סלקציה בלי כסף

אם אתם תלמידי מחול יוצרים או בעלי שאיפות אומנותיות בתחום הריקוד אתם מוזמנים בכל פעם שאתם רוצים להציג את אומנותכם לעמוד בסלקציה. ועדה שמורכבת על ידי אנשי מקצוע (מה זה?) ואישי ציבור (גם מה זה?) יחליטו תמורת 00 ש”ח , גם בחינם, לפעמים בתשלום סמלי אם העבודה שיצרתם
היא אומנותית, מקורית וראויה לעניין הציבור בדרך כלל אירוע משפיל זה קשור עם קרנות לסיוע לאומנים ובמשרד החינוך והתרבות של מדינת ישראל מדוע האירוע הזה בעצם משפיל?

ההשפלה נובעת מהרכב הועדה למשל, אנשי הועדות הללו מורכבים ע”פ הגדרה מאנשי מקצוע. ממתי אנשי מקצוע שמתפקידם להיות חלק מסטנדרט מקצועי מסוים (למשל הבנה בצעדי הבורה של הבאלט הקלאסי התמחות בצורת ה’פוינט הנכונה בזמן הקפיצה באויר – בסיגנון הניאו קלאסי, מומחיות להחזקת הרגל לאחור בתקופת הבארוק) מבינים במקוריות, באומנות, בהתגלותו של הרעיון ביצירה. כשאדם שאין לו כלים לדון בנושא הדיון נוצר מצב משפיל. בית משפט של האפלה. טיבעו של איש המקצוע הוא רק הבנה בדברים שהתרחשו בעבר, בדברים שהיו והתבססו בחברה, מסורות, אך האומנות והאומן בן זמננו פונה אל העתיד, אל אנשי המקצוע של המחר. אנשי מקצוע יחליטו אם אתם מקוריים – לא יתכן, הרי המקוריות מטבעה מערערת על מומחיותם.במה הם ידונו בועדות שלהם? אם אתם ציבוריים? – לא! אם אתם אומנים? לא! אם אתם מקוריים? כן!

לשם מה אנשי ציבור בועדות הללו, כדי לקבוע אם אתם ציבוריים? ואם כן אז מה? ההשפלה נובעת מהאימפוטנציה שנוצרת ועדות אומנותיות, שאין להן יכולת שיפוט אומנותי יקבעו את גורל התפתחותו האומנותית של יוצר דגול? לשם מה הן בכלל נחוצות? האם ללא הועדות הללו ביטחונה של ישראל היה מתערער, האם ללא הועדות היו היוצרים הגדולים באמת מפסיקים לפעול – מחזורי מחול היו נגמרים?
בישראל נהוג היה לשמור בסוד לאורך שנים רבות את שמותיהם של אישים משני מוסדות: השב”כ והועדות האומנותיות. את שמו של ראש השב”כ כבר מפרסמים אבל את שם יו”ר הועדה האומנותית לא! מספר פעמים פנו גורמי מחול לראש המדור למחול במשרד החינוך והתרבות של מדינת ישראל, אישה בשם נילי כהן תפקיד מורכב למדי למי שלא הייתה מעולם חלק מלהקת מחול בינלאומית. תזכורת: כהן, הממונה הארצית על נושא הריקוד במדינת ישראל החלה את הקרירה שלה כאחת משלוש מזכירות של המנכ”לית האגדית של משרד החינוך והתרבות הגב’ לאה פורת.
לאה שבע שנים לאחר ייסודה של להקת בת-שבע עמדה מול דילמה קשה. הברונית דה רוטשילד שאת שמה נושאת הלהקה החליטה להפסיק לממן את הלהקה והעדיפה את להקתה של ידידתה ג’נט אורדמן בת-דור. לאה פורת כיאה לאיש חזון אמיתי התגייסה מיד להצלת הלהקה ואפשר לאמר שבזכותה להקת בת-שבע קימת עד היום. נילי כהן הייתה אז אחת משלושת מזכירותיה.

