הכתב.

והדיילי ניוז כותב …” באלט רינה ניקובה יוצר אמנות קסומה… המנגינות חדרו אל הלב, הריקודים ‘שיר מדבר ו’על נהרות בבל’ קרעו בקינותיהם לבבות. אלו באלטים חריפים”. 1938.12.1 ההצלחה האירה פנים. רחל הייתה לכוכבת ומהארץ הפציצו אותה נערים במכתבים לא פשוטים בדרישות לחדול ולשוב: “את בורחת מהארץ”… כתב לה חיים. אחר פונה אליה בזעם וכותב “איכה עזבה את בית אימה הורתה ותצא לנוע לבדה?! ואולי כך הוא כותב רק מקנאה… פרוץ מלחמת העולם השניה קטע את מסע הלהקה שתוכנן להמשיך לארה”ב. הבנים שכה היו זקוקים לרחל כשהייתה בפסגת הצלחתה לא אחזו בשמלתה מששבה. רחל נדב המשיכה אחרי מורתה ועלתה לירושלים בהזמנתה של רינה ניקובה. השתיים התגוררו בביתה של ניקובה והקימו את להקת המחול הירושלמית של ניקובה בה נדב רקדה מחולות שנשאו אופי תנ”כי.

בשנות ה 40 המוקדמות נדב יצאה לראשונה לדרך עצמאית והקימה את להקתה “להקת רחל נדב” שהתבססה על האסכולה של ניקובה: שילוב בין אימון בבאלט קלאסי ומחולות עם תימניים שיצרו את הזרימה ואת האופי היצירתי והבימתי המיוחד של הבאלט הישראלי הראשון. בשנת 1944 הוזמנה להקתה למפגש ראשון עם רקדנים מאסכולת ריקודי העם. המפגש התקיים בכנס הארצי הראשון בקיבוץ דליה אך כנהוג כיום הוא לא יצר דיאלוג כלשהו עם הצברים המחוללים וה”כל” יודעים. גורית קדמן הייתה לחלוצה בתחום הדו-שיח בין עדות הרקדנים ובשנת 1945 בכנס שיזמה למדריכי ריקודי עם, גורית הזמינה את רחל נדב ללמד בו. דבר שנדיר שיתרחש גם בתקופתנו שהרי ידוע שרקדני ישראל אוהבים את יישור הקו, הקונפורמיזים ולא סובלים ביניהם דמוקרטיה, רב-תרבותיות או מגוון דעות – כאלו גם פקידי המחול שלנו ובהחלט שונה מהן ומיוחדת מאוד הייתה גורית קדמן
שהייתה אדם דגול והזמינה בהתלהבות בהמשך הדרך גם ריקוד מרחל נדב למסע להקה ייצוגית לפסטיבל הנוער הדמוקרטי.
בין רקדני להקתה המיוחדת גם בכך שרקדו בה גברים היו: דליה כובאני, שושנה עאקל, אורה עאקל, ברוריה יצחק-הלוי (כובאני), רבקה עוזרי, יונה יפת, יהודה יעקובי, יצחק בן אברהם וסעדיה נהרי.

בשנת 1948 התקיים רסיטל המחולות הראשון של רחל נדב בתל-אביב שכלל את יצירותיה “רועת הצאן”, “מרים” בהשראת הדמות התנ”כית והלהיט הגדול שלה מתקופת ניקובה “אקסטזה”. ב”ערב רסיטל” אחר העלתה רחל נדב את “שיר השירים” שכלל 3 ריקודים “שחורה אני ונאוה”, “אני ישנה ולבי ער” גם את “חביבי מחבוב”.

בשנת 1954 הצטרפה נדב ללהקת “קדמה” ובשנת 1956 היא יצאה למסע הופעות מאוד ארוך בארה”ב. תחילה הופיעה נדב בקופר-יוניון ומשם יצאה לרחבי ארה”ב. ההצלחה הייתה גדולה: “רחל נדב מחוללת פלאות על הבמה, היא ממלאת את הבמה כאילו והייתה להקה שלמה של רקדנים” כתב עליה הדאנס ניוז. בין מעריציה באותה התקופה הייתה גם הכהנת של הבאלט המודרני מרתה גראהם שהזמינה אותה אל בית ספרה ונתנה לה מלגת לימודים מלאה, כמנהג הימים ההם במתן כבוד ליוצר הצעיר. מאותה תקופה שבה והוזמנה נדב אחת לשנה לככב במחולותיה בארה”ב. הופעת הפרדה שלה מהבמה הייתה מרגשת מאוד וגם היא הייתה מאוד מוצלחת. ההופעה התקיימה בניו-יורק בשנת 1961. “טכניקה של ריקוד אותה רכשה (נדב) מאפשרת לה חופש תנועה גדול וסגנון עשיר שהביאה עמה מישראל משמר אותה ומציג אותה כאמנית מקורית . … 27.9.61 דאנס ניוז.

