רקדנים

פרימבלרינה ומורה דגולה הגברת אסילמראטוב  (Altynai Asylmuratova)  עומדת מזה שנה בראש הוגנובה של סנט פטרסבורג, להלן דבריה.

 אלטינאי אסילמראטוב (40) Altynai Asylmuratova שרקדה בחשובות שבלהקות הבאלט בעולם ואמרה בבישנות “לא נולדתי לוחמת “(1999 לסנט פטרסבורג טיימס) התמנתה לפני שנתיים (בינואר 2000) למנהלת האמנותית של אחד מבתי הספר החשובים בעולם אם לא החשוב שבם – האקדמיה לבאלט ואגנובה של סנט פטרסבורג (the Vaganova Ballet Academy in St .Petersburg)  לאחר שנתיים בתפקיד אלטינאי אסילמראטוב אומרת: “זהו תפקידי הקשה מכל התפקידים שמילאתי עד כה” .

הואגנובה והקירוב מעוררים סקרנות בלתי רגילה במערב מאחר שמוסדות מחול אלו הקפיצו את הבאלט קדימה, העשירו אותו ברעיונות אסתטיים מיוחדים והעבירו אותו מהמקום בו היה במשך חמש מאות שנים צרפתי רומנטי או מה שכונה בעל אופי, ליבתי למה שהיה באלט ניאו-קלאסי, אינדיבידואלי, מודרני ורוסי.

המהפכה הגדולה של הריקוד התקיימה בסנט פטרסבורג ולקחו בה חלק אישים שגדלו, התפתחו ויצרו בשני המוסדות האלו כיום הם נקראים הקירוב באלט והאקדמיה למחול ע”ש ואגנובה מה שמקשה לפעמים לזהותם עם תיאטרון מרינסקי המיתולוגי שבו הם פועלים כיום ובעבר פעלו בו גדולי היוצרים של הבאלט הרוסי מדיאגילב, צ’יקובסקי ועד ניז’ינסקי – פוקין, איבנוב, פרו ופטיפה. מוסדות אלו ניזונים זה מזה כבר למעלה ממאה שנים ומעוררים קנאה במורשת המפוארת שלהם.

ש: מהו סודם?

“ראשית כל המורשת המפוארת עצמה” אומרת אלטינאי אסילמראטוב ומוסיפה “מצד אחד הלהקה שלנו נהנית מאיכותם הגבוהה של בוגרי הוגנובה”. אך מצד שני “כוכבים רבים שבים אל בית הספר בתום קרירה זוהרת על הבמה. חזרה של

כוכבים אל הואגנובה מעשירה, את המורשת ומוסיפה על הקיים ידע עדכני ומאוד מודרני”.

יחד עם זאת עידן הטלוויזיה, האינטרנט והגלובליזציה מעוררים צעירים רבים לחשוב שהם יודעים גם דברים שמוריהם לא התנסו בהם. הם ממלאים עצמם בידע אך אינם מודעים לכך שהם עומסים על עצמם רק מאות פרטים חדשים אולי חלקם גם מודרניים ואוונגרדיים אבל אין להם תובנה או יכולת לשלבם במלאכת האמנות.

הפרטים לא מלמדים על שייכותם לשלם זה או אחר ואיסופם יוצר אנרכיה חדשה בלבול מחשבתי שעיקרו נראה כשבר רעיוני. בנוסף לכך חודרים לעולמה של האמנות ערכים חברתיים חדשים כגון פופולריות, רייטינג ומסחור. במערב נתקלים

במעורבות חזקה של הורים וזכויות תלמיד שפוגעות ברמת הלימודים האמנותיים וביכולת ההתעמקות בנושא שאותו באים התלמידים ללמוד כיצד לבטא. מורה דורשני יכול אפילו לעמוד לדיון ציבורי ולהסתכן בפיטורין.

Altynai Asylmuratova  of the Kirov Dance Company  and Jonathan Cope  of  the  Royal Ballet during morning class Royal Ballet School  London 17 February 1990.

 אלטינאי אסילמראטוב רואה הבדל גדול בין רקדני תקופתה והרקדנים הצעירים אותם היא מלמדת כיום. היא רואה את החשיפה המתמדת וההתפרצות של הרעיונות החוץ אמנותיים לבאלט “הצעירים של היום נהנים מחופש בלתי רגיל,

כמותו לא ידע הדור שלנו, לא היה עולה בדעתנו לדאוג כל כך לעצמנו” היא אומרת בעדינות ומוסיפה שיש לכך כמובן מחיר כבד.

ש: מהו?

אלטינאי אסילמראטוב רומזת על נושא האחריות ופריקת עול התלמיד, היוצר והכוריאוגרף “הצעירים פחות אחראיים, הם כאילו זורקים מעצמם את עול האחריות – דבר שלא היה עולה על הדעת בדורנו”.

שינוי נוסף שבולט קשור במצב הכלכלי ובתעסוקה. “עשרות להקות באלט נסגרות כיום במדינות חבר העמים וקשה לנו לכוון ולסייע לרקדנים למצוא עבודה משסיימו את לימודיהם בואגנובה” היא אומרת ומוסיפה רמזים לגבי הפחד שיוצר צורך של חלקים מהאוכלוסיה הצעירה לחפש דרכים בתחום המסחר האמנותי, הבידור הזול וההמוניות. נראה שהיא מבינה את הצורך הפשוט להתפרנס ובכל מחיר.

: “בתקופתי לא היה שום סיכון כלכלי, כל רקדן שסיים את הואגנובה מצא עבודה ולא הייתה אבטלה בתחום זה”.

כשאנו מדברים על המחול הרוסי אנו מדברים על האסתטיקה של פוקין-דיאגילב-ניז’ינסקי, חיפוש מתמיד לביטוי הרגש . וכשמדובר בריקוד רוסי מדובר ברגש של הרקדן אבל גם ברגש של הריקוד עצמו. דרישה לביטוי הצד המיוחד של היוצר נקראה אז “האינדיבידואציה” חלק מהתפיסה הזו הייתה מלחמה בחיקוי בהתרפסות אחר תרבות אחרת בעיקר אחר תרבות כובשת של מעצמה או של יוצר רב השפעה. השלישייה הרוסית: דיאגילב-פוקין-ניז’ינסקי בהחלט הקפיצה את המחשבה של הריקוד הצרפתי כמאתיים שנים קדימה אל האינדיבידואציה. תהליך שבבת אחת נעצר ונישבר לרסיסים תחת הכיבוש הקומוניסטי.

בתמונה: Irek Mukhamedov and Altynai Asylmuratova

 נושא זה הוא יסודה של המצוקה האמנותית ברוסיה ומענינת לכן, השאלה שגאלינה סטולינובה (Galina Stolyarova) כתבת הטימס של מוסקבה, המתגוררת בבירה הרוסית העמידה לפני אלטינאי אסילמראטוב (לפני חודשיים כשראיינה

אותה לעיתון) מענינת אותי במיוחד, שאלה זו נוגעת לדעתי בלבו של הכאב של הרקדן הרוסי משום שלפני תשעים שנים בלבד הכוריאוגרפים הרוסים לא רק שהובילו את עולם הבאלט, אלא גם יצרו אותו למען רקדניו הרוסיים ותיאמו את רעיונותיו עם אישיותם של כוכביו.

איך את מסבירה את החוסר בדור החדש בכוריאוגרפים רוסיים?

אלטינאי אסילמראטוב מודה שקשה להשיב על כך, “נראה לי שנפילתו של מסך הברזל קשורה לכאן. ביום בהיר אחד נפל מסך הברזל. ואנו פשוט עמדנו מול תהפוכות הריקוד שהתרחשו במערב ומצאנו את עצמנו בתוך מבוכה, פחד ואי ודאות.

אני מניחה שכוריאוגרפים שלנו ניסו ובצורה לא מודעת לחקות את הכוריאוגרפים המערביים במקום לבטא את עצמם”.

מאחר שתופעה זו שכיחה גם במחול השלטוני בישראל אין אנו משוכנעים שכל הפתרון נמצא בתופעת מסך הברזל כי בישראל אין מסך ברזל אלא אם כן פקידי השילטון הם בחזקת מסך ברזל בכל אופן ההשוואה ממש לא דומה אבל התופעה זהה

בישראל פשוט אין ייחודיות במחול אלא במקרים בודדים וכולם נמצאים מחוץ לפעלתנותו האינטנסיבית של מסך המחול השלטוני) המכונה בפי כל מחול עכשווי(. מכל מקום ומאחר שהמחול הרוסי התפתח הודות לרעיון הייחודיות נראה שזו הזדמנות לדון גם במצבו של רעיון זה כיום ברוסיה. ואלטינאי אסילמראטוב, כיאה לאשת רוח גדולה, כנה ונועזת – בהחלט לא מתחמקת

ממנה אל המבוכה ועונה בבהירות על נושא זה ואומרת “חיקוי שבא בתערובת של חוסר ייחודיות הוא אסון”.

לאחר רגע היא מוסיפה נימה אופטימית יותר “מובן שכיום מתחילים לגלות  אצלנו יוצרים חדשים, שהרי דבר זה לא יכול להימשך לנצח.” (מיום ה 30 בנובמבר 2001 ).

16 שנים דוממת ההתפתחות האינדיבידואלית בישראל, זמן שהוא לחיי רקדן נצח ואם נקח בחשבון שקדמה לה כניאה מוחלטת של כ 15 שנים נוספות למורשתה של גראהם, הרי שהתופעה ממש מדירה את השינה מעיני אמני הריקוד הישראלי, אך עתה נמשיך לדון בעיקר דאגתה של אלטינאי אסילמראטוב והיא כך נראה נתונה להתפתחות הבאלט ברוסיה ועתידו נוכח המצב הכלכלי “הממשלה טרודה בארגון מזון לתושבים”, אומרת מנהלת הואגנובה “עלינו לדאוג לשמירה על איכות אמנותנו” היא מוסיפה דרישה חד משמעית ואומרת שאסור להפוך את הריקוד למסחרי “המסחור דוחה את היצירה האמנותית. מה שהפך את הבאלט הרוסי לחשוב כל כך ומיוחד היה קשור תמיד ביכולת הביטוי של הרקדן אם זה מבחינת הרגש, הדרמה או התובנה המוזיקאלית. המסחור תמיד פוגע בצד זה ומדגיש את התחום הפיזי, הטכני – אנו חייבים להתגייס כדי לשמור על איכותו של הריקוד הרוסי גם במצב כלכלי קשה זה.”.

באגם הברבורים על-פי תפיסטו של הכו’ הרוסי רולן פטי

אלטינאי אסילמראטוב – ההתחלה

בגיל 10 החלה אלטינאי אסילמראטוב ילידת קזחטאן (Kazakstan 1961) לרקוד בואגנובה ולמרות התנגדותה של אמה שרצתה לראות בה פסנתרנית.

בשנת 1978 נכנסה אלטינאי אסילמראטוב ללהקת המחול הנודעת – הקירוב באלט – שבמרינסקי תיאטר. “הפחדים הציפו אותי” מודה הכוכבת שחשבה בתחילה פשוט לברוח משם אבל עד מהרה מצאה עצמה דווקא רוקדת את התפקיד הדורשני  אודט-אודיל מאגם הברבורים כתפקיד הסולו הראשון שלה.

בתוך חמש שנים מאז נכנסה ללהקה (1983) קיבלה אלטינאי אסילמראטוב את אות הכבוד הגבוהה ביותר לריקוד במדינה הסוביטית.

בתקופת הפרסטרויקה יצאה אלטינאי אסילמראטוב , בהזמנת ברישניקוב (Baryshnikov Mikhail) לניו-יורק והחלה מתמודדת עם עולם הבאלט המודרני.

באותה תקופה היא החלה לחפש את מה שהיא מכנה : “my choreographer” בין התפקידים המרכזיים שרקדה בתקופה זו היו “מאנון” מאת קנט מקמילן ו חודש בכפר “Month in the Country  “A מאת פרדריק אשטון.

“רקדנית יכולה להרשות לעצמה, בתקופתנו להיות מרוצה, כשהיא מוצאת תפקיד שמדבר אליה או שהוא מתאים בצורה יוצאת דופן לאישיותה.” אלטינאי אסילמראטוב מחפשת את הכ’ שלה אותה אישיות שהייתה לניז’ינסקי או לאנה פבלובה שיצרה מחולות שלקחו בחשבון שהם אמורים להרקד על-ידם. מכל מקום המוסד שהיא עומדת בראשו מחנך כידוע רק רקדנים.

עד לשנת 1991 הואגנובה שאבה אליה כשרונות מכל מרחב ברית המועצות. ונראה שמאגר זה התדלדל מאז. “אכן, ישנו שינוי” היא אומרת, “כיום עיקר התלמידים שלנו באים מרוסיה” אלטינאי אסילמראטוב מסבירה את השינוי בכך שבתקופה הסובייטית כל הוצאות התלמיד בואגנובה כללו שכר לימוד, לינה וכלכלה ולא היו על חשבון הורי התלמידים. “כיום כל התלמידים שאינם מוגדרים כרוסים חייבים לשאת בהוצאות הלימודים. המקסימום שאנו יכולים לעשות”, אומרת מי שבעצמה באה מחוץ לרוסיה, “למען סטודנטים אלו זה למצוא דרך להקל עליהם או לתת להם הנחות”. הנחמה הגדולה של מנהלת המוסד בתחום זה הוא מאגר התלמידים שגדל באמצעות בתי הספר הגדולים של המערב. כשבית ספר כזה ממליץ לנו לקבל תלמיד מאירופה או מארה”ב אנו עושים הכל כדי למצוא לו מקום.” אחד ממאגרי התלמידים הללו היה אמור לקום בישראל ולפעול בירושלים. התוכנית הייתה לאפשר לתלמידים ללמוד את שנתם האחרונה בסנט פטרסבורג, אך כידוע משרד החינוך של ישראל לא מצא דרך לאפשר לואגנובה לקום בירושלים וקבר את הדיון בועדה שאליה היזמים של הואגנובה בירושלים, אריאלה זאבי וכותב שורות אלו, ביקשו מנילי כהן לזמנם – אך הם לא הוזמנו אליה והפרויקט שנפל, קיבל המלצה ממשרד התרבות של ישראל שהרקדן הישראלי יממן את הפרויקט מכיסו הפרטי. ראוי לציין שאת סניף הואגנובה בושינגטון מממנת אחת המשפחות העשירות בארה”ב.

מסך הברזל פגע בעבר בקירוב באלט ורקדנים ערקו מהלהקה בזה אחר זה למערב.

האם המצב הכלכלי פוגע בואגנובה בצורה דומה?

ת: “המורים לא עורקים למערב, מובן שאיננו יכולים להציע למורה שלנו תנאי שכר שיכול להציע לו מוסד אירופאי וזה מקשה, אך אין לי כל טענות כלפי אישים שמוצאים מקומות עבודה במערב.”

סר פרדריק אשטון (Frederick Ashton) מגדולי הכוריאוגרפים שפעל במאה ה- 20 והיה כוריאוגרף נערץ ונחשב לאחד מהיוצרים הגדולים. ביצירתו ניכרת רכות, זרימה, ליריות, אצילות ומוזיקאליות גבוהה. ככל אמן גדול בן רשימת מוריו נמנים גדולי האומנים של זמנו וביניהם מארי ראמבר (רמבם) Rambert תלמידתו של ז’אק דלקרוז ניקולס ליגט Legat וסולני להקתו של דיאגיליב ברוניסלאבה ניז’ינסקי Nijinska ולאוניד פדרוביץ מסין Massine. אשטון נולד בגואבקיל Guayvaquil אקוואדור (מרכז אמריקה ב – 1904) והתחנך בפרו הוא לא התעניין כלל בבאלט.

נקודת המפנה של אשטון חייו התחוללה בהיותו בן 13 ב – 1917 כשהלך לראות
הופעת באלט עם אנה פבלובה שהתקימה בלימה (פרו). פבלובה עוררה בו רושם כה גדול עד שהחליט לעסוק בעצמו באומנות הריקוד ובהיותו בן 16 ב 1920 גם יצא ללמוד באלט בלונדון. תחילה למד אצל מארי רמבר שזיהתה בו כשרונות יוצאי דופן וטיפחה אותם. אצל רמבר הוא קיבל יסודות מוזיקאליים רציניים שבלטו מאוחר יותר ביצירותיו. בהיותו בן 22 (ב 1926 ולאחר שהחל ללמוד אצל מארי רמבר) יצר בעידודה את הבאלט הראשון שלו הוא ה’טרגדיה של אופנה’ Fashion of Tragedy The בהמשך הוא יצר להקת מחול משל עצמו ‘מועדון הבאלט’ Balle Club t לימים להקת רמבר הנודעת Ballet Rambert . בשנים – 1928 רקד פרדריק אשטון בלהקת אידה רובינשטיין בפריז Ida
company s’Rubinstein אז פגש את מסין וברוניסלאבה ניז’ינסקי Bronislava
Nijinska שהיו למוריו הבאים.

 ב 29 אשטון חזר לרקוד בלהקת רמבר. ובעידודן של ברוניסלאבה ניז’ינסקי  ומרי
רמבר יצר את יצירתו השניה ה’סויטה הקפריולית’ (Capriol Suite) 1930 . ב 1933 התקבל אשטון כרקדן ראשי ל’ויק – וולס’ Wells – Vic לימים ה
Sadler’s Wells  ואח”כ הפכה הלהקה לרויאל באלט (1956) המפורסם. אשטון התפרסם בלהקה כסולן בתפקיד קרבוז Carabosse מ’היפיפיה הנרדמת’ Sleeping Beauty  והרשים גם בבאלט ‘ציפור האש’ למוזיקה מאת סטרוינסקי.
ב 1935 פרדריק אשטון נתמנה לכוריאוגרף ראשי של ‘ויק ווילס באלט’ (לימים ‘סנדלרס וולס’ ולהקת הרויאל באלט). ב 1952 הוא קודם בלהקה זו לדרגת סגן מנהל הלהקה והחל מ 1970 – 1963 עמד בראש הלהקה. בתקופה זו יצר עבור רודולף נורייב (הרקדן הסובייטי הגדול) ומרגוט פונטיין את ‘מרגרט וארמנד’ (1963 (Marguerite and Armand   , מונוטונס -1965 (Monotones) ואת ‘וריציות אניגמה’ 1968 (Enigma Variations ). ב 1939 יצר אשטון את הסולו המרשים שלו עבור הרקדן הבריטי לין סיימור
Lynn Seymour.

במשך שנים יצר עבור הרקדנית פונטיין ובין השניים צמח שיתוף פעולה נדיר שהיה לאחד הגורמים המרכזיים להתפתחות הקרירה המטאורית של פונטיין. לקראת סוף הקרירה שלו הוא התמקד גם ברקדנים חדשים, צעירים ומאוד מוכשרים אתם מצא שפה משותפת ביניהם: לין סיימור Seymour שהוזכר למעלה, אנטוני דאוול Anthony Dowell  גם אנטואנט סיבלי
Antoinette Sibley  ונדיה נרניה Nadia Nernia . הקרירה הכוריאוגרפית של אשטון נסקה והוא שימש ככוריאוגרף אורח במיטב להקות הבאלט בעולם: באלה רוס דה מונטה קארלו, בי אס דה פאריז, רויאל דניש באלט ובאלט לה סקאלה. כמו כן הוא יצר את הכוריאוגרפיה לסרט ‘סיפורי הופמן’ בכיכובו של ליאוניד מסין (1950) ן’סיפורי ביסטריס’. ב 1970 פרש אשטון מניהול הלהקה והחל משנת 71 פעל ככוריאוגרף עצמאי (פרילנס) ברויאל באלט. הוא נפטר בשנתו בגיל 83.

יצירותיו של פרדריק אשטון

BALLETS BY FREDERICK ASHTON
(A Tragedy of Fashion) 1926
(Regatta) 1931
(Mercury) 1931
(The Lady of Shalott) 1931
(The Rio Grande) 1931
(Fa?ade) 1931
(Les Rendezvous) 1933
(Le Baiser de la Fee) 1935
(Apparitions) 1936
(Nocturne) 1936
(Les Patineurs) 1937
(Horoscope) 1938
(Harlequin in the Street) 1938
(Dante Sonata) 1940
(The Wise Virgins) 1940
(The Wanderer) 1941
(The Quest) 1943
(Symphonic Variations) 1946
(Scenes de Ballet) 1948
(Cinderella) 1948
(Don Juan) 1948
(Illuminations) 1950
(Daphnis and Chloe) 1951
(Tiresias) 1951
(Sylvia) 1952
(Homage to the Queen) 1953
(La P?ri) 1956
(Birthday Offering) 1956
(La Valse) 1958
(Ondine) 1958
(Sc?ne d’amour) from Raymonda) (1959
(La Fille mal gard?e) 1960
(The Two Pigeons) 1961
(Marguerite and Armand) 1963
(The Dream) 1964
(Monotones) 1965
(Monotones II) 1966
(Sinfonietta) 1967
(Jazz Calendar) 1968
(Enigma Variations) 1968
(Lament of the Waves) 1970
(Meditation from Tha?s) 1971
(Siesta) 1972
(The Walk to the Paradise Garden) 1972
(Five Brahms Waltzes in the Manner of lsadora Duncan) 1976
(A Month in the Country) 1976
(Varii Capricii) 1983
(La Chatte Metamorphos?e en Femmo) 1985
(Fanfare for Elizabeth) 1986

CHOREOGRAPHY FOR OPERAS
(Four Saints in Three Acts) 1934
(The Fairy Queen) 1946
(Manon) 1947
(Orpheus) 1953

MOVIES
(Tales of Hoffmann) 1951
(The Tales of Beatrix Potter) 1971

WORKS ABOUT FREDERICK ASHTON

(Frederick Ashton and His Ballets by David Vaughan) 1977
(Secret Muses – The Life of Frederick Ashton by Julie Kavanagh) 1997

היא רקדנית גדולה, הקפיצה שלה יוצאת דופן, מרשימה, כריזמטית ונחשבת מזה שש שנים לכשרון הגדול של מוסקבה. גדולי הכוריאוגרפים בני זמננו רטמנסקי (Ratmansky) לקוטה (Lacotte) ופקליטארו (Poklitaru ) יצרו תפקידים מובילים עבורה. היא בהחלט כוכבת וקוראים לה אלכסנדרובה – אפשר לומר ש”כולם” עבדו איתה על תפקידיהם הגדולים ואם יצרו אותם
לאחרות, שבו לעבוד איתה כשהחלה לככב בהם. כיום מריה אלכסנדרובה היא הסולנית המובילה במסע הופעותיו של הבולשוי
בלונדון בימים אלו וגם במערב מגלים אותה. קיטרי בתפקיד המוביל ב”דון קישוט” ושני קטעי סולו מבת-פרעה הם שפתחו את
הדלתות בפני הפרימבלרינה המובילה כיום. הקהל נישבע בקסמיה ואלפים מרוכשי הכרטיסים בלונדון וקודם לכן בפריז הפכו למעריציה.

כמו בסיפורה של הכוכבת הישראלית אנא משינסקי גם האם של מריה חלמה שהבת שלה תהיה פרימבלרינה – חלום שהוגשם במלואו. גם כאן, למרבה המזל החלומות השתלבו זה בזה – זה של האם וזה של הבת. תחילתה של ההצטלבות החלומית בתוכנית טלוויזיה שהציגה את בית המחול הנודע וגנובה (the Vaganova School) – סניף של הוגנובה היה אמור להיפתח
בירושלים ונדחה על-ידי פקידי המחול המקומיים בטענה שדי במחלקה למחול קלאסי שבאקדמיה… מריה חשבה אחרת והחלום החל מתגבש ומתלהט ובשנת 1988 פסעה אל הסטודיו המקצועי ביותר במוסקבה בית הספר לכוריאוגרפיה הוא בית הספר הנודע לריקוד של הבולשוי (the Moskow coreographic Academ)

כשכיבה בתפקיד המוביל Aspicia – בבאלט בת-פרעה המשמשת לפנטזיה של לורד ווילסון – תייר נמלט מסופה אל מחסה בו נמצא קברה של בת פרעה – גילה אותה פיר לקוטה (Pierre Lacotte) שחיבר את התפקיד במקור עבור נינה אננישבילי.
כידוע לקוטה הוא משחזר הבאלט “בת-פרעה” (La Fille du Pharaon ) ששב ומועלה על-ידי הבולשוי. הבאלט “בת-פרעה” נוצר במקורו על-ידי פטיפה בשנת 1862 כשמלאו לו 44 שנים. בת-פרעה הוא הבאלט הראשון שפטיפה יצר עבור הבולשוי, המתגאה להופיע בו עד היום, תחת שחזורו של לקוטה. לקראת המסע הנודע של לקוטה לפריז הוא שב והעלה אותו כשהוא עובד צמוד עם אלכסנדרובה. בימים אלו היא רוקדת את הקטע: Ramse – תפקיד השפחה שבבאלט ואוהבת אותו “הוא מאפשר לי להתמודד עם נערה חופשיה הפועלת על-פי רצונה, היא לא עוד אישה שמרצה אחרים”. אומרת הכוכבת. בתפקיד זה כיכבה לראשונה במאי 2000 כששוחזר באלט על-ידי לקוטה עבור הבולשוי.

על הבאלט עצמו היא אומרת שהוא ריקוד נפלא, מאוד מרשים. המורה שהשפיע עליה רבות היא גוליקובה ( Tatiana Golikova). שעוזרת לה בכל התפקידים גם כיום: “היא הכשירה אותי להתעלות מעל לליקויי ולהדגיש את הצדדים החזקים שלי” מסבירה אלכסנדרובה. בימים אלו היא נמצאת בחזרות על תפקיד חלומותיה Odile/Odette מתוך “אגם הברבורים” זאת למרות שההנהלה מתנגדת לכיכובה ב”תפקידים הקלאסיים” .היא נאבקת בימים אלו על הזכות להציג את הפרשנות שלה לתפקיד על הבמה. הוידאו שבו היא מככבת ביצירתו של בלנשין “C in Symphony” מרשים ביותר.

ש: “בלנשין נחשב בארה”ב לכוריאוגרף מאוד מוזיקאלי, בעוד שהכוריאוגרף המוזיקאלי באמת הוא פרו. מאחר שרקדת עבודות של פרו וכמובן של פטיפה שגם הוא מוזיקאלי איך את מסתדרת עם בלנשין?
מריה אלכסנדרובה: “בלנשין, לפחות כאן בתמונה השלישית וגם בפה-דה-דה, מואר, עליז ומאוד אופטימי וזה מאוד חשוב לי ומדבר אלי”.

ש: מי הרקדן שאיתו את אוהבת לרקוד?
מריה אלכסנדרובה: ניקולאי צ’יצקרידזה (Nikolai Tsiskaridze). רקדתי איתו בסימפונה ב C. זה היה חויתי ותומך, כמובן שישנם הרבה רקדנים שאני נהנת לככב לצידם בבולשוי, אחרי הכל כולם ברמה כל כך גבוהה, ובכל זאת כשצ’יצקרידזה נפצע ולא יכולתי לככב לציידו בסימפוניה זה היה כואב ומאכזב”.

ש: משנפצע עם מי רקדת?
מריה אלכסנדרובה: עם אלכסנדר ורובייב Alexander Vorbeiev – ואני מקוה לחזור לככב בתפקיד עם הקודם.
היא אוהבת לככב בתפקיד Aegina מתוך ספרטקוס, תפקיד שטרם הופיעה בו מחוץ למוסקבה.

 מריה אלכסנדרובה נולדה במוסקה בשנת 1978 וסיימה את בית הספר לריקוד המזוה עם הבולשוי (the Moscoe Academic School of Coreoagraphy) בשנת 1978. מיד עם סיום לימודיה הוזמנה אל להקת הבולשוי כאן עבדה עם המאסטרו שלה פרופ’ גוליקובה (Tatiana Golikova). היא נחשבת לרקדנית בעלת יכולת טכנית מושלמת ובלתי רגילה, קוי תנועתה נקיים ושקופים כיהלום וכשרונה בולט לכל עין. היא כיכבה בג’יזל, בת-פרעה, דון קישוט, פנטזיה על נושא של קזנובה,
הבידרה, סימפוניה בסי, שופינינה ורומאו ויוליה. במדלית הזהב היוקרתית של התחרות לבאלט במוסקבה זכתה מריה אלכסנדרובה בשנת 1997.

“כל חיי עברו בבאלט, הערב אהיה שיפחה במצרים העתיקה, מחר מלכה שחייה במאה ה – 18, בעוד כמה ימים נערה מודרנית בת המאה העשרים שחיה באמריקה ושוב אעבור תקופה הפעם אל הרומנטיקה של איטליה האגדית – איזו עוד נערה מהמאה ה – 21 יכולה להרשות לעצמה לעבור כך ממאה אחת למאה אחרת?! מסיימת הכוכבת בסימן שאלה מחויך בטרם תשוב אל מלאכתה הבאלט האהוב כל כך עליה.

רוברט פרקר Robert Parker הוא רקדן – שחקן, יש לו יכולת ביטוי מדהימה, רקדן שמשאיר עליך רושם אדיר. ללא ספק מי שצופה בו רוצה רק לחזות באמנותו עוד ועוד. בשנת 1999 הוכרז כוכב ומאז הוא רק מדהים, גדול הכשרונות הגבריים של העת החדשה והרקדן הגדול ביותר של הברמינגהם באלט. מופע הפתיחה של ה – Royal Opera House בטלויזיה עורר את תדהמת הקהל ואת תודעת שמו בציבור הרחב. הוא גבוה, יפה להפליא וגופו החטוב בעל פרופורציות מעוררות תאוה, כשהוא רוקד את הבאלטים של דוד בינטלי (David Bintley) הוא נראה נוח, משל היה בביתו שלו.

הבאלט הדורשני של דוד בינטלי, מתאר את דמותו של המלט לשקספיר (Suite Shakespeare) נכתב במיוחד עבורו. כאן מתפרצת האנרגיה המחולית שלו לשיא שטרם נראה כדוגמתו – רקדן אינטנסיבי – טיפון רוקד.

היכולת שלו לתקוף בעוצמה ולהישאר בשליטה, צמוד למוזיקה ולביטוי האישי הפכה אותו לרקדן נדרש לתפקידים מודרניים בין הבולטים בתחום זה ” The Two Pegions” לאשטון שראינו באחרונה בביצועו המרגש ויותר מכל בולטת עוצמתו בבחירתו של הובסון ( Choice s’Hobson (Mossop Will . “מאוד מחניף לי שבינטלי בחר בי לתפקיד, אחרי הכל זה הבאלט הגדול שלו,
אולי הגדול ביותר שכתב עד כה” מצתנע הכוכב.

ש: כיצד החלה הקרירה שלך?

רוברט פרקר: “כשהייתי בן 7 שנים לקחו אותי שתי אחיותי הרוקדות איתן לשיעור באלט, טעם האמנות חדרה אלי לאט. בהמשך עברתי אודישן לבית המחול “the Whitwe Lodge of the Royal Ballet School”. הקפדתי על עבודתי שם. עליתי בהדרגה בסולם, עברתי מכיתה לכיתה כנדרש ולבסוף התקבלתי ל the Bermingham royal Ballet

התפקיד ששינה את פני הקרירה שלו ללא ספק היה the Second Seminerian. באותה תקופה בינטלי יצר בברמינגהאם את הבאלט הראשון שלו “כרמינה בוראנה” וחיבר בתוכו את the Second Seminerian עבור פרקר. פרקר עבד עימו ובין השניים נוצרה כימיה מאוד עמוקה. מאז השניים עובדים ביחד ומובילים זה את זה אל הפיסגה. על תפקיד זה הוא אומר שהוא תפקיד בעל עוצמה ריגשית אדירה למרות היותו בעצם מופשט. “התפקיד מאפשר את העוצמה הריגשית ואני פשוט נהנה לרקוד אותו”. הוא אוהב במיוחד לרקוד לצד Ambra Vallo “כי היא רקדנית גדולה”.

