נפרדים מגיורא

גיורא מנור נתפס בעיני רבים כאבי המחול המודרני של ישראל ובודאי שנמנה על המעודדים המרכזיים של העשייה האמנותית בתחום. חברים רבים אנשי קיבוץ, רקדנים, כוריאוגרפים, אנשי תיאטרון, מפיקים ופקידי מחול הגיעו היום, יום ג’ 50.30.92 למשמר העמק כדי להיפרד מגיורא.

אזכרה לגיורא מנור
בקיבוץ משמר העמק
27 באפריל בשעה 18:00
ביום ה – 2 במאי אחה”צ
חברים נפגשים בחדרו
של מנור
לפתיחת צוואתו.

1926-2005

מבקר המחול ואיש המחול שליווה לאורכן של שנים רבות עשרות רקדנים וכוריאוגרפים, חיבר ספרי מחול מרתקים והיה ידיד וחבר של אמני המחול הישראלי – גיורא מנור – הלך לעולמו.

ההלוויה תתקיים מחר יום ג’ בשעה 16:00 בקיבוצו – משמר העמק.

לגיורא היו ארבע נאמנויות מרכזיות

הראשונה לקיבוץ משמר העמק בו ראה את ביתו ולחברי הקיבוץ גדעון ורחל שהיו לו הורים מאמצים וחברי הקיבוץ שהיו עבורו משפחה אומנת מאז שעלה לישראל והוריו נותרו מאחור באירופה הנאצית.

נאמנותו לאמנות התיאטרון התפתחה והלכה בנעוריו ומשמלאו לו 42 שנים – בגיוסו לצה”ל הקים את להקת הנח”ל והיה הבמאי הראשון שלה. בין שחקניו הראשונים נמנים יוסי בנאי, גילה אלמגור, חיים טופול וחנה מרון. “הוא הלך בשדות” בבימויו היה להפקת הלהיט הגדול של התיאטרון הישראלי. גיורא ביים בתיאטרון זווית וגישתו שם הייתה מהפכנית והשפיע על אנשי המחול העכשווי. גיורא ליווה את השחקנים כמבקר תיאטרון, מורה בבית-צבי וכבמאי לאורך דורות.

נאמנותו השלישית לריקוד התבטאה בכתיבה לאורך כל חייו. גיורא כתב ספרים, פרסם ביקורות מחול והיה ער לכל חידוש שמתחולל. הוא היה מבקר המחול של על-המשמר, רשת ב’, גלי צה”ל, דבר, “מחול בישראל”, “מחול עכשיו” ועד לימיו האחרונים כתב ב.IsraelDance מנור עמד במשך שנים בראש הספרייה למחול בבית אריאלה, העביר את הספרייה מרחוב ביאליק לבית אריאלה וביחד עם גילה טולדנו פיתח שם את ארכיון המחול הישראלי. כחוקר מחול הביא מנור למערב את דבר יצירתו של גולזובסקי שכיום הכול רואים בחשיבותה ונמנה בין מביאי דבר ספרו של גולזובסקי הבראו – ספר המחול השני בהיסטוריה של הריקוד. הוא עמד מאחורי פסטיבל המחול והתנ”ך בירושלים והיה אוזן קשבת ליוצרים רבים, חבר קרוב של רקדנים, כוריאוגרפים גם של מפיקים ועמד כיועץ מאחורי הבאת להקות חשובות לישראל. גיורא הרבה לבקר באולפנות המחול בכל פינה בארץ והיה ראשון לכתוב על צעירים רבים שעשו להם שם עולמי. גיורא שימש שופר למחול הישראלי והרבה להרצות ולכתוב על רקדני הארץ ברחבי תבל.

נאמנותו הרביעית הייתה לחבריו הקרובים. להם היה ידיד אמת.

חסרונו יהיה גדול ויורגש במהרה.

ירון מרגולין

 בנוסף:

גיורא מנור
מאת שולה אפרת

גיורא מנור נולד בצ’כיה, ביוני 6291.השם שנתנו לו הוריו, אלכס, גרם לו לא מעט טרדות, ולכן לא היה לו אכפת שבת דודו, שלומית, הדביקה לו את השם העברי גיורא בהגיעו ארצה, בהיותו בן 31. לימים שימש אותו השם אלכס כשם-עט כאשר נאלץ כעיתונאי לכתוב בעיתון משהו בתחום שלא היה מבין גדול בו.

גיורא נולד וגדל בפרבר פרגאי, קובילסקי שמו, בוילה בת עשרה חדרים. אביו היה איש עסקים בעל חנות גדולה לטקסטיל וצורכי חייטות במרכז העיר, ובית חרושת ללבנים בעיר שדה, כלומר קפיטליסט לכל דבר, ובו בזמן גם חבר נושא תעודה במפלגה הקומוניסטית הצ’כית של צ’כוסלובקיה, מה שכונה “סאלון-קומוניסט”. בו בזמן היה גם ציוני שלקח את ציוניותו ברצינות, ומאז שגיורא זוכר את עצמו תמיד היה ברור כי בסופו של דבר תעלה המשפחה ארצה.