מששבה ארצה – כיאה לאשת רוח דגולה – הקדישה מזמנה לילדים בעיקר ילדי עולים וסייעה להם להתפתח, לבטא עצמם בחברה החדשה. הרחק מהזרקורים, בעבודת קודש של רקדנית, מחנכת ואשת תרבות אמיתית הקדישה נדב מאהבתה לריקוד
והעבירה אותה לדורות הבאים. בין מפעליה בתחום זה עבודה עם ילדים עולים מהודו ויחד אתם נדב שחזרה, במושב אביעזר, ריקודים הודיים מסורתיים. ילדים בני 13 נשמו בעזרתה מתרבות עדתם ולא נותקו ממנה כמנהג המהגרים לארצנו. ברגישותה הצליחה נדב ליצור גשר תרבותי טבעי והקבוצה הפיקה בעזרתה את מחולותיה ביניהם מחולות עתיקים וחדשים. בהמשך הם היו ללהקת המחול של מושב אביעזר. בנערותי, בראשית שנות ה 60 פגשתי בלהקה זו באחד המופעים שהשתתפתי בהם. העוצמה שחשתי נוכח מופע הלהקה זכורה לי עוד היום, במיוחד השאירה עלי רושם גדול סולנית הלהקה שדמותה לא משה מעיני עד עצם היום הזה. אברהם דקל מאותם ילדים מספר כיום בגאוה “הופענו בתחרות של נוער שוחר אמנות שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים בשנת 1962 וזכינו במקום הראשון. רחל נדב, מהראשונות והמיוחדות שברקדניות ארץ ישראל. אנו מצדיעים לפועלך
ומברכים אותך בבריאות ואריכות ימים. לו היה ניתן הדבר בידי גם רחל נדב וגם ירדנה כהן היו נלמדות בבתי הספר שלנו הרבה לפני תורותיהן של הרקדניות האמריקאיות והגרמניות והיו שתי אלו זוכות בפרס ישראל. ילדי ישראל היו מתקרבים הודות לפרס זה אל אמנותן ואל שורשי תרבותם. לא יתכן שמשימה זו תוטל רק על יחידים רק על מתנדבים או על אתר המחול של ישראל.

ליאור לב שמככב בלהקות הבאלט החשובות של אירופה נזרק בצעירותו מלהקת “בת-דור” לאחר ראיון לתקשורת. הוא רוקד כיום בלהקת באלט שטוטגרט ושומר על סגור ליבו בקנאות מאז אותו מקרה בבת-דור. מרגולין פגש אותו בירושלים בין
פיגוע לפיגוע להלן הראיון עם הרקדן השותק יותר משהוא מדבר. לב נולד בבאר שבע (1969) ובוגר בית המחול בת-דור שבבירת הנגב. בילדותו, בשכונה ב’ היה מוקף כדבריו בחברים אתם הרבה לשחק. צעיר רגיל, באר-שבעי לא נראה אז שיש בו דבר חריג או מיוחד בודאי לא פוטנציאל של רקדן באלט-קלאסי ובכל זאת אי שם במעמקי נשמתו כנראה שרחש בו ניצוץ מיוחד וכבר בשנת 1980 והוא בן 11 שנים התייצב לב בשערי בית מחול בת-דור שבבאר-שבע.

ש: הכיצד?
לב: “פתיחות לאמנות הייתה מאז ומתמיד בבית הורי” לב מספר באריכות על אביו יוסי (דמות ידועה בתחום שירה בציבור) ואמו סוניה … לאחר כשלוש שעות הוא אומר לפתע: “מה שבאמת הביא אותי לריקוד הייתה הדגמה בית הספר בקונסרבטוריון העירוני של באר שבע.”.
ש: כלומר?
ת: “רז לוי היה על הבמה וכבש אותי” לוי, גבר חטוב, שרירי ובעל יכולת קואורדינציה שהדהימה אותו, עוררה את דמיונו והביאה אותו אל בת-דור. אולפן הריקוד פעל בשכונה ג’ בבאר שבע. שכונה שהייתה מוגדרת אז, כשכונת מצוקה והזיכרונות הראשונים שלו היו מחבורת בנים פרחחים שהרבו להפריע בעיקר את מנוחת המורים למוזיקה שבאולפן והוא – כמובן – אחד מהם : “בהחלט שלא הייתי שם הבן היחידי” הוא מצהיר ומוסיף: ” לבד מדמותו של רז לוי שפשוט הדהימה אותנו ושרק רצינו להידמות לו, האולפן (בת-דור), ביחד עם פרויקט “שיקום שכונות” אסף נערים נוספים” לב מרבה בפרטים גם נזכר שערכו להם אודישנים ובחרו מתוך הנערים את בעלי הפוטנציאל לריקוד. יומו של לב מאז היותו בן 11 היה קפדני ומסודר במערכת שעות: בבקרים יצא לבית הספר ומיד אחריו הוא התייצב מול המראות בשכונה ג’. העייפות הלכה ונעשתה לידידתו הקרובה ביותר ומורותיו לא פעם היו צריכות לגרור אותו מהספות אל האולפן. מותש מעמל יומו, שב הנער הרוקד בלילה אל ביתו. כרבע שעה הוא צעד ברגל, מהרהר על שיפורים אפשריים בתרגול גם על שיעורי הבית שממתינים לו.