מעניין תמיד לדעת, למי לא נותנים סיוע ומאלו סיבות, בעיקר לאחר שאותו יוצר עוזב בגלל אנשים כאלו את המדינה ומתגלה ככוכב, כגאון. בהיסטוריה לא נתנו כסף לגאונים באמת ואן גוך, כי הם אמרו שהוא לא ידע להשתמש בצבעים, לברליוז, גאון ההרמוניה, גם לא נתנו ללמד במוסדותיהם כי הם באמת חשבו שהוא לא הבין כלל בהרמוניה, גם בישראל דוגמאות לכך למשל הזמר שחקן אריק אינשטיין כשרצה להתקבל ללמוד בבית צבי הועדה שלהם קבעה משהו כמו שאין לו כשרון, על מוצרט אמרו המומחים של תקופתו שהוא לא מבין במוזיקה גם שהוא פשוט כותב ומחבר קצת יותר מדי תווים. המצב בירושלים קל יותר לדיון, בשל מיעוט היוצרים בבירה וריבוי הועדות האומנותיות. כל להקה שזכתה לסיוע סביר מהקרן לירושלים בעשרים השנים האחרונות (גם לה ועדה אומנותית שבהמלצתה הועברו הכספים ליוצרים ואנשי הועדה כמובן, חסויים) החזיקה מעמד תקופה קצרה בלבד ונעלמה מהאופק – התנדפה לגמרי, כי לא היה לה מה לומר יותר. לא היה לה כל כוח רוחני. כספי ציבור בוזבזו, האחראית (לשעבר) על האומנויות בקרן לירושלים, גוני צור, הגיעה לכל הפרמיירות, העבירה כספים, ישבה בדיונים, גם היא כנילי כהן מעולם לא הייתה חלק מלהקת מחול בינלאומית והוטלו עליה משימות והחלטות גורליות בתחום התרבות הריקודית בירושלים והיא שגתה רבות להקת תמר שהוקמה על ידי הקרן נסגרה בשל חוסר עיניין לציבור, אבל לא שמעתי על שנזפה אי פעם ביו”ר ועדה כזו על שהמליץ לה להעביר מאות אלפי שקלים לקבוצה, שהתנדפה מהאוויר תוך זמן קצר, או שעזבה את הבירהועברה לפעול בתל-אביב. גם לא שמעתי שאי פעם פקיד, או יו”ר ועדה נקנס על  שהמלצותיו גרמו לביזבז של כספי ציבור, נישפט על מעילה, או שנכתבה על
מדיניותו המטומטמת ביקורת בעיתון – הרי כשאתה מגיע לביקורת על הועדה האומנותית, לפתע, אנשיה מתנדפים והופכים מאנשי מקצוע ואישי ציבור, כפישהוגדרו בתחילת הדרך, לאלמוניים, אנשים פרטיים וחסויים.לאחר פניות חוזרות נודע שאיש התזמורת העירונית של חיפה עמד בראש אחת הועדות הללו למחול עבור משרד החינוך והתרבות של ישראל (לא נמצא אף רקדן  בעל שיעור קומה לתפקיד, מאחר שלא מתפרסם מכרז לתפקיד כזה וגם לא מתפרסםמי מחפש את המועמד לתפקיד, וגם אין סיכוי שיתפרסם). בראש מספר וע דותאומנותיות עמדה אשת מחשבים המתמחה בצילום וידאו דאנס. היא פרסמה  לאחרונה כתבה בעיתון ‘מחול עכשיו’ בעריכתה של רות אשל, בו היא מתפעלתמעל גבי  4 עמודי צבע על יכולותיה לעבור מעניין לעניין, להיות לא עקבית,הפכפכת, שטחית, לא רצינית ובעיקר לא ממוקדת ועניינית.  היא מספרת שם שהיא קוראת שיר ואז עולה לה בראש משהו אחר, מהעיתון  שקראה קודם לכן… וכך שוב ושוב, אבל היצירה שלה, היא באמת חושבתוכותבת כך, נוצרה בהשראת אותו השיר, לא חס וחלילה אספקלריה לחוסריכולתה להתרכז בשיר שהיא קוראת בו. קוראים לה ציונה פלד.
כשבודקים את מצבו של המחול הממסדי ואת התדרדרותה של אמנות הביצוע יש לדון גם בועדות האומנותיות הללו, ברמתם האינטליגנטית, ביכולת מחשבתם, להתרכזולהבין מה שמראים להם, במקרה מסוימים גם בכמה כוסות ויסקי מסוג ג’וני  וואקר הכניסה היו”ר אל תוכה לפני הישיבה שחרצה את גורל התרבות  שלנו.