ש: רקדן אהוב?
רוברט פרקר: ” Michael O’Hare, הוא האמן שאני אוהב כי הוא לא סתם עוד רקדן בעל גוף רוקד הוא בעצם שחקן אבל שחקן שרוקד. קשה להאמין שמה שאתה רואה מתרחש באמת. הוא נראה כאילו הכל קורה אצלו באופן ספונטני.” לאחרונה עבר קורס צלילה, הוא אוהב שחיה ובין תחביביו גלישה על צוקים וטיפוס הרים. תחביב נוסף טיסה… הוא מרבה להשתתף בשיעורי משחק וחושב שכל רקדן שרוצה להצליח צריך להתנסות בשיעורי משחק. בהחלט קשה להאמין שבתחילת דרכו הכל אמרו לו ש”אין לו גוף של רקדן” ושרגליו נוקשות מדי.

“אם אני לא מתנדנד ביציאה מהתיאטרון לאחר הופעה או חש סחרחורת זו לא הייתה הופעה שלי. כשאני על הבמה אני נותן כל צורה של אנרגיה שיש בי”. אומר הרקדן שמעיד על עצמו “אני תמיד רעב לעוד ומעולם לא מתעיף.”

יוני 2004

 

קישורים

Birmingham Royal Ballet Official Website

Ballet.co.uk various reviews on Robert and BRB

 

 

Robert Parker

Born in Hull, Robert Parker trained at the Royal Ballet School and joined BRB in 1994. He received early acclaim when he danced the Second Seminarian in Carmina burana at the Royal Opera House in 1996. His charismatic stage presence and energy have led David Bintley to create a number of roles on him, including the Sailor in The Nutcracker Sweeties, Hamlet in The Shakespeare Suite, and most recently Arthur and Mordred in Arthur. Robert has also excelled in such varied repertory as the Young Man in The Two Pigeons, Siegfried in Swan Lake, the Hoofer in Slaughter on Tenth Avenue, and In the Upper Room. Robert was promoted to Principal in 1999.

Repertory: Romeo and Juliet (Romeo), Giselle (Albrecht), Nutcracker (Prince), La Fille mal gard?e (Colas), Edward II (Edward, Gaveston), Carmina burana (Second Seminarian), Song of the Earth (Messenger of Death), The Two Pigeons (Young Man), Prodigal Son (title role), Hobsons Choice (Will Mossop, Fred Beenstock), Elite Syncopations (Friday Night), Four Temperaments (Melancholic Variation), Slaughter on Tenth Avenue (Hoofer), Choros (Pyrrhic), Five Tangos (leading role), The Seasons (Spring, Autumn), In the Upper Room, The Dance House, Spring Waters pas de deux, Voices of Spring, and Tombeaux, Sc?nes de ballet (leading role), Copp?lia (Franz), Swan Lake (Siegfried), Far from the Madding Crowd (Oak), Fancy Free and Western Symphony (Fourth Movement).

Created roles: Nutcracker Sweeties (Sailor), Sanctum, Protecting Veil, Powder, The Shakespeare Suite (Hamlet), title role and Mordred in Arthur.

Awards: nominated (2001) for an Olivier Award and a Critics Circle Award.

Guest appearances: The Royal Ballet

אלינה פיצ’רסקי היא ישירה, מדברת מהבטן, כולה עצמה ולהט סוחפים. היא רקדנית הפורצת דרך בהבאת המחול הישראלי היונק השראתו מהמזרח. תמר טל יצאה לראיין אותה עם צאת המופע השלישי אותו היא מעלה: “געגועים ללולו”. בהחלט
האישה שהביאה את הריקוד המזרחי לתודעת הקהל כאמנות בפני עצמה. השנה יצא לדרך מחזור א’ של לימודים לקראת תעודה רשמית של מכון וינגייט למורים למחול מזרחי. ובאמת למה לא?! הרי תעודה למורים לבלט, מודרני, ג’אז וכו’ הם דבר שבשגרה, העובדה שרק השנה, לראשונה, ניתן ללמוד באופן מסודר את הוראת הריקוד המזרחי, מספרת את סיפורו של המחול המזרחי בארץ. אלינה היא חלוצה אידיאליסטית. היא שהעלתה את המחול המזרחי לבמה אמנותית, ועוד יותר מכך הצליחה לחדור ללב ליבו של המיינסטרים, ועכשיו היא קובעת עובדות חדשות, זהו מחול שיש ללמדו באופן רשמי, בממסד אקדמי.

במסגרת תכנית הלימודים השנתית אותה הקימה ובנתה אלינה, לומדים מזרחנות, אנטומיה, פיסיולוגיה, פסיכולוגיה, סגנונות מעשיים בריקוד, תולדות המוסיקה הערבית, תיפוף של מקצבים בסיסיים, מתודיקה, כוריאוגרפיה ועוד. התכנית עשירה, מצוידת במיטב המורים, כל אחד בתחומו. לתכנית מתקבלים בעלי ניסיון בריקוד לאחר מבחני קבלה. במקביל מלמדת אלינה ריקודי בטן בווינגייט במסגרת קורסים הפתוחים לקהל הרחב. הרעיון מאחורי היוזמה היא לקבוע עובדות בשטח. היום כל מי שיודעת קצת להזיז אגן פותחת קבוצה. הבעייתיות בכך מסבירה אלינה, היא שאפשר ממש לעשות נזקים גופניים ונפשיים. בית הספר הוא מענה, הוא חשוב ככתובת, ויותר מכך הוא חשוב ליצירת רף חדש למורים למזרחי. הריקוד חייב להילמד ביחד עם התרבות ממנו צמח והמוסיקה עליו הוא מושתת, ובית הספר מצייד את תלמידיו בכלים אלו.

אלינה היא בחורה קטנה, יפהפיה, בעלת קסם אישי כובש ועצמה פנימית. ואני רק יושבת מולה ותוהה איך מצליחה כזאת קטנה להזיז הרים כל כך גדולים. היא מורה נערצת על ידי תלמידיה, המקימה של בית ספר למורים לריקודי בטן ותרבות מזרחית ראשון מסוגו בארץ, היא יוצרת ומחדשת בתחום המחול, רקדנית עצמתית על הבמה, היא המפיקה, הכוריאוגרפית והרקדנית של הופעותיה, ו”אפילו” אומרת לי “אני מסתובבת עם כרטיסים בכיסים, את קולטת?!” כאשר אני שואלת כיצד היא מצליחה לעשות הכל, עונה אלינה שזה חזק ממנה, לאזם בערבית, מוכרח, חייב. במפגש עם רקדנית מחול מזרחי מצליחה, אשר חדרה למיינסטרים ומעלה את הופעותיה בתיאטראות המקצועיים של ישראל, קשה שלא לתהות על הקשר שבין מוצאה הרוסי לחיבורה העמוק לתרבות המזרחית. אלינה כלל לא רואה בעיה עם השניים. החיבור שלה עם התרבות העשירה לא קשור במטען מבית, חינוך או חשיפה לתרבות באופן מיוחד. החיבור הוא אישי, אלינה-מזרח. המזרח הוא הרגש, האמיתיות, האופן הישיר שבו הרגש יוצא מהבטן שלה ונכנס אל הבטן של האחר. אולי דווקא בגלל שהיא מגיעה לעולם זה נקיה ממטענים של מסורת, דימוי, העדפות אלו ואחרות, ניתן לה דרור לביטויה האישי. אלינה לא רואה עצמה מחויבת להישאר בכללי התנועה של ריקודי הבטן, כפי שקורה פעמים רבות אצל רקדניות ממוצא מזרחי שהתחנכו על ברכי המוסיקה והתנועות המסורתיות. עבורה אלו הם מכשיר להבעה אישית. היא חסידה גדולה של האינדיווידואליזם, האינטרפטציה, או יותר מכך החוויה האישית והבעתה בריקוד.
הטכניקה היא אחת, ברורה, מדויקת, אבל מרגע שנלמדה היא כבר כלי לשימושה של הרקדנית באופן עצמאי.

העובדה שהמחול המזרחי כל כך ישיר, פתוח ללא מעצורים ומבוסס על תנועות והחזקת גוף הנובעים ממקום רגשי, היא זאת שיוצרת את ההזדהות העמוקה של אלינה עם המחול כתפיסת עולם. אלינה מספרת שהיא שומעת המון מוסיקה ערבית, אום כלת’ום, “יש משהו ברבעי טונים האלו שנכנס ישר פנימה”. מבחינתה הכל מתחיל ונגמר בחוויה, וזו יכולה להיות תוצאה של מראה עיניים, שמיעה או רעיון, אבל החוויה היא שתייצר את המוצר, הריקוד.
ש: איך את בוחרת בגד?
אלינה: “התלבושת תמיד נתפרת לפי מידה”. בדרך כלל זה הולך כך: היא מסתובבת בנחלת בנימין ופתאום רואה בד שמוצא כן בעיניה. מיד מרימה טלפון לאסי חסקל. “ראיתי בד…כמה לקנות?”… “עוד פעם פרחים?”. אסי הוא אמן כשלעצמו בעיצוב תלבושות. כשמנסה אלינה להסביר לו מה היא רוצה הוא תמיד יפסיק אותה ויגיד “טוב טוב אני יודע בדיוק מה את צריכה”, והוא באמת יודע.

במסגרת עבודת התזה לתואר השני בטיפול בתנועה, עסקה אלינה בארכיטיפ הנשי. התפיסה כולה לקוחה מהפסיכולוגיה של ק. ג. יונג אשר ביסס את המניעים האנושיים על הארכיטיפ, המבנה הנפשי המניע את התת מודע. הארכיטיפ הנשי מורכב מארבעה טיפוסים עיקרים: האישה האימהית, האישה הפראית, האישה הציידת לוחמת (אמזונה), ואשת האהוב. לפי שיטת הטיפול אותה פיתחה אלינה, כאשר נותנים מקום לביטוי של כל אחד מהפנים הללו, הופכת האישה לאישה שלמה, מסופקת.

נושא הארכיטיפ התפתח לא רק לכדי שיטת טיפול. הוא היסוד למופע הראשון שהעלתה אלינה בשנת 96′ “הרמון של אישה אחת”. ההרמון, המסמל את הריבוי, מצוי כל כולו באישה אחת, אלינה. במופע הועלו שבע דמויות המסמלות פנים שונים באישיותה, כאשר האישה האחרונה היתה גילומן של כל הנשים ביחד, ו”היא באה מאהבה”.

אלינה התדפקה על דלתות כדי שיקבלו את המופע לעלות על במה. “בתחילת  המהפכה” היא מספרת “קיבלתי ‘לא’ מכל כיוון. אני לעולם לא אשכח את התשובה שקיבלתי ממשרד התרבות: ‘ריקודי בטן? זו לא תרבות’ וטריקת טלפון”. אבל אלינה המשיכה, מצוידת בכח ה”לאזם” שלה, הצליחה להביא את המחול המזרחי ללב ליבה של ההתרחשות בארץ, לבימת התיאטרון. “געגועים ללולו” הוא המופע השלישי אותו מעלה אלינה, והוא המשכו הישיר של “הרמון של אישה אחת”. לולו היא אחת מהדמויות של “הרמון של אישה אחת”. היא
דמות תיאטרלית, מעין כרמן של התרבות המזרחית. היא לא עושה חשבון לאף אחד על שום דבר, האישה הפראית ללא מעצורים, נאמנה לעצמה. אלינה מספרת שהיא חשה געגועים ללולו , הדמות שבתוכה, וביחד עם הגעגועים שלה תמיד שאלו אותה אנשים “נו, מה עם לולו?”. כרקדנית בטן פורצת סטיגמות את מוגדרת כל הזמן לפי מה את לא עושה: לא כסף בחזה, לא בגד כזה וכו’. אלינה מעלה מופע שלם סביב לולו, שהוא גם statement עבורה: לולו, כמו אלינה, לא מתחכמת, לא מתיימרת, היא מה שהיא, משעשעת, מתקתקה, דמות מסרט ערבי. היא היום שבע שנים מבוגרת, ולכן היא לולו יותר בשלה, יותר נאמנה לעצמה, יותר “לולואית”.

המופע מורכב משני קטעים מתוך” הרמון של אישה אחת” הנשזרים ביחד עם קטעים חדשים לסיפורים היוצרים ביחד מופע שלם. אלינה מביאה כאן את המחול הישראלי לשיא ולעוצמה של שלמות ויופי. היא משתלבת עם המוזיקה, עם יכולת הביטוי הגופני ועם נשמת הריקוד בעת ובעונה אחת ויוצרת בעזרתם הרמוניה מושלמת” אומר ירון מרגולין שנכח בהופעתה בירושלים בשבוע שעבר. גם משפחת סניורה מהמכובדות שבמשפחות הגרות במזרח העיר נכחה במופע – “ההופעה עומדת בכל הסטנדרטים הגבוהים ביותר שאנו מכירים ופוגשים בקהיר” אומר סניורה. המוסיקה מנוגנת על ידי אותם נגנים איתם היא עובדת כבר שבע שנים: סלאח היבי על הדרבוקה, יוסף מח’ול על הכינור, ג’אמיל מנסור מנגן על העוד ועל הנאי, שאדי מנסור על אקורדיון וקלידים, וואחיד חאטיב על דאף ועל מזהר. ועומאן, זמרת. היחסים בין הנגנים ואלינה חמים ביותר, דבר שמאפיין את כל עבודתה עם אנשים.

לאחרונה יצאה אלינה לסיבוב הופעות גדול בארה”ב. בכניסתן לנמל בארה”ב, על קירות הטרמינל, קידמו את פניה ואת פני נטע שיזף, שותפתה למופע “מורנה עמורה” פוסטרים ענקיים עם תמונה שלהן ופרסום למופע. וזאת הייתה הפתיחה שסימלה את כל המסע. ההצלחה היתה אדירה, והסיפוק רב. morenaamoora/to.go. הביקורות שיבחו ופיארו וכינו את אלינה ריטה היוורת’ של ריקודי הבטן, הסולו שנתנה במופע הוכתר ה highlight של המופע, וההתרשמות מהדינמיות של הריקוד הרגשי והגופני תוארה בביקורות כעצמה וולקנית מרוכזת.

סו ג’ין קאנג – Sue Jin Kang כוכבת השטוטגרט באלט ואחת מהרקדנית הדרמטית הגדולות בעולם, היא אמן חודש אפריל 2003 של אתר המחול הישראלי IsraelDance. מדובר ברקדנית בעלת הופעה מרשימה, מושלמת עד לפרטים האחרונים מבחינה טכנית אין בה רבב, פרשנותה לתפקידים תיאורית, בנויה היטב משכנעת ואדיבה יש והיא קומית יש והיא לירית או דרמתית אבל תמיד היא זורמת. היא יפת תואר, אצילית ומהווה בת-זוג לרקדן מן המעולות שמצויות כיום בעולם הריקוד.

סו ג’ין קאנג נולדה בקוראה (Korea ) שם החלה את לימודי הריקוד עד שעברה לאקדמיה לריקוד של מונטה קארלו כרוב אמני הריקוד הגדולים גם סו ג’ין קאנג מדגישה בגאוה את מורתה מתקופה זו הגב’ בסוסרוסובה (Marika Besobrasova). היא שהכשירה אותה והפכה את נשמתה מנשמה של אישה רגילה לאמן ריקוד וסייעה לה בשנת 1985 לזכות במדליה היוקרתית של תחרות הבאלט בלוזן (the Prix de Lausanne). זכייתה הייתה מרשימה ולא פשוטה. נחשבת פריצת דרך בעולם הבאלט שהרי הייתה זו סו ג’ין קאנג אז נערה בת 18 שנה זו שפרצה את המחסומים הנוקשים של הכרת המערב באמני המזרח. המערב שרואה עצמו תמיד תרבותי לא הכיר בכך שתרבותו יכולה להיות חלק פעיל בנשמת בני אסיה. במיוחד לא בעובדה שבני אסיה אינם נחותים בפני תרבות זו ויכולים לסייע להתפתחותה. ערכי הסובלנות התרבותית הגיעו אליו בהדרגה (ערכים שלצערנו טרם הגיעו אל הממסד הריקודי בישראל) והודות לסו ג’ין קאנג החלה התודעה וההערכה לגעת גם ברקדניות אסיה. מכל מקום
היא הייתה הרקדנית האסיאתית הראשונה שזכתה להכרה במערב כרקדנית באלט דגולה והראשונה מבין הרקדניות האסיאתיות שזכו במדליית זהב בתחרות במערב. שנה לאחר מכן בגיל 19 (בשנת 1986) הצטרפה קאנג לאחת מלהקות הריקוד החשובות בעולם – באלט שטוטגרט ובשנת 1994 הוכרזה כסולנית.

בשנת 1999 כבשה את ניו-יורק עם תפקידיה הגדולים (מאת ג’ון קרנקו – John Cranko,) וביססה את מעמדה בצמרת רקדניות תבל. בשנה זו גם הוכרזה קאנג כאישה הרוקדת המיוחדת ביותר על-ידי ועדת הפרס היוקרתי YEBenoin de la Dance the או Benios prize. כאות להערכה והוכרה קראה העיר שטוטגרט, בה היא מתגוררת, על שמה את פרח הסחלב שמייצג את העיר. פרח שנקרא פשוט: סו ג’ין קאנג ” Sue Jin Kang ,”.

ברבות השנים הפרימה בלרינה קאנג הפכה לסמל של נחישות וכושר התמדה. היא מתאמנת כל יום 10 שעות ברציפות, כמעט שלא נחה ומספרים שבשל עבודתה הרבה היא מחליפה כ 150 זוגות נעלי אצבע בעונה. הישגיה בתחום הבאלט היו לשם דבר .

בתחילת דרכה היו שראו בה יורשת – אמנם יורשת גדולה של מרסיה היידה – תלמידתו של קרנקו ורקדנית הבית שלו, אבל כיום שמה הולך לפניה בזכות עצמה ופרשנותה לריקודים שקרנקו יצר עבור היידה עצמאים עד-כדי כך שלא משווים עוד בין השתיים.
קאנג נמצאת כרגע במסע הופעות בן חודשים בארה”ב (היא תעלה על הבמה ב 10 ערים אמריקאיות שונות). לוח הזמנים שלה עמוס וזמנה קצר למדי. הראיון עמה קצרצר מסיבות אלו והיא אומרת בו שהיא בהחלט מודעת לכך ששברה סטיגמות רבות בתחום הריקוד כגון אלו שהאסיאתים לא בנויים מבחינה ריגושית לאמנות המערב. היא עצמה נחשבת לאחת מהרקדניות הדרמטיות הגדולות בעולם והיא ערה לכך שהיא משמשת השראה לצעירי הריקוד של קוראה.

לפני כשנה (12 לינואר 02) נישאה לרקדן להקתה לשעבר טווינץ שוקמן (Twinch Shokman) בשטוטגרט ולאחר מכן יצאה עמו לסיאול שם נערכה חתונתם הדתית.

ש: מה היה תפקידך הראשון בלהקה?
סו ג’ין קאנג: “רומאו ויוליה” מאת ג’ון קרנקו.
קאנג מסבירה שמדובר בתפקיד בתחום הבאלט הניאו רומנטי. מקובל לחשוב שתפקידיוליה לקרנקו אחד הדורשניים מבחינה ריגושית.
ש: עם מי היא עבדת על התפקיד הזה?
ת: “עם מרסיה היידה”
היידה היא הרקדנית שלמענה קרנקו חיבר את תפקיד יוליה.
סו ג’ין קאנג: “הפרשנות השתנתה מאז ימיה של היידה” אומרת סו ג’ין קאנג בצניעותומתרחקת מדברי הביקורת שהיללו את יכולותיה הדרמתיות ואת השינויים המרשימיםשהכניסה בפרשנותה לתפקיד הגדול.לאחר יוליה בא תפקיד דורשני נוסף טטינה מ”אוניגין” Taitana in Onegin מאתג’ון קרנקו (John Cranko).יחסה לקרנקו בהיר ונטול פשרות.סו ג’ין קאנג: “הוא גאון – He is a genius”, היא אומרת קצרות.

ש: מה עושה את יצירתו לגאונית?
סו ג’ין קאנג: המהלך המוזיקאלי בא בהתאמה לצעד, דבר זה משותף לכל הכוריאוגרפיםהגדולים, אלא שאצל קרנקו באופן שקשה להעבירו למילים ישנו מקום לפרשנות אישיתולהבאת הרגש אל מרכז עלילת הריקוד. בלעדי נוכחות הרגש – שמקורו כמובן ברקדניתאו ברקדן אין קרנקו.סו ג’ין מבהירה שהשילוב הזה בין המוזיקה, התנועה הכוריאוגרפית והתפרצות הרגש
מהרקדן גאוני ונבואי “שהרי קרנקו לא הכיר את כל הרקדנים שרוקדים כיום וירקדובעתיד ויעבירו את רגשותיהם אל מרכז הריקוד שלו”.

ש: מהיכן מקבלים השראה לביצוע מחול כזה?
סו ג’ין קאנג: “מבפנים, מהנשמה מהיכולת להעמיק את הביטוי הדרמתי”.בלהקת הבאלט של שטוטגרט רוקדים סגנונות רבים קלאסי (פטיפה) ניאוקלאסי (קרנקו,בלנשין, מקמילן, רובינס) מודרני (טטלי, אק, קיליאן) ואפילו מחול עכשווי (שולץ,ליי) לשאלה איזה סגנון היא מעדיפה היא משיבה לקונית כהרגלה, בטוחה בעצמה:”ניאוקלאסי”.

ש: האם ישנו תפקיד שהיית רוצה לרקוד וטרם זכית בו?
סו ג’ין קאנג: לא, זכיתי בכל התפקידים הגדולים שחשקתי בהם.
ש: בכל זאת?
סו ג’ין קאנג: אפשר אולי שהייתי רוצה להתנסות בתפקיד מאוד קשה של נויימיר בשם ” Streetcar Named Desire”.

מסע הלהקה הגרמנית מתקיים במהלך המלחמה בעיראק. גרמניה כידוע מתנגדת בחריפות להתקפה האמריקאית במזרח.
ש: מה עמדתך לגבי יציאת להקת באלט שטוטגרט למסע הופעות בארה”ב בתקופה זו?
“החיים חייבים להימשך”, אומרת קאנג ומסבירה שאף לרגע אחד לא הועלתה השאלה לגבי אי יציאה לאמריקה או ביטול המסע לארה”ב “אם אני יכולה לתרום לאנשים, גם לרגע אחד בהקלה על מהלך החיים הקשה כשאני רוקדת, אני מאושרת לעשות
זאת גם באמריקה”. סו ג’ין קאנג: “בכל אשר רקדתי, במזרח כבמערב אנשים דיברו על החוויה שאמנות עושה לנשמה שלהם, לאחר מופעי מחול ניגשו אלי והסבירו (בין שהבינו ובין שלא הבינו את הריקוד,) כי הנשמה שלהם זכתה ללטיפה ומשום כך רצו להודות לי. הריקוד הוא אמנות שמדברת אל הנשמה והאמנות ככלל היא דבר חשוב ביותר לקיומו של האדם, היא מזון לנשמתו”.

1/04/03

 

 

Sue Jin Kang and Ivan Cavallari – Romeo and Juliet

Kang Sue-jin

* 1967 Born in Seoul, Korea
* 1982 – 85 Marika Besobrazova at the Academie de danse classique in Monte Carlo, Monaco
* 1985 ??Prix de Lausanne??
* 1986 Member, Stuttgart Ballet, Germany
* 1994 – 97 Soloist, Stuttgart Ballet
* 1997 – Principal Dancer, Stuttgart Ballet
* 1999 – ??Benois de la Dance??as the best woman dancer

La ballerine cor?enne Kang Sue-jin ,actuellement danseuse? toile du ballet
de Stuttgart ,a? pous ?un danseur turque le 12 janvier ,dans une c?r?monie
qui dura tout juste cinq minutes ? l’h?tel de ville de Stuttgart .Le mari de
Mlle Kang est une danseur originaire de Turquie ,Dunc Sokman ,40 ans ,qui a
partag ?l’affiche du ballet de Stuttgart avec elle depuis le d?but des
?ann?es 1990 .Depuis lors ,il est devenu l’agent de Mlle Kang et a form
nombre de jeunes danseurs en qualit ?de ma?tre de ballet de la compagnie du
?th??tre national de Mannheim dans laquelle il est entr ?apr?s avoir quitt
.le ballet de Stuttgart il y a trois ans

Kang Sue-jin est devenue membre du ballet de Stuttgart en 1986 ,o ?elle a
t ?nomm?e soliste en 1994 et danseuse? toile en 1997 .Elle sera ? S?oul les?
30 et 31 janvier pour interpr?ter ” la Dame aux cam?lias ” au Centre des
arts du spectacle Sejong dans le centre de la capitale .Elle reprendra le
r?le de Marguerite Gautier pour lequel elle a d?j ?re?u le prix Benois de la
.Danse en avril 1999

פגישה עם קוננצ’וב – רקדן רב עוצמה ואדיר אנרגיה מכוכבי הקירוב באלט כיום עוברת דרך הרצאה היסטוריית על בתי המחול הגדולים של רוסיה: בשנת 1737 התקיימה ברוסיה הופעת תלמידיו הראשונים של הרקדן והכוריאוגרף הצרפתי לנדה [ז’אן בפטיסט לנדה ( -1734 Jean Lande) ] שהביאה שנה לאחר מכן בשנת 1738 להכרת הקיסרות בתופעה הרוסית החדשה – בית ספר לבאלט (מקום שהתפתח ולימים היה לואגנובה המפורסמת) ובראשו עומדים אמנים דגולים שמחנכים תלמידים
באמצעות אמנות המחול להתפתח כרקדנים, כוריאוגרפים ומורים למחול, מסביר קוזנצ’וב. תחילת בית-המחול המפורסם בהכשרת נערים ונערות עניים חלקם ילדי עבדים ובראשו עמדו מאז הקמתו רק אמנים דגולים – נדגיש שתופעה זו כמובן
לא מוכרת בישראל, בה הממסד לא הצמיח אף לא אמן דגול אחד בתחום הריקוד, אבל הרבה אקדמאים למחול שחקרו תהליכי זחילה למיניהן קמו כאן. כל רקדני ישראל הגדולים גם הכוריאוגרפים הוכשרו על-ידי אמנים פרטיים באולפני המחול הפרטיים ובסטודיאות שהקימו. כאן בראש בתי-מחול ממשלתיים עומדים רק אקדמאים ואין להם כל ניסיון אמנותי בינלאומי שיכול לאפשר להם להתמודד עם תפקידים דומים ברוסיה או בארה”ב. “תופעה מקבילה התרחשה כ 35 שנים מאוחר יותר במוסקבה שם הוקם בשנת 1776 על-ידי קתרינה הגדולה” מסביר קוזנצ’וב. היא הפטרונית של האומנות. “זה היה בית-ספר נוסף לריקוד. לימים בית הספר של ה’בולשוי’ במוסקבה מכונה כיום The Moscow State Academic Choreographic School
(Bolshoi School). – כאן למדתי”.

בית-המחול הנודע של מוסקבה החל באופן דומה לזה של הואגנובה בכיתה לריקוד שנפתחה בבית יתומים בשנת 1773. בהבדל מהואגנובה כאן הממסד יזם את הקמתו בכך שהביא את רקדן החצר של סנט פטרסבורג בוגר ה”ואגנובה” של אותם ימים, הכוריאוגרף פליפו בקארי (Filippo Becari). “בקרי היה האמן הראשון שעמד בראש בית הספר שבו למדתי”, מספר איליה קוזנצ’וב בגאוה. “הוא היה המנהל האומנותי של המקום וההסכם להעסקתו היה מוזר” איליה קוזנצ’וב מלמד שהוחלט אז לשלם לרקדן של סנט פטרסבורג רק לאחר שיוכיח את הצלחתו. עבור כל תלמיד שיגיע לדרגת סולן הוסכם שבקרי יקבל 250 רובלים ו 150 רובלים עבור רקדן להקה רגיל. נודה שאם הסכם זה היה מיושם בישראל לא היה לעומדים בראש בתי הספר
להכשרת מורים אצלנו מה לאכול ועולם הריקוד שלנו היה נראה אחרת ויותר קרוב למה שמכונה בעולם ריקוד אמנותי. בקרי היה בטוח בעצמו וחתם על ההסכם. ההצלחה הייתה מעל לציפיות: מתוך 62 תלמידי הריקוד 42 הגיעו לדרגת סולן וכל השאר לדרגת רקדן היכול לקחת חלק בלהקה שהייתה לאחת המפורסמות בעולם היא להקת “בולשוי” המפורסמת של מוסקבה.אמן החודש שלנו מספר שממשיכו של בקרי היה לאופולד פרדיס (Leopold Paradise) שיצר את מה שכונה הטכניקה של מוסקבה ובית-המחול שלו החל להתפתח והיה ברבות הימים לאחד המפורסמים בעולם המחול. כיום המקום מכונה האקדמיה למחול וכוריאוגרפיה של מוסקבה או בית-הספר לריקוד של הבולשוי (The Moscow State Academic Choreographic Bolshoi School). הרקדן המהולל גנדי יאנין (Genady yanin) נמנה על בוגרי בית המחול הזה גם מנהלה האמנותי של האופרה בברלין כיום הרקדן ולדימיר מלחוב (Vladimir Malakhov ) וסבטלנה זקרובה (Svetlana Kozhanova) ואמן חודש אפריל 2003 של אתר המחול הישראלי IsraelDance איליה קוזנצ’וב – Ilya Kuznetzuv הגאה להיות בין בוגריו. “בשנת 1984, התחלתי ללמוד בבית הספר של הבולשוי” מסביר קוזנצ’וב “ובית-המחול שלי הביא אותי כסטודנט לריקוד להופיע ביפן וביוון”. בין מוריו במקום אסף מסר (Asaf Messer) שמלמד בבולשוי מאז שנת 1935 ומריה סמניובה (Marina Semenova)
בשנת 1988 גדול רקדני רוסיה של סוף המאה ולדימיר וסילייב, הזמינו להצטרף ללהקת הבולשוי בהפקה של Anyuta – כשעדיין היה סטודנט בבית המחול – מה שמוכיח את גדולת כשרונו כרקדן. בשנת 1992 איליה קוזנצ’וב בעל יכולת קפיצה מדהימה סיים את בית-הספר של הבולשוי והצטרף מיד ללהקה הגדולה והמפורסמת “הבולשוי”. בלהקה זו רקד במשך שנתיים כסולן.

בשנת 1995 הוזמן הכוכב העולה על-ידי מיה פליסצקיה לככב באימריאל באלט הרוסי (Russian Imperial Ballet) להקה שנוסדה שנה קודם לכן בשנת 1994 כאן כיכב לצד איגור זלנסקי – כוכב הקירוב באלט Igor zelensky ויוליה מחלינה Julia Makhalina מצמרת רקדניות הקירוב. עם להקה זו יצא הרקדן המדהים לככב ברחבי העולם והופיע ברחבי רוסיה, צרפת, ארה”ב, פינלנד יפן וגרמניה כמו כן איליה קוזנצ’וב הופיע בישראל איטליה, ספרד והולנד. איליה קוזנצ’וב כיכב בברזיל ובארגנטינה. הוא יפה תואר, רב-עוצמה מאוד גמיש ויכולת לבטא רגשות. הקפיצה שלו מדהימה. כשהוא מסתובב על רגל אחת נדמה לך שאתה עומד מול סופה. בכל אשר רקד השאיר רושם גדול. הוא עיצב את דמותו של אלברכט ב”גיזל”, של ה”ליצן” מ”אגם הברבורים” גם את “רומאו” המאהב הניצחי של יוליה וקשת רחבה של תפקידי מחול גדולים ביניהם “מאנון” “שודד הים”
ו”פקיטה” גם ב”היפיפיה הנרדמת” “דון קישוט”, “פסטיבל הפרחים של גנזנו” ו”נרקיס” הוא כיכב. “אני לא מצליח להתרגל לקצב זה של החיים” מתוודה הצעיר המצליח. בין הבאלטים האהובים עליו ביותר באלט שטרם הועלה בארץ ושמו: “בריון ונערה” מאת בוירסקי. גם את הבאלט מאת פוקין שהעולם מגלה בשנים האחרונות “שחרזדה” הוא מאוד אוהב. קוזנצ’וב לא מוכן לספר על רקדנית שאהובה עליו במיוחד אבל הוא אומר שמה שחשוב לו בבת-זוג זה “שתמלא אותי באנרגיה ויחד נעשיר זה את זו בעוצמות שדרושות למופע”.

בין הרקדנים שהוא מעריץ נמנה כוכב הבולשוי לייפה Maris Liepa בגלל יכולת טכנית ודרמטית טובה. גם את כוכבי האמריקאן דאנס תיאטר קרלוס אקוסטה (Carlos Acosta) – הוא מעריץ גם כאן משום האנרגיה התנועתית האדירה שלו. הוא לא אוהב רקדנים מכניים או טכנאים ומעדיף יכולות ביטוי דרמטיות “כמובן שגם טכניקה חשובה, אבל בהחלט לא היא העיקר אלא יכולת הביטוי של הרקדן בעזרת גופו”.
1/4/03
ג’ניה לקוביאצקי (מוסקבה)

מחול אחר, חזק, יצירתי ומרגש מתקיים לו בעקשנות נערצת בתוך חלל-מחול פראי ומקובל. קצב הרוק, היפ-הופ, האוז וראפ אשר סוחף הכל אינו מצל עליו. מדובר באופן שבו רוקד אומן אחד, מבצע דגול. קוראים לו יושיפומי אינאו והוא רוקד את
המחול החזק הזה מזה שש שנים בלהקת בת-שבע. אינאו מתמחה בביצוע יצירותיו של אוהד נהרין וכשהוא מבצע את הצעדים של המחול העכשווי הם נראים לפתע מדודים יותר ומדויקים. כאילו כל חייו נדרשו לבוא לכאן ולסייע בביצועם. אינאו רוקד במתינות, כאחד העוסק בפולחן עתיק ומסתורי. לפתע הוא מתפרץ ממקומו וזז כמו שטן, ניטען באיזה זרם חשמלי אדיר. ברגע אחר הוא נח כמלאך, גופו עומד, קפוא בתנוחה מדויקת ומסורה, אבל נפשו שוקקת חיים ומתמלאת באנרגיה רכה. תנועת גופו העכשווית מקבלת איזה דבר מיוחד במינו, כאילו פרטים נוספים צורפו אליה מאי שם וכפי שתמיד קורה באומנות מתרחש גם כאן נס. הכוח-הרוחני מתפרץ לו ומנצח את החלק החומרי של היצירה. משפטי המחול מצייתים בהכנעה לרוח והופכים ממשהו מופשט לדמות מחול ברורה, רוחנית ומאוד פיוטית. כניגוד מוחלט להופעתו על הבמה, אינאו אינו משאיר עליך שום רושם מיוחד
כשהוא עובר לידך ברחוב, גם לא כשהוא יושב בבית קפה אופנתי ולוגם מולך קפה. מבחינת הרושם אין בו משהוא אחר משישנו בגרגר אורז המונח בתוך שק מלא גרגירים דומים. גופו שברירי, מסתיר את יכולותיו המדהימות, מבטו מהורהר, שער
ראשו שחור. הוא לובש בגדים אפרוריים, אף הם כמוהו, אינם מבקשים להשאיר איזה חותם בל ימחה. אינאו נולד ב 2 בינואר 1975 ביפן בקיוטו, עיר שטוחה ומשלושת אבריה הרים מרשימים. מקדשיה הרבים מקנים לה נופח תרבותי עמוק ורציני. חלקם מאוד מפורסמים והם משתייכים לדת השינטו או לבודהיזם. הוא אוהב את מקדשי העיר אם כי איננו אדם דתי כלל.

בלילה שלפני הולדתו, אביו חלם חלום עוצמתי. בחלומו נגלה לו השם שהוא נושא ‘יושיפומי’. השם עצמו, לפי יושיפומי, חסר כל משמעות ביפנית, אבל כשמפרקים אותו לשני גורמים ניתן למצוא בו בכל זאת איזה פרוש מעניין: ‘יושי’ ביפנית הוא ריח טוב שמקורו בטבע ו’פומי’ ביפנית מכתב, טקסט ספרותי, או משפט מילולי. דמות אביו טבועה בנפשו של הרקדן הזה. מדובר באב מיוחד ומאוד לא אופייני לגבר היפאני. האב בון-היצ’י אינאו Bunichi בעל חנות למשקאות אלכוהוליים. הוא מתמחה במכירות בירה וסאקי (משקה אלכוהולי שכיח ביפן). בון-היצ’י מרהיב עוז להסתובב בלבוש בולט לעיין, חריג ומאוד צבעוני. מכנסיו אווריריים והדפסים פזורים עליהם, גם חולצותיו מרובות צבעים והדפסים שונים טבועים בהן. בנוסף לכך שער ראשו ארוך ומגולח מאחור. יש לו שפם. מעל חנות האלכוהול נמצאת דירתם. מהאב למד להתמקד במעשיו ולהתמיד בהם. האם בלבוש רגיל, לא בולטת לעיין, אישה רגילה למדי מסייעת בעבודת החנות. בגיל 5 התחיל יושיפומי אינאו לרקוד אצל דודתו. מורה לבלט קלאסי שהרביצה בו את תורת המחול האירופאי עד להיותו בן 18 . יחסו אל לימודי המחול מורכבים: ‘לא אהבתי את שיעורי המחול’ הוא אומר בשקט, ומוסיף, ‘בדרך כלל הייתי מסתלק מהשיעור בטוענה שאני צריך ללכת אל השירותים. הייתי נעמד מחוץ לאולפן בבושה ומחכה עד שיתפסו אותי וידרשו ממני לשוב לשיעור המחול’. משסיים את לימודיו אלו עבר הרקדן אינאו ללמוד בשוויץ, בביה”ס למחול של מוריס בז’אר בשם ‘רודרה Rudra’ . ב’רודרה’ הוא השתלם בבלט מודרני, באומנות לחימה יפנית  קאנדו, שירה – סולפז’ ובתיאטרון זאת בנוסף כמובן לבלט קלאסי שבו כבר היה מומחה.

הופעת הסיום של ביה”ס ‘רודרה’ נערכה בכרתים והשאירה על הרקדן הצעיר רושם בל ימחה : ‘רקדתי לצלילי מוזיקה יוונית. זה היה למעשה שיר שתיאר את האי שבו הופעתי’. עוצמת הרגשות הייתה רבה. עמדה מנגד עיניו גם העובדה שתמו ימי הלימודים והקהל היה אחוז התלהבות. נפשו הרגישה התעוררה והתרגשות עצומה אחזה בה ‘האירוע הזה היה לחוויה הגדולה שבחיי’.
בגיל 20, לאחר שעבר האומן הצעיר ‘אודישן’ הוא התקבל ללהקת המחול Carte
Blanche שבברגן אשר בנורבגיה. מדובר בלהקה שמתמחה במחול עכשווי ומדגישה מאוד את עבודת הרקדן על הרצפה. ‘הקהל לא פעם היה כה מצומצם עד כדי כך שהלהקה הופיעה בפני פחות אנשים ממניין רקדניה’ אומר יושיפומי שעדיין מתפעל
מכמות האנשים המגיעים לצפות בהופעות להקת בת-שבע בארץ: ‘ישראל היא מדינה אחרת לגמרי, כאן המחול פופולרי באופן שלא פגשתי בו קודם לכן’ הוא מתוודה.

אינאו אוהב להתבונן בבני אדם, בבעלי חיים ובצמחים. הרגשות מתעוררים בו כלפיהם ומקשרים אותו אליהם. הוא ניזון מהם ומקבל מהם כדבריו השראה ליצירתו : ‘הטבע, מדבר אלי גם חפצים שקושרים אותי אל העולם’. לגבי יצירתו אין לו כל דעה: ‘כל אדם אומר לי דבר אחר, אני מקשיב, אך לא מסיק כל מסקנות לגבי הריקוד שלי’. הוא ער לכך שבדרך כלל ניגשים אליו אנשים
שמעריכים את המחול שלו. לגבי המחול הוא אומר שזו אומנות המגשרת בין הגוף, הרגשות ותהליכי ההכרה שמתבצעים במחשבה. המחול לדידו מאפשר לרקדן ללמוד דברים על עצמו ולהתפתח. ‘לפעמים הרקדן לומד על הגוף, פעמים אחרות הלימוד קשור בדברים רגשיים וחשיבתיים. מה שמרתק אותי זה שתוך כדי הגילוי המתרחש בשעת המחול, הרקדן גם לומד להיטיב לנגן עם כל אחד מהחלקים הללו ומשתפר כאדם’. יושיפומי אינאו טוען שהמחול יוצר תהליך טבעי של התפרצות החוצה. האישיות הפנימית, המסתורית ביותר שבדרך כלל נמצאת באפלה, יוצאת לאור בשעת הריקוד. ‘יחד עם זה מובן שלא תוכל לראות את אישיותי האמיתית על הבמה כשאני רוקד. כי מה שיוצא החוצה זה רק מה ששיך למחול עצמו ורק מה שנותן כבוד לאותם דברים או לאותם אנשים הקשורים בהפקה עצמה. גם לצעדים, לפרטים הקטנים, החפצים הנלווים ולקהל’.
ש: כיצד אתה עובד על תפקיד?
ת: ‘אני עוקב אחר ההנחיות של הכוריאוגרף. אני מחכה את תנועותיו. הוא מראה דבר מה. אני ממתין, מתבונן בו כשהוא זז ומחכה את הליכותיו. תוך כדי כך אני גם מנסה לתפוס כמה שיותר פרטים’. בחזרות הוא אוהב ללבוש טי שרט פשוט ומכנסיים ארוכים מבד רך, ועל הבמה הוא לא אוהב לעשות השוואות בין הבגדים שהוא לובש ‘באיזה שהוא מקום אהבתי את כל התלבושות שנתפרו למעני במידה שווה. אני חש כאילו שכל אחת מהן הייתה איזו מתנה עבורי’. הוא לא אוהב איזה צעד מחולי במיוחד, ‘אני אדם רגיל מאוד ולכן גם כל הצעדים חביבים עלי באותה מידה’. הרקדנים נערצים עליו במידה שווה. ‘כל אחד מהם מזכיר לי באיזה שהוא מקום חלק מחיי ובאיזה אופן אני מוצא את עצמי מעריץ כל אחד ואחד מהם בנפרד’. די בכך שיבחין באדם כלשהו המתמסר למחול כדי שיעריץ אותו. ‘עצם העובדה שאדם בוחר בחיי הרקדן סוחפת אותי לאהוב אותו’. ללהקת בת-שבע הגיע אינאו לאחר שערך בחינות קבלה. את האודישן הראשון לבת-שבע הוא ערך ב 1994 בהאג שבהולנד, ‘אז עדיין לא שמעתי על הלהקה’. כתוצאה מהבחינה ההיא הוא התקבל לבת-שבע, אבל תעתועי הגורל גרמו לכך שבסופו של דבר הוא לא הגיע ארצה. רק ב- 1996 הוא הגיע לישראל. ‘התחלתי לקחת שיעורי בוקר עם הלהקה. כתוצאה מכך חודשה ההזמנה להצטרף ללהקת בת-שבע’. יש לו יחס מיוחד לאוהד נהרין. הוא מאוד מרוצה מהעבודה אתו.’הדרך שבה הוא ניגש אל עבודתו והיחס אל האנשים שהוא עובד אתם מאוד לרוחי’. הוא מעריץ כוריאוגרף שמאפשר לו ללמוד ממנו, אבל אין שום מחול שהוא אוהב במיוחד.
ש: כוריאוגרף?
ת: ‘לא’.
ש: מה אתה אוהב אצל מורה לבלט?
ת: ‘צניעות, אני מעריך מורה שנותן מקום לתלמידיו ומאפשר להם להתבטא’.
ש: האם ישנו מורה למחול שאתה אוהב במיוחד?
ת: ‘לא, אין לי העדפות’.
אינאו מרגיש כמי שאינו שייך לאיזה סגנון מחול מסוים. ‘אני יכול לרקוד בכל סגנון. אין לי העדפות. אני לא שונא סגנון אחד ואוהב אחר’. הוא עבר הרבה אודישנים, בחינות קבלה ללהקה, וחש שהם הדבר הקשה ביותר שהוא חווה בחייו. ‘אף פעם אני לא מצליח לדעת מה הם הקריטריונים הנדרשים ממני כדי להתקבל ללהקה הנחשקת. כל כך הרבה דברים בתחום הזה תלויים
בעצם בעולמו של הכוריאוגרף ולא בכישורי…’.
ש: כל מי שפניתי אליו כדי לוודא מה שמך לא ידע להגיד לי אותו, גם לא אנשי יחסי הציבור של הלהקה. מה אתה חושב על זה?
ת: ‘בעיני זה בסדר גמור’.
ישנה הרגשה שהרקדנים בתקופתנו הפכו למעיין פועלי בניין אנונימיים שבונים את הטירה של האציל שלהם  תגובתך?
ת: ‘כאלה אנחנו. אנו אנונימיים וככה צריך שיהיה.’ לאחר שתיקה ארוכה הוא מוסיף ואומר: ‘במחול העכשווי הרקדן תמיד יישאר אלמוני. המחול הזה לא מאפשר לנו בעצם לצאת החוצה, לבטא את אישיותנו או להתפרסם  הרקדן של המחול העכשווי תמיד יישאר אנונימי. יש כאן עניין אחר, שונה והפוך ממה שהורגלנו למשל בבלט הקלאסי או במחול הדרמתי  באלו תמיד יהיה מקום לסולן. אישיותו הפרטית באה לידי ביטוי על הבמה והיא בהחלט חלק מהתוכנית אך לא כן במחול העכשווי. כאן הלהקה היא העיקר והכוריאורף שלה הוא שבא ליידי ביטוי בעזרתה. על הרקדן הלוקח חלק במחול העכשווי לקבל את גורלו ולהישאר אלמוני.’

ש: המלצה לרקדן צעיר?
ת: ‘חפש להיות מעורב בדברים שאפשר ללמוד מהם ובכל אשר תפנה תעשה רק את אותם הדברים שגורמים לך ליהנות ממעשיך.’
לשאלה על ההבדלים שבין האנשים שחיים בארץ וביפן קשה לו להתייחס. ככלל ולאורך כל הרעיון אתו בולטת העובדה שאין לו העדפות של דבר אחד על פני אחר. הוא לא אוהב השוואות והרושם הכללי שנותר הוא שבאמת אין לו שום משיכה לאיזה נושא היכול לגלות דבר מה על אישיותו. כולו אומר איזו אמירה כללית, מופשטת כמי שמבקש בכל מעודו להיבלע בעולם. אדם המתחנן על נפשו שלא תשאיר גם לא שריטה קלה על פני תבל. הוא אוהב לקרוא ספרים, אך אף ספר כמובן שלא השאיר עליו איזה רושם מיוחד, גם לא שום סרט, יצירה מוזיקאלית, מסעדה, חפץ, או הצגת תיאטרון. הוא לא אוהב במיוחד איזה אפטר-שייב, רחוב, פסל או איזו תמונה. גם קשה לו לראות הבדלים בין הגבר הישראלי ליפאני. תשובותיו מלמדות על חשיבה יסודית ובהירה, והשפעת הפילוסופיה המזרחית בולטת בה במיוחד: ‘אין איזו תכונה שאני יכול לאמור עליה שהיא גברית מול
אחרת נשית’. כל התכונות כדבריו נמצאות במינון כזה או אחר אצל שני המינים. הוא מסכם ואומר שאם הוא מוצא הבדל כלשהו בין הגבריות הישראלית והיפנית הרי שלא מדובר במשהו ששייך ל”גבריות” עצמה אלא להבדלים שבגישותיהם של אותם אנשים לחברה שבה הם חיים. ‘בחברה היפנית’ כדבריו היחס אל הקבוצה שונה. הפרט נמצא בקונפליקט. הוא נדרש לבחור. עליו לדעת מתי הוא חייב ללכת עם רצונותיו הפרטיים ומתי עליו לחלוק את רצונו עם רצון הקבוצה’.
ש: ובמה יבחר?
ת: ‘בדרך כלל ינסה ללכת באמצע. הוא צריך לחשוב על שני הכיוונים באותו הזמן. הוא ילך עם הקבוצה וינסה לממש בתוכה חלק משאיפותיו’. אינאו מוצא שהאם היפנית דומה לאם הישראלית ‘שתי האמהות מעורבות בצורה קיצונית בחיי הילד ומראות כלפיו דאגה מופרזת.’ יש לו חברה והוא מתגורר אייתה בשכירות חודשית בפלורנטין. יש להם דירת שניים וחצי חדרים וכמובן שאין בדירתו שום דבר מיוחד, גם לא איזו תמונה מאפיינת. קירות הדירה לבנים, חלונותיה חשופים והדבר היחידי בה שיש לו כלפיו איזה יחס מיוחד הוא הפוטון (מיטה יפנית) המונח בחדר השינה. חברתו רקדנית בלהקת בת-שבע והוא לא מוכן לנדב לגביה שום פרט, אף לא את החודש שבו היא נולדה. יש לו כמה חברים בארץ והוא לא ייקח אחריות למנות אותם כאן. הוא מפחד מהחלטות נחושות ומעשה אמיץ ניקשר אצלו במוות. ‘למות למען מטרה נעלה הוא דבר אמיץ בעיני’. אין לו העדפה לאוכל מסויים והאוכל היפני בארץ בהחלט בסדר בעיניו. הוא מתגעגע ליפן ובחופשות הוא נוסע אליה. ביפן הוא אוהב במיוחד את עירו קיוטו.
ש: תוכניות לעתיד?
ת: ‘אני לא רוצה לדבר על העתיד, אין בזה כל צורך’.
ש: לסיכום, האם אפשר לשאול אותך לאיזה עולם אתה שייך?
ת: ‘אני כמובן חלק מהחברה היפנית’.
המחול שלו מושך אותך ומסקרן. מחול עוצמתי רב רושם, אתה מנסה לעמוד על אישיותו כאדם אך מתקשה לגעת בה. אינאו בוחר להשאיר אותה חבויה במסתורין, באפלה ואינו מוכן לנדב למענך כל רמז לגביה. חדי העין שבינינו מקשיבים לו כשהוא רוקד ומזהים את נוכחותו עזת המצח על במת המחול, בהנאה. גם עטו הרגישה של מבקר האומנות אומרת בהתלהבות: ‘הנה הוא המחול המיוחד כל כך של יושיפומי אינאו’.

חואן פרננדז מונטויה פרוקיטו נודע בשם פרוקיטו הוא אחד מרקדני הפלמנקו הגדולים של ספרד. פרוקיטו Farruquito ) שהיה זה מכבר לסמל הבנת הפלמנקו ומעמקיו מוגדר כרקדן הרוקד כשנשמתו פתוחה והוא נצר למשפחת רקדנים מפורסמת מספרד. בוגר בית המחול של סבו פרוקו (Farruco) ותלמידו של סבו ואביו.

בשנה שעברה במהלך מסע הופעות בצרפת נקרע עקב נעל הפלמנקו במהלך הריקוד. בטוח בעצמו חלץ את מגפיו והמשיך לרקוע ברצפה ברגליים יחפות לתשואות הקהל… “אני רקדן שיוצא לרקוד כשאינו יודע למעשה מה הוא עומד לעשות. אני לא מתכנן ביחד עם הזמר והגיטריסט את מערכת היחסים והמיקומים שעלי להימצא בהם קודם פעולת הריקוד. יש ואנו מגיעים יחד למקום מסוים והכל חשים שנוצר כאן קסם, קסם מיקרי, הוא חלק מחווית המחול שאינו נובע מתכנון מראש, ממש כמו שאינך מתכנן להביט במישהו וליפול אל אהבה ממבט ראשון”. מסביר לי פרוקיטו את סודו. את הופעת הבכורה שלו עשה בגיל 5 בברודווי במופע “Flamenco Puro”, בגיל 12 השתתף בסרט “Bodas de gloria” עם משפחתו לאחר שקודם לכן השתתף בסרטו של הבמאי האגדי קרלו סאורה “פלמנקו” Carlos Saura by “Flamenco”

בשנת 1997 בהיותו בן 15 קיבל עליו בנסיבות טרגיות את האחריות להמשך מסורת משפחתו הרוקדת ובגיל 19 בעקבות מות אביו גם עמד בראש המשפחה כרקדן פלמנקו. בימים אלו (15 פברואר 2003) הפרויקט שלו “Por derecho” פותח את פסטיבל הפלמנקו של ניו-יורק (2003 Flamenco Festival USA) כשבת זוגו למחול הייתה הבילאורה חואנה אמיה (Juana amaya).

את המחול עצמו הוא לוקח ברצינות “אין לי כבוד לאלו שמעוותים את הפלמנקו ומכופפים אותו לצרכיהם הרגעיים – אלו מחוות התחנפות לקהל שרק מוכיחות על חוסר הבנה בתחום שלא לדבר על חוסר כבוד למחול עצמו” מסביר הרקדן הצעיר שנראה כשהוא רוקד כאדם שנותן את נשמתו בשלמותה למחול אותו הוא רוקד בתאווה מהולה בכל כך הרבה אהבה. פרוקיטו הוא בנו של אחד מרקדני הפלמנקו הגדולים (פרוקיו) “אינני יודע אם הייתי בר מזל להיות בנו של הרקדן הגדול או שהגנים שזכיתי בהם עושים עבורי את העבודה הנפלאה שעשו באבי.

ש: למה כוונתך?
ת: “פשוט בשל העובדה שטרם שברתי את הגב, אולי בזכות ההרגלים שהקנה לי אבי מגיל צעיר”.
ש: מה אתה חושב על רקדנים שמשלבים מחול עכשווי עם פלמנקו?
פרוקיטו: “זה קורה הרבה בזמננו, אבל פלמנקו זה בודאי לא. מכל מקום אני מאוד מצטער אבל אני באופן אישי לא מתרגש מזה.”.
מידי פעם הוא מניח קלטת וידאו בה נראה אביו מלמד אותו פלמנקו. הוא שב אל תרגילים, תנועות והוראות מחול שקיבל ממנו. הוא מסביר שאביו ממשיך כך ללמדו, אבל את החוב הגדול ביותר הוא חייב לסבו על שהועידו לריקוד.
ש: מה הדבר שאתה יכול להצביע עליו כחשוב ביותר אותו לימדו אותך אביך וסבך הרקדנים?
פרוקיטו: “להיות כן עם עצמי. להיות אני כשאני רוקד”.

הוא רק בן 21, יפה תואר, רקדן מרשים האוהב באלט, מוזיקה קלאסית וג’אז אך יותר מכל הוא מכבד את האדם שאוהב פלמנקו ופלמנקו עבורו הוא עולם שלם של תרבות בעלת שורשים מאוד עמוקים.

מסימו מורו (Massimo Murro), אמן חודש דצמבר של ה IsraelDance הוא רקדן איטלקי שנחשב מזה עשור לכוכב על ואחד מגדולי רקדני תבל. כשמורו רוקד הוא קודר כנזיר, מופנם ומכונס בעצמו. ניכר שיש לו הכרה עמוקה ברגשותיו משל היה משורר
גדול וטכניקת הביצוע שלו מושלמת ומתארת רגשות אלו. כשהוא מתחיל לרקוד הכל מתפרץ לעוצמות של ניגודים שחושפים נפש דרמתית – מאוד רגישה גם מיוסרת ומאושרת בו זמנית. הוא בהחלט אחד הרקדנים הגדולים בעולם.

בהפקה המדוברת של סילבי גיאם – ג’יזל האמורה להגיע השנה לישראל הוא מככב מאז שנת 2000 – אמנם טרם נודע אם מורו יגיע אלינו כאלברכט – ונקווה שכן, אך לאחר שהורגלנו ב 16 שנות פקידי מחול שלא לראות רקדנים גדולים על במותנו, אולי עדיף, למען שלום נפשם של חסידי המחול המקומיים, שיישאר במילנו… בשנה שעברה כיכב מורו בתפקיד דון חוסה ב “CARMEN” על בימת הלינקולן סנטר של ניו-יורק והתקבל בהתרגשות עצומה. נראה שהרקדן האיטלקי אחוז בתשוקה דומה לזו של רומאו הלכה והשתלבה באיפוק, קפוא מסוג זה שפגשנו בדמויות דומות לסנדק של המאפיה האיטלקית ויצרה שילוב נדיר, עוצמתי שהלך מרגע לרגע והלהיב את הקהל האמריקאי שנכבש בסופו של הערב לגמרי מעוצמתו המיוחדת של הכוכב מסימו מורו. בית אופרה נוסף שהשאיר נפעם בשנה שעברה הוא בית האופרה של פריז שעה שכיכב לצד Guerin Isabel כאמן אורח של להקת האופרה של פריז בבאלט “להבות פריז”. מסימו מורו נולד במילנו והחל את לימודי הריקוד שלו בבית המחול הותיק של הלה סקאלה. בשנת 1990 סיים את לימודיו ומיד התקבל ללהקה. ארבע שנים לאחר מכן מסימו הוכרז כסולן הלהקה בשל כשרון המחול יוצא הדופן שלו וביצוע רב רושם למנון (“De
Grieux”) של מקמילן לצד מגיירי הגדולה.

מסימו מורו כיכב בבאלטים הקלאסים הגדולים “ג’יזל” הבידרה ו”אגם הברבורים” גם בהפקה הראשונה של פורסיט בלה סקאלה ובעבודות מתחום הבאלט המודרני. מורו רקד לצד רקדניות הענק של עולמנו כולל קרלה פרצ’י (Carla Fracci), אלסנדרה פרי (Alessandra Ferri) וסילבי גיאם (Sylvie Gulliyem) שלצידה כיכב ברויאל באלט כאמן אורח. גיאם הביאה את מורו ללונדון כדי לככב לצידה בבאלט של אשטון “חודש בכפר” (Ashtonw’s Month in the Country) מאז הוא מרבה לרקוד לצידה בקובנט גרדן (Covent
Garden). כאמן אורח הוא כיכב גם בבאלט האופרה של ברלין (Deutche Oper Berlin), באלט האופרה של פריז בארגנטינה (Theatre Colon of Buenos Airas) ובלהקות באלט שונות כולל להקות הבאלט החשובות של איטליה: להקת הבאלט של האופרה ברומא (Teatro dell opera di roma), להקת הבאלט הנודעת של נאפולי “סאן קארלו (Teatro San Carlo di Napoli) .

מורו מספר שאחת הדמויות שהשפיעו עליו יותר מכל הייתה הפרימה בלרינה השנויה במחלוקת אניטה
מגיירי (Anita Magyari) כוכבת הלה סקאלה. מסימו מורו : “מגיירי הייתה האלילה שלי עוד מתקופת הילדות, שעה שלמדתי בלה סקאלה. נכון, שלבחור אותי, רקדן מתחיל כבן זוגה למנון יכול להתפרש גם כהפחתת סיכון, אבל מבחינתי זו הייתה חווית המחול הגדולה הראשונה.”
ש: מה הרגשת כשנודע לך שמגיירי תככב לצידך?
מסימו מורו: “התרגשות עצומה, חשבתי רק על ההזדמנות לככב לצידה. קשה להסביר את העוצמה הרגשית הזו, אחרי הכל כילד ראיתי אותה מככבת לצידו של רודולף נורייב האגדי ולפתע אני מוצא את עצמי בתפקידו, מככב לצידה…”.

ללא ספק המפגש עם מגיירי הוליד את הקרירה האגדית של מסימו מורו מיד לאחר הופעת הבכורה הוא הוכרז, בו בערב כוכב הלהקה. אחר כך באה הזדמנות נוספת שהעמיקה את מעמדו בצמרת. הבאלט “Cheri” אולי לא באלט גדול אבל הוא נכתב עבור קרלה פרצ’י והסקאלה של מילנו על-ידי רולן פטי – כוריאוגרף צרפתי שהתמחה בבידור מחולי רב רושם. פטי בחר במסימו מורו ככוכב ההפקה. כבר בחזרות הראשונות קרלה מצאה שבחירתו של רולן פטי מדויקת והחלה להעריך את הצעיר הערכה עמוקה.
איך הרגשת ?
מסימו מורו: “הייתי רק בן 20 שתי הרקדניות הגדולות ביותר מצדדי ואחת מהן (קרלה פרצ’י) היא אחד מעמודי ההיסטוריה של הריקוד במערב. הרגשתי אולי יותר מהכל מעוך חוץ ממאוד נרגש… לא היו שום סימנים, בחזרות או הערות שחצצו בינינו רק עבודה על תפקיד משותף… זו בהחלט התקופה המשמעותית ביותר והמלמדת ביותר בקרירה שלי.”

ש: הראיון הוגבל לזמן קצר. האם תוכל לספר עוד על חלומות ותוכניות לעמיד?
מסימו מורו: “אין לי חלומות גדולים, רק לשוב ללה סקאלה, לככב בברלין לעבוד על יצירות חדשות אולי עם ירי קיליאן או רולן פטי… אבל עיקר הנושא בעיני להעמיק ולהציג את התפקידים הגדולים שאני נהנה לככב בהם. אשר לחיים הפרטיים. הייתי ילד
מופנם, מאוד סגור, המחול אפשר לי להציג את רגשותי למרות זאת, להתמודד עם תפקידים ורגשות מנוגדים. הייתי רוצה להיות אדם יותר טוב, להבין יותר את עצמי.”

קישורים:

WO real Italians as Romeo – news of the debuts of Roberto Bolle and Massimo Murru has made the return of that familiar masterpiece, MacMillan’s 1965 Romeo and Juliet, at Covent Garden an occasion for urgent ticket-buying

To start at the beginning: the orchestra impressed me right from the start. A good reading of the score throughout, played with conviction (and great speed in the last act! Albrecht’s grand allegro variation was stormed through faster than I’ve ever heard it – and all credit to Massimo Murru for being able to jump that fast!) and accuracy (the horn calls in act 1 were particularly impressive). I loved the on-stage band and the peasant pdd (I noticed that that bit was not in the usual score without having to read the programme notes, so feel very proud of myself as I haven’t seen the conventional reading since 1995!). A superb performance by David Garforth and the Royal Ballet Sinfonia, and the rest of the house agreed with me – the most vociferous applause for a ballet conductor that I have ever heard.

Massimo Murru

סבטלנה זקרובה בעלת גמישות הגוף – יוצאת הדופן היא ללא ספק אחת הרקדניות הצעירות המדוברות ביותר בעולם כיום. תחילה היא רקדה ריקודי עם, אחר-כך התקבלה לבית-מחול מקצועי לריקוד (the Kiev Choregraphic School) ממנו פרשה לאחר 4 חודשים. בגיל 17 דחתה הזמנה של וסילייב הגדול לככב בבולשוי, שעה ששימש מנהלו האמנותי. זקרובה הוזמנה לככב בחשובות שבלהקות הריקוד העולמי כולל את באלט האופרה של פריז, ניו-יורק סיטי באלט ]כיכבה לצד איגור זלנסקי (Igor Zelensky) שהופיע בהצלחה רבה גם בישראל[, גרמניה, אוסטרליה, אנגליה, ויפן גם בהולנד, איטליה וברזיל.

ב 15/07/02 התפרסמה זקרובה מעל דפי האינטרנט בישראל (IsraelDance ). היה זה כאשר כיכבה בארה”ב ככוכבת הקירוב באלט. כדי לא להסתבך עם הניו-יורקים, במסעו הקודם של הקירוב לצפון אמריקה בשנת 1982, ההנהלה החליטה במתכוון שלא להופיע בניו-יורק. רק לאחר זמן רב של הצלחות בצפון אמריקה היא באה לניו-יורק אבל עם זקרובה בראשה. אסטרטגיה נכונה שפעלה. “ההפקה שלפנינו מתקרבת אל המחול העצמאי” פסקו המבקרים והוסיפו שבחים לרקדנית הראשית, זקרובה – היא בגמישותה היוצאת דופן בהחלט מזכירה את סילבי גיאם – האגדית. “זקרובה מיוחדת במינה וכמו מעצבת גם את גופה וגם את החלל סביבו שעה שהיא רוקדת. … סבטלנה זקרובה היא רקדנית שמעמיקה בתחום הרגשי ומייצגת שתי דמויות שונות זו מזו אודט/אודיל בצורה משכנעת. היא זורמת ב”אגם הברבורים” של הקירוב בין אצילות למפלצתיות רשעית. האנרגיה שיוצאת ממנה כשהיא רוקדת מסנוורת את המתבונן בה – סבטלנה זקרובה מופלאה”. כתבו בניו-יורק.

סיפורה של כוכבת העל הוא סיפור על צעירה שעלתה בנסיקה אל צמרת הקירוב באלט והייתה בימים מספר לאחת הרקדניות הגדולות והמדוברות ביותר בעולם. זקרובה נולדה באוקראינה (Ukraine ) בלוטסק ( Lutsk) בשנת 1979. את ששת שנות לימודיה הראשונות עשתה בבית-המחול של קייב. הופעתה עם “הציפור הכחולה”, בשנת 1995, בהיותה בת 16 שנים בלבד, עוררה רושם עצום וזיכתה אותה במדליית הכסף של הוגנובה בסנט פטרסבורג מה שהביא אותה מיד אל שורות הואגנובה
היוקרתית אותה סיימה בגיל 17 בלבד (1996) והתקבלה כפרימה בלרינה האגדית וישנייבה ישירות לקירוב באלט בדרגת כוכבת על – מאז שתי הרקדניות הן סמל ליכולתם הבלתי רגילה של הרוסים לטפח כשרונות גדולים בקרב דור רקדנים צעירים. (הועדה האמנותית של עיריית ירושלים בתחום הריקוד בראשותה של ציונה פלד פסקה שאין צורך להקים בירושלים – כזכור – סניף לואגנובה.)

הריקודים הראשונים של סבטלנה היו הקלאסיקה של הריקוד: “ג’יזל” (תפקיד אותו רקדה גם ב”בולשוי” לצד כוכב העל פרוק רזימטוב ( Farukh Ruzimatov 1998), “אגם הברבורים”, “הבידרה” (1999) ו”רומאו ויוליה” אך גם בתקופה המכונה בבאלט ‘הבאלט הסוביטי’ היא השתלמה ואפילו בניאו- קלאסיקה האמריקאית (בלנשין). עבור תפקידה בסרנדה” (Serenade)
שלו זכתה בפרס היוקרתי של פסטיבל מסכות הזהב ( The Golden Award Mask – 1999). כשהעלתה סבטלנה את יצירתו של בלנשין “Jewels” משנת 1967 בניו-יורק סיטי באלט נאמר בניו-יורק שההפקה הועלתה שוב והפעם בביצוע מדהים ביופיו
על-ידי הפרימה בלרינה הרוסיה Svetlana Zakharova. קסם וגדולה שלא נראו ביצירה זו בזמנו של בלנשין קובעת מבקרת המחול של הניו-יורק טימס.

סבטלנה זקרובה החלה לרקוד בגיל שש, בעקבות החלטת האם “לקחת אותי לרקוד בסטודיו המקומי בו רקדו ריקודי עם ולא באלט”. בבאלט היא פגשה לראשונה רק בגיל 10. לאחר ארבעה חודשים בלבד לאחר שהתקבלה לבית המחול של קייב היא פרשה עקב מעבר המשפחה לבמזרח גרמניה בעקבות הקרירה הצבאית של אביה. למזלה היא שבה לאוקראינה ערכה שוב אודישן, התקבלה והחלה להשתלם אצל Valelia Sulegina. ביוני (12/1996) התקיימה הופעת גאלה בהרמיטז (the Hermitage theatre) והתבקשה לרקוד שם את “הברבור הגווע” (Dying Swan). לאחר מכן החלו דיבורים להעניק לה
דרגת כוכבת על.
ש: בת כמה היית?
ת: 17.
בקירוב היא עבדה יחד עם Olga Mosiyeva שסייעה לה בעבודה על הרפרטואר בין השתיים צמחה ידידות ואולגה הייתה עד מהרה לדמות המפתח שקידמה בתאוצה את הקרירה שלה. למעשה הבאלט הראשון בו כיכבה בקירוב (1996, 27 October) היה ” The Fountion of Bakhchissari” לצידו של Ruben Bobovnikov. בתקופה זו היא קיבלה הזמנה מהרקדן הראשון של רוסיה ולדימיר וסילייב (Vladimir Vasiliev) שניהל אז אמנותית את הבולשוי (the Bolshoi) להצטרף להפקת “אגם
הברבורים” המחודשת שלו. בצעד יוצא דופן ונועז הרקדנית הצעירה דחתה את ההזמנה. ההצלחה הבינלאומית לא התמהמהה והיא יצאה ללונדון עם הקירוב באלט (1997) בתיאטרון הקוליסאום (Coliseum) היא כיכבה בתפקיד Masha מ”מפצח האגוזים” אחר כך באו התפקידים הגדולים באמת Gulnara מ”שודד הים” וגיזל – תפקיד שביצעה גם במסעה השני ללונדון (97) גם התפקיד סרנדה והשאר לדפי ההיסטוריה.

ש: איך את מסבירה את אדישותם של מבקרי המחול של ניו-יורק להופעתך עם ה”יפיפיה
הנרדמת” (of Sleeping Beauty) ב’מט’ בקיץ 99?
זקרובה: “קיבלתי על תפקיד זה את פרס “מסכת הזהב, לשנת 2000 במוסקבה” היא משיבה לקונית, לא מתלוננת על שיטחיותם של האמריקאים כשמדובר באמנות עמוקה – אך רומזת ואומרת שלא הכל תמימי דעים על אותו ביצוע גם מדגישה את הניגודיות ביחס להבנת
התפקיד שעיצבה שם.

לאחר מסעה לארגנטינה החלה זקרובה לעבוד על מנון של מקמילן  ובאותה שנה ערכה יחג עם הקירוב את המסע המדובר ללונדון, אז כיכבה זקרובה בכל הבאלטים הגדולים (La, Chopiniana, The sleeping Beauty
Diamond and Don Quixote,Swan Lake, Bayadere) והשאירה רושם עצום.
בשנה שעברה (2001) כיכבה סבטלנה זקרובה לצד שניים מכוכבי האמריקאן באלט בקירוב (from American Ballet Theatre, Ethan Stiefel – Jose Manuel Carre) ועם זלנסקי הגדול היא רקדה במינכן את “מנון” של מקמילן.

את שחרזדה (Scheherazade) של פוקין (בתפקיד Zobeide) העלתה לראשונה לצד פרוק
רזימטוב (Farukh Ruzmitov) כזכור רזימטוב רקד בתפקיד עבד הזהב (Golden
Slave) – השנה (16/1/2002) בישראל. יאמר ולצערי הרב הביקורת החובבנית והשטחית
של תל-אביב – המשועבדת עדיין לפרינג’ ולמחול העכשווי נטול האישיות הריקודית לא השכילה להכיל ולהכיר בגדולתו של רזימטוב שהרי אצלנו עדיין חושבים על ריקוד ברמה של שיעורי קומפוזיציה למחול עכשווי בהם מלמדים למשל, שריקוד זה ללכת בין מזרונים שמונחים על רצפה ווריאציה על ההליכה ביניהם היא הליכה עליהם (כפי שראיתי בשעור בן שעה וחצי במוסד להכשרת מורים.)
אכן רזימטוב לא עבר שיעור הליכות על מזרנים ומעטים אישי המחול שמסוגלים להתגלגל אל נפש אדירה של יוצר דגול זה.
גם וישנניבה לא השאירה כאן רושם על רוב המבקרים וההשפלה נחסכה אצלנו מאמנית החודש נובמבר סבטלנה זקרובה.

בביקור האחרון של הקירוב, השנה בושינגטון (פברואר 2002) סבטלנה זקרובה רקדה את אורורה (Kennedy Center – Aurora) והשאירה רושם קצת יותר גדול ממזרן על תלמידי הקומפוזיציה של ישראל. כמו כן היא כיכבה לצד ולדימיר מלחוב
(Vladimir Malakhov) האגדי – שאגב גם הוא הופיע השנה בישראל. ראיתי אותה לפני חודשיים (20/08/2002) מככבת במט של ניו-יורק בבידרה לצד איגור קולב( Igor Kolb) תפקיד ניקיה (Nikiya) מספר הניו-יורק טימס “מרגע שהיא עולה על הבמה מתגלה שהיא תופעה נישגבת” – במיוחד במערכה השלישית המכונה ממלכת הצללים מאת מריוס פטיפה מספר (Kevin Ng) בבאלט מגזין “אפשר לחוש שמדובר בתופעה יוצאת דופן של טוהר וגדולות רוח גם הוד והדר”.
1/11/02

קישורים:

Svetlana Zakharova Photo Gallery

ballet.co Reviews page

Guardian Unlimited | Archive Search

 

 

Zakharova is only 19, yet in fact she hardly needs an introduction anymore. In a couple of years time La Zakharova became the pride of the company. She has already danced Masha in The Nutcracker, Giselle, Aurora, Maria in The Fountain of Bakhchisaray, now Odette/Odile, and Nikiya will be added to her repertoire soon. If all goes as planned, audiences in New York will have ample opportunity to admire her art in the coming Kirov season at the Met. Vaziev seems to have blind faith in her. History repeats itself, also in the Kirov Ballet.

Zakharova’s Swan Queen is undoubtedly the most convincing part I have seen her dance so far. Of course, even here there is still a lot of work to do, but at least in her Odette there is a kind of subdued, filtered emotion, while earlier performances were just bland or at best academic. Her excessive manner, with six-o’clock ?cart?s aplenty, distracting in Giselle and The Sleeping Beauty, seems to be more under control. Only during the first encounter with Siegfried was there still a hint of aggressiveness (or perhaps it was just nerves), even resulting in a serious slip, but for the remainder, the performance was pleasingly elegant. Her Odile was brilliantly danced with a lot of dynamism, but again also with control, and her imitation of Odette in the Black Swan pas de deux was really convincing. Both characters need to be deepened dramatically and emotionally, but, taken at face-value, for somebody of her age it is already a stunning accomplishment.

 

 

GISELLE Act II pas de deux (Perrot-Coralli/Adam)
The Kirov’s Svetlana Zakharova & Ilya Kuznetsov:
The “talent meter” shot straight up with this number! Nineteen-year-old Ukrainian ballerina, Svetlana Zakharova, captivated the audience from the moment that she entered the stage in bourrees rippling like pearls on a strand. Her resplendent technique and miraculously Spessivtsseva-like neck and torso, were marred only by ridiculously high (180-degree) leg extensions, which have been in favor at the Kirov since the late-1980s/early-90s…when somebody at the Vaganova School seemed to decide that Sylvie Guillem was the sort of ballerina that must be emulated to capture the hearts of Westerners. [With a new regime at the Mariinsky/Kirov Theater, one can hope that these irregular practices will soon be curtailed.]

 

:Her repertoire includes

(The Sleeping Beauty) Petipa ,staged K .Sergeyev ,(Princess Florine) 1996
(Tchaikovsky Pas de Deux) Balanchine ,(soloist) 1996
(The Dying Swan) Fokine) ,(1996
(The Fountain of Bakhchisarai) Zakharov ,(Maria) 1996
(The Nutcracker) Vainonen ,(Masha and trio) 1996
(Le Corsaire) Gusev after Petipa ,(Gulnara) 1997
(Giselle) Coralli-Perrot ,Petipa ,(title role) 1997
(Les Noces) Miroshnichenko ,(the bride) 1997
(Don Quixote) Petipa ,Gorsky ,(Queen of the Dryads) 1997
(Chopiniana) Fokine ,(Waltz and Mazurka Girl) 1997
(Romeo and Juliet) Lavrovsky ,(Juliet’s friend) 1997
(The Sleeping Beauty) Petipa ,staged K .Sergeyev ,(Princess Aurora) 1998
(Apollo) Balanchine ,(Terpsichore) 1998
(Serenade) Balanchine ,(soloist) 1998
(Swan Lake) Petipa-Ivanov ,staged K .Sergeyev ,(Odette-Odile) 1998
(Poem of Ecstasy) Ratmansky ,(soloist) 1998
(Symphony in C) Balanchine ,(soloist) 1999
(Le Corsaire) Gusev after Petipa ,(Medora) 1999
(The Sleeping Beauty) Petipa ,staged S .Vikharev ,(Princess Aurora) 1999
(La Bayadere) Petipa ,Chabukiani ,Ponomarev ,(Nikiya) 1999
(Diamonds) Jewels) (Balanchine ,(soloist) 2000
(Manon) MacMillan ,(title role) 2000
(Don Quixote) Petipa ,Gorsky ,(Kitri) 2000
(Now and Then) Neumeier ,(soloist) 2001
(The Young Lady and The Hooligan) Boyarsky ,(Young Lady) 2001
(Scheherazade) Fokine ,(Zobeide) 2001
(Romeo and Juliet) Lavrovsky ,(Juliet) 2002
Paquita – Grand Pas) Petipa ,(soloist

 

Svetlana Zakharova danced the leading ballerina role seamlessly on Friday night, making us realize why this role won her the 1998 Golden Mask award for the finest ballet performance in Russia. Dancing the part on Thursday, the taller and more muscular Uliana Lopatkina had problems in the partnered segments and seemed too segmented in her approach. I could almost see her counting the beats, going from chunk to chunk of the choreography, rather than losing herself in the magic of Tchaikovsky, as Zakharova did on Friday night. Blonde Ilya Kuznetsov had an easier time of it with the smaller of the two ballerinas, while tall & dark-haired Denis Firsov was appropriately mysterious as the Angel of Death on both nights.

Svetlana Zakharova dans La Bayad?re

Il y a bien longtemps que l’Op?ra de Paris n’avait invit? des danseurs russes ? se produire avec la troupe fran?aise. Jamais depuis les Maximova, Plissetskaia et Makarova, le Ballet de l’Op?ra n’avait accueilli une artiste dune telle classe que Svetlana Zakharova, qui vient de danser trois fois le r?le de Nikiya dans La Bayad?re ? lOp?ra Bastille, les 1er, 4 et 5 d?cembre 2001. Ag?e de vingt deux printemps seulement et d?j? une des vedettes du Th??tre Mariinski de Saint-P?tersbourg, cette artiste a dans? tous les grands ballets du r?pertoire, mais loin de se cantonner dans les ouvrages exclusivement classiques ou russes, elle est aussi linterpr?te de nombreses pi?ces de Balanchine et a incarn? avec succ?s la Manon de MacMillan.

Svetlana Zakharova qui a obtenu de grands triomphes ? Londres avec le Ballet du Th??tre Mariinski, a d?j? dans? en France en juillet dernier avec quelques solistes russes ? loccasion de galas exceptionnels ? lOp?ra du Ch?teau de Versailles. Aussi est-ce une v?ritable r?v?lation que sa Bayad?re parisienne, un r?le quelle conna?t bien pour lavoir dans? ? Saint-P?tersbourg, m?me si la version de Noureev diff?re quelque peu de celle de lex Ballet du Kirov.

Svetlana Zakharova est une admirable artiste longue et mince, dou?e dune gr?ce incomparable. Tout est beaut? et po?sie dans sa danse, qui se distingue par des ?paul?s et des ports de bras dun lyrisme et dune ?l?gance rare, tout comme la finesse de ses poignets. Elle est un exemple admirable du style franco-russe, h?rit? du XIX ?me si?cle et qui se perp?tua jusquaux grands artistes du Kirov de L?ningrad que lon d?couvrit avec Noureev au d?but des ann?es 60. Ce style noble et romantique ne sest heureusement pas perdu comme on peut en juger avec Svetlana Zakharova, danseuse inspir?e, qui exprime aussi bien avec son corps quavec son visage les ?motions les plus secr?tes ressenties par son personnage. Quand a la technique elle est stup?fiante, particuli?rement dans les d?gag?s et les tours. On admire le jeu dramatique, la sensibilit?, et l?motion de cette artiste d?j? mythique.

Jean-Guillaume Bart en Solor se montre un partenaire de la m?me race exceptionnelle par son style raffin?e, son aisance, et sa technique impeccablement contr?l?e. Un prince noble et beau qui triomphe haut la main de toutes les difficult?s sans jamais chercher ? briller par la virtuosit? mais seulement ? traduire la gr?ce et la beaut? de la danse. Un couple qui ferait tressaillir Noureev de bonheur.

Passant du r?le de Nikiya ? celui de Gamzatti, Delphine Moussin incarne une vraie princesse, aussi impitoyable que son p?re le Rajah, et ses expressions sont toujours passionnantes ? observer. Elle est parfaite face ? Svetlana Zakharova, chacune des deux artistes ?tant id?alement le personnage, mais techniquement la danseuse fran?aise ne montre pas la m?me ma?trise que sa rivale.

J?r?mie Belingard remporte un triomphe dans le r?le de lIdole Dor?e, sensuel et muscl?, contr?lant magnifiquement sa technique, et toujours soucieux de la perfection dans le moindre d?tail. Karl Paquette est un Esclave solide, portant ? bout de bras la merveilleuse Svetlana Zakharova, et Fanny Fiat simpose toujours avec panache dans la variation de la troisi?me Ombre au dernier acte.

 

 

Fittingly, the gala ended with Balanchine’s “Diamonds” (led by Svetlana Zakharova and guest Vladimir Malakhov). Despite the glamour provided by the visiting stars, nothing was more heartwarming than seeing the whole Kirov company resplendent in this masterpiece by Balanchine, whose spirit is so fundamental to the company’s aesthetic now. The Kirov is still the greatest classical company in the world

Ren? Sirvin
7 d?cembre 2001
Copyright ImagiDanse (www.imagidanse.com)

The Kirov’s Svetlana Zakharova and Denis Firsov in The Sleeping Beauty. (Photo credit: Jack Vartoogian

 

Next piece was the one some of my London friends would die for: “Tchaikovsky Pas-de-deux”, with Svetlana Zakharova and Igor Kolb. The strikingly beautiful Zakharova still abuses her 6-o’clock extensions here and there, but it’s difficult not to admire her frictionless moves. Igor Kolb matured into very confident dancer and reliable partner, moving with force and power.

 

The sole woman able to combine the favored futuristic virtuosity with old-fashioned virtues is Svetlana Zakharova. With her air of sweet radiance tinged with melancholy and her beautifully open upper-body carriage (throat and breastbone in dialogue with the heavens), Zakharova meshes feeling with dancing. She’s the only one of her sisters who seems to perform the traditional repertory from impulse rather than technical dictates, and thus the only one who makes convincing sense of the ballets’ stories. The more mature Altynai Asylmuratova, formerly the company’s darling, has conspicuously lost ground in physical and dramatic power, but her style blessedly retains the classical harmony embodied by her legendary predecessors.

 

 

Aurora –
First-cast Svetlana Zakharova was technically strong and very neo-classical in her attack and ear-high extensions, but (to me & a few others) lacked charm and personality. She seemed too concerned with achieving whiz-bang acrobatic effects and was bereft of poetry. Furthermore, her pale & uninspiring face did not help matters. Don’t get me wrong, she is a pleasant-looking dancer; it’s simply that her features are not well-defined. But, oh, what beautifully arched feet and long legs, like Sylvie Guillem!

The second Aurora, Diana Vishneva, on the other hand, was a true princess. Not only a perfect long (but not too tall) & slim physique, but also a striking face with vibrant features – raven hair, wide eyes, tiny round head, generous lips… a face of distinction! One overlooks Vishneva’s high extensions because she did not depend on their effect to win over the audience, as did Zakharova. Vishneva offers much more. She radiates sunshine & conveys the majesty of the music through her facial expressions as well as the steps. Vishneva WAS the music! Only the film footage of Margot Fonteyn in her prime comes close to matching the radiance & artistry of Diana Vishneva as Aurora. I am in awe and totally enraptured

אש הבוערת בעצמותיה של וידאד – (Wedad Atallah) הרקדנית היפיפייה פרצה בסערה  בראשית שנות ה 70. ילדה ערביה שרקדה לצלילי המוזיקה שהושמעה לה בחצרות בתי נצרת ולא פסקה לרקוד ולהרקיד אנשי מחול עד עצם היום הזה. בגיל שש נמצאה לוידאד המורה הראשונה לריקוד. מג’דה חתחוט שנשאה עם אחד מאזרחי נצרת. היא באה מחו”ל ופתחה כיתה לריקוד שדמתה בעיקרון יותר לכיתות הריקוד שבקניונים אצלנו מבית מחול אמיתי לאמנות. כיתות כאלו תמצאו בכל מקום גם במגזר הערבי. הן לא מאימות על איש מאחר שמטרתן פרנסה למורים יותר מחינוך אמנותי לרקדנים. נראה שהבנות המשתוקקות לריקוד לא עניינו את המתפרנסת ממחול ומחויבותה לא הייתה כלל להתפתחותן. חתחוט עזבה תוך זמן קצר והותירה את תלמידותיה יתומות עם שברון לב ותשוקה עזה לריקוד. הבעירה אחזה במיוחד במופלאה שבבנות, בחזקה שביניהן ברגישה מכולן בוידאד עטאללה שהתעקשה להמשיך את שיעורי הריקוד. וידאד רקדה – תחילה לבדה, בחצרות שבין הבתים, על ההר הנצרתי מול הכניסה לעיר מעפולה – בשכונת אספניולי שם הייתה החצר הגדולה הראשונה בה היא רקדה. חצר מרוצפת אבל לידה הייתה חצר קטנה נוספת ובה הונח פסנתר. שם היא כבר לימדה ריקוד את ילדי השכונה כמובן. האם אמאל (שפרושו בערבית תקוות) גננת במקצועה ובעלת
הכשרה לנגן בפסנתר בקונצרטים נגנה למענה על הפסנתר ההוא מנגינות מהרפרטואר הקלאסי. במיוחד הן אהבו לרקוד את המנגינה הסוחפת מאת בטהובן “לאליס”. תמיכה אמנותית, עצה, סיוע ומענה לסקרנות הבלתי נדלית קיבלה וידאד מהאם גם
מהמורים שלה למוזיקה (מישל דרמינקיניאן) ומהמנצח שעל מקהלת הילדים של הכנסייה (ג’ורייס חמיס).

נפשה של וידאד נפתחה אל תרבות המערב בעזרת המורים שפתחו אצלה תודעה אמנותית, אבל גם ובמיוחד בעזרת חברותה במקהלת בית הספר (מנצח לוטוף שחטוט) שהקנתה לה רגישויות מיוחדות לשירה הערבית גדולה (פרוז ואל רחבני). זיכרון ילדות חזק אותו וידאד לוקחת אתה מתקופה זו הוא קול שירתו של אביה אותו שמעה מחלון הבית הפתוח ולצלילי שירתו רקדה. במיוחד היא זוכרת אותו שר את “אמנה עלייק” שפרושו “בחייך”.

להקת הילדות של הילדה וידאד ערכה הופעות. את ההופעות הן ערכו באותה חצר גדולה, מרוצפת בפני מוזמנים. האם ניגנה בפסנתר גם תפרה את כל התלבושות ובין הקהל היו בני משפחה חברים אנשי נצרת. לשירי אום כולתום היא חיברה מחולות שהיו קשובים יותר למסורת הריקוד הקלאסי מהמזרח ולצלילי המוזיקה המערבית (בטהובן, שוברט או שופן) התאימה הילדה המחוננת תנועות שנראו אז בעיניה קרובות לסגנון של הבאלט הקלאסי.
ש: כיצד הכרת את שני תחומי הריקוד האלו מבלי ללמוד?
ת: “אני רקדנית, מורה לריקוד”, היא אומרת לקונית ומוסיפה את הפשר “כל תכנית בטלוויזיה שכללה ריקוד או באלט הוקלטה למעני על-ידי הורי, מהטלוויזיה למדתי הרבה מאוד”. עד מהרה נפשה של וידאד הפכה לארכיון ריקוד בו נשמרו עשרות צעדי באלט קלאסי ומחול קלאסי מהמזרח.

חבוקה באהבה התגבש בוידאד הרצון להמשיך ולהתפתח מחוץ לגבולות נצרת. היא אזרה עוז לצאת וללמוד ריקוד אצל היהודים, בחיפה (1989). בבית רוטשילד היא פגשה את האיש המחולי הגדול קאי לוטמן, כוכב להקת ה”באלט המלכותי של שבדיה”, מי ששב לחיפה משנות ניהול-אמנותי בתל-אביב בה ניהל את להקת בת-שבע. לוטמן לא נשאר אדיש לכשרונה של וידאד עטאללה וטיפח אותה. כשהוזמן לוטמן לבוא ולצפות בלהקתה בנצרת היה היחיד מבין “היהודים” שהואיל להזיז עצמו עד שם. וידאד מרבה לדבר על תקופת הצימאון לדעת ודמות נוספת שמאוד זכורה לטובה מתקופה זו היא הרקדן תמיר גינץ מבת-דור שבא אז ללמד בחיפה בבית רוטשילד.

בהיותה בת 19 בלבד הקימה עטאללה את בית המחול המקצועי הערבי הראשון בישראל. תחילה פעל ה”סטודיו” שלה במרכז לצופים הקתוליים של נצרת. מדובר בבניין גדול בעל חלונות קשתיים מאוד רחבים מהם ניתן לצפות בנופה המרהיב של נצרת. בתי האבן וגגות הרעפים האדומים קופצים אל רחבת הריקוד שבקומה העליונה של המבנה וההשראה ליצירה במקום זה גדולה במיוחד. ההתחלה הייתה קשה רק 8 ילדות הגיעו לשיעור הראשון. האנשים החלו לדבר מאחורי גבה, “כולם חשבו שאני יוצאת אל המחולות, כדי לא לעבוד קשה, לא לצאת ללימודים אקדמאיים”. וידאד שידעה שהמחול הוא עולם דורשני לא האזינה לדיברי הדיבה והמשיכה בשלה. האם אמאל והאב מיכאיל (מג’יד) עטאללה חתן פרס נשיא המדינה ( 79) על מפעליו החינוכיים בקרב ערביי ישראל התגייסו לחיזוק נפשה. עטאללה המשיכה בדרכה. הגשמת חזון אדיר וחזק – הוא הקמת בית-מחול ראשון, מקצועי במגזר הערבי.

לצלילי הקלטות של התקופה ההיא, בעזרת טייפ נייד, בלי באר, רצפה מורכבת או ראי אבל עם הרבה תקווה קמה כיתת הריקוד הראשונה של וידאד. תוך שלושה חודשים שולשה הכיתה אז ווידאד התעוררה לגלות שהיא דנה בריקוד אבל הופכת חברתית את סדר היום התרבותי של נצרת.

הופעת הריקוד הראשונה הלכה והתגבשה וכללה 30 ילדות. וידאד החליטה להציג את באלט האופי הראשון “קופליה” בעיבוד מיוחד לילדות. כל נערה אחזה דמות בנפשה. על הבמה נבנה בית בובות מיוחד ואת התלבושות כמובן תפרה האם. הקהל הרב כלל הורים, שכנים ידידים ואת הרקדן המיוחד כל כך קאי לוטמן המורה מחיפה. קאי היה נרגש והמחמאות שהניח על ראשה של וידאד מנצנצות בין שערותיה כיהלומים עד עצם היום הזה.

בית-המחול הלך וגדל עד ששבה המהומה לסעור בחייה והפעם בגלל התבגרות הילדות והמעבר לגיל הנעורים. נאסר על הבנות להמשיך ולבוא לרקוד. וידאד לא ויתרה ובקרב הגדול של חייה היא ניצחה את הניצחון שנצרת אוהבת לזכור שהוא כל כולו לטובתה. הפעם עמדה לצידה דמות חדשה, מופלאה ואוהבת – בעלה, בן – דוד רחוק שבא לביקור מלבנון הנרי עטאללה. באותם ימים הגדר הטובה הייתה פתוחה וביקורים כאלו היו דבר שבשגרה. וידאד מסבירה שכיום כשהיא רוצה להפגיש בין ילדיה
וסביהם – הורי בעלה, הדבר מורכב וכל הצדדים יוצאים לירדן, שם בבית מלון הם מצליחים עדיין להיפגש.

בשנת 1996 חדרה סערה גדולה נוספת אל חיי היוצרת הדגולה “קונפליקט גדול אחז בי, כמעט פיצול אישיות” היא מתוודה בפני, “מצד אחד מצאתי את עצמי שאובה לתלמידים ולריקוד אותו למדתי ומצד שני למורשתי”. בשנת 1996 הקימה וידאד את להקתה “אל אמל” (שפרושה בערבית – התקווה) בלהקה רפרטואר מגוון שמשלב בין מזרח למערב ועיקר נושאי המחול אנושיים, זכרונות ילדות מהולים באמירה פוליטית לא פשוטה. שמה של וידאד עטאללה הלך והתפרסם במגזר הערבי היא הוזמנה עם להקתה להופיע ברחבי המדינה, ללמד במקומות נוספים, רבות נכתב עליה בעיתונות הערבית. היא שבה וסירבה להתראיין בעיתונות העברית, בטלוויזיה העברית… כיום היא מלמדת בכפר מנשיית זבדה שליד נהלל מדובר בבית ספר פתוח שמקדיש עצמו לפיתוח וסיוע ילדים במגזר הערבי שיש להם צרכים מיוחדים. בכיתתה שבמנשיית זבדה לומדים בנים ובנות ערביים. החל משנת 1998 עטאללה מלמדת מחול גם בבית הספר אל מוקאל המשמש בית ספר יסודי ותיכון בנצרת. בשנת 2000 היא יצאה לסיבוב הופעות בערי הגדה ובעזה ב”פלשתין” ובשנת 2001 הוזמנה לככב עם להקתה בפסטיבל לאמנות שברמאללה .

באפריל שנה זו (2002) יצאה וידאד עטאללה לארה”ב ללמד ריקוד ולהשתלם במישיגן כאן פגשה ידידים רבים שהפכו את בית ספרם להיות בית ספר תאום לבית המחול שלה – כיום הוא פועל בנצרת במרכז הפיס שסמוך למרכז העיר ובו כ – 220 תלמידים. תלמידי הריקוד באים ממשפחות נוצריות ומוסלמיות. להקתה זוכה להכרה אמנותית היא אמנית מפורסמת בקרב ערביי ישראל ומחלקת התרבות של עיריית נצרת בהנהלת מחמוד נסאר החלה לתמוך בה החל משנת 2001 וראש העיר של
נצרת ראמז ג’ראייסי מעריך אותה ומגיע למופעיה.

ביוני 2002 פגשתי לראשונה את וידאד עטאללה. לא קל היה לפגוש בוידאד, בפרט לא אחרי מאורעות אוקטובר. במשך השנתיים האחרונות פעלתי רבות כדי להגיע אל ליבה, הסתייעתי בידידים הפועלים בשיתוף פעולה במגזר הערבי. התחננתי שיארגנו לי פגישה עם הרקדנית הערביה הראשונה של ישראל. פניתי גם לסוניה זרחי מקיבוץ גניגר ידידתה של סמירה חורי מנשות נצרת. וידאד סירבה לשיתוף פעולה עם גורמים יהודים גם לפגוש אותי “נוצלתי די” אמרה לי לקונית. בסופו של דבר תוכנית הטלוויזיה על להקת המחול הרב-תרבותית שהקמתי בירושלים בה חברו נערים ממחנות הפליטים שממזרח לירושלים
לרקוד עם נערים ממערב העיר האירה את פניה. וידאד הסכימה להיפגש. הפגישה הראשונה התקיימה בתל-אביב, בבית קפה – הפגישה השניה כבר התקיימה בבית המחול שלה שבמרכז הפיס, בנצרת. צפיתי בעבודותיה ונדהמתי לגלות כוח יצירה חזק, מקורי ורקדניות מצוינות שלמדו להכיר את כשרונה. למרות שלוידאד עטאללה אמירה פוליטית חזקה, למען שיתוף פעולה עם תלמידי הרקדנים, למען יצירת גשר בין יהודים וערבים בתחום הריקוד הסכימה להקים להקה חדשה שחומריה יהיו אחרים, אנושיים בלבד, לא פוליטיים.
מדוע עשית זאת?
עטאללה: “את עבודותי האישיות אעלה בלהקתי. אני לא מתכוונת לסגור את פי, אבל למען שיתוף הפעולה בנינו אני מוכנה ומבינה שגם אתה מותר על דברים וגם עלי לוותר. להקת מחול מקצועית בישראל בה רוקדים ופועלים יחד יהודים וערבים כרגע,
חשובה מאוד בעיני.”

יצירת המחול הראשונה שלנו החלה להתגבש “אשה עם שלט” על חיי סמירה חורי. קטע מתוך מחול רב היקף בשם “אל אטלל – על חורבות האהבה” שמרמז על אמונתנו באהבה למרות הכאב שהורס את המחשבה עליה. סמירה חורי נעמדה בכיכר המעין של נצרת בשנת 48 כאובה ושלט בידה. על השלט, אותו היא נושאת עד היום ואתו היא עומדת בצמתים מרכזיים בעמק יזרעאל כתוב “אני קיימת, אבל גם אתה קיים”. המוזיקה היא מאת המלחין המצרי עומר קריט אותו פגשה וידאד בביקורה האחרון
בירדן. קירט נחשב לאחד המלחינים המובילים במוזיקה הערבית העמוקה כיום ואחד המלחינים האהובים על וידאד. פרק נוסף ביצירה זו הוא “קצב החיים” בו וידאד מעלה את רעיונותיה לגבי דרכים שונות שמפגישות אנשים שבאים ממקומות אחרים…

 לוידאד שני ילדים סמי (9) ואמאל (6). סמי מתעניין במוזיקה ואמאל בריקוד. מזל
ההורוסקופ שלה אריה. הצבע האהוב עליה ירוק, היא אוהבת לאכול אוכל מזרחי לסוגיו השונים וכשמדובר בלבוש העדפתה את הספורטיבי. הזמר האהוב עליה ביותר הוא עבד אל חלים. סרט ילדות שהיא נושאת עמוק בליבה הוא “צלילי המוזיקה”. מה שמרגש אותה בסרט הזה הוא סיפורו של האב האלמן והמפגש שלו עם הנזירה אותה הביא אל ביתו כדי שתטפל בילדיו. השניים מתאהבים על רקע מלחמת העולם ה – 2 והאהבה לילדים. הבושם האהוב עליה הוא Hot והמקום האהוב עליה בישראל הוא מקום מגוריה נצרת. חופשה היא חולמת לעשות באירופה.

אביה של וידאד הוא כומר. המשפחה שייכת לזרם הקתולי שמאפשר נשואי כמרים. וידאד מרבה לקרא ספרי דת והספר שהשאיר עליה רושם הוא ספר דתי, עמוק שמספר על חיי המדונה. בביתה תמונות דתיות רבות ביניהן תמונה ענקית שמתארת את צליבת ישו של הצייר הספרדי סלבדור דאלי גם פסלים מיוחדים, מאוד יפים של המדונה. ההפקה המרגשת ביותר שעשתה הייתה על חיי ישו לקראת בואו של האפיפיור ג’ון פול השני בשנת 2000. בעלה הנרי סוחר שמודע לאיכויותיה הנדירות של אישתו. “היא לא אישה רגילה” אומר
הנרי ומוסיף “אני נהנה מהצלחתה. היא יודעת לממש את החלום הכל כך אהוב עליה”. על קפה תורכי מהביל, בביתו מוסיף הנרי, באנגלית, כשהוא יושב בין שני ילדיהם כמהרהר ואומר לי שהוא רק לא רוצה, אף פעם, לעולם לא להיות האיש שעצר בעדה: “אני נהנה ללמוד על דרכה ואני מוכן לעשות הכל כדי שוידאד תממש את חזונה”.

פורסם 1.9.02

ביום שישי האחרון (02/08 / 16) , בבית המחול של וידאד עטאללה
שבנצרת הוקם גשר אמנותי לשלום. רקדני נצרת ארחו בבית המחול שלהם לשעה וחצי רקדנים מעמק יזרעאל. המפגש כלל חזרה לקראת מסע הופעות שהלהקה היהודית ערבית מתעתדת לקיים באירופה ובארה”ב לשם הוזמנה בשנה הבאה.
“אני יודעת שרמת הריקוד שלי נמוכה מזו של הרקדניות הערביות” הודתה רוני, אחת מהבאות למפגש, רקדנית צעירה מעמק יזרעאל, “אבל גם אם לא אתקבל בסופו של דבר ללהקה, אבוא לכל המפגשים” היא הכריזה.

ש: למה?
ת: בגלל החוויה, בגלל ההזדמנות להכיר אמנים מנצרת. את הנערות היהודיות הביאה מעיין מרגולין רכזת תרבות בעמק (בת אחיו של ירון) שחשה שיש להפגיש בין הרקדניות שחיות בשכנות זו לזו ואין ביניהן כל קשר. מעין מתגוררת במרחק של חמש דקות נסיעה ממרכז נצרת. כשהחלה הפעילות גם מעין שאיננה רקדנית הצטרפה לריקוד. דמעות של התרגשות הציפו אותה מה שגרם לה לשבת ולהתבונן בפלא שמתרחש מול עיניה. “אני כל כך אוהבת ריקוד” אמרה מעין שהודתה שאי אפשר היה להבדיל בין מי שבא מכפר החורש, ממגדל העמק, ממזרע, ציפורי או מנצרת. רקדנית אחרת מכפר החורש הופתעה לגלות שהרקדניות של נצרת רוקדות רפרטואר מאוד דומה למקובל באולפנה בה היא לומדת.

רשה מהרקדניות הערביות, התקבלה השנה לאקדמיה למחול בירושלים  בשלב הסיכום הודתה רשה לנערות היהודיות ואמרה שהיא גאה לארח אותן בבית המחול בו היא גדלה. גם ליזה חדאד, סולנית הלהקה, רקדנית מאוד יפה ורבת רגש, הלומדת בירושלים לתואר אקדמי במחול נכחה במפגש.

ליזה היא הרקדנית הערבייה הראשונה שנכנסה לאקדמיה בירושלים, היא אמרה
שחשוב שהערבים יראו ליהודים את הצדדים היפים, אותם לא מראים בטלוויזיה
ושהיהודים יראו לערבים את הצדדים היפים שלהם שגם אותם לא מראים בטלוויזיה.

טרם נקבע הצוות הסופי שיצא למסע ההופעות והמנהלים האמנותיים של הפרויקט

וידאד עטאללה וירון מרגולין מקוים לאור המפגש המוצלח לארגן עוד ועוד מפגשים כאלו, בנצרת, כדי שהקרח בין תושביה היהודים והערבים של ישראל, בתחום הריקוד כבר ישבר.

וידאד עטאללה

 

שערה השחור כעורב גלש על כתפיה הבישניות וחיוך ענוג ריצד על שפתיה אכן – דיאנה וישנייבה, אחת הרקדניות היפות ביותר בעולם, ישבה ביום רביעי ה ‏28/8/02 במלון תל-אביבי שלחוף הים והתראיינה אצלי.

זה לא מכבר שהיא כבשה את ליבה של רוסיה כרקדנית גם את אמריקה ביופי מחולותיה שעה שבקרה בה כסולנית ה”קירוב”.
דיאנה וישניבה: “אין לי זמן רב לראיון” התנצלה והסבירה ש מלחוב ממתין לה לחזרה במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב לקראת הופעתם מחר בירושלים עם באלט זה.

וישנייבה (1976) החלה לרקוד בגיל 6 ובגיל 10 כבר התקבלה לואגנובה בהיותה בת 15  בלבד היא זכתה במדלית הזהב בתחרות של לוזן והוזמנה לככב בקירוב בגיל 16 בתפקיד קיטרי – דון קיחשוט – מאז ניז’ינסקי האגדי לא זכור לנו שרקדן הוצא מכיתת הלימוד של הוגנובה כדי לככב על בימת הלהקה החשובה בעולם – הקירוב להקה שמזוהה גם עם תיאטרון מרינסקי ומכונה גם “הבאלט של מרינסקי תיאטר”.

ויניגרדוב ראה אותה רוקדת והתאהב בכשרונה – תחילה הוא ביקש ממנה לעזוב את הואגנובה ולהצטרף ללהקה משהובהר לו שאין היא מתכוונת לפרוש מלימודיה כניז’ינסקי לפניה – ארגן וינוגרדוב מערכת מיוחדת כך שהפרימה בלרינה בת ה – 16 תוכל גם לככב כסולנית בקירוב וגם להמשיך את לימודיה.

לגבי מסעות ההופעות שמביאים אותה בימים אלו לצמרת רקדניות תבל היא מגיבה באיפוק ועונה בנפש בריאה להפליא: “אני יודעת שישנם דברים רבים חשובים שעוד ממתינים לי מעבר לפינה. עליהם אני חושבת”.

השיחה מתנהלת באיפוק, רוב הזמן היא מרכינה את ראשה – מחייכת ישובה מאוד קרוב אלי ושימלה לבנה פשוטה ומרהיבת עין לגופה החטוב. המתרגמת מתרוצצת בנינו. דיאנה מבקשת שלא לדבר על רקדן זה או אחר ומסתפקת בהגדרה כללית של ריקוד השגב. דיאנה וישניבה: “ריקוד גדול הוא תופעה מדיטטיבית, בה רקדנית גדולה נוגעת בגרעין נשמתה. הריקוד הגדול מקרב את האדם אל מסתורי אישיותו. זהו תהליך דינאמי מאוד שבו הרקדנים עוברים את גבולות עצמם וחווים תופעה אחרת – מסתורית – מעין מדיטציה שמשתלבת עם מציאות פעולתם. מצד אחד זו תופעה של אי ידיעת עצמנו, אפילו מה שאני עושה באותו רגע אני לא יודעת כי אין בי ברגע זה כל ידיעה ובכל זאת הכל ברור והפעולה עצמה קיימת והיא גם מאוד מדויקת ואפילו חוברת בזמן ובמרחב של הבן-זוג לריקוד”.

דיאנה וישניבה נולדה ברוסיה בעיר סאן פטרסבורג. שם אביה ויקטור והאם גוזל. את אקדמיית הבלט הרוסי על שם ווגנובה היא סיימה בשנת 1995 ושנה לאחר מכן בשנת 1996 הוכרזה כסולנית בקירוב. היא אוהבת תפקידים דראמתיים במיוחד את ג’יזל גם את מנון (מנון) ויוליה (מרומאו ויוליה). היא מאוד אוהבת פעילות ספורטיבית: טיול רגלי, שחיה ואפילו סקי-מים. מזל ההורוסקופ שלה סרטן ולאכול היא אוהבת דברי מתיקה. כיום דיאנה וישניבה נמנת על צמרת הפרימה בלרינות הבינלאומיות היא סולנית הקירוב באלט ואורחת בלהקות הבאלט של האופרת של וינה להקת והאופרה בברלין המכונה “דאויצ’ה אופרה”.

הופיעה בתפקידים ראשיים ב”ג’יזל”, “דון קישוט”, “פחיטה”, “היפהפייה הנרדמת”, “ראימונדה” ועוד.

פורסם ‏28/8/02

מלחוב כוכב הבאלט שמעצב דימוי חדש לתפקידי הריקוד שבהם הוא מככב ולאמנות הריקוד בכלל הגיע היום (יום שלישי 00:18) לישראל. מלחוב לא יודע לבלום חזק – הוא זורם בפראיות שהכל מדברים בה ומשדה התעופה יצא הכוכב האדיר לים המלח (מלון היאט) – כאן הוא יתפוס קצת מלח, יצוף על פני המים ילגום הרבה מרחבים רבי עוצמה גם יחלום, אולי על בחורינו היפים וימשיך אל בימות הריקוד שלנו בירושלים. מלחוב בהחלט ינעים לנו את חיי התרבות. בישראל יככב מלחוב בתפקיד אלברכט ב”ג’יזל” לצד הכוכבת הגדולה דיאנה ושנייבה. את החזרות לקראת הופעתם המשותפת בישראל ערכו השניים בשבוע האחרון בברלין. מלחוב ירקוד גם בתוכנית השניה שמועלת במסגרת פסטיבל הרקדנים הגדולים של הבאלט הקלאסי בריקוד “וואיג'” – בלט ב- 3 מערכות למוסיקה מאת מוצרט, וכוריאוגרפיה מאת רנטו דזנלו.

בדרכו למי ים-המלח סיפר לי מלחוב כי הוא מאוד אוהב לרקוד עם וישנייבה “היא רקדנית נהדרת שגם משמשת כרקדנית אורחת בברלין – אני מתכוון לככב איתה בעונה הבאה בברלין”. “לא עזבתי את רוסיה בגלל בעיות כלכליות” הוא מתוודה ומספר שנולד כדי לרקוד. ולדימיר מלחוב: “את רוסיה עזבתי כדי להתמודד עם יצירות מחול של אמנים נוספים כג’ון קרנקו וקנט מקמילן שלא הועלו אז ברוסיה”.

מלחוב נולד באוקראינה למשפחת מהנדסים ב – Krivoi Rog. פניו יפים ומסגירים את מוצאו האוקראיני כמו גם את הנשמה רבת התשוקה שמאפיינת את בני העם האוקראיני. אביו אנטולי ואמו הלנה עודדו אותו לרקוד ולמעשה הוא החל לרקוד כחלק
מהגשמת חלומה של אימו הלנה.
מלחוב: “אני לעולם לא חושב על דברים טכניים כשאני רוקד, לא על הרבה פירואטים או על קפיצה גבוה ככל האפשר, אני רקדן, נולדתי רקדן, לכן גם ברור לי שאלו נמצאים בי, בגופי, אני יודע שאלו חלק מנשמתי – כל נושא האיכות, כן איכות לא איכות גם כן לא מענין אותי… הריקוד הוא בעיקר פרשנות, ביטוי רגשי – על הרקדן להעביר את רגשות הריקוד לקהל”
את לימודי הריקוד שלו החל מלחוב בעיר מגוריו בגיל 4 אבל בגיל 10 הוא כבר היה חלק מהבולשוי כשהתקבל לבית הספר הנודע The Bolshoi Ballet School. כאן למד אצל המורה הדגול Petr Pestov.

בשנת 1986 בהיותו בן 18 כשהיה כבר רקדן חזק מאוד וכשרונו היה ברור לכל הוא השתתף, לראשונה, בתחרות ריקוד ועוד ב ורנה (Varna ). כאן, לא במפתיע, הוא זכה במדליית הזהב היוקרתית והתקבל כסולן ללהקת הבאלט של מוסקבה
The Moscow Classical Ballet. בלהקה זו גם כיכב עם התפקיד שעשה אותו בורנה “אדם” מתוך “בריאת העולם” (Creation of the world ). בלהקה המוסקבאית הוא כיכב כסולן צעיר ביותר כשבין תפקידיו: כאמור “אדם”, כמו כן כיכב בתפקיד בזיל מ”דון קישוט”, אלברכט מ”ג’יזל” – תפקיד שהוא יעלה גם בישראל או רומאו מ”רומאו ויוליה” והנסיך זיגפריד מ”אגם הברבורים”. בשנת 1992 החל מלחוב רוקד ב”אירופה תחילה בוינה (the Vienna State opera ballet)  שנתיים אחר-כך הוא הוזמן לככב בקנדה ב – the National Ballet of Canada בשנת 1994 וכרקדן כוכב בבאלט שטוטגרט the Stuttgart Ballet. שנה לאחר מכן בשנת 1995 כבר היה כוכב בלהקת הבאלט הנודעת ABT. ב – American Ballet Theatre הוא כיכב בתפקיד סולור ב”בידרה” גם בתפקיד אלברכט שב”ג’יזל” ובסולו המוביל שבסילפידים (Les Sylphindes) .

“אני לא מנסה להיות סקסי, בכל תפקידי” אומר מלחוב בראיון שנתן לאחרונה לGary Smith “אבל זה מה שנראה על פני השטח – אחרי הכל זה הדימוי שמתקבל עקב להט הרגשות שלוהטים בתוך נפשי. להט שנוצר בהשראת המוזיקה אשר למענה
אני חיי.” באותו ראיון הוא מספר על להט אחר שלו, הפעם לשחק עם ילדים – דבר שלא ניתן לו כדבריו כרקדן…
אי אפשר להשיג כרטיס למופעיו באירופה גם לא ביפן למרות שהוא אוהב להופיע ערב-ערב. לאחרונה קיבל מינוי יוקרתי בלהקת הבאלט של ברלין – המנהל האמנותי של ה”דאויצ’ה אופרה” (the Staatsoper).

ש: מה הן תוכניותיך בלהקה?
מלחוב: to serve as choreographer – לסייע בעיצובה ולהפיק עבורה ריקודים חדשים. מלחוב מאמין שבתחום זה השמיים הם הגבול ושהלהקה עומדת בפני פריצת דרך – אמנות הבאלט הופכת לדבר מרכזי בעולם הבאלט היום והלהקה לדעתו יכולה
וצריכה להזדרז ולתפוס מקום מרכזי בפסגה.
ש: מדוע אתה מדגיש כל כך את הבאלט הקלאסי?
מלחוב: “אני מעריך כשרונות גדולים, רקדנים גדולים ויכולות ביצוע. אחרי הכל כולם מסכימים שרקדן קלאסי גדול יכול לבצע
יצירה מודרנית בשעה שרקדן מודרני גדול ככול שיהיה לא יבצע לעולם באלט קלאסי”.

את הבאלט הראשון שלו יצר בשנת 1999 עבור להקת הבאלט של בית האופרה בוינה. מלחוב בחר ב”בידרה” (La Bayadere ) המפורסמת מאת פטיפה אבל בעיבודו.
ש: מדוע?
מלחוב: “משום שחיפשתי נושא מעניין שלא הועלה עד אז בוינה, לבד מהעובדה שהיו לי כבר אז הרבה רעיונות לשינוי ולשיפור היצירה המופלאה הזו”… ברור לכל שהזמן לא שימר בדיוק את מה שפטיפה יצר ולמען האמת כשמדברים ב”בידרה” נשאר
מפטיפה מעט מאוד. באלט גדול זה איפשר לכוכב למלא את תשוקותיו הכוריאוגרפיות ובהצלחה מרובה. יאמר לזכותו שהוא לא מפחד לפרגן ליוצרים צעירים – כמקובל אצלנו וכבר בעונה זו בברלין בחודש מאי הקרוב (3.5.2003: Premiere) הוא יעלה, כמנהל אמנותי של הלהקה דווקא את יצירתו של הכוריאוגרף הצעיר Christian Spuck. ריקוד שטרם נקבע שמו
למוזיקה מאת צ’יקובסקי. מדובר בכוריאוגרף מבאלט שטוטגרט אותו מלחוב מכיר היטב וחושב ש”שפוק מאוד
מוכשר”. עוד בתוכניותיו להעלות הפקה מעוררת קינאה שכוללת את יצירת המופת של ניז’ינסקי “אחה”צ של הפאון” (שטרם נראתה בארץ – לא יאומן!!!) ואת “פולחן האביב” (LE SACRE DU PRINTEMPS) של Angelin Preljocaj, גם היא יאומן גם יאמן – טרם הוצגה בישראל… מלחוב אוהב את ברלין – הוא מכיר אותה היטב שהרי הרבה להופיע על בימת הלהקה אותה הוא מנהל כיום.

מזל ההורוסקופ שלו גדי וככל בני מזל גדי הוא אוהב אוכל טוב, לא במיוחד בשרי הוא אוהב יין טוב, דברי מתיקה עוגות גם גלידה. מאחר שהוא מוזמן למסיבות רבות הוא מרבה ללבוש מחוייט בעיקר משל מעצבי צמרת ואחד מהם נמנה על ידידיו – יוגי יממוטו. מלחוב מרבה להאזין למוזיקה הוא אוהב יותר מכל מוזיקה קלאסית לבאלט. ולדימיר מלחוב שימש נושא לשלושה סרטי קולנוע: “בראבו מלחוב”[1991 Bravo Malkhov)] , “נרקיס” (Narcise) – סרטו הראשון: “הרקדן מלחוב” ]The Dancer Malakhov 1993 [, “נסיך אמיתי ”  1996 The True Prince  . “במאי הסרט בא לסטודיו, התרשם והציע לי לשתף עמו פעולה” ככה התחיל עולם הקולנוע שלו – כדבריו.

לראשונה הוא בא לישראל ככוכב להקת באלט שטוטגרט בשנת 1994 “עברו מאז 8 שנים – אני זוכר שאפשר בישראל לשלב
עבודה, הופעות עם בילוי ואני מקווה שהקהל זוכר אותי ושיבוא להופעותי”. בטרם ניפרד הוא מבקש להגיד לישראלים שהוא מתפלל ומייחל שהשלום יבוא לאזור ומהר. “אני מבקש לאחל לתושבי המדינה שהשלום יבוא לכאן במהרה”

פורסם 27/08/02

Vladimir Malakhov

Born in Krivoy Rog, Ukraine, Vladimir Malakhov began his dance training at the age of four at a local ballet school there. He continued his studies at the Bolshoi Ballet School from the age of ten under the tutelage of Petr Pestov, and upon graduation in 1986 joined the Moscow Classical Ballet as the company’s youngest principal dancer.

He joined the Vienna State Opera Ballet as a principal artist in 1992, and the National Ballet of Canada in 1994. In the spring of 1995 he had his debut with the American Ballet Theater at the Metropolitan Opera in New York City. At present, he is a Principal Dancer of the American Ballet Theatre and Principal Guest Artist in Vienna, Stuttgart and Berlin. His repertory encompasses a wide range, from the major ballets of the classical repertory to the works by the leading choreographers of the 20th Century. Major choreographers of today have created ballets especially for him.

A very sought-after artist, Vladimir Malakhov performs in the most prestigious ballet venues with the major dance companies worldwide.

He has also been the subject of profiles by the Russian Television in “Bravo Malakhov”, by the European Cultural Network in “Narcisse, the Dancer Malakhov” and by the CB in “The True Prince”.

Malakhov’s roles with the Moscow Classical Ballet include Adam in Creation of the World, Basil and Gamache in Don Quixote, a leading role in Natalie, Romeo and Mercutio in Romeo and Juliet, Prince Siegfried, Benno, and the Venetian Dance in Swan Lake, Albrecht in Giselle, and the leading roles in Balanchine’s Theme and Variations, and Kasyan Golezovsky’s Narcissus, as well as many classical pas de deux. As a guest artist he has danced Lensky in Eugene Onegin, the Mazurka in Suite en Blanc, Oberon in A Midsummer Night’s Dream, Prince Desire in The Sleeping Beauty, and the Prince and the Snow King in The Nutcracker. Mr. Malakhov joined the Vienna State Opera Ballet as a principal soloist in 1992, where he danced the leading roles in La Fille Mal Gard?e, The Nutcracker, Don Quixote, A Midsummer Night’s Dream, and Manon. Since 1994, he has appeared as a principal dancer with the National Ballet of Canada.

Among the awards Mr. Malakhov has received are: Grand Prize, junior level, International Ballet Competition, Varna (1986); Gold Medal, senior level, and the Serge Lifar Prize at the International Ballet Competition, Moscow (1989); and the Bronze Medal, senior level, International Ballet Competition, Jackson (1990). In the United States he has appeared in the Moscow Classical Ballet tour (1988), and as a guest artist with the Bolshoi Ballet Academy tour (1989), and the Los Angeles Classical Ballet (1991). Mr. Malakhov was named “best male dancer in the world’ by Japan’s Dance Magazine for three consecutive years, 1992-1994. Mr. Malakhov is the subject of two films — Bravo Malakhov! (1991) and Narcise, The Dancer Malakhov (1993). Mr. Malakhov joined American Ballet Theatre as a Principal Dancer in the Spring of 1995. His repertoire with the Company includes Solor in La Bayadere, Albrecht in Giselle, and the leading male role in Les Sylphides.

 פורסם ב27/09/01

פרוק רזימטוב (Farukh Ruzimatov) כוכב הקירוב באלט, סטאר בבולשוי רקדן נמרץ וחסון שכיכב בלהקות המחול החשובות בעולם ביניהן האמריקאן באלט תיאטר (-1989 ) רקדן שאי אפשר לשכוח אותו ושרקד על הבמות המרכזיות של מרכזי התרבות העולמיים הוא אמן החודש (אוגוסט 2002) של אתר המחול של ישראל IsraelDance . כשהופיע רזימטוב במינכן ככוכב הקירוב באלט נאמר שנוכחותו על הבמה עושה את הלהקה המהוללת לדבר אחר וחדש.

כשרזימטוב עולה על הבמה ההתרגשות מתחילה לאחוז בגוף המתבונן בו. גמישותו יוצאת דופן, יש בה משהוא לא נתפס בעיקר כשהוא רוקד את תפקיד העבד המוזהב ב”שחרזדה” כאן הוא חדל להיות אנושי והופך עצמו למרחב של תשוקה. ידיו, צוארו ורגליו גם גבו וראשו הופכים לכלי מחולי בעל גמישות שקשה לתארה כל גופו כאילו עשוי משי או אולי מפרקים פרקים כלל לא מעצמות ישרות. רזימטוב הוא פלא, רקדן ענק – גבר מופלא, אדם אלוהי.
ש: האם אתה חושש להיכנס לתפקידו של ניז’ינסקי?
רזימטוב: ממה יש כאן לחשוש, המחול מוביל אותי, אין כאן כל דבר מיוחד”.
ואכן, כשרקד את תפקיד העבד בהיכל התרבות (31/08/02) הוא שיכנע שישנו רקדן – הוא רזימטוב שיכול להיכנס לנעליו של ניז’ינסקי ולחדש בתפקיד שהיה בזמנו חידוש גדול גם כיום.
רזימטוב נולד בטשקנט (Tashkent) שבאוזבקיסטאן (Uzbekistan) בשנת 1963. כרוב רקדני העל של עולמנו הוא למד בואגנובה של סנט פטרסבורג (Vaganova Ballet Academy  סיים בשנת 1981) ומיד הצטרף לבאלט קירוב. רזימטוב זכה במדליית הכסף של ורנה שנתיים לאחר סיום לימודיו.

מאז 1990 הוא בין הרקדנים המובילים בקירוב באלט ואחד הרקדנים הגדולים בעולם. רזימטוב ממעט להתראיין לתקשורת ואינו מקדם את הקרירה שלו בעזרת יחסי ציבור ממולחים. בין הרקדניות הבינלאומיות שכיכב לציידן שמות נוצצים כגון נינה
אננישבילי וסבטלנה זקרובה (Svetlana Zakharova) – (ג’יזל) והרקדנית האגדית יוליה מחלינה (Yulia Makhalina) לציידה רקד בין השאר ב”אגם הברבורים” וב”בידרה” גם עם Tamiyo Kusamari שהייתה אמנית החודש של ה”ריקוד” רזימטוב רקד
ב”אגם הברבורים” בתפקיד זיגפריד.

בשנה האחרונה התפרסם רזימטוב ביוזמותיו למחולות חדשניים שמושפעים מהזרם האמריקאי הבידורי וביניהם יצירה לצלילי שיריו של ז’אק ברל (Brel Jacques of Songs). במקור המחול נכתב עבור להקת באלט אמריקאית “דיאבולו באלט”. הכוריאוגרף של באלט זה נמנה על ידידיו של רזימטוב, שמו ניקולאי קאבאניאיב Nikolai Kabaniayev

כשהועלה המחול ה”צרפתי” הזה בקירוב באלט רקדה לציידו הפרימה בלרינה דיאנה ושניבה Diana Vishnieva. דיאנה וישנייבה מרבה לככב לצידו של רזימטוב בתקופה האחרונה. היא רקדה בואגנובה באותה תקופה בה רקדה ידידתה הישראלית אנה משינסקי – הגדולה שברקדניות הישראליות. משינסקי חילקה אייתה את חדר ההלבשה. בישראל רזימטוב הופיע על במה אחת ביחד עם דיאנה וישנייבה (ג’יזל) ויוליה מחלינה (שחרזדה). הם רקדו במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לבאלט קלאסי שהחל ב 30 לאוגוסט בחיפה (מרכז הקונגרסים 2002).

רזימטוב עמד במוצ”ש ה 31 לאוגוסט על הבמה. הרגע שנשאר בזיכרון יותר מכל היה הרגע בו נעמד בעמדת ההודיה. מעולם לא ראיתי תופעה כזו של קידה. ידו עלתה מעלה, כמו התגלגלה בתוך עצמה ונפרשה עד לרקיע העליון. אט אט נדמה היה שהיא עשויה חוליות בסופו של דבר היא נפתחו פרקי האצבעות – הוא עמד כולו עוצמה של נוכחות. שעה ארוכה ניצב כך רזימטוב שרוקד בעוצמה אפילו עמידה של הודיה והקהל רק הריע לו…

בין מוריו הגדולים בואגנובה Vasily Ivanov and Gennady Selutsky רזימטוב מככב בבאלטים הקלאסיים הגדולים ביניהם: Albreht – Giselle
Basil – Don Quixote
Zigfrid – Swan Lake
Solor – La Bayadere
Abderahman – Raymonda
Ali – Le Corsaire
ובתפקיד העבד ביצירת המופת של פוקין “שחרזדה” as Golden Slave from sheheradze

דארסי בוסל (Darcey Bussel ) שנבחרה לאמן חודש יולי של אתר המחול הישראלי
IsraelDance היא אחת הרקדניות הגדולות כיום בעולם. רקדנית שאפשר לחזות בדמותה עשוית שעווה במוזיאון המפורסם של מאדאם טיסו Madame Tussauds ) בלונדון או בפורטרט שלה (צוייר על-ידי אלן ג’ונס) בנשיונאל פורטרט גלרי (the National Portrait gallery by the artist Allen jones) עיתון הריקוד ה -Dancers

magazine&Dance בחר בה (בשנת 1990) כרקדנית השנה והיא זו שרקדה ביום הולדתה ה – 90 של המלכה האם, בגאלה המפוארת ששודרה בטלוויזיה. ללא ספק, בוסל היא אחת הרקדניות האציליות והיותר קלאסיות של תקופתנו. בכל אשר תעמוד על הבמה עיניך ננעצות רק בה. מתמקדות בכל תנועה מתנועותיה, בגמישותן המופלאה של זרועותיה – אולי בגלל השקט הפנימי שממנו היא יוצרת אותן – אתה מתפעם, אולי בשל הביטחון האדיר שממנו הן נעשות… בצדק בוסל נמנית על צמרת הרקדניות של העולם. היא גם כוכבת עליונה ברויאל באלט – מלהקות הבאלט החשובות בעולם.

בימים אלו דארסי בוסל מרחיבה את קהל מעריציה ביבשת הרחוקה אוסטרליה שם הרויאל באלט מציג את הפקותיו והיא מככבת בתפקיד המרכזי של “אגם הברבורים” ( Odette – Lake swan). מסע הלהקה באוסטרליה יפתח בכל אחת מהערים עם הופעתה ב”אגם הברבורים”.

“ההפקה מרשימה ומעוררת התפעמות גם הודות לעיצוב הבלתי רגיל של הבמה והתלבושות (Yolanda Sonnabend) אבל ובעיקר בגלל האיכות הנדירה ביופייה של רקדני הרויאל באלט ומעל כולם של כוכבת העל של המסע הנוכחי לאוסטרליה דארסי בוסל. כאן היא מופלאה ומככבת לציידו של הרקדן המהולל ג’ונתן קופ (Johnathan Cope) (שרוקד בתפקיד הנסיך זיגפריד)” אומרת הביקורת האוסטרלית. לשאלה אם יש להם משהו משותף כרקדנים היא אומרת בחיוך “שנינו (ג’וני Johnny ואני) אוהבים לספור (את הצעדים ביחס למיקומם בקצב)”.

לא תמצא את שמה בשערוריות גדולות גם לא במדור הרכילות – לכן גם אין הקהל הישראלי מכיר את שמה – למעט אולי מקרה סילבי גיאם כוכבת העל של הלהקה. דמות שגם אותה הקהל הישראלי לא מכיר. לכן, השערוריות שקשורות בין השתיים לא ידועות אצלנו. בכל אופן היא מאשרת את השמועות שיש ביניהן “סדק” ושאת סילבי גיאם היא פשוט זרקה דרך כל מדרגות הבמה של תפקיד חייה “הבידרה”. כל כולה מחול, גדולה אומנותית ויכולת אדירה. הסיבה היחידה לקרירה המטאורית שלה – היא כשרון גדול, התמדה ויכולתה לעמוד על זכויותיה כמו במקרה ה”בידרה”. היא מסוגלת לבצע כל “תרגיל” ואין היא מתעייפת במהלך מסע ההופעות. הופעת הבכורה לפני מבקרי המחול דומה אצלה להופעה האחרונה במסע ארוך ומתיש. תפקידיה הגדולים הם שיצרו את שמה בעולם. בולט ביניהם תפקידה ב”הבידרה” – מאת לב איבנוב ומריוס פטיפה כאן היא מהממת בתפקיד ניקיה (Nikiya in La Bayadere) – תפקיד אותו היא מילאה גם כאמנית אורחת בקירוב באלט (the Kirov st petersburg 1998)  אם כי הפקת הטלוויזיה (שהוקרנה אפילו בישראל – בערוץ המוזיקה) הוכיחה שהיא גם מדהימה מעל לכל קנה מידה בתפקיד גמצטי (Gamzatti).

תחום אחר שבו היא מיטיבה לרקוד הם ריקודיו של סר פרדריק אשטון וביניהם בלתי נשכח הביצוע שלה לסינדרלה (Ashton’s Cinderella). גם ב”יפיפייה הנרדמת” ובמיוחד ה Rose Adagio – מדהים בביצועה כמו התפקיד הראשי של middle the In
,elevated somewhat מאת בילי פורסית.

דארסי בוסל היא רקדנית מאוד גבוהה ולא פעם היו בשל כך צרות צרורות למצוא לה בן-זוג מתאים. זכורה בתחום זה לטובה השותפות שלה ושל הרקדן המרהיב איגור זלנסקי (Igor Zelensky) שרקד בביקור ההיסטורי של הקירוב בישראל בתפקיד זיגפריד. זלנסקי הוא זה שעמד מאחורי הזמנתה של בוסל לקירוב לרקוד את ניקיה ב”בידרה” והוא היה
בן-זוגה כסולור (Solor) על הבמה שם. גם יוליה שלה ( מאת Kenneth MacMillan) הייתה מרגשת במיוחד, מלאת תשוקה גם כשכיכבה ושוב לצד זלנסקי במנון (Manon ) היא הייתה נשית, תשוקתית ונהדרת. לא נשכח כיצד היא כבשה את ניו-יורק חסידת הבלנשין המנוכר והיבש כל כך עם ביצועיה ליצירותיו כאורחת הניו-יורק סיטי באלט (New York City Ballet 1993)
היה זה אז בלנשין אחר לגמרי וקצת יותר רטוב מהרגיל. לדארסי בוסל לו”ז מלא וגדוש. לראיין אותה גם בטלפון זו משימה בלתי אפשרית. מכל מקום נראה שרק בתקופה שבה שופץ בית האופרה המלכותי בלונדון המצב היה שונה. דארסי בוסל התפנתה אז, קמעא ויצאה לככב בלהקות הנודעות כמו למשל, בקירוב. “החזרות דומות מאוד לאלו שברויאל באלט” היא אומרת ומעירה לגבי עבודתה בקירוב, “רק הבמה של התיאטרון (מרינסקי) קצת בוגדנית, בגלל איכות העץ שמונח עליה, כמעט
כמו מגרפה… בהחלט אני צריכה להשקיע הרבה כדי להשתפר ולהשתלב בעבודת הלהקה הזו.”
ש: אומרים שהשפה הקשתה עליך
דארסי בוסל: אכן, לא פשוט לתמרן, בעיקר אחרי הקלעים, במהלך מופע בלהקה שכמעט כולם דוברים בה רק רוסית. להקה נוספת שבה כיכבה דארסי בוסל בתקופה ההיא הייתה להקת הבאלט הלאומי של טוקיו (the National Ballet of Tokyo), אליה היא יצאה עם בן זוגה הקבוע מזה שנים רבות – גם מככב לצדה בימים אלו באוסטרליה יונתן קופ.

חלומה לרקוד על בימת ה”לה סקאלה” (La scala ) נדחה כמה פעמים והיא חולמת לצעוד ברחובותיה של מילנו. דארסי בוסל מתוכננת שוב להופיע שם בדמותה של ניקיה מ”הבידרה” לצד Roberto Bolle. “החלנו לעבוד ביחד בשנת 1999” היא מספרת בדף הבית שלה – על עבודתה עם הרקדן האיטלקי. “הופעת אורח היא דבר שאתה יכול לחוש בו בדידות בעיקר אם התוכנית שלך מורכבת מריקודי זוגות” היא מסבירה ומבינה את השתלבותו של רוברטו כבן זוגה בלהקתה “הרויאל באלט” לציידה בריקוד המפורסם “באמצע קצת למטה”. בעונה הבאה השניים מתוכננים לככב יחד ב”מנון” וב”אגם הברבורים” בלונדון, אך היא כאמור עדין ממתינה לרקוד אייתו במילנו. הרקדן האיטלקי רוברטו בולה מרבה כיום להופיע כאמן אורח בעולם אך נראה שיותר
מכל הוא נהנה לרקוד לצידה של בוסל “היא הרקדנית הטובה ביותר שאני זכיתי לככב לצידה”. הוא אומר קצרות.

לאחר תקופה ממושכת בה דארסי בוסל לא רקדה בשל הריון ולידה היא שבה לבמה עם מפצח-האגוזים (Nutcracker) בתפקיד the Sugar Plum Fairy לצד יונתן קופ. תפקיד שרקדה גם לצד האיטלקי רוברטו בולה. לגבי מפצח האגוזים יש לה הרבה הערות כמו למשל לגבי קטעי היחיד: “הקטע של הבנות כפול באורכו מזה של הבנים”. גם: “הייתי רוצה לרקוד פעם גם את המחול הערבי שבהפקה זו Arabian Dance”.

היא אוהבת לאכול בתקופה הלחוצה של ההופעות הרבה פחמימות (פסטה, תפוחי אדמה). ארוחת הבקר שלה בריאותית (דגנים ופירות) בעלה בן 35. הוא בנקאי מצליח אוסטרלי. קוראים לו פורבס אנגוס (Angus Forbes).
ש: היכן נפגשתם?
ת: “אנגוס התגורר לידי. בית הוריו נמצא בשכנות לבית הורי במערב לונדון”. אמה – אנדריאה – רקדנית לשעבר. יש לה שני אחים, אביה החורג רופא שיניים קוראים לו פיליפ. Johni Crittle אביה הביולוגי (אוסטרלי) נטש כשהייתה בת 6. – על עצמה היא אומרת שהיא חצי אוסטרלית גם אם היא מאוד אנגליה (סבי מסקוטלנד). המסע לאוסטרליה מרגש אותה בשל המפגשים עם בני משפחתה שחלקם מתגורר במלבורן ואחרים בסידני . את אוליביה פיבי (Olivia Phoebe ) ביתם היא ילדה בניתוח קיסרי. דארסי בוסל : “כשהרופאים אמרו לי עד כמה היה מצבי אז רציני ומסוכן הייתי בשוק”. דרסי עברה הרעלה קשה ומצבה היה אז קריטי. אבל עכשיו היא באוסטרליה שוב על הבמה ומעירה כי “עכשיו פיבי יכולה סוף סוף לפגוש את דודניה האוסטרליים…” . את טקס ההטבלה לפיבי היא ערכה במהלך מסע הופעותיה עם “מפצח האגוזים”.

הקרירה שלה נראית כמהלך רצוף של נסיקה מוצלחת. דוגמא למה שכדאי לחלום עליו. בוסל כיכבה ברחבי תבל אבל תמצאו אותה אומרת שהיא רוצה להגיע דווקא להודו.
ש: למה?
דארסי בוסל: נראה שהם מכבדים את תרבותם, את ההיסטוריה שלהם ואת כל מה שפיתחו בתחום זה. מקום נוסף שהשתוקקה להגיע אליו והדהים אותה הייתה מצרים.
ש: לו היה ניתן לך להגיע שוב למצרים במה היית בוחרת?
ת: “מרגשת אותי דווקא מצרים העתיקה, המשפחה העובדת – אולי דווקא הייתי בוחרת להיות אחד מהעבדים של פרעה”…

דארסי בוסל נולדה בלונדון וכרקדנית התפתחה בבית – המחול של הרויאל באלט (Royal Ballet School) היא החלה לרקוד מאוחר יחסית. רק בגיל 13 שעה שרוב חברותיה רקדו החל מגיל 11 (תחילה בבית הספר הנמוך של הרויאל באלט). לשאלה מתי החלת לרקוד היא עונה כי החלה לרקוד בגיל 5 בבית המחול של להקת רמבר. דארסי בוסל: “האמת שאז לא עניין אותי הנושא והלכתי לשיעורים כי אימא רצתה שאשרוף אנרגיה ואשפר את היציבה שלי. הבאלט החל לעניין אותי ברצינות רק בגיל
הרבה יותר מאוחר”.

בשנת 1986 זכתה דארסי בוסל במדליית הזהב היוקרתית של לוזן (the prix de Lausane)
בשנת 1986 הועלה ה Concerto של מקמילן (Kenneth Macmillan ) על-ידי התלמידים גם דארסי הייתה ביניהם והכוריאוגרף הגדול של הרויאל באלט התפעם מיכולותיה. דארסי בוסל התקבלה בשנת 1987 כרקדנית להקה ב – Sadler’s Wells Royal Ballet כיום נקרא Birmingham Royal Ballet The, אבל כשמלאו לה 19 שנים מקמילן לא שכח אותה ובחר בה לתפקיד רוז (Rose) ביצירתו המהוללת “נסיך הפגודות” (Prince of the Pagodas). יונתן קופ – עבד אייתה אז ונזכר שהיא הייתה עדיין מאוד צעירה יונתן קורפ: “דארסי למעשה הייתה מוכנה לבצע אז כל דבר שנדרש ממנה. גם אם מקמילן היה מבקש ממנה לבצע שני היפוכים באוויר היא הייתה עושה זאת – כתוצאה מכך קיבלנו באלט ובו סידרה של תפקידי היחיד הקשים ביותר לביצוע לרקדנית”. הבכורה לבאלט זה ברויאל באלט נדחתה.

ש: מדוע?
דארסי בוסל: “באותם ימים מקמילן היה מאוד חולה”.
הרקדנית הצעירה החלה משתלבת בלהקה המעמדית והמאוד שמרנית. הרקדנים למדו להכיר אותה וכשהבכורה הגיעה היא כבר לא הייתה מבחינת הרקדנים – למזלה – בחזקת פנים חדשות – מאימות שגונבות לכולם את כל ההצגה. למחרת מותו של מקמילן היא עלתה לבמה. זו הייתה ההופעה הקשה של חייה. “שכחתי את הצעדים”. לפתע כמו שמעה את קולו של המאסטרו מקים אותה על קרשי הבמה ואומר לה להמשיך את דרכם.

לפני מסעה לאוסטרליה היא עבדה עם בן כיתתה מהרויאל באלט סקול כריסטופר וולדון (Christopher Wheeldon) “עבדנו 5 שבועות ברציפות על עבודה מאוד דורשנית” היא אומרת ומסבירה שהחלק הנהדר היה דווקא לעבוד עם הצוות המוכר ג’וני (יונתן קורפ – הבן זוג הכמעט קבוע שלה לריקוד) ועם חבריה Jane Burn,
Johnathan Howells and Belinda Hatley. שם הבאלט החדש שלהם Tryst הוא מועלה במסע הרויאל באלט לאוסטרליה ופירוש שמו מקום מפגש. את המוזיקה חיבר Jame MacMillan שגם מנצח על התזמורת במהלך הופעותיהם. בן זוגה לריקוד יונתן קופ אומר על הריקוד ודי בהתרגשות ש “הדואט שלהם בו מאוד מרגש ומקורי.”
ש: אומרים שהיה הרבה רעש סביב יונתן קורפ והכוריאוגרף וולדון בעבודתכם.
דארסי בוסל: היה רגע בו ג’וני חשש שהקורדבלה (הלהקה) תהיה זוהרת יותר מדי ותכסה על הדואט שלנו”.

ש: ומה הייתה עמדתך בנושא?
דארסי בוסל: “למדתי שישנם רגעים בהם הטוב ביותר הוא לשתוק”.
את הבאלט הזה היא מעלה במסגרת מסע הלהקה לאוסטרליה – גם את דמותה של ג’יזל ב”ג’יזל”.

אבל נראה שהפעם חשוב מכל עבורה היא העובדה שהיא נוסעת עם אמה שתשמש בייביסיטר לנכדתה אוליביה פיבי.

פורסם 1/07/02

Bussell joined White Lodge in Richmond at the relatively late age of 13

Since most young dancers start at 11 or younger, she had ground to make up, but she powered ahead, becoming the Royal Ballet’s youngest ever principal. The great choreographer Sir Kenneth MacMillan famously picked her out of the Corps de Ballet to dance the lead in The Prince of the Pagodas

She danced her first classic, Swan Lake, in 1990 at the age of 20. Right from the beginning she stunned the critics, who were surprised at her unusual height – 5ft 7in is tall for a ballerina

She has not looked back since, and is universally praised for both her dancing and general demeanour. There are no stories of Bussell tantrums, although she is the Royal Ballet’s golden girl and is adored by people who would not dream of ever going to the ballet

The only shadow, if it could be called that, is a rumoured rift between herself and another Royal Ballet top star, Sylvie Guillem

ארמן גריגוריאן – ARMAN GROGORYAN הוא בהחלט תופעה מיוחדת במינה – רקדן צעיר, מוכשר ביותר, רקדן גדול ממש והוא בנם של זוג רקדנים בשם מרינה וארמן גריגוריאן. התופעה של רקדן בן רקדן מוכרת בישראל רק מעיון בתולדות הריקוד. גדולי הרקדנים של ההיסטוריה היו רקדנים בני רקדנים כמו למשל, אוגוסט וסטריז (Uste Vestris -1760) או ואסלב ניז’ינסקי גם הוא היה בנם של זוג רקדנים (פולינים) שכיכבו בזמנו ברוסיה וכמובן גם רקדנים בני רקדנים ילדיהם של לאה אברהם, מרגלית עובד, רינה שינפלד והרקדנית הגדולה טלי – המככבת בבאלט קולברג שהיא בת של נירה פז. ארמן הוא בנו של רקדן והוא מעורר עניין עצום לא רק משום שהוא בן של רקדן אלא בעיקר בזכות גודל כשרונו. הוא נולד בשנת 1985 בארמניה בעיר ירוון (1985) כיום הוא רק בן 17 וכבר כוכב שגרף מדלית זהב יוקרתית.

את המדליה הראשונה שלו הוא קיבל בהיותו בן 12 שנים בלבד בשנת 1997 אז הוא השתתף בתחרות לבלט ‘אמדאנס’ וכאמור זכה בה במדליית זהב. בתחרות היוקרתית של לוזאן בשוויץ ב’פרי דה לוזאן’ ארמן השתתף בשנת 2002 וזכה במדליית הכסף על הגעתו לשלב הגמר – בשנה זו אף רקדן לא קיבל מדלית זהב והוא זכה במדליה הגבוה שניתנה לפני כמה ימים זכה במדליה נוספת בתל-אביב. בתל-אביב ארמן הדהים כשעלה בתפקיד “שודד הים” והוכיח שיש בו עוצמה ובגרות שלא
מוכרת בארץ כשרואים נערים מרקדים בתפקידים גדולים. ריקוד נוסף בו הוא כיכב היה מאת הספרדי זוסו זאבאלה מתוך “טאראה”. ארמן הביא לנו כו’ לא מוכר שיש לו, בניגוד לרוב בני דורנו ידע בשימוש במוזיקה וביכולותיו של רקדן גדול – ברבו.

כיום גריגוריאן רוקד בישראל – בבאלט הישראלי וגם הוא מככב על במה אחת עם אביוהרקדן גריגוריאן. ארמן החל לרקוד בגיל 9 בעיר ירוון, בשנת 1994 התקבל לבית ספר מיוחד לבלט קלאסי שבעירו. בבית הספר הזה לימד אביו (הגדול ממנו ב 20 שנה). “הלכתי אחרי אבא ואימא” מסביר לקונית הכוכב במעבר שאחרי הקלעים באולם סוזן דלאל לירון מרגולין את פשר נהייתו אחר המורה הגדול לריקוד, אביו ועוד בגיל כה צעיר. הופעת הריקוד הראשונה שלו הייתה כשהיה בן 17 הוא רקד בוריאציות שחיבר למענו אביו על בימת האופרה של ארמניה. מאז אותם ימים הם רוקדים יחד ועל אותן במות. גם לישראל הם הגיעו יחד. בשנת 2001 התקשרה אילנה פסטרנק אל משפחת הרקדנים והזמינה אותם לככב בחיפה. כיום הם רוקדים בבאלט הישראלי ממנו ימשיכו בעוד כמה חודשים לשוויץ וירקדו שם בבאלט ציריך (שבהנהלתו של הינץ שפרלי).
ש: מה מעורר בך התרגשות רבה?
ארמן: “לראות את אבא רוקד”.
ש: מה עובר לך בראש כשאתה מתבונן באבא רוקד?
ארמן: אני עוקב אחר ביצועיו וחושב איך ללמוד ממנו לרקוד כמוהו.
האב הוא בהחלט רקדן גדול ובולטת במחול שלו איכות ועוצמה גדולה שמתפרצת אל קפיצה מדהימה באוויר.
ש: מה בעיקר מעניין אותך בריקוד שלו?
ארמן: “הנפש, אני עוקב אחר מסע הנפש העולה מתוכו אל התנועה של הריקוד”.
עם אביו הוא משוחח כדבריו יום, לילה ערב ובקר על העבודה. במיוחד הוא נהנה מהעבודה אייתו על הבאלט “דון קישוט” ב’פה דה דה’ המפורסם הוא עקב אחריו ובמשך זמן רב כך, מאביו הוא למד את התנועה הקטנה, את הסגנון והמחווה, את הבאת הנפש של הדמות אל התפקיד. גם את “שודד הים” למד ארמן מאביו. אחרי החזרות, בבאלט הישראלי, כשכולם הולכים, האורות נשארים דולקים אז הם רוקדים ביחד ולומדים. האבא מגלה את הסודות של הריקוד לבנו בסוף היום הארוך.
ש: האם אתם עורכים שיעור רגיל?
ארמן: “זה סוד”.
האב, ארמן מצטרף לבקשתי לשיחה, אני מבקש לדעת כיצד הוא מלמד אותו לרקוד, לאחר היסוסים הוא מודה שהם לא עושים באר, פירואטים או קפיצות מנותקות מהמכלול – אלא עובדים כמו שעובדים בבאלט עם הגדולים שבאמנים, על תפקידים ווריאציות ובהן שלובה יותר הנפש מהאלמנט הטכני. למעשה ככה מלמדים אמנים גדולים בכל תחומי האמנות כך זה במוזיקה הציור או במשחק גם בריקוד. מעטים יודעים שבאמנות מחלקים את התהליך לדרגות לימוד. רוב האנשים לומדים בסיס, צעדים, באר קפיצות – הם לומדים טכניקה, ומורחקים מהאמנות עצמה – אין הם נחשבים לילדיה המוכשרים. חלק אחר הנחשב לרגיש
יותר או עמוק יותר לומד גם תולדות ריקוד וסיפורי מעשיות אפילו כמה וריאציות אבל הגדולים לומדים בדרגה אחרת – הם לומדים את רזי הריקוד עצמו. מדובר בתהליך אחר לגמרי דומה יותר לזה שאנו פוגשים כאן אצל גריגוריאן המלמד את בנו – אז מטפלים בנפש היוצרת ומסייעים לה בטכניקות שונות ועם הרבה אהבה ללדת את נפש הריקוד. ואכן, כשארמן גריגוריאן אתה רואה את הנפש הרוקדת. מרגע שהוא עולה לבמה אתה נפעם מעצמת הופעתו, קלילותו כנוצה וכל כולו אומר שירה והרמוניה. גריגוריאן מייצר מהלכים מאוד הרמוניים עם כל אבר ושריר של גופו ונראה כשובל זוהר מתנועע שעולה בו ומתפרץ מתוך מצבור קסום ומסתורי שחבוי בקרבו. אז, כשהוא רוקד, הוא חסר גיל. יש בו משהו בוגר ומאוד משכנע מאיר באור גדול, כשהנעורים כאן קיימים ובהחלט בשפע רב של חיוניות אבל הם רק מקנים לו טוהר אותו ניקיון נפשי צלול – אצילי מיוחד ואיכותי שניכר בתנועה המיוחדת והזוהרת שגדולי הרקדנים בלבד מצליחים להגיע אליה.

התפקידים שארמן חולם לבצע הם אלברכט מתוך “ג’יזל”, “שודד הים” ו באזיל מ”דון קישוט” אבל הוא מאוד אוהב לשחק במחשב בעיקר במשחקי התחרות שבתחום. הוא מתגורר עם אביו בדירה במרכז תל-אביב. יש לו חברים ישראליים, בעיקר רקדנים ואין הוא מדבר עיברית. מזל ההורוסקופ שלו דלי. הוא אוהב במיוחד לאכול חומוס וצ’יפס. מתחום המוזיקה הוא נהנה להאזין למוזיקה קלאסית בעיקר לבאך מצד אחד ומצד שני הוא נהנה משירי עם (שירי רחוב מסורתיים) שמקורם ברוסיה ארמן גם צופה ומאזין לשירי ה – MTV . הצבעים האהובים עליו הם שחור ואדום.
ש: חלום?
ארמן: “להיות רקדן בינלאומי”.
מוטו בחיים: “כבד את הקולגות שלך”.
הרקדן הגדול בעולם בעיניו הוא ברישניקוב, הוא מודע לכך שברישניקוב היה רקדן גדול יותר מאביו אבל שאיפתו לעלות כרקדן על מורו-אביו. ארמן גריגוריאן אומר שאבא שלו הוא גם אב וגם אם אבל האמת שהוא מאוד מתגעגע אל אימו.
על מה אתם עובדים עכשיו?
ארמן: מתכוננים לקראת הנסיעה לשוויץ (1/08/02).

פורסם 1/06/02

נטע שיזף היא רקדנית בעלת קרירה מטאורית ואחת הרקדניות שהוגדרו כאקדח טעון שמתפרץ על הבמה בגיל 20 היא נפגעה והחליטה לפרוש מהריקוד. שנה לאחר מכן היא מצאה את עצמה במסע הופעות בינלאומי. להלן, סיפורה של אחת
מהרקדניות הגדולות של ישראל.

שיזף העוצמתית, האישה הכריזמטית ויפת המראה נולדה בשנת 1965 בקיראון שליד תל-אביב. אביה, ציון שיזף היה מהנדס תעופה בתעשייה האווירית והאם רות מרצה לפילוסופיה (לוגיקה ומוסר). בתקופת הילדות היא שהתה בקיבוץ שדות ים. הקרבה אל הים, המרחבים הכחולים, ריח לביבות הגבינה עולים עדיין באפה, גם האזנה לקטעי פלמנקו שהוקלטו על רשמקול סלילים, אימונים מפרכים בהתעמלות קרקע ומכשירים לצד הרכיבה על ברכי אבא כשטס במטוס דו מושבי חברו והיו למאגר זיכרונותיה השתלבו והיו לילדות מאושרת. שמחה גדולה שנקטעה בבת אחת, באכזריות – בגיל 15 . תחילה הוריה נפרדו וכמה חודשים לאחר מכן, האסון התקרב עוד יותר והכריע אותה. שלושה חודשים בלבד לאחר פרדת הוריה (כשהמשפחה חזרה להתגורר בקיראון) נהרג אביה בתאונה. המקרה המזעזע ארע בקפיצה מהצוק הגבוה שבמבוא חמה, צוק שמביט אל הכינרת. שם אביה קפץ בהתלהבות ספורטיבית אל המרחבים ובתאונת גלישה, בגלשן אוויר סיים את חייו.

הכאב חדר אל כל חלק בה והיה למהומה גדולה שפקדה את חייה. נטע הצעירה פנתה ללימודי אמנות והתנחמה בלימודים בבית הספר “תלמה ילין” שבגבעתיים. במגמה לאמנות פלסטית היא רשמה. אין פלא שמתקופה בראשיתית זו נותרו בעיקר רישומים בשחור לבן, בעיקר פורטרטים. אולי ניסיון להבין את דמות האב שהתרסקה לה באוויר שעל הרי גולן. בשנת 1982 ארע הפרץ שהכריע את גורלה והיה לקריירה בינלאומית זוהרת – נטע החלה לרקוד. זיכרון המוזיקה הספרדית מהרשמקול הישן של אבא, שב והדהד בראשה כדיבוק. היא החליטה להתקרב לדבר הגדול שנשמע לה כסוד שיש לפצח אותו. לימים זיהתה בו את היסוד הקצבי והאינטנסיבי של ריקוד הפלמנקו. לקראת סוף שנת הלימודים (82) היא פנתה כאילו בדרך מקרה, כמו רק לרגע לסטודיו של סילביה דורן (שפועל ברח’ בן-יהודה 53). נטע היססה, חששה – התביישה ברצונותיה הבוערים, הכמוסים כל כך לרקוד. כפשרה ראשונה ויחידה בתחום ביקשה רק לקחת שיעור ניסיון. האש אחזה בה והנוכחות המוחלטת- הכריזמה, כניגוד גמור להיסוס הראשוני, ניכרה בכל תנועה מתנועות גופה. סילביה דורן – המאסטר של הריקוד הספרדי לא עמדה בפני היופי המתפרץ לפניה ועצרה את השיעור. נטע הייתה מאוד נבוכה לשמוע אותה אומרת לפני כולם את שבחי כשרונה ומוסיפה נחרצות: “נערה, את תרקדי מאוד טוב”. בסוף השיעור סילביה הכינה לה הפתעה נוספת והגישה לה תוכנית לימודים מאוד אינטנסיבית. הכשרון הגדול הוזמן בו ברגע להצטרף ללהקה של דוראן.

בתוך פחות משנה נטע הייתה אסיסטנטית של סילביה ורקדנית ראשית בלהקתה. “מדהים” כיצד תשוקה ואהבה לעניין המחול יכולה להוביל נערה מקיראון, בתוך ימים ספורים אל החיים האציליים והמרתקים כל כך של רקדנית גדולה ואמנית. בגיל 18 הצבא קרא לה – ולאחר שבקשתה לשרת כחיילת חיב”ה (בשירות המשטרה האזרחית) ושרתה ליד הבית הקשר עם סילביה נמשיך והעמיק. בתקופה זו סילביה דוראן הרתה ונטע החזיקה את הסטודיו על כתפיה. משימה לא פשוטה שכללה ארגון,
ניהול חזרות ומתן שיעורים לקבוצות גם העברת שיעורים פרטיים. העברת שיעור פרטי הוא תחומה של האמנות ודרושות כאן יכולות נוספות, הרבה מעבר ללימוד צעדים. בעולם הריקוד מבדילים בין מורים לצעדים, אותם מכנים אנשי המחול המסחרי,
מדריכי ריקודים חברתיים שונים גם מורים לג’אז ולשיטת RAD ואמני מחול בודדים. האמנים לא מלמדים צעדים, אין להם תעודה אקדמאית והם לא מבינים דבר בפרוק שלם ומכלול אחד לאינספור מרכיביו או קריאה בשמותיהם: פליה, רלווה, קונטרקשן, שימי, מאיה וכו’ – הם לא מומחים לביצוע חלק זה או אחר, של השלם הם לא דוקטורים לפליה ופרופסורים לשימי – את אמנות הריקוד הם מחפשים. הסיגנון: באלט, פלמנקו, מודרני או ריקודי בטן ואפילו ג’אז אינו משנה לאמני הריקוד בכלל. כשעומד לפניהם רקדן הם רואים את נשמתו והתלמיד שלפניהם הוא אישיות, אופי ונשמה שיש לסייע לה לזרום ולהתפשט באברי גופו/ה – להגמיש אותם ולהמשיך ולצאת הלאה, אל העולם. בשיעור פרטי בתחום הפלמנקו מרכיבים כוריאוגרפים עולים ומסייעים למורה האמיתי לאפשר לרקדן למצוא את דרכו בעולם הריקוד, לזהות את סגנונו האישי ולהביא את המיוחד ביותר שבו אל העולם. במהלך העבודה הזו על המורה למצוא את הדבר המיוחד שבתלמיד/ה, את האלמנט שעולה באופן טבעי וממנו צומחת הבאת הרגש. נטע שיזף – בתחילת דרכה, נדרשה למשימה שרק גדולי עולם המחול נדרשים לה: להכריע האם הרגש אצל התלמיד המתחיל שעומד לפניה בשיעור פרטי, צומח ומתגלה בתנועת היד או שהוא פורץ מתזוזות שברגל.
ש: כיצד עשית זאת?
נטע שיזף: “למשל, בפאלוס יש להכריע אם לעבוד עם הרקדנית על התפתחויות של שמחה או של כאב”. היא מדברת וכל תנועות הפלמנקו כמו ניצבות לפניה והיא עושה מהמשימה הגדולה דבר פשוט כאילו באמת מדובר בדבר שאפשר ללמוד אותו
באקדמיה. נטע ממשיכה בלהט “הפאלוס הוא סוג של צעדים שונים. אפשר לראות בהם אוסף של סגנונות ריקוד שונים וכל אחד מהם מאופיין במלודיה שונה ואחרת. יש פאלוס שהוא עצוב, מהוסס ואיטי, אחר שמח, נמרץ ומהיר. לכל פאלוס קצב משלו,
הוא וצעדי המחול משתנים בהתאם לשייכותו לנושא הכללי: כאב, שימחה, התלהבות וכו’. למשל סוליאה, אלגריה ומרטינטה”.
הסוליאה באה מהמילה בדידות (סולדד) זהו מחול דרמתי – הריקוד איטי ונחשב למחול עמוק במיוחד.
אלגריה שבאה מהמלה שימחה מהירה ממנו, צעדי הריקוד שבה מאופיינים בחינניות רבה ויש להקרין בהם נשיות או נמרצות זורמת אצל הגברים. דוגמא נוספת לפאלוס נמצא ב”מרטינטה”. ריקוד שנולד לפני התפתחות הגיטרה הספרדית. כשמפרזלי פרסות הסוסים פרזלו את סוסיהם הם עשו זאת במקצב שמכונה מרטינטה. “ומכאן,” מסבירה שיזף “בא שם הריקוד שנרקד על-פי מקצב זה. קצב שמאופיין במלודיה עצובה וכואבת והריקוד שמתפתח ממנה איטי מאוד, יותר איטי מהסוליאה”. כשעומד לפני המורה גבר צעיר יש לברר אם צריך לסייע לו, למשל, בעזרת האלגריה לעבוד ולפתח את נוכחותו (מרצ’ה – שבאה מהמילה אנרגיה או זרימה) בעזרת תנועת הידיים או אם יש להדגיש אצלו את רקיעות הרגליים. דברים שמחזקים את נוכחותו הגברית.
מורה צריך לבדוק ולהחליט אם עדיף, אצל רקדנית להתחיל בעבודה על ה”סוליאה” מחול שמפתחים בעזרתו דינמיקה ועוצמות נפשיות עזות נפש שהולמות נערה בעלת פוטנציאל לאישה חזקה.
מה תעשי בשיעור עם אישה כזו?
“אני לוקחת אותה אל עבודת רגלים (ספטיאדו) ושמה דגש על רמטס (קישוטי הרגלים לשירת הזמר) שהסוליאה מאפשרת לפתח בהן עוצמות נשיות”. ועם נערה עדינה יותר? “עבודת הידיים (ברסאו). כאן מושם דגש על זרועות, למשל, בהבעה של רגשות המנגינה החודרות אל זרועות ידיה”. האם יכולות אלו שמאזכרות את יכולותיו של המורה האפלטוני – פילוסוף יווני
גדול, נולדו מהיכולות המיוחדות של האם, רות שיזף המורה לפילוסופיה. מכל מקום הן אותן היכולות שאנו מבקשים ממורי המחול הדגולים ונטע מלמדת אותנו כי הן נולדות ומתפתחות בנו ואין הן נלמדות בבתי ספר להוראת מחול אלא בסטודיאות של האמנים הגדולים בלבד. בשנה שהסטודיו עמד על כתפי נטע היא הוכיחה בגרות יוצאת דופן גם את יכולת ההבחנה המדהימה של סילביה דוראן בכשרונה. סילביה צדקה בבחירתה בנטע ונטע לא אכזבה, עבדה והכינה 6 רקדניות לתחרות קרן תרבות אמריקה ישראל: ביניהן מיכל נתן וכרמל נתן שהן כיום בעלות בתי-מחול משלהן לפלמנקו, נשים שמפעילות להקות מחול ומצליחות כרקדניות ששמן הולך לפניהן. באותה שנה נטע לא ישבה על זרי הדפנה, היא רקדה, התאמנה וקידמה גם את עצמה. בסופו של תהליך הבחורה הצעירה התקבלה והייתה לרקדנית המצטיינת שהוזמנה לייצג את המחול הישראלי בבית הנשיא. שם היא רקדה לפני עזר וראומה ויצמן ב”טאנגו” למוזיקה מסורתית.

ספרד

בשנת 1986 לאחר שנת בצורת מחולית, בגין בעיית ברכיים, יצאה נטע שיזף לבירת המחול הספרדי סביליה כדי להיפרד בעצב מעולמה – ריקוד הפלמנקו. שנה שלא רקדה והכאבים אחזו בגופה כבנשמתה. בסביליה היא פגשה במריו מאיה (Mario Maya) רקדן אליל אותו העריצה והכירה היטב, מריו היה גם בישראל וכיכב בהיכל התרבות לפני 3 שנים – הוא בהחלט אחד מגדולי הרקדנים הספרדים. שמה של נטע שיזף כבר הלך לפניה. מריו היה מודע לכשרונה והזמינה לפגישה. במהלך הפגישה ולתדהמתה, מריו הזמין אותה להצטרף ללהקתו תיאטרון צועני אנדלוסי (TEATRO GITANO ANALUS)

בלי אודישן, בלי לשמוע תלונות על ברכיים כואבות ומסע פרידה. בביתו ועוד בתחילת הפגישה מאיה הגיש לנטע טקסט בספרדית (שלא הבינה עדיין) והורה לה לשנן אותו לקראת החזרה הראשונה שלה. האסרטיביות הגברית של האליל, רקדן אמיתי, מריו מאיה – הכניעה את הכאב של נטע, להט המחול גבר על הגיון של אדם פשוט והאישה הצעירה החלה לשנן טקסטים
בספרדית. “לא הבנתי מה כתוב שם” נזכרת נטע שאת הספרדית שלה למדה בהדרגה, מהטקסט ההוא “בכל פעם הבנתי עוד קטע, עוד מילה או משפט. דקלמתי, רקדתי פלמנקו ולמדתי לדבר ספרדית…”

“האהבה המכושפת” (Brujo – אמור ברוחו) למוזיקה מאת מנואל דה פליה הייתה נושא הפקתה החדשה. רקדני הלהקה שרו, דקלמו ורקדו כך גם נטע שיזף. מסע ההופעות החל באנדלוסיה. צעדי הפלמנקו בסגנון הסולאה החלו להניע את רגליה. גרסה משולבת של יצירות מוזיקליות הדהדו באוויר ונטע שבאה רק להיפרד, לומר שלום לפלמנקו, רקדה (קוורפו דה בילה) על הבמה. באנדלוסיה – הפקה התקיימה בגדול שבתיאטראות העיר. מול תשואות סוערות היא רקדה, כך גם ההמשך בגרנדה, מולדתו של מריו מאיה. לראשונה היא יצאה לקול מחיאות הכפיים של הקהל בקטע של פלמנקו מקורי.

כידוע בסוף הופעת פלמנקו ישנו קטע בשם “פיסטה” שוב, בבית של מאריו הוא חיבק אותה והדהים אותה כבראשונה והפעם על הבמה. כשהקהל עמד על רגליו ומחא ללהקה כפיים קצובות מריו פנה אליה והזמינה להצטרף אליו. הוא זז קמעא הצידה
ופינה לה את המקום בחזית הבמה. הבולריה (ריקוד משעשע) הדהדה באוויר וחברה אל הנשמה הרוקדת של האישה העוצמתית הזו. זו פעם ראשונה שנטע רקדה מחול ספרדי אמיתי, בולריה טהורה ועוד במצב של אימפרוביזציה, אבל בביתו של מאריו בגרנדה…

מאיה עצמו הוא צועני, רקדן פלמנקו שגדל בגרנדה אבל את המחול המודרני הוא למד בניו-יורק אצל מרתה גראהם שם הוא פתח את רעיונות הדרמה של תיאטרון המחול המודרני. כששב לספרד חברו בו היסודות והיו לכיוון חדש, מהפכה שהתקבלה בהתלהבות בספרד ועד היום רואים אותה כפלמנקו המודרני. בלן מאיה (Belen Maya) – כיום נחשבת לגדולה שברקדניות הפלמנקו המודרני. היא הבת של מריו,כוכבת הלהקה, אבל בערב ההוא מול הקהל של גרנדה, נטע ילידת גוש דן – רקדה ב”בולריה ” הטהורה והייתה לאחת מרקדניות ספרד המסורתית. ניו-יורק לא נשארה אדישה לתלמיד הצועני שלה והזמינה את ההפקה של מריו למנהטן. שם רקדו הספרדים ונטע שלנו על קרשי הבמה של לינקולן סנטר. “מרגש” היא אומרת “החוויה כולה הייתה בלתי נשכחת. לרקוד בלינקולן סנטר זה משהו מיוחד” .

במדריד כידוע נמצאים מורי מחול רבים, נטע הרגישה שהיא חייבת להמשיך ולהתפתח, מחשבות אופייניות לאמנים הגדולים בכלל. האמנות קראה לה והיא קמה והמשיכה למדריד שם פנתה לסטודיו “אמור דה דיוס” (Amor de Dios) אך תעתועי
הגורל שיחקו בה והיא שבה אל הקהל הספרדי שכה אהב אותה. “כספי הלך ואזל” היא מתנצלת ומסבירה לי שרק זה, מה שחייב אותה לשוב אל בימת הריקוד. בימתו של רפאל אגילר (Rafael Agilar) קיבלה אותה בברכה ושם לציידם של הרקדנים:
אנטוניו קנאלס (Antonio Canales) , חביר ברון (Javir Baron) וביאטריס מרתין (Beatris Martin) נטע רקדה והופיעה, הפעם בהפקה חדשה: “בית ברנרדה אלבה”.

לאיטליה היא הגיעה בסיבוב הופעות עם הפקת “בית ברנרדה אלבה” שכלל גם את ה”בולרו” לרוול וקטעי פלמנקו, בסוף ההופעה בקטע המכונה”פיסטה” שהוא בפלמנקו קטע סיום מסורתי, בו הרקדנים מאלתרים לקול תשואות הקהל, היא שבה
אל הבולריה שלה. המחול שלה היה ספרדי לכל דבר ואי אפשר היה לחשוב שלמדה את יסודותיו בתל-אביב. הזמר שלה התפרץ ושר מילים שהמציא בו ברגע משהו כמו “הנה עולה לפנינו הרקדנית היהודיה שמככבת לפנינו בבולריה… הבולריה שלנו
מתלהטת … אני אומר לכם שאינני יודע אם ישו באמת היה יהודי, אולי זה בכלל דבר שנמצא בספק, אבל, הנה היא הרקדנית היהודיה שרוקדת בבולריה. בולריה לרקוד בודאות היא יודעת”.

נטע רצתה להתפתח ולגעת בשיא של אמנות הפלמנקו, לאשר את דברי הזמר – להיות בילאורה ופנתה לטבלאוס Tablaos הוא תיאטרון-מחול ספרדי שמוקדש רק לאמני הפלמנקו העולים בזה אחר זה על הבמה ומופיעים. נטע שכדברי הזמר בודאות לרקוד בולריה יודעת השתלבה בטבלאואים במדריד ועד מהרה מצאה עצמה גם בטבלאואים של סביליה ועד קנקון שבמכסיקו היא הגיעה. בהמשך שיזף יצאה והופיעה ברסיטל שהועלה בכל העולם גם ביפן הועלה מופע היחיד שלה. בשנת 1994 היא כיכבה בבלגיה, בהפקה של בית האופרה של ואלוני בתפקיד המוות. הבלגים החליטו להציג בהפקה גרנדיוזית אופראית את “כרמן” של ביזה. הבמאי ז’אן לואי פישון רצה לייצר הפקה מקורית בה המוות מככב בדמות רקדנית פלמנקו חזקה. הוא הזמין את שיזף -שקיבל עליה המלצות חמות מספרד להצטרף ל”כרמן”. המוות של נטע (הוא לא חלק אינטגרלי רגיל מהפקות “כרמן”) עולה כצל – שליווה את הזמרת לאורך כל ההפקה ובסצנה המפורסמת שבסוף ההפקה – רצח כרמן על ידי דון חוסה – המוות שלה, הוא ששולף את הסכין ובמהלך הויכוח עם דון חוסה כרמן צועדת כמו במודע הישר אל תוך הסכין שבידה – בידי נטע שיזף.

בשנת 1996 שבה שיזף לישראל ופתחה בתל-אביב במתנ”ס של שנקין בבית תמי (054722881) סטודיו משלה לריקוד הפלמנקו. עד מהרה התקבצו סביבה תלמידים והפתחה בו להקת מחול עצמאית שאחריה כבר שלושה מופעי פלמנקו: “פטיו
אנדלוסיה”, “יאמדה” ו”טימפו פלמנקו”. שמה כרקדנית הלך לפניה ובמיוחד זכורים מופעי היחיד שלה: “געגועים” ו”פלמנקו”. כרקדנית היא זכתה בפרסים רבים ובביקורות נלהבות בספרד, בארץ וברחבי העולם. המופע המיוחד “מורנה אמורה” עם כוכבת המחול הקלאסי מהמזרח אלינה פיצ’רסקי פרסם אותה בקהלים חדשים כמו גם הפקתה “רפלקס” שהיא שיתוף פעולה בינה ובין קרן רוזנבאום, (מוזיקאית עכשווית).

הפקות נוספות בקרירה שלה היו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית (“כרמן”, ו”אמור ברוכו – “אהבה מכושפת לדה פליה) גם ב”הבימה” היא יצרה (“חתונת הדמים”, “תמרה” – שמועלת כיום – כוריאוגרפיה) והפקתה הנוכחית “אמנסר” בה היא משלבת לדינו ופלמנקו לצלילי מוזיקה חיה. זמרת (לדינו): יסמין לוי, גיטרה: יחיאל חסון ותוף קחון: ששון לוי מועלת ברחבי הארץ בימים אלו.

היא מתגוררת בתל-אביב קרוב לים. אוהבת בעלי חיים (בעיקר כלבים), אוהבת ללבוש בחיי היומיום חצאיות ושמלות והיא מנגנת להנאתה בצ’לו. בעקבות כאבי ברכיה, שכמעט וגרמו לפרישתה מהבמה, היא החלה לטפל באנשים בטכניקת הידרו-טראפיה שנקראת “ג’הרה” (בהוד-השרון) . הסרט שהשאיר עליה רושם גדול הוא על מלחמת האזרחים בספרד “למי צלצלו
הפעמונים” והספר “דברי ימי מנזר” המתאר יכולות בלתי רגילות אצל אישה לחוש בעולמם הפנימי של האנשים. דמות שמחפשת כל חייה אחר הגבר המתאים אותו היא פוגשת כשזה כבר מאוחר יותר והוא עולה בלהבות על המוקד. חברתה הקרובה מעצבת שמלות כלה בשם לימור צדקה וידידיה (הבנים) רבים והיא מסרבת מחשש שתשכח מי מהם במהלך הראיון – לנקוב בשמות. אצל גבר היא אוהבת אסרטיביות ובטחון עצמי. ואהבה, או חבר לחיים כרגע אין לה. את הבחור האחרון – רקדן פלמנקו ישראלי בשם אפי פרל היא אהבה בגלל שמצאה בו שקט נפשי שמאוד משך אותה אליו. נשיות בעיניה היא חושניות והערכה או אהבה עצמית. מזל ההורוסקופ שלה סרטן. צבע אהוב טורקיז. והמוטו בחיים: “אמת”.

המקום שנטע שיזף תבחר לעשות בו חופש – הוא דרום סיני. לשאלה מה זאת רקדנית גדולה היא עונה: “מישהי שמתעלה ויוצאת אל מעבר לטכניקה. אישה שמביאה את הדבר הפשוט שמכונה בפי כל ‘אמת פנימית’ לבמה. הריקוד עבור הרקדנית הגדולה הוא חייה, דבר שיוצא מהחיים ונמצא בהם בכל רגע והופך להיות חלק אינטגרלי שלהם”. המלצה לרקדן מתחיל: “תאמין באמת הפנימית שלך.”. הרקדנית הנערצת עליה היא כרמן מורה (Mora Carmen) – רקדנית פלמנקו אדירה, ידועה בעומק הביטוי שלה, מראשוני הרקדנים שהופיעו בפלמנקו בטבלאו, נהרגה במהלך מסע הופעות בארה”ב בתאונת דרכים. תוכניותיה לעתיד קשורות בילדים וכמובן גם בריקוד אבל בעיקר היא רוצה להמשיך ולהתפתח כאדם.

גדול רקדני אוסטרליה הוא סטיבן הטצקוט – בחור גברי, חזק רגשית בעל גוף מוצק ושרירי שמרשים מאוד את האוסטרלים בימים אלו. כשנפגשים בו, כותב כתבנו המיוחד, אפל פליקס, ממלבורן, קשה להאמין שמדובר בגבר בן 37. סטיבן שומר על איכויות ועוצמות גם על כריזמה שרקדנים צעירים בהרבה ממנו פשוט מתקשים להתמודד אתה. בימים אלו העיר מלבורן מוצפת בתמונתו הקוראת לקהל הרחב לשים לב שהוא – סטיבן הטצקוט – מככב בתפקיד העוצמתי “ספרטקוס” מדובר בתפקיד נשכח. תחילת הריקוד בהצלחה אדירה שעורר בלונדון בביקור של הבולשוי שם אחר כך בכשלון העצום של ההפקה על אותה במה לפני שלוש שנים ובכל זאת נראה שמאז שהישראלים גילו אותו בשנה שעברה בפס’ כרמיאל שב ה”ספרטקוס” וכובש מחדש אותנו את ניו-יורק ועכשיו גם את מלבורן בקיצור העולם אוהב מחדש את “ספרטקוס”(Spartacus).

בתמונה הוא נראה כמעט ערום ורק רצועה דקה חוצה את גופו. ובמלבורן לא כל הזכרים עוברים לידה בשלום, לכן עליו לחבק חיבוק חזק את הרקדנית שאיתו אוליבה בל (Olivia Bell)

סטיבן הטצקוט מצהיא: “אין לי מה להסתיר” והעתונות באוסטרליה חוזרת אחריו, מאשרת וכותבת ברורות שרק רקדן יכול להרשות לעצמו להסתובב על לוחות המודעות ערום כמעט לגמרי.

סטיבן הטצקוט החל לרקוד בגיל 9 וכשמלאו לו 18 שנים כבר התקבל ללהקת הבאלט שלאוסטרליה (the Australian Ballet ) במשך קרוב ל 15 שנים שסטיבן הטצקוט משמש בלהקה זו בדרגת כוכב.

סטיבן הטצקוט נשוי לקאטי Kathy “היא ללא כל צל של ספק הסלע שעליו אני נישען” הוא אומר (. “She’s my rock, no doubt about it” ) ובזמנו החופשי הטצקוט נוהג לצאת לפאב ולשחק שם ביליארד עם חבריו. אביו עורך דין, אימו פקידת קבלה ועל ילדותו הוא אומר שהיה ילד מהורהר ומבולבל ואחיו הבכור שוטר, אחיו הצעיר ממנו מורה ואחותו מתענינת באופנה.
יש לו ולקאטי שני ילדים Sam בן 9 ומיה Mia בת 6. על התמונה שהתפרסמה ביובל ה 40 של הלהקה ובה נראה הטצקוט עם בני משפחתו אומר בנו סם שלא מתכוון להיות רקדן: “כל עוד החברים שלי לא מזהים שבתמונה זה אני – מה אכפת לי בכלל”…

מנהלה האמנותי החדש של הלהקה דוד מקקאליסר (David MaAllister)
רצה להשתמש בעוצמתו ולהראות את הגבר האוסטרלי לקהל הרחב לשם כך בחר ביצירתו של גריגורוביץ “ספרטקוס” וברקדן המדובר סטיבן הטצקוט. בימים אלו הספרטקוס מככב על בימת בית האופרה המפורסם של סידני.

פורסם 11/04/02

Steven Heathcote first studied ballet with Shelly Rae and Kira Bousloff in his home-town of Perth, Western Australia. He then graduated from The Australian Ballet School in 1982 and joined The Australian Ballet in 1983; he was elevated to Principal Artist in 1987.

There have been many highlights in his long career, including guest appearances with companies such as American Ballet Theatre, Birmingham Royal Ballet, Ballet Nacional de Cuba and the Kirov Ballet.He has partnered international ballerinas Susan Jaffe, Nina Ananiashvili and Alessandra Ferri.

Steven Heathcote has an extensive repertoire of principal roles and has created leading roles in many world premiere ballets including Lieutenant Pinkerton in Australian Ballet’s resident choreographer, Stanton Welch’s Madame Butterfly, Doctor/Beloved in Graeme Murphy’s Nutcracker, and featured roles in Welch’s Divergence and Red Earth as well as Stephen Baynes’ Beyond Bach and Stephen Page’s Alchemy

In 1991 he was appointed a Member of the Order of Australia for his services to dance and in 1995 received the Mo Award for Best Male Dancer of the Year. In 2000 he was named by the Australian Dance Awards, the Individual Performer of the Year.

At the Helpmann Awards in March 2001, Steven Heathcote was awarded the Best Male Dancer

אנשי התרבות הקימו בכל הדורות סביב רקדנים גדולים להקות ובתי-ריקוד ברחבי העולם: ניז’ינסקי – הבלה רוס, אליסיה אלונסו – באלט קובה, ג’ורג’ בלנשין – הניו-יורק סיטי באלט גם משה אפרתי נכנס לרשימה זו עם קול ודממה והבית שהוקם למענה ברח’ הירקון שבתל-אביב או להקתה של סוזן פרל (Suzanne Farell) בוושינגטון שהוקמה שם לפני שנתיים ועידו תדמור, למענו הקימה העיר תל-אביב בשנה שעברה (2001) את בית-המחול “עידו תדמור-הבית” בבנין מרכזים שבתל-אביב.

לפני 38 שנים ב – 27/1/64 נגעה יד האל, בירושלים, ברחם רקדנית להקתה של מיה ארבטובה נטע ברדיצ’בסקי. נטע עזבה זה מכבר קרירה מבטיחה של רקדנית באלט כדי להקים משפחה וללדת את אחד מגדולי הרקדנים שלנו – את עידו תדמור. המשפחה שהתה אז בירושלים והתגוררה במחנה צבאי (אלנבי) עליו צומחת כיום בירושלים שכונת מגורים יוקרתית הנושקת לרחוב דרך חברון. האב (ישעיהו), שמש אז מפקד המדרשה בירושלים לחינוך של צה”ל ולא ידע שגדול חניכיו, בנו, הוא לוחם תרבות ואמנות, לא חייל אך רקדן שלשרוד ולהסתער על המטרה הוא יודע היטב. שיעורי ההישרדות הראשונים נכפו על עידו הקטן בשל תהפוכות גורלו שהועידו לו כילד לעבור ממחנה צבאי אחד למשנהו בעקבות הקרירה של אביו: בגיל שלוש הוא עבר לרמת השרון, בגיל 14 לניו-יורק ובגיל 17 לחיפה. המשענת היציבה בעולמו הייתה דווקא הריקוד. נטע ברדיצבסקי לימים תדמור – האם – העבירה לו באמצעות התרגשויותיה נוכח מופעי מחול, תוכניות ריקוד בטלוויזיה ומפגשיה עם ידידותיה מעולם הריקוד (נירה פז, זוהרה סימקיס-מנור) גם סיפורים על להקתה של מיה ארבטובה. עידו קלט את המסר שכשמדובר בריקוד
מדובר בעולם מופלא: “עולם שהצטייר דרך אימא שלי לבן ומאוד זוהר”. צבעים שמשכו אותו לגעת בהם ולהתבסם באורם בהכרה מלאה מאז היותו בן 13. סוד המחול הלוהט בקרבו שרד ונשמר עד למפגשיו עם ילדה חיפאית בשם תמנע. תמנע למדה
ריקוד אצל הפרימה בלרינה הגדולה ליאה שוברט שפעלה אז בחיפה (כיום בגטבורג שבשבדיה). ליאה קימה בחיפה להקה בה רקדו גם כוכב הבאלט השבדי קאי לוטמן ומבקרת המחול רות אשל (הארץ). ערב אחד כשהאש אוחזת בעצמותיו כתב עידו, הנער הצעיר, מכתב וידוי עז לתמנע: “תמנע! תראי, אני לא בדיוק רוצה להיות רקדן באלט, אבל באלט זו ההתחלה ואני רוצה להיות רקדן ולא חשוב מה… ואם לא אז באלט קלאסי …ולדעתי כשבנים רוקדים זו בכלל לא בושה.” תשובתה של תמנע למכתבו של עידו לא המתינה – היא הייתה תשובה קצרה: “אתה חייב לעשות זאת”.
הזעזוע שבפשטות התגובה של הנערה הרס בן רגע את המחיצות שנפשו שמה לפני עולם הריקוד בעמל של שנים. הנפש שחשקה בכל מעודה לרקוד דרשה להפסיק לצמוח במסתרים. האש קמה על יוצרה ודחפה את עידו לממש את אופיו האמיתי.
בוידוי אישי, מספר לי הרקדן המופלא ש”נעשו אז הרבה החלטות אישיות”.
ש: למשל?
ת: “צורת חיי האישיים”.
עידו שלא הראה כל סמנים חריגים עד לאותן החלטות, החל גורר את המשפחה לסדרת שיחות סלון לא פשוטות ומאוד מיוחדות שבהן הקצין והרקדנית נאלצו להתמודד מול אש בוערת של כשרון גדול ופיסות חיים שלא הוכנו מראש להתמודד איתן. עידו הכריז בסלון המשפחה בחיפה: “אני רוצה להיות רקדן”- השקט שירד על המשפחה זועזע בהמשך הוידוי “הרבה שנים, מגיל 13 אני רוצה להיות רקדן.” ההורים טענו שיש לשקול שינויים כאלו ולמצוא דרך נכונה למימושם. האב אמר ש”כדאי למצוא מסלול התקדמות מקובל”. עידו לא הבין ב”מה מקובל ולא מקובל” בתחום הריקוד והוחלט על פשרה: עידו יקבל מספר שיעורי מחול בתחום מקובל, לא מהפכני, גם לא ריקודי עם, משהו שדומה בימנו לג’אז – בסטפס.

בחיפה פעל אז נחום שחר והיה לו את אחד הסטודיאות הראשונים בארץ לריקוד לאנשים בעלי נפש כללית ושאין בה שום דבר מיוחד – המשך לזרם שנטעו כאן האחיות אורנשטין. הסטודיו של שחר פעל בקרבת האולפנה של ירדנה כהן (הרקדנית הגדולה, ממייסדי המחול הישראלי שפעלה ברחוב גולומב 10) ולא רחוק מבית המחול של ליה שוברט – בבית רוטשילד. בימים ההם
הסטודיו לסטפס היה בחזקת מיעוט ששום אמן מכובד לא דרך בו. דווקא לשם הופנה עידו תדמור. אבל, ויאמר לזכותו של נחום שחר שהוא עצמו לא היה מאותן “שוקיות” ו”חסיות” שכל נימי נפשן איננו קשור בנהלי התרבות והאמנות שלנו. שחר בהחלט היה קשוב גם לצרכי האמנות הישראלית ולאחר שלושה שיעורים הוא ניגש אל עידו והסביר לו שכשרון כשלו לא יכול לפעול במקום שרק מוחק אישיות של אדם יוצר (בשל הכלליות ההכרחית לקיומו של מקום מסחרי) – שחר הפנה את עידו אל אולפנה של ליאה שוברט ושם הוא פגש במורה הגדול, הרקדן הכוכב ומי שהיה אחר-כך מנהלה האמנותי של להקת בת-שבע קאי לוטמן. “זה היה גילוי אדיר” נזכר תדמור “הר געש שהתפרץ והביא אותי, מאז לעבור ולחיות בתוך הסטודיו לריקוד”. בשנת 1982 הוא נקרא לחבור לעולמו של אביו וגויס לצה”ל – תקופה לא פשוטה בה תדמור פעל כחיל בחיל ההנדסה הקרבית “סבלתי שם סבל נוראי” הוא נזכר ומספר שמירר למפקדם את החיים והם שלא הורגלו להנדס נשמה של רקדן גדול שהחלה לפרוח מאוחר ורק בגיל 18, התענו לנפשו התנועית והיא רצתה רק להרוות את צימאונה ולהשלים את החסר לה – לרקוד ולהתפתח. תעודת חייל מצטיין (בה החזיק) אפשרה לו לרקוד רק פעמים בשבוע. אבל בזכותה הוא חבר לבית הספר המקצועי לריקוד בתל-אביב, בת-דור. חלפו רק שישה חודשים מיום כניסתו לבת-דור ועד שז’נט אורדמן שניהלה אז את בית הספר ואת להקת בת-דור, ניגשה אליו
והחריזה בפניו (1983) שהוא מצידה, כבר הבשיל כרקדן ויכול לחבור ולהצטרף ללהקתה. הפניה הבלתי צפויה חברה אל נפשו והבערה שאחזה בה מאז המכתב לתמנע והמפגש עם קאי לוטמן הועצמה ועידו מצא עצמו מצד אחד מייבב בטלפון של הבסיס באזני אימו ומצד שני משוחח עם מפקדי צה”ל בניסיונות נואשים לשכנע אותם שגם אם אביו הוא חייל טוב, הרי שהוא כל כולו רקדן ושאין בו משום החייל ההוא לא דבר ולא חצי דבר ושעליהם לוותר עליו לטובת שירות בתחום הריקוד הישראלי בו כידוע רק בודדים יכולים באמת לשרת. בסוף פברואר 83 הוא עזב את צה”ל וחבר ללהקת בת-דור. שישה חודשים חלפו עד שישראל
גילתה סולן חדש, רקדן מדהים, יפה תואר שנפשו מניעה את גופו והוא בעל גמישות יוצאת דופן ונדירה – עידו תדמור.
הוא נעזר במורתו מבת-דור רוז סובול (שלמדה גם בנדרלנד דאנס תיאטר, בלהקת הבאלט
המפורסמת של מונטה קארלו ובסקפינו) – רוז לימדה אותו כיצד להתגבר על גמישותו הרבה
והיוצאת הדופן וסייעה לו להפוך אותה לכוח מחולי עוצר נשימה. בסולו מתוך “שיר ללא מילים” להנס ואן מאנן ומאוחר יותר ב”כתפיים רחבות” (Big Shoulders) ללאר לובוביץ (Lar Lubovitch) נגאלה נפשו וחברה לעולמם של הרקדנים הגדולים והקהל הישראלי הריע לו ממושכות. תרועות שממשיכות גם כיום. הדואט הנודע של לאר לובוביץ לשני גברים מתוך הקונצרטו לקלרינט 622 (CONCERTO 622) הפך לאחת משאיפותיו הסודיות ביותר.
בתקופה ההיא לאר לובוביץ היה כוריאוגרף נחשב מאוד מעין פורסיד של ימנו. להקתו
הופיעה בכל העולם. בשנות ה – 80 עדין להקות הבאלט החשובות בעולם הופיעו בישראל.
המדינה הייתה על מפת האומנות טרם שלטו בה פקידי המחול והקהל שלנו נחשב לקהל איכותי שמבין בריקוד. להקות של אמנים נאבקו להופיע לפנינו. להקתו של לובוביץ הייתה אחת מהן והקונצרטו לקלרינט 622 הועלה על במת היכל התרבות (1983). עידו נפעם מהדואט שנגלה לפניו.
תדמור: “זה היה הדואט הראשון לשני גברים שהועלה על הבמה ובו התגלתה גם שלמות בין
שני התפקידים אבל הרגש היה של אחוות גברים.” אביו אולי היה רואה בדואט את אותה רעות וידידות שצמחה בדור הפלמ”ח והייתה למיתוס ולשאיפתם של הגברים הישראליים. “הלבוש היה לבן והקסם שנוצר ביחסים העמוקים – מעגליים הוליד בי צורך להתמודד עם התפקיד שנגלה לפני.”
לאר לובוביץ מאשר את דברי תדמור באומרו ש”הדואט צריך להעביר מערכת יחסים נקיה בין
גברים שהיא במקרה זה איננה הומוסקסואלית”.

כחבר בלהקת בת-שבע (כיכב תדמור במסעותיה בעולם. במונטריאול הוא כיכב ביצירתו של
דניאל עזרלוב (הכו’ הקנדי)Superstraight is coming down – לובוביץ שאייתו תדמור עבד בלהקת בת-דור היה בקהל נפעם מצמיחתו של הרקדן הישראלי – לאחר המופע ביטא את דבריו באזני תדמור אחרי הקלעים.
משפרש הכוכב מלהקת בת-שבע (- 1985) הוא נסגר בדירתו – (אומרים שלא הסתדר מבחינה כימית עם אוהד נהרין שאין ספק לגבי הערכתו של נהרין, אז מנהלה האמנותי של בת-שבע, את גדולתו של תדמור) עידו ישב מהורהר בדירתו התל-אביבית והעביר במוחו את האפשרויות שנפתחות ונסגרות לגבי עתידו והזמן שלא עומד לטובתו. “הייתי אז בתקופה לא פשוטה”. מצד אחד הוא מצא עצמו מחוץ לממסד. מצד שני קם אז בעוצמה אדירה ממסד המחול העכשווי של סוזן דלל בו החל לקחת חלק מינורי אבל הקו שם היה מאוד מסחרי וצעקני – הכל נעשה שם כמו כדי להגיע אל התקשורת גם הופעות המחול של ירון מרגולין (הכותב מאמר זה) אז בפסטיבל ישראל, היו לשם דבר ובמיוחד ההפקה “מחולות בני ברית דוד” רסיטל שהעלתי בפסטיבל ישראל (90) לצלילי המוזיקה מאת רוברט שומן בביצוע ואלטר גיזקינג עוררו את השראתו של תדמור לגבי האפשרויות שלו כרקדן כוכב, אבל הוא נמצא בדירה ללא עבודה
והאפשרות להחליט היכן יפרוץ הייתה מזעזעת את נפשו. לפתע הטלפון צלצל וקולו המחוספס של לאר לובוביץ נשמע מעברו של הקו. הוא הזמין אותו לככב בלהקתו. “בסדר” השיב הרקדן תדמור חיובית, הגם שלא האמין שימצא את עצמו תוך כמה חודשים כרקדן ראשי בלהקה של לובוביץ ושהתפקיד הראשון בה עבורו יהיה דווקא הדואט הנחשק מהקונצרטו לקלרינט מספר
622. “האתגר שלי היה להעביר מסרים של גבריות שאובה מעולמם של גברים אחרים, לא מחיי הפרטיים. גבריות שנמצאת בכוחו של הנושא עצמו.” על הבמה הוא רקד לציידו של ליין פירס
Pears Lne – רקדן מדהים אך בתוך תוכו נסגר מעגל עוצמתי של יופי מרגש, בו עולמו חבר והתאחד באמנות הריקוד שלו עם עולמה של רעות גברית מיתולוגית מעולמו של הקצין והחייל המצטיין ישעיהו תדמור – אביו. הבכורה נקבעה. התזמורת הנודעת הפילהרמונית של ניו-יורק התכוננה לנגן לרקדנים והריקוד הוצג באולם המפואר והיוקרתי ביותר של ניו-יורק בלינקולן סנטר. האולם התמלא מפה לפה וכלל בתוכו דמויות מצמרת המחול של ניו-יורק כמו ג’ודי ג’ימסון, דינה ווד, מיכאיל ברישניקוב ופרל לנג. לאירוע כזה אפילו מישראל טסים במיוחד ואכן בין הבאים היו גם דוד דביר שניהל את להקת בת-שבע בתקופת השיא של תדמור בה כרקדן, הרקדנית לשעבר של להקת מיה ארבטובה, נטע – אימו והקצין, אביו… למחרת בניו-יורק טיימס נכתב שעידו תדמור פשוט הפיל בגדולתו את עמודי הלינקולן סנטר. במדריד כתבו שאצבע אלהים נגעה בו “וירטואוז בעל עוצמה נדירה” ובסין שמדובר באמן טוטאלי שמסור לאמנות הריקוד “בכל רמ”ח אבריו” גם ישראל התפעמה ממנו והמשורר ראדו קלפר סיכם את דעת הרוב ופרסם שעידו הומצא כדי להמחיש לנו את רגשותינו המוסתרים “באופן המיוחד רק למשוררים.”.

הוא מתגורר בתל-אביב בדירה מאוד מטופחת ברחוב ג’ורג’ אליוט המוסיקה שהוא שומע היא מוזיקה קלאסית ובמיוחד הוא אוהב את ברהמס למשל, את הקונצרטו השני שלו לפסנתר. אחותו יפעת רוטנברג, היא אם לשלושה ילדים כיום מורה לחינוך מיוחד בחיפה.

ספר אהוב: “ספר מתקופת הילדות ‘הלב’ – זה סיפור על קשריו העמוקים של ילד (מרקו) ואמו. מרקו נוגע לי בנקודות קריטיות בהן אני נדרש לזכור את העמידה על שלי את חוסר הותרנות ההכרחית לחיי אמן.” העיר האהובה על עידו תדמור היא ניו-יורק וחופשה הוא ישמח לעשות באי היווני מיקונוס. מזל ההורוסקופ שלו דלי (יליד היום בו נולדו גם מוצרט והרקדן ברישניקוב 27 לינואר). צבע אהוב עליו: כחול ומתחום המזון הוא יתפנק על סושי. הרקדנית האהובה עליו ביותר היא אנה לגונה שרקדה אצל מץ אק בבאלט קולברג ואצל יירי קיליאן “לגונה משלבת יכולות פיזיות נדירות עם טכניקה קלאסית משובחת – היא עצמה מעין
אישה מכוערת שגדולתה האמנותית מזנקת מתוכה כשהיא רוקדת והופכת אותה לאישה יפה ולאישיות שקשה לתאר אותה במילים.”.
ש: מה זה רקדן גדול?
ת: ” חיה בעלת מודעות גבוהה לעוצמה הפיזית שלה, לכוח האנטומי של גופה, לשמיעההמוזיקאלית שלה ולתובנות החשיבתיות; במיוחד האסתטיות של אמנותה.
ש: המלצה לרקדן מתחיל.
עידו תדמור: “בדוק עצמך כל יום מחדש. האם אתה נמצא או לא נמצא בתהליך שבו ללמידה חלק מכריע. פרסים, כיבודים אלו דברים חשובים אבל לאמן אמיתי הם רק אמות מידה חיצוניות שנוגעות בהישגיו כלפי חוץ. העולם הפנימי הוא שקובע באמנות ויש לדאוג ולבדוק שהוא קיים וצומח – ולבדוק זאת בכל יום מחדש.”

בשנים האחרונות עידו החל לעצב ולחבר ריקודים משל עצמו מבקרי המחול רואים אותם
כמתאימים לקהל חדש ושאינו מצוי או מכיר את אמנות הריקוד בה הוא צמח. בולטת ביצירתו, בעיקר יכולתו המדהימה כרקדן. את “Fast Food” הוא יצר בשנת 1990, “שבע מילים אחרונות” סולו (1992) ואת יצירת המחול שלו. “הסיר של סימה”, עליה רוב מבקרי המחול שלנו, גם המבינים באמנות הריקוד, מסכימים שמדובר ביצירה מאוד מקצועית ומרגשת אשר תדמור יצר בשנת 1995. יצירתו זו הביאה באופן טבעי להקמת להקתו ‘עידו תדמור – הלהקה’ (1995). יצירתו האחרונה “מגריט” נוצרה עבור להקת בת-דור וקדמה לה עבודה משותפת עם עמנואל גת ויוסי יונגמן “בהמות” בהפקת סוזן דלל. על “עמורה” (1999) כתבו ב”אנשים” בסגנון שגם אם הוא לא מלמד על תובנה אמנותית, בהחלט, מייצג את טעם הקהל הלא מומחה בריקוד: ” הוא מכיר את גופו, יודע להפיק ממנו את המקסימום, ובנוסף לטכניקה, הוא מצליח להביא גם המון רגש”. או במקום אחר, גם בו מחברי הביקורת מותאמים לטעמו של הקהל הרחב: “דמיונו הקודח מנצח…” (ידיעות אחרונות).

בשנת 2001 עיריית תל-אביב סייעה להקמת בית המחול שלו “עידו תדמור – הבית” שהפך בתוך זמן קצר אבן שואבת ומרכז לאמני הריקוד של גוש דן. הם באים לכאן מתל-אביב וממרחבי המדינה כדי לחוש את כשרונו הגדול כרקדן, להשתתף בשיעורי הריקוד שהוא מעביר במקום, ליהנות מהאווירה האמנותית שיצר בקומה השניה של בניין “מרכזים” שברחוב קיבוץ גלויות
24 גם כדי להציג בו את עבודותיהם. בשנת 1990 עידו תדמור זכה לפרס “יאיר שפירא” ותואר כרקדן בעל יכולת יוצאת דופן
ובמהלך 1997 הוא זכה בארבעה פרסים: פרס ע”ש חנה ורוזנבלום גוטליב, פרס “מאמנות לעם” ושני פרסים משר התרבות.
בשיעור הריקוד בו צפיתי כהקדמה לכתבה אפשר לחוש את קצב השיעור כחלק אינטגרלי של ליבו המרקד. הוא רוקד עם חניכיו ומיטיב לבצע מהם בכל אחת מהמשימות שהוא מטיל עליהם לביצוע. השיעור המחולי מתמקד בתרגילי גמישות מיוחדים והוא מקפיד על זרימה נינוחה של התפתחותם הטבעית של אירועי המחול. נירית מקיבוץ גניגר, גיל נווה והראל קיי גם שי הרמתי ותמר בר-ניב רקדו עמו במהלך השיעור וככל שהתקדם השיעור אפשר היה לראות, כפי שמתרחש בשיעור לריקוד של כל רקדן
גדול, שהם הולכים ונפתחים אל חווית המחול שעולה בהם דרך ובעזרת נפשו של עידו תדמור שמקדמת אותם כרקדנים.

גובהו 178, משקל 63 ק”ג, צבע שיער חום-שטני, צבע עיניים ירוק-חום. הרופאים קבעו שיש לו גמישות יתר גם שגופו מאחר להזדקן ב 12 וחצי שנים, כך שנוכל לצפות בעידו רוקד עוד הרבה שנים

עלינה קוזוקרו (Alina Cojocaru) בת ה-20 מככבת כיום ברויאל באלט והכל
מדברים בה כאחת ההבטחות הגדולות בתחום הפרימה בלרינות. היא אמנית החודש (מרץ 2002) של הריקוד. “מדובר בדבר נדיר המכונה רקדנית מלידה” כותבת בראון Ismene Brown בטלגרף האנגלי (2/1/02). “יש לה נוכחות בימתית חזקה ויכולת טכנית פנומנאלית”. את לימודי הריקוד שלה החלה עלינה, ביתו של פועל רומני, בקייב. עד מהרה התפתחה הקרירה שלה כמקבילה מודרנית לסיפור עלילותיה של לכלוכית. בגיל 19 קוזוקרו הייתה לפרימה בלרינה ועוד ברויאל באלט היוקרתי – מהחשובה שבלהקות תבל בו היא החלה קרירה זוהרת ככוכבת בתפקיד “ג’יזל” (לאחר שכיכבה שם ב”וריציות סימפוניות” של אשטון) וריכזה מיד את כל תשומת לב התקשורת אליה ואל “ג’יזל” שלה אותה רקדה לציידו של Johan Kobborg. “קודם שהתחלתי לרקוד לא ראיתי בכלל הופעת מחול” היא מדהימה בווידויה: “הייתי ילדה מאוד אנרגטית” מסבירה קוזוקרו “רצתי, קפצתי והתגלגלתי” לכן, באופן טבעי, בגיל 6 היא החלה להתאמן בהתעמלות קרקע, בה ארצה, רומניה מצטיינת במיוחד. חלק מאימוניה היה בתחום הריקוד. “זה היה ערוב של סגנונות: קצת מודרני, מחול עממי …” וכשמלאו לה 9 שנים הגיעו אנשים מבית הספר לריקוד של קייב להתבונן בילדות המתעמלות ברומניה. קבוצת הרקדנים מקייב התפעלה מהילדות והציעה 9 מלגות לימודי באלט בקייב לטובות ביניהן. עלינה קוזוקרו הייתה אחת הילדות והשאר רק הסטוריה מדהימה של הצלחה בלתי רגילה.

“הייתי ילדה קטנה וזו בהחלט הייתה החלטה קשה למשפחתי”. 27 שעות נסיעה ברכבת – הרחק מבית הוריה שבבוקרסט בארץ זרה ודוברת רוסית התגוררו הילדות שהוצמד להן מתרגם מקצועי והן קיימו שיעורי ריקוד בכיתה נפרדת. רק לאחר
שנתיים, בשנה השלישית ללימודיהן הן התחילו להשתלב בבית הספר המקצועי כל כך לריקוד (the Kiev State Ballet School) וחברו לכיתות הריקוד של הילדות הרוסיות.
ש: מה הייתה המילה הראשונה שלך ברוסית?
ת: “יד, זרועה או רגל”.
עלינה קוזוקרו נראית צעירה בהרבה מגילה, קטנטונת, ביישנית ושופעת צחקוקים אך כשהיא מדברת על העבודה, ריקוד ואמנות מתגלית תמונה שונה לחלוטין.
ש: מתי ראית את הופעת הריקוד הראשונה?
עלינה קוזוקרו: כחצי שנה לאחר שהתחלתי ללמוד ריקוד מקצועי בקייב. הופעת הריקוד הראשונה הייתה “גיזל” “עמדתי על הבמה והצצתי דרך המסכים האחוריים, רק אז הבנתי למעשה, מדוע אני עושה את מה שאני עושה בשיעורים, למה אני כל כך אוהבת לרקוד”.

עלינה קוזוקרו באה לאנגליה בפעם הראשונה בשנת 1996.
סיבת בואך?
ת: “קיבלתי מלגת לימודים לשנתיים”.
בשנת 1997 קוזוקרו בת ה – 16 זכתה בפרס היוקרתי של עולם הבאלט בתחרות הריקוד של לוזן – (the Prix de Laussane), כחלק מהפרס היא הייתה רשאית לבחור ללמוד במלגת לימודים מלאה לשנתיים באחד מטובי בתי הספר לריקוד
בעולם – עלינה קוזוקרו בחרה ונראה שבחירתה הייתה נבונה במיוחד, ברויאל באלט. לאחר ששה חודשים (1988 November ) עזבה קוזוקרו את לונדון ושבה לקייב שם קיבלה תפקיד מחולי. את קיטרי (Kitri ) – תפקיד מרכזי ודורשני בבאלט “דון קישוט” אחריו באו תפקידים חשובים נוספים: ביניהם “סינדרלה” ו”קלרה” ממפצח האגוזים”. לאחר שנה זוהרת למדי ומאוד מבטיחה בלהקת הבאלט של קייב – שנה שכללה מסע הופעות ליפן וגרמניה, קוזוקרו שבה ללונדון (1989 November ) וזכתה בתפקיד ראשי ב RB.
האם תפקיד זה בא לך כהפתעה?
קוזוקרו: “כן בהחלט … ‘Oh yes! A very big suprise” , קוזוקרו אומרת במבטא שנשמע יותר רוסי מרומני.
אביה בא בעקבותיה ללונדון “זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי לרקוד על הבמה” אומרת הכוכבת החדשה של הרויאל באלט.
ש: באיזה תפקיד הוא ראה אותך?
ת: “בג’יזל”.
ש: והאימא שלך?
עלינה קוזוקרו: “אימי ראתה אותי פעם אחת בלבד לרקוד… זה היה כשמלאו לי 12 שנים”. אז היא רקדה במסגרת מופעי בית הספר בתפקיד Amor אף הוא מ”דון קישוט”. למעשה “אמור” היה תפקידה הראשון על הבמה.

יש לה אחות בכורה הגדולה ממנה בשנה וכיום היא סטודנטית לרפואה. בשנת 1996, לפני שהחלה את לימודי המלגה שלה ברויאל באלט השתים שהו כתיירות בלונדון במשך כמה שבועות “אז ראיתי יותר תערוכות ומוזיאונים משבשהותי הכוללת כאן” אומרת הרקדנית שסדר יומה העמוס לא מאפשר לה זמן פנוי פרט לעבודה. ביצירתו הדורשנית של אשטון (Fredrich Ashton’s) וריציות סימפוניות (Symphonic Variations) קוזוקרו כיכבה ביום הבכורה בפני מבקרי המחול החשובים של לונדון.

Monica Mason התקשרה אליה (1990 February ) והזמינה אותה לחזרה על באלט זה. “להפתעתי מצאתי עצמי רק עם Bruce Samson (מכוכביה הגדולים של הרויאל באלט ומי שהיה מועמד לרשת את מקום מנהלו האמנותי) שלימד אותי את התפקיד על רזיו”… כשעוד 4 רקדנים הצטרפו לחזרה קוזוקרו הבינה שהיא, שמעולם לא ראתה באלט של אשטון, מיועדת לככב בתפקיד הראשי. עד מהרה היא הוזמנה לככב בגדול הבאלטים “ג’יזל”. בחופשת הקיץ לאחר שהיא בילתה בבית הוריה בבוקרשט יצאה הכוכבת לקורס קיץ ב Yorkshire Ballet Seminar שם היא פגשה את מי שהכין אותה לריקוד הרומנטי הגדול (Blue Rose in 1957
Sir Peter Wright) , ו – Johan Kobborg. קורס שהסתבר כמשתלם ביותר.
ש: כיצד את עובדת על תפקיד?
עלינה קוזוקרו: אני נעזרת במומחים. למשל, התפקיד הבא אחרי ג’יזל היה תפקיד שחלמתי לבצע אותו על הבמה במשך שנים: “יוליה” מתוך “רומאו ויוליה” (2001 January). כוכבת הבאלט נפגעה ונתבקשתי להחליפה בתוך 9 ימים. מוניקה מיסון (Monica Mason) הדריכה אותה וסייעה לה להתמודד עם התפקיד, בעיקר בעיצוב אופייה של “יוליה. “כשהייתי ילדה הייתי עומדת מול הראי ומתכננת פרצופים על פי התפתחות הרגשות בסיפור העלילה של הבאלט אבל כיום אני מאפשרת לעצמי להגיב, להיפתח לסיטואציה שהבאלט מייצר עבורי על הבמה”. לגבי הבאלט “אוניגין” היא מדווחת שקראה את כל שירתו של פושקין לפני שהחלה את התפקיד הדורשני של ג’ון קרנקו – “ברוסית כמובן”. “הבית הזה ישרף” (This House will Burn ) היה תפקידה המודרני הראשון. “בהתחלה היה לי מאוד קשה להבין את התנועות המודרניות של אשלי פיג’ (Ashley Page), הכוריאוגרף” אומרת עלינה גם תהליך העבודה היה לה חדש “תחילה הוא דיבר על סיפור העלילה והיה לו חשוב שנבין את מהלכיו”… פיג’ אינו בין הכוריאוגרפים הגדולים ונראה שחשוב לרקדנית לדווח על ניסיונותיה גם בתחום המחול העכשווי, גם אם הוא לא הביא לה, כלשאר הרקדנים בעולם, תהילה מיוחדת במינה.

עלינה קוזוקרו הספיקה לרקוד לצג גדולי הגברים הרוקדים בעולם כיום ביניהם איבן פוטרוב (Ivan Putrov), אנג’ל קוריה Angel Corella ב”דון קישוט” בתפקיד קיטרי ועם גוהן קובורג ( Johann Kobborg) באוניגין בתפקיד Tatiana גם בבאלטים The Leaves are Fading ,Beyond Bach and Romeo & Juliet. האם היית רוצה לרקוד יותר עם רקדן אחד על-מנת לפתח מערכת יחסים עמוקה על הבמה?
עלינה קוזוקרו: “אני נהנית לרקוד עם מגוון רקדנים”.

ללא ספק את אחד מהכשרונות הגדולים של עולם הריקוד – מהו כשרון מחולי?
עלינה: “זהו דבר שאדם מתמזל להיוולד אייתו ושעליו לרתום אותו לעבודה קשה, לעיתים גם אכזרית”.
תוכניות לעתיד?
קוזוקרו: “אגם הברבורים Swan lake” היא מתעתדת להעלות את התפקיד הקלאסי והמורכב כל כך של אודט/אודיל בקיץ (2002) ובמסע הרויאל באלט שמתוכנן לאוסטרליה.

פורסם 3/03/02

יש לו לצ’יצקרידה (Tsiskaridze ) גזרה דקה ויופי של אפולו. בגופו הוטמעו קוים בלתי רגילים של יופי וזרימה במהלך הריקוד. הוא ניכן בטכניקה ביילתי מוגבלת וכשהוא ממריא בעזרת קפיצותיו המדהימות והשפגאט שלו עולה אל מעבר ל180 מעלות הוא פשוט נוסק לאוויר גם האקסטנשן שלו מעל לכל תחרות אפשרית – צ’יצקרידה נע בחופשיות ובטבעיות בלתי רגילה וכל זאת בשל כשרון נדיר של הזדהות עם המוזיקה, יש לו כשרון של שחקן והוא פשוט מעביר את נפש הדמות ורגשותיה בתנועות הבאלט. הוא מדהים את הקהל כשהוא רוקד את נרקיס לגולזובסקי כמו כשהוא רוקד את “שחרזדה” ובכל יום שבו הוא מופיע בתפקיד המרכזי של ה”בידרה” נוספים לו רק מאות חדשות של מעריצים. קוראים לו ניקולאי צ’יצ’קרידה. הוא סולן להקת הבולשוי כיום הוא מככב כאמן אורח בפריז בלהקת הבאלט של האופרה של פריז והקהל נלחם על רכישת כרטיס להופעתו כפי שלא זכור לנו מאז הופעותיהם של פטריק דיפה (עליו כתבה תקוה חוטר ישי בידיעות אחרונות “אותי הוא משעמם”) ורודולף נורייב.

לפני בואו לפריז הוא נתן קונצרט בטורינו שבאיטליה (בבאלט מאת רולן פטי)

שהביא לגילויו במערב ורק הגביר בפריז את הצפייה לבואו. החל מהופעתו הראשונה בפריז החלה היסטריה של הערצה סביבו שהדיה נמצאים ברשת האינטרנט בפורומים של הריקוד באנגלית ובצרפתית. צ’יצקרידה (Nikolay Ziskaridze ) שנמנה על כוכבי הבולשוי ומככב בבאלטים הקלאסיים (אגם הברבורים, הסילפידים, היפיפיה הנרדמת ובג’יזל גם בבאלטים כגון מפצח האגוזים או מלכת הקלפים השחורה, והבידרה עומד לתת חמש הופעות בבולשוי. לרקוד שוב את “נרקיס” של גולזובסקי ו”שחרזדה” בקייב ומראשית חודש פברואר הוא ירקוד בישראל קטע מתוך “שחרזדה”.

על חייו הפרטיים ידוע מעט מאוד. ניקולאי נולד לאם אקדמאית מבוגרת וכשמלאו לה כ 40 שנה והוא היה בנם היחיד של הוריו. תחילת הקרירה שלו לא הייתה קלה אבל שיאה מדהים.

במדינה בה מוערכת האינטואיציה האנושית יותר מביטוי הרגשות לצמוח כרקדנית על-פי כל קנה מידה מערבי זו בהחלט משימה בלתי אפשרית שתאמיו קוסקארי (Tamiyo Kusakari) – רקדנית יפנית- מוכיחה יום-יום את קיומה. הפרימה בלרינה המיוחדת כל כך מיפן אינה מדברת על עצמה ומוכנה לפתוח מעט את סגור ליבה האמנותי בלבד.

לפרסום בינלאומי היא זכתה, באופן לא מפתיע דווקא כשחקנית שעה שהייתה לשחקנית הראשית בסרט “הנרקוד” (“Shall We Dance?”) שיצא לאור בשנת 1996 (מאת ובבימויו של מסוקי סואו (Masayuki Sou) ונושאו אהבה בין גבר ואישה – אישה שבסרט זה מתגלית בהדרגה כמורה לריקוד. “לפני כמה שנים הסכמתי להיראות כשחקנית בסרט “הנרקוד?” ומאז אני ממשיכה לקבל הזמנות גם כשחקנית” אומרת קוסקארי ומתודה שהופתעה לגלות שאמנות של המשחק אמנם עמוקה אבל קשה להעבירה לקהל במלוא מורכבויותיה בשל מגבלות המילים.

תמאיו: “הרגשתי שאני מוגבלת בתחום המילולי שבמשחק”. מאחר שקוסקארי הנה רקדנית בכל רמ”ח אבריה ונמנית על הגדולות שברקדניות תבל מעניין לדעת אם לאחר פרסומה על מסכי הקולנוע הוא כבש את אישיותה? תמאיו: “יתכן” היא אומרת ואשוב לשחק, “אבל אחרי הכל צריך לפחות 10 שנים כדי להעמיק בכל תחום כדי להיות בו אישה חופשיה הלא כן?!”.

לאחר שזכתה האישה הכל כך אצילית הזו בפרס על סרטה היא אמרה כאמנית גדולה באמת שהחופש בנפשה ורמזה על כך שהיא לעולם לא תיכבש נפשית ותמשיך לרקוד: “עצם העובדה שזכיתי בפרס איננה מחייבת אותי לשנות משהו מדרכי”. מהסרט היא רק למדה עד כמה “הראש” שלה והאישיות שלה “מחוברים לבאלט” ושזהו התחום שבו היא צריכה ורוצה להתמקד.

כיום קוסקארי היא הרקדנית הראשית של להקת הבאלט מאקי אסאמי (Maki Asami Ballet Company). להקתה זו שהיא אחת מלהקות הבאלט הגדולות של יפן נוסדה בשנת 1956 על-ידי אקיטו טצ’יבנה (Akiko Tachibana) וביתה אסמי מאקי (Asami Maki) שתיהן כוריאוגרפיות שעבודתן משולבות ברפרטואר הקלאסי-רוסי של הלהקה (דון קישוט, אגם הברבורים) בשנת 1978 – התקופה שבה עדיין אמני מחול מרכזיים ולהקות חשובות של רקדנים העלו מיצירותיהם בארץ גם להקה זו מיפן
הופיעה בישראל והשאירה רושם אדיר כמו גם בשאר ארצות המערב בהן הופיעה. קוסקארי התקבלה ללהקה זו בשנת 1984. אין היא מנדבת אינפורמציה לגבי ראשית הקרירה שלה והיא רק מעמידה כמה עובדות יבשות ביניהן שהיא החלה את לימודי הריקוד שלה באקדמיה לריקוד נוריקו קוביאצ’י (Academy)Noriko Koboyashi Ballet) ממנה עברה ללמוד בטצ’יבנה
(the Tachibana Ballet School). לגבי פרטים נוספים בקרירה שלה אפשר לקבל עליה (כעל אמנים יפנים בכלל) אינפורמציה רק מארכיונים של קטעי עיתונות וגם כאן לא תמצא פרטים אוטוביוגרפיים אישיים.

בולטת בקטעי העיתונות הללו, למשל, העובדה שמאז שנת 1987 בה העלתה את “אגם הברבורים” היא לא פסקה מלככב על בימות העולם כולל בלהקות הריקוד של רוסיה ובתפקיד אודט/אודיל מ”אגם הברבורים” הנחשב לסמל המסחרי של הבאלט הרוסי ובהחלט נדירות הרקדניות מחוץ לרוסיה שזכו לככב בתפקיד כל-כך “רוסי” זה ועוד כאורחת של להקת באלט רוסי במוסקבה. צעד שיש בו יותר מהכרה בגדולת כשרונה של תאמיו קוסקארי. צניעותה רבה עד כדי כך שהיא, כמובן, אינה מאזכרת כלל עובדות אלו של כוכבות על בימת מוסקבה. ויותר מכך, בשנת 1999 בעת מסע להקת הבאלט של לנינגראד (מסנט פטרסבורג) ליפן שעה שהלהקה העלתה את “אגם הברבורים” תאמיו קוסקארי – הרקדנית הגדולה של יפן הייתה זו שהוזמנה לככב בתפקיד הראשי אודט/אודיל. (ראה ידיעה בחדשות הריקוד מיום 12/1/02). תאמיו קוסקארי נחשבת כיום בצדק לגדולה שברקדניות יפן – פרימה בלרינה אמיתית בעלת יכולת טכנית מושלמת המשלבת מזרח ומערב. היא אישה יפה ומעצבת תפקידים בחוכמה וכל פרט בהם מלוטש ומוגש כאילו והוא היה מחול עצמאי העומד בזכות עצמו. יצירה שהיא מלאכת מחשבת בלתי נתפסת בשלמותה והנסתר בה רב על הגלוי. תאמיו קוסקארי הופכת בעזרת אישיותה הכל-כך מיוחדת את אמנות הריקוד לתופעה של יופי מיסטי בו הלא נודע שב ומתפרץ ממקור בלתי צפוי ומפתיע אותך שוב ושוב בזוהרו.

נוריקו אוהטה (Noriko Ohata) מסולניות הלהקה, היא רקדנית קטנטונת שהייתה בכיתה שלי לבאלט קלאסי בסוף שנות ה – 70. מעט מאוד יכולתי לשוחח עם נוריקו שלעולם לא פסקתי מלהעריצה. תמיד פגשת בה בשעת אימון. נוריקו לעולם לא נחה והיכולת שלה הייתה כה מושלמת עד כדי כך שיכלה לשתות מים מנרלים מבקבוק כשהיא עומדת בבאלנס על הפוינט בארבסק.

קוסקארי היא רקדנית שרבים רואים בה כגדולה אף מחברתי לכיתה. שתיהן הרבו להופיע ולרקוד בעולם כולל על בימות מחול גדולות ומפוארות מנוריקו למדתי שהתיאטרון ביפן שונה – החלטתי לברר זאת ואכן, קוסקארי מדהימה אותי בתשובתה לשאלה. האם ישנו הבדל בין האולם שבו היא מופיעה ביפן ובמערב? תמאיו קוסקארי: “כן בהחלט, במובן זה יפן היא בהחלט סביבה מוזרה. התיאטרון מכיל ביפן במה רחבה מאוד ועמוקה עד כדי כך שהקהל רואה את הרקדן במרחק מה אבל מכל כיסא הוא נראה בצורה ברורה ופרופורציונאלית. “הריקוד שהוא אמנות נשגבת ועל התיאטרון להכיל ממד זה של ריחוק ופרופורציה בימתית בין הקהל והרקדן, כאן מוגזם”. היא מסבירה שאמנם רק כך יוכלו הרקדנים להשיג את הריחוק הזה שהוא מאוד אמנותי ויוצר את הילת המסתורין העל אנושית ומבחינה זו התיאטרון ביפן מאוד מוזר שונה ומבלבל כי הרושם ברוב המקרים הוא שהוא גדול מדי למשל, the Tokyo International forum הרי שזהו אולם ענק בן מעל ל 5000 מושבים. מובן שזהו אולם גדול מדי, אבל מצד שני כך הופך עולם הבאלט לנגיש יותר ולפופולרי וגם זאת עלינו להשיג בנוסף לשמירה על איכות גבוהה של אמנותנו.”.

לגבי האני מאמין שלה תמאיו קוסקארי אומרת שרקדנית חייבת לדעת להתמקד בתפקיד, “ללמוד אותו היטב כולל את אמנותה, אמנות הריקוד שהרי אם היא לא לומדת היטב את הדברים ומן היסודות שלהם, מבסיסם, גם במהלך הופעותיה
היא ממשיכה לימוד זה ובמיוחד אם אופיה נמהר ואף אם היא מאוד סקרנית לגבי תפקידים חדשים, עליה להמשיך ולהתמיד, להתמקד במה שהיא עושה שאחרת אחרי הכל מאוד קל לאבד תובנות כאלו גם אם הושגו בעמל של שנים.

קוסקארי אומרת שלצבור ידע אמנותי, יכולת ביטוי ריקודית היא אמנות בפני עצמה ודרוש זמן רב להשיגה. “דבר זה כידוע אינו בנמצא לרקדניות גם לא לרקדנים. לכן על הרקדנים להכיר היטב את עצמם כדי שהאופי הזריז והמתלהב רב הסקרנות רק יבוא ויסייע להתפתחותם.”

פורסם 1/2/02

The show could be said as a big scale promenade concert. They devised good means for entertaining customers. The highlight of today was a duet ballet played by Ms. Tamiyo Kusakari and Mr, Jurgen Wagner, She
was rather tall among Japanese. She danced beautifully with
confidence

Toyota Motor Corporation to develop artistic and cultural activities
over a broad range of fields. Playing the music will be the Nagoya
Philharmonic Orchestra and the “Toyota Master Players, Vienna”. The
soloists are Peter Schmiedl (clarinet), Eva Lindt (soprano), Michiko
Kamiya (violin), Tamiyo Kusakari (ballet), and Jurgen Wagner (ballet).
Together, they will present an enjoyable collage of ballet and music
on
the theme of “Vienna, Capital of Music”, with a particular focus on
Viennese waltz