בקיץ הוא גם השתתף בקורסי הקיץ של בת-דור שנערכו בתל-אביב. שם פגש במוריםכמו פלורה קושמן (כוריאוגרפית וממייסדי  הפלייס בלונדון, עמדה בראש בית הספר “מודרה” והפעילה להקה קאמרית לריקוד בירושלים “סדנת המחול הירושלמית”), לרי רודס (קנדה – רקד בג’ופרי באלט), בנג’מין פליקסדל (מאמסטרדם מורה לג’אז), חוסה מאייר (מלהקתו של אלוין איילי) ומארי
קג’יווארה שהייתה אז כוכבת של להקת אלוין איילי (כיום בבת-שבע). בשנת 88 , בגיל 18 שנים (טרם גיוסו לצה”ל) הוא הוזמן להצטרף ללהקת בת-דור. תפקיד הריקוד הראשון שלו כרקדן מקצועי היה דואט עם אניה ברוד בריקוד “נהורה” מאת נילס קריסטי (מלהקת סקפינו, קריסטי שרקד אצל קיליאן במשך שנים רבות והזמין את ליאור לב לרקוד בלהקתו שבהולנד). במהלך שירותו הצבאי הצליח (במעמד של רקדן מצטיין) גם לסייר עם בת-דור בספרד וברוסיה ואת יום הולדתו ה – 19 הוא חגג בכיכר האדומה.
בשנת 1990 בהיותו עדיין חייל הוא ניגש אל “תחרות מיה ארבטובה” הראשונה וגרף את המקום הראשון.

ביום השישי שלפני התחרות, לבד בסטודיו, יניב נגר (כיום בבת-שבע) עמד נבוך, העיף בו מבט רחמני ושאל בהשתאות: “איך אתה מתכוון להתגבר על הוריאציות המסובכות האלו ” (מג’יזל ושודד הים) עד מחר” ? לב: “עבדתי לבד על קטעי המחול הדרשניים האלו ולא האמנתי שאסיימן בהצלחה”. הבמה של סוזן דלל כמובן קצת קטנה לריקודים כאלו ובכל זאת התוצאה מלמד על כך שהוא עמדת באתגר ובהצלחה רבה. התקשורת הסתערה על הכוכב החדש, והוא צעיר, חסר ניסיון פתח את פיו לכל עבר. משראתה הנהלת בת-דור את הכתבות היא פשוט זרקה אותו מכל המדרגות.

10 ימים לאחר שהשתחרר מהצבא, בשנת 1991 הוא הוזמן (ב 22 בינואר) על ידי נילס כריסטי (שבריקוד שלו כבר הופיע) לסקפינו. סקפינו היא הלהקה הראשונה לבאלט קלאסי בהולנד, הוקמה על ידי הנס סנוק, להקה רפרטוארית של כ – 30 רקדנים שעובדת בסגנון ניאו קלאסי עם כוריאוגרפיות מאת נילס כריסטי, אד וובה, דניאל עזראלוב,ואיציק גלילי. רקדנים מכל אירופה עומדים למבחני כניסה ללהקה מה שהוסיף להתרגשותו כשעמד בשדה התעופה סחיפול בדרכו ללהקתו החדשה. גם אם נראה שכל הקרירה שלו מתפתחת על מי מנוחות, ללא קשיים או מאבקים מורכבים בכל זאת תחילתה באירופה נראתה לרגע יוצאת דופן וחריגה. צמוד להוראות שקיבל מ”סקפינו” הוא נכנס כתייר להולנד, אך המראה הזרוק שלו עורר חשדות בקרב אנשי המשטרה והוא נלקח מיד למשרד חקירות. סכום הכסף שנמצא בכיסו היה קטן מכדי שהשוטרים המיומנים יאמינו שהוא באמת תייר ורק התושייה הצברית וההתקשרות הטלפונית למנהל הלהקה הוציאה אותו מפרשת גרוש ודאי מהולנד.