האנשים הללו חייבים לעמוד לביקורת לא יותר מיצירות האומנות שמועלותבגללם גם לא פחות. היוצר מבטא את עצמו. הם באים בשם המדינה.במשטרים אפלים נוצרו מוסדות כאלו. מצד אחד הם יצרו קריטריונים המוניי םופשטנים של כביכול יופי: למשל , בתקופת הנאצים ומצד שני הם רצחו תהליכי יצירה גם הרגו אמנים למשל, פרוקופייב בתקופת רוסיה הסטליניסטית, – כל  זאת כדי ליצור לובי לתפיסה ולהלכי מחשבה ריכוזיים שיצר מרכז האינטרס.כיצד פועלים בתחום זה במשטר דמוקרטי? יוצרים שני רעיונות:
1. ריטינג – על היוצר לבוא במגע עם קהל רחב, (ממתי עקרון זה אמנותי, הכל יודעים שאמן גדול באמת הוא לא אישיות לריטינג ואין בייחודיות אפשרותלריטינג מטבעה שהרי לא יכול להיות בה כלל מכנה משותף נמוך והמוני ולכן, היא זקוקה ורק היא זקוקע לסיוע של מרכז הכוח, ההשפעה והתקציב הציבורי).
2. משתפים פעולה אינטנסיבי עם גורמים אינטרסנטים לריטינד: תקשורת,סוחרים, אנשים נטולי מקוריות ובעלי אישיות כללית ומכבדים אותםכגאונים.
בעזרת רעיונות אלו יוצרים קהל רחב, לובי שבמשטר דמוקרטי הוא היחיד לקבוע.

מובן שאנשים שגדלו על ברכי התרבות באמת מושפלים ממצב זה שנוצר בישראל גםאם הם בעלי נשמות כלליות מאוד מופשטות שאין בכוחן לזהות פרטים באישיותמורכבת. לכן, די בצדק נראה שהיושבים בועדות ממש פוחדים שיגלו שהם יושבים שם ועוד בראשן: ציונה פלד, רחל בילסקי-כהן, בן-עמי עינב, שאול גלעד ,   עירן בניאל ושהגדילה מכולן לעמוד בראשן חסיה לוי-אגרון.נראה שהסיוע ב – 15 שנות המחול האחרונות בישראל הועבר רק למי שלקח חלקבמשחק וסייע להיווצרותו של כוח חדש במחול הישראלי.  אנשים אלו מקבלים כיום פרסים, פרסי שר התרבות, אבל הם יודעים את שכולנו
יודעים שותפותם רק יצרה מרכז כוח שאין באפשרותו כלל לסייע כיום לאמן אמיתי לצמוח.
באשמת הועדות האומנותיות הללו ועצות אסוניות של ועדות לפקידי השלטון,  אבדו מהארץ יוצרים גדולים בתחום המחול, וכבר שנים שלא נראו בישראל אותםמורים גדולים שהרבו להגיע לכאן, להופיע וללמד את רקדנינו. תפגוש בכל אשרתלך את אומנינו הגדולים אך כאן רק אומני זרם השוליים, אנשי הפרינג’,  חביבי הועדות הללו אהוביהם ויקיריהם שהצליחו לעמוד במבחן הסלקציה התרבותיתשישראל  נתנה להם ליצור כאן. בנוסף לכך תראה כאן דמויות שמגיעות מפסטיבליםשוליים, אזוטריים ובלתי משמעותיים עם פרסי כבוד המוניים כשרקדננו מככבים בלהקות גדולות וחשובות במרכז אירופה: נדרלנד דאנס תיאטר, באלט קולברג,  באלט שטוטגרט אפילו בניו-יורק סיטי באלט ובלהקת הבאלט של ג’ופרי, גםמתחת לאדמה, בפינות חבויות נאבקים לשרוד להמשיך וליצור בביתם שבישראלנחנקים ויוצרים דוגמת תיאטרון נטלה, ירדנה כהן ממייסדי המחול הישראלי ומהגדולה שבאישי המחול הישראלי, יעל הרמתי וזאנה, אביגיל קליין,  נינה טימופבה, מוסייב, ליפשיץ ואפילו ירון מרגולין – הגם שאותו מאוד קשהאפילו להם ולחביביהם הרבים לכבול בשרש ראות, כך, רחוקים מפרסי הכבודשהם קובעים מי יקבל אותם ומי לא יקבלם, רחוקים מהתקציבים שהם קובעים למי הם יחלקו אותם גם מאודרחוקים ומתרחקים מהמוסדות שהם יושבים  ברא שם (חסיה לוי אגרון) מסרבים להשתתף בריקוד המוות הבודלרי הזה לא מוכנים לעמוד במבחני הסלקציה הללו – אישי רוח ואמנים גדולים באמת. הידע הקשור באומנות עשיית המחולות הולך ונעשה נחלתם של בודדים, גם של היוצאים להשתלם בחו”ל והבורות חוגגת.האם כלכלן היה משקיע את ‘כל הביצים בסל אחד?’ כיצד משרד החינוך של מדינת ישראל מאפשר לועדות האומנותיות המגוחכות והלא מקצועיות הללו, המורכבות מאנשי שוליים, ליצור מצב כזה לאורך יותר מ – 15 שנים?