במרץ 9391 נפרד גיורא מהוריו ועלה על הרכבת בדרכו ארצה עם דודו, גדעון מנור, שבא לפראג חודשיים קודם לכן על מנת לעזור להוריו לחסל את עסקיהם ולעלות סוף-סוף לארץ. הגרמנים כבר כבשו את צ’כיה, ולא ניתן היה להשיג לגיורא סרטיפיקט. הפקיד האנגלי לחש לגדעון שאילו היה כתוב בדרכונו הפלשתיני שהילד הוא בנו, אולי אפשר יהיה להטביע עליו את החותמת הרשמית. ללא היסוס זייף גדעון את הדרכון בעזרת אנגלי אחר, ידיד-המשפחה סיריל ריצ’רדס, והשניים הגיעו בשלום ארצה. לרוע המזל לא הספיקו ההורים והאחות לצאת מצ’כיה, וכולם ניספו בשואה. באלבום שהכינה האם בחורף 93 עם תמונות מהוילה והגינה היא רשמה ציטטה מדברי המשורר הגרמני שאימיסו: “בבית זה, כמעט מבלי שאיש יבחין בו, התגורר האושר”.

גיורא הגיע למוסד החינוכי והצטרף לקבוצת “אורן”. המעבר לחיים הספרטניים של המוסד של סוף שנות ה-30 עם המקלחת המשותפת והפשפשים במזרונים, לא היה קל לילד המפונק מבית טוב, אך לא הותיר בו צלקות וכעסים. חייו בקבוץ היו קלים יותר מהצפוי הודות לטיפולם המסור של גדעון ורחל, שהיו לו כאב ואם.

כבר בגיל 61 החליט גיורא שהוא יהיה במאי תיאטרון, וניסה את כוחו בפעילות תרבותית ודרמתית במוסד. לספרות המקצועית התוודע בעזרת שולמית בת-דורי (מיתה), ובזכותה נפלה לידו ההזדמנות הראשונה לביים מחזה. הייתה זו פרודיה קיבוצית על סמך הסרט הסובייטי “ואסיליסה היפה”, פרי-עיטו, שמיתה הסכימה לביים, כהופעת סיום המוסד של קבוצת “אורן”. כמו בסרטים, הרגע האחרון חלתה מיתה והציעה את התפקיד לגיורא. כך הוא זכה מן ההפקר לתואר במאי.

בשנת 7491 יצא גיורא לשנת חופש בתל-אביב, כדי להשתלם בתיאטרון במגמת בימוי. בעזרתו של משה שמיר נעשה עוזר-במאי של יוסף מילוא בקאמרי. התיאטרון עמד להעלות את “הוא הלך בשדות” ומשה שמיר רצה שבצוות יהיה קיבוצניק עמיתי. בהצגה זו שימש גיורא גם כשחקן, בתפקיד גבי המ”כ.

בשנת 0591, בהיותו טירון , התקבל ל”להקת כרמלי”, הלהקה הצבאית היחידה שנותרה אחרי פירוק הצ’יזבאטרון . אבל היא לא הייתה לטעמו של גיורא, והוא הציע למפקדת הנח”ל, שהוקם באותו הזמן, להקים את “להקת הנח”ל” ולמנות אותו כמפקד וכבמאי שלה. תקן ללהקה החדשה לא היה ואף-על-פי-כן הוחלט במפקדה להקים אותה.

ב- 2591 השתחרר גיורא מצה”ל וחזר לקבוץ. לצד עבודה ברפת ובלול, עבד כבמאי בקיבוצים שונים, וביים הצגות סיום י”ב במוסד.
על מנת להתקדם בתחום הבימוי, שילב שליחות בשומר-הצעיר עם לימודי תיאטרון בלונדון במשך שנתיים וחזר עם תעודת במאי, בהצטיינות.
לאה פורת, מנהלת “קול ישראל”, הזמינה אותו לביים תסכית לניסיון, שבעקבותיו ביים תסכיתים ברדיו במשך שנים רבות.
ניסיונותיו בבימוי הגיעו לשיאם כאשר ביים בתיאטרון “זווית” את ההצגה “אהבה שכזאת”, שהפכה ללהיט גדול.
בשנות ה-06 החליט להתקדם עם הזמן ושהה שישה חודשים באירופה כדי ללמוד בימוי טלויזיה. לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לצוות ההקמה של הטלויזיה הישראלית, ונתמנה רשמית לבמאי טלויזיה. חלומו היה לעבוד במחלקת הדרמה, אך התפטר כאשר נוכח כי בתיאטרון ודרמה לא תהיה לו שום תעסוקה.
בהמשך התמנה למנהל חברת ההפקה של ברית-התנועה-הקיבוצית “שדות”