בהתחלה הוא גר באמסטרדם עם טליה פז (כיום בבאלט קולברג) שרקדה אז בסקפינו במשך שישה חודשים. ישראלי נוסף שרקד בלהקה זו באותה התקופה הוא איתן סיבק רקדן נתינתי שאף הוא כיכב בבת-דור (כיום מככב ב”באלט קולברג” עם עוד שלושה ישראלים.) “ההכרות אתם הייתה יותר מהקלה בתחושות ההתאקלמות הראשונות.” הוא
אומר. במשך שלוש וחצי שנים היה ליאור לב בלהקה.
ש: תפקיד מרכזי?
ת: “ב”לפני רדת הלילה” Before Nightfall  מאת נילס כריסטי”.תפקיד מורכב וקשה מחול שעוסק בתחושת דמדומים, ירידת לילה על פני האדמה ותחושות מורכבות של אנשים העומדים לפני התפרצות של אסונות.

ש: תפקיד נוסף?
ת: “פעם בשנה, לקראת קריסמס, סקפינו הפכו ללהקת באלט קלאסי טהורה בבצעם את הבאלט המסורתי “מפצח האגוזים” (בכוריאוגרפיה מאת ארמנדו נברו) הייתי בו גם הנסיך וגם דמותו של מפצח -האגוזים.

את ליאת שטינר שכבשה את ליבו ביופייה ובסקס אפיל שלה (כדבריו) הוא פגש לראשונה בחלטורה בקאונטרי קלאב עם ינקלה קלוסקי. מופע לכבוד יובל של מועדון הספורט התל-אביבי. הפקה שבה השתתפו כמה רקדנים ששמם הלך לפניהם בימים ההם וביניהם שי גוטסמן, (העומד כיום בראש להקת הורה ירושלים) וחיים און שמנהל סטודיו לריקוד בשרון. “כצעיר שאוהב לפלרטט עם נשים ניגשתי אליה ואמרתי לה משהו” בין השניים התפתחה אהבה ושיתוף פעולה פורה. הם הופיעו בדואט בשם “אמסטרדם” למוזיקה מאת איינשטוצנדה נויבאוטן בסוזן דלל (90 ) גם עם דואט מאת ליאט שטיינר בשם “אנטיפרטיקל” למוזיקה מאת בנג’מין בריטן בפסטיבל ,קדאנס” בתיאטרון קורזו שבהג (91). ליאת שטיינר (מהמורים הבכירים לבאלט קלאסי באולפן בת-דור) עברה בעקבותאהובה לאמסטרדם והשניים חלקו דירה במרכז אמסטרדם. היא עבדה כמורה לבאלט קלאסי ומנהלת החזרות בלהקת ג’זאקס, בבית הספר לתיאטרון ותנועה ובסטודיו של ארטמיס (סטודיו פתוח בו מועברים שיעורים מקצועיים) והוא המשיך לעבוד
בסקפינו.
ש: היכן אהבתם לבלות?
ת: “בבתי הקפה של אמסטרדם, הליכה למופעי מחול”. השניים חוו את שנותיו היפות של יירי קיליאן נוכח מופעי ה”נדרלנס דאנס תיאטר” שהשאירו עליהם חותם עמוק. “עולם התנועה של יירי מדבר אלי, מאוד הייתי רוצה לרקוד ביצירותיו”.
ש: מדוע?
ת: “אני חושב שהסגנון שלו משלב כישורים קלאסיים ספציפים (שרכשתי במהלך לימודי בישראל) ומוסיף עליהם רכות והרמוניה מודרנית שיוצרים שילוב מעניין של תנועה. קיליאן מביא אותי לחויות אישיות עמוקות”. במעבר מאמסטרדם לשטוטגרט הסתיימה אהבתם.
ש: כיצד?
ת: “עזוב”.

בשנת 1992 יצאה הלהקה של סקפינו לסיור בניו-יורק . ליאור זוכר ממסע זה במיוחד את ההזמנה לארוחת-ערב בביתו של נורייב המכונה בניין דקוטה (ביתו שבו ג’ון לנון מהחיפושיות חי בו וכתב בו את שירו הנודע שדות תות לנצח). “הוזמנו לקבלת הפנים לכבוד ערב בכורה שנורייב ניצח בו על תזמורת המטרופולין אופרה על הופעת ה ABT בהפקה “רומאו ויוליה” (פרוקופייב ) ובכיכובם של חוליו בוקה ואלסנדרה פרי. בקבלת הפנים המצומצמת היו לא פחות ממקרובה, סילבי גיאם, פיטר מרטינס וטליה פז – עד היום אני מצטער שלא הבאתי מצלמה כדי להצטלם עם כל הכוכבים הענקיים האלו של עולם הבאלט”.

בשנת 1994 לב הגיע לשטוטגרט בהזמנת ריצרד קריגן האגדי שהיה אז יד ימינה של מרסייה היידה.
ש: כיצד נפגשתם?
ת: “בשנת 1992 השתתפתי בקורס לכוריאוגרפים ומלחינים באנגליה קריגון היה שם והציע לי לנסות להצטרף ללהקה של שטוטגרט”.

בשטוטגרט -הוא רוקד כיום ומאחוריו אין ספור עבודות וביניהן הבאלטים הנודעים של ג’ון קרנקו: “אוניגין”, “רומאו ויוליה”, “אילוף הסוררת”, “משחק הקלפים”, ” Brouillards” ו”ברהמס”. כמו FI הוא השתתף בבאלטים מאת פרדריק אשטון (לפיל מל גרדן, ג’ון נויימייר, הנס ואן מאנן בילי פורסיית ורנטו זנלה RENATO Zanela  (שמנהל כיום את באלט האופרה של וינה) גם ביצירותיהם
של אובה שולץ, מאורו ביגונזטי Mauro Bigonzzeti  (איטלקי) ונאצו דואטו. לב מתגורר כיום במרכז שטוטגרט בדירה עם שני שותפים ואומר ששטוטגרט היא עיר קטנה ומיטיבה עם בעלי משפחות. “חיים לרווקים משעממים בה ” ומוסיף שהעיר מאפשרת חיי נוחות, מנוחה והתעמקות בעבודה. יתרון נוסף הוא מוצא בעובדה שהעיר נמצאת בדרום גרמניה “מקומה מאפשר לצאת ממנה בקלות וליהנות ממרכז אירופה. גם לבלות באגם קונסטנט המדהים על האלפים השוויצרים וכמובן היער השחור”.
ש: תחביבים?
ת: “צילום תחילה צילם בסטילס ולאחרונה גם עברת לצילום וידאו. בשנה האחרונה הפיק סרט על סיור להקת באלט שטוטגרט בסין. בסרט זה שימש כצלם, במאי ועורך. בתחום הוידאו הוא מייצר סרטי וידאודאנס. בשנת 1995 התחיל לשתף פעולה עם קריס לכנר Lechner Chris. ביחד הם הקימו להקת באלט מודרני-עכשווי בשם Gnu והופיעו במסגרת תיאטרון הפלייס הלונדוני
ובברמינגהם. החל משנת 1996 הוא יוצר עבור סדנת הכוריאוגרפים הצעירים של אינסטיטיוט נובר (8) “החברה ע”ש נובר” בשטוטגרט. עבודות ביניהן: “תיקוה”, “ניגון”, “גיל”,”דו-או” ו”

כיום הוא פועל בשיתוף פעולה עם הרקדנית המופלאה זיינפ טנביי מאיסטנבול שרקדה בעברה בלהקתה של מרתה גראהם. את טנביי שהייתה בין אהובותיו לשעבר לב פגש בניו-יורק כשהשניים לימדו במרכז למחול של יגאל פרי (פרי דאנס). טנביי נמצאת כיום ומלמדת באקדמיה המודרנית למחול שם. באיסטנבול היא הקימה פרויקט לרקדנים צעירים בו השניים ממשיכים לשתף פעולה ויוצרים ריקודים ומככבים בהם. התפקידים האהובים עליו ביותר בקרירה שלו הם טיבלט (אחיה הגדול של יוליה הקם והורג את מרקוטיו – חברו השנון של רומאו) ב”רומאו ויוליה” מאת קרנקו לפרוקופייב ורוטבארט המכשף הרשע מ”אגם הברבורים” שמנסה לחתן בכל כוחותיו הכישופים את ביתו אודיל לנסיך הכתר.
ש: מדוע?
ת: “מדובר בתפקידי אופי מרכזיים והם חייבו אותי להתמודד עם אופי הדמות, רגשותיהן, דברים שלא הכרתי קודם לכן”. תפקיד נוסף משמעותי במהלך הקרירה שלו היה בריקוד “סונטה בשם אפרוקסימט” מאת וויליאם פורסיית. שם, הדרישה הטכנית גבוהה במיוחד – “תפקיד מנוגד לחלוטין למצוינים קודם” הוא מסביר שב”אפרוקסימט” הרקדן נאלץ לעמוד על הבמה לבד ולאלתר לאורכן של חמש דקות לצלילי מוזיקה מינימליסטית, באוורירית ודלה בצלילים. “ההתמודדות מול קהל גדול, במה ערומה, ריקה, מוזיקה דלה, כשאין לרקדן איזה שהוא קרש אחיזה, ובכל זאת צריך ליצור בתנאים כאלו ריקוד זה
אתגר קשה מאוד”. המקום הכי אהוב עליו בעולם הוא בירת ישראל ירושלים.
ש: מדוע?
ת: “היא פשוט יפה בעיני”. בית הקפה שאליו ייקח את אהבתו הבאה נמצא באיסטנבול במסגד שעל פסגת ההר שמשקיף על הבוספורוס. הצבע האהוב עליו הוא כחול ירוק ויצירת המוזיקה שייקח אייתו לאי בודד הינה “נימרוד” מ”אניגמה וריישן” מאת אלגר.
הסרט האהוב עליו ביותר הוא HANABI מאת טקשי קיטאנו שצפה בו לפני ארבע שנים בגרמניה.

הכוריאוגרף הנערץ עליו הוא מץ אק “כי עדיין לא יצא לי לעבוד אייתו”רקדנים?
ת : “מרסיה היידה וריצרד כריגון שאין דבר שישווה לאיכות הבימתית ששניהרקדנים האלו יצרו והשאירו בי”

הוא מבקש להוסיף לרשימה גם את יוהאן אינגר JOHAN INGER  רקדן מה NDT נדרלנד דאנס תיאטר ומסביר שכש יוהאן אינגר רק עולה על הבמה “פשוט אי אפשר להבחין שעוד משהו נמצא עליה באותו הזמן. יש לו יכולת תנועתית של חתול בר
שבדי בלונדי מהמם שעושה רושם שגם הבמה הגדולה ביותר קטנה עליו”. תכונותיו של רקדן גדול בעיניו הן ש”על הבמה הוא נותן מעצמו את כל כולו ומקרין אל הקהל ואל חבריו הרקדנים נוכחות בימתית”.

צבע שיער חום כהה, עיניים חומות, גוון עור בהיר (באץ שזוף) גובהה 195 משקל 80. מתמחה בבאלט קלאסי.

פורסם 8.10.01

 

Lior Lev is a successful choreographer and dancer. He has created ballets for Stuttgarts “Noverre”, Augsburg Ballet, Israel and many other galas and benefits in Europe. Lior Lev’s choreography is very strong, fluid and impressive to see. He has choreographed many different styles including classical or modern ballet and hip-hop. Lior Lev is also a dancer with the Stuttgart Ballet and dances many important solo and character roles.

Lior Lev is a successful choreographer and dancer. He has created ballets for Stuttgarts “Noverre”, Augsburg Ballet, Israel and many other galas and benefits in Europe. Lior Lev’s choreography is very strong, fluid and impressive to see. He has choreographed many different styles including classical or modern ballet and hip-hop. Lior Lev is also a dancer with the Stuttgart Ballet and dances many important solo and character roles.

Lior Lev was born in Israel and studied for eight years at the Bat-Dor School of Dance, Beer-Sheeva with scholarships from the “America-Israel Cultural Foundation”. At the Royal Academy of London he passed his advanced dance examination with “Honours”.

After finishing his studies, Lior Lev was engaged by the Bat-Dor Dance Company and danced there a full repertoire with ballets from Hans van Manen, Paul Taylor, Lar Lubovitch, Nils Christie and many more. With the Bat-Dor Company he international tours including the countries of Russia and Spain.

In 1990 he won the first prize in the “Mia Arbatova Ballet Competition” in Tel Aviv, Israel.

From 1991 to 1993 Lior Lev was engaged as a Soloist with the Scapino Ballet, Rotterdam. He danced there many solo roles such as, the Prince in “The Nutcracker Suite” from Armando Navarro, plus many other leading roles in choreographies from Nils Christie and Ed Wubbe.

In 1993, he performed as a guest-soloist at the Korzo Theater for the Cadance Festival in Holland, and also for the Suzanne Dellal Dance Centre in Tel Aviv, Israel.

In 1994 Lior Lev became a member of the famous Stuttgart Ballet in Germany, where he danced the solo-roles in ballets from choreographers such as, Hans van Manen, Marcia Hayd?e, Nacho Duato and Stephan Thoss. In the role of the Manager in Jean-Christophe Blaviers “Cinderella”, he showed his great ability as an actor and in Roberto de Oliviera’s “The Last Poem” he danced together with Richard Cragun the role of the Young Poet.

Since 1998 he continued to dance in Stuttgart under the direction of Reid Anderson in “Troy Game” (Robert North), “Ashes” (Daniela Kurz), “Quatro Danze per Nino” (Mauro Bigonzetti) and also the Duke Capulet and Tybalt in “Romeo und Julia”, the Priest in “The Taming of the Shrew”, Rothbart in “Swan Lake” (John Cranko) and also the Father in “The Lady of the Camelias” (John Neumeier). With the Stuttgart Ballet, Lior Lev also toured all over the world inlcuding such countries as Brasil, Korea, U.S.A. and Hong Kong.

During guest-engagement with the “Birmingham Dance Exchange” and “London Place Theatre” he had the chance to develop his choreographical ideas. In the month of July,1996 his first Choreography, “Tikva” was premiered by the Noverre Association in the Kammertheater, Stuttgart. It was also presented for a benefit-gala for Aids in the Heilbronn Theater, for a Gala performance in the Grand Casino of Geneva, Switzerland, and also for the Choreographers Competition of the “Suzanne Dellal Dance Centre” in Israel. Below is a photo of Ivan Gil Ortega and Yann Aubert in the premiere of “Tikva”.

Lior Lev also created two other Choreographies for the Noverre Association in Stuttgart, “Nigun” (1997) and “Gil” (1998). In 1999 he was engaged by the State Theater of Augsburg as Guest-Choreographer where he created his production, “Meymadim”. The ballet consists of 16 dancers accompanied by the Augsburg State Theater Orchestra playing Edward Elgar’s “Enigma Variations”.

Lior Lev has also created the ballet “Du-or” for the “Suzanne Dellal Dance Centre” in Tel Aviv, Israel, and the ballet “Mi-Ze” for “The Place Theatre” of London. He also did the choreography for a project from the “Film Academy of Ludwigsburg”, entitled “Leicht wie ein Elefant” (in english – “Light as an elephant”), directed by Marina Kem.

In October, 1999 Lior Lev created a dance project with Bernard Karman of the Stuttgart Art Academy, which was combining the arts of dia projections with dance. This project was highly praised in the press.

In the Month of March, 2000 he was in Istanbul, Turkey for the “Zeynep Tanbay Dance Project” which was a collaboration between Lior Lev and the well-known Turkish prima-ballerina, Zeynep Tanbay. They both presented and danced in their own choreographies for this project which was performed with success at the Gemal Resit Rey Concert Hall in Istanbul

הרקדנית הירושלמית שניצחה בכוח אומנותה את כוחות השחור הגרמניים
והקימה בית מחול בירושלים הייתה בנעוריה מגדולי רקדניות המערב.

הרקדנית הירושלמית שנולדה במונטבאור ועברה עם הוריה למנהיים החלה לרקוד בגיל 8 בעיר מגוריה. בגיל 16 הייתה כבר למורה לבאלט מודרני בשלוחה (במנהיים) של בית המחול החשוב ביותר של מרכז אירופה דאז הוא בית המחול של מרי ויגמן (בדרזדן). ב 1926 הופיע אלזה בלהקתה של ויגמן, משם המשיכה לתיאטרון הלאומי של אאכן בו הופיע כסולנית ומאוחר יותר בשני תיאטראות סאטירים בברלין. דובלון גם השתתפה בהצגתו של הבימאי הגדול של התקופה ארווין פיסקאטור Ervin
Piscator (מייסד התיאטרון הלירי והמורה של ברטולד ברכט ). והמשיכה לפעול

בכוח ההשראה שאחזה בה גם תחת שילטון הנאצים האכזרי. ב- סדיסטים נאציים חיבלו בקרשי הבמה של תיאטרון ‘קוטבוס’ בו הופיעה. דובלון נפלה במהלך הריקוד לעיני הקהל ונחבלה קשות. שנה שכבה הרקדניתהפגועה בבתי חולים והשתקמה בהדרגה. להט המחול ניצט בה שוב והיא שבה אל הבמה והופיעה בתיאטרון היחידי שאיפשר ליהודים להופיע בו בגרמניה הנאצית ה’קולטורבונד’. ב 1935 יצרה האומנית מופע יחיד שריכז אל תוכו את מגוון כישרונותיה: שירה, מישחק ומחול . ברסיטל זה היא מיקדה את רעיונות המחול לנושאים יהודיים. היצירה עוררה הדים רבים ולאחר הופעה בניו-יורק הזמינה אותה הניה הולם ממיסדי המחול בארה”ב לחבור אליה וללמד בבית ספרה. ב 1936 תיאטרון האוהל הזמין אותה לשמש בו ככוריאוגרפית. מצויידת בהזמנה היא קיבלה אשרת כניסה לישראל, אלא שאומנות ה’אוהל’ לא דיברה אל היוצרת הגדולה והיא העדיפה לחבור אל חלוצי הארץ והצטרפה לקיבוץ יגור בו השתתפה בגידול תפוחי-אדמה.

המגע עם הקרקע תחת השמש היוקדת עורר בה תחושות עזות ולהט המחול באר בנישמתה.
אלזה שבה בהדרגה לעולם הריקוד והפעם הרחק מזרקורי הבמות של מרכזי התרבות העולמיים. היא השקיעה את מרצה בתלמידי המחול בעמק ויצרה עם המלחין יהודה שרת מחולות קבוצתיים לחגי ישראל ברוח התקופה. בשנת 1937 אספה כוח ושבה אל הופעות היחיד שבהן הצליחה על בימות העולם בנעוריה ונחלה אכזבה מרה. הביקורת הכירה בה כאומנית גדולה אך לא הייתה סבלנית כלפי שירתה באידיש. דובלון שנרדפה על ידי סדיסטים גרמניים בתקופת שילטון הנאצים בשל שורשיה היהודיים חשה ברגשות המרים העולים בה שוב ובכל זאת היא שבה אל קרשי הבמה. המחול הגדול לא נרמס על-ידי התפיסה הפרובינציאלית הקטנונית של קיטני הבנה. תפיסה שתמשיך ותשלוט לאורך כל תולדות הריקוד בישראל – גישה אנטי יצירתית הלוחמת בכל ביטוי מקורי, אחר, ייחודי ושונה – הוזכרה כבר בכתבה הראשונה בנושא זה על ‘ברוך אגדתי’. ‘קל יותר לקבל את המכוער מאת היפה’ (אלברכט דירר) צוטט שם והוזכר גם אורי קיסרי כדוגמא ראשונית ומייסד זרם זה של שונאי התרבות המקוריות, היופי והכוחמה של הריקוד בישראל. ב 1938 שבו כוחות המחול הבלתי נידלים לפעם ודובלון עלתה לירושלים ופתחה בה את בית המחול היחיד באותם ימים גם העבירה שיעורי מחול בבית הנציב העליון בהם לקחו חלק ילדים יהודיים וערבים במקביל המשיכה להופיעה בתוכניות מחול יחיד שיצרה.

בשנת 1947 שבה אלזה להופיעה באירופה. הביקורת התלהבה: ‘גופה מתנועע
במוסיקאליות, קולה יודע להתלונן ולנחם. דובלון רוקדת בתנועות רחבות היוצרות צורות קסומות’ והוסיפה כי מדובר לא רק ברקדנית אלא ברקדנית שהיא שחקנית של ממש (ציריך 47). דובלון שבה אל הקהל שלה והוא מצידו לא נותר אדיש והתאהב בה מחדש. ההצלחה האירה לה שוב פנים והיא הוזמנה לשוב ארצה כדי
להקים את המחלקה למחול באקדמיה הארצישראלית למוסיקה. עד 1952 עמדה בראש האקדמיה למחול אומנית גדולה באמת. בשנות החמישים דרך כוכבו של משה פלדנקרייז בארץ. בין תלמידיו נמנה גם ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. סקרנותה הבלתי נלאית של הרקדנית הגדולה לא נחה עד שמצאה את עצמה בין תלמידיו ויסודות חדשים של תנועה הובהרו לה. דובלון התגוררה במרכז ירושלים סמוך לאימקא והמשיכה ללמד בבית המחול שלה עד יומה האחרון.

רות האריס שהייתה בת זוגתו של סרג’ ליפאר – מגדולי רקדני הבלה רוס (דיאגילב) הגיע אל הג’אז בדרך הקשה.

האריס נולדה בברלין (1911) והשתלמה בילדותה בבאלט הקלאסי אצל אויגינה אדוארדובה שניהלה להקת באלט מצליחה. בסיור הלהקה לפאריס (1932) היא שימשה כסולנית והתקבלה ללהקתו של סרג ליפאר Lifar Serge . בעקבות הופעה של להקת קורט יוס עם ‘השולחן הירוק’ (יצירת מופט של המחול המודרני) בה היא צפתה והתפעמה ביקשה האריס להצטרף ללהקתו ומיד התקבלה. בלהקתו של קורט יוס לימדה האריס באלט קלאסי דבר שלא היה עד אז מקובל, מאחר שהרקדנים המודרניים התנגדו לאסכולה המסורתית.

עם עליית הנאצים בגרמניה גלתה האריס מארצה לפאריס ומשם לארה”ב. כספה אזל והיא נאלצה להופיע לפרנסתה במועדוני לילה. שם היא נחשפה, בעל כורחה למחול המיסחרי, לעולם הבידור גם לריקוד המכונה בפי הצעירים ג’אז. עם הקמת המדינה בחרה האריס לעלות ארצה והתקבלה בזרועות פתוחות על ידי הפרימה באלרינה מיה ארבטובה ושימשה כמורה בבית המחול שלה בתל-אביב. במקביל יצרה מחולות שהיוו את הבסיס למחולות הג’אז בארץ עבור הפקות תיאטרון.
בקאמרי היא יצרה עבור ההפקות: ‘הרפתקאה בקרקס’, באוהל: ‘חשמלית ושמה תשוקה’ ו’מתחת לגשר בתיאטרון חיפה: ‘המצוד המלכותי של השמש’ ובהבימה את
הלהיטים: ‘זעקי ארץ אהובה’ ו’אירמה לה דוס’. משהוקמה להקת בת-שבע מונתה האריס למנהלת החזרות של הלהקה וב 1971 התגלה בה כשרון חדש כשהופיע בתפקיד הראשי בסרט ‘לפני מחר’. בעקבות הצלחת הסרט הוצפה האריס בהזמנות לככב בסרטים נוספים. נראה היה שהיא מתחילה קרירה
שניה, מקבילה להצלחתה כרקדנית, אלא שמחלה קשה תקפה אותה וקטעה את החלום. האריס לא יכלה לקבלן.