שלושה רקדנים עומדים בראש שערי הגהנום של רודן ושומרים עלינו מפני הועדות האומנותיות של ישראל

חובבי הועדה יוכלו להעלות את יצירותיהם בפרויקט מיוחד דוגמת ‘הרמת מסך’, בסוזן דלל (שבניהולו של יאיר ורדי) גם ב’מחול לוה’ט של סוזן דלל, לקבל סיוע ובעיקר ללכת לראות את התוצאות גם הן שם ב’סוזן דלל’ בניהולו של יאיר ורדי. בהצלחה אין צורך להגיד שהיא הרי כבר מראש מובטחת.! לאחרונה התבשרנו על שני דברים מדהימים:
הראשון תחרות לכוריאוגרפיה באקדמיה למחול על-שם רובין בירושלים על שם אחת מיו”ר ראשונות של הועדות הללו חסיה לוי אגרון שהיא גם כמובן כלת פרס ישראל, אמרנו כיבודים למעלה לא כן? ולכן נותר רק לגלות מי מהחברים עמד בראש הועדה שקבעה לתת לה את הפרס שמיועד לאנשי אומנות הריקוד הגדולים באמת והראויים באמת לקבלו? ציונה פלד שהוזכרה כבר למעלה. ושני אולי הוא שינוי בגישה, רק שינוי, עדיין לא פלורליזים תרבותי, לא פתיחות חשיבתית, לא העדר כפיה שלטונית בתחום הרוח והתפתחות התרבות, ביבנה, במסגרת פרויקט ‘ביכורי מחול’ יפרסמו (כך מבטיחים המארגנים) גם את שמות החברים בועדה האומנותית, גם את הדיונים שלה ואת הפרוטוקולים ו”הריקוד” IsraelDance יהיה שם וידווח.

פורסם דצמבר 2000

הערה:
הריקוד לא היה שם, לא דיווח, לא קיבל את שמות היושבים בועדה אף שביקש זאת והובטח לכתבנו דבר זה מראש שהיה תנאי לפרסום הנושא כמובן שלא הוזמנו לשם ולכן גם אין אתם יודעים, אם גם הפעם לא מקורב של, תלמיד של זכה בפרס. דבר נוסף לאחרונה בסוזן דלל שינוי מגמה זעיר ערב נטול ועדות אומנותיות, כל יוצר מופיע על הבמה באחריותו – לא פלא שילד מחונן בשם גיא שפע כבר התגלה בו.

הערה אחרונה:
בעקבות פרסום הכתבה היו מאות פניות אנשים פנו אל משרד התרבות ודרשו, על-פי חוק את הפרוטוקולים של הועדות האמנותיות, הגדיל לעשות אדם שרוצה להכין על נושא זה עבודת דוקטורט. חוק השקיפות של מדינת ישראל חדש ומחייב את הפקידים כולל את נילי כהן להעביר את הפרוטוקולים – לכל גורם שיבקש אותם. משרד התרבות של ישראל טרם העבירם גם לגורם אחד שידוע לנו עליו. גם מכתב לשר בדרישה דומה לא נענה . הקוראים, מוזמנים לנסות את כוחכם ולדווח לנו על כך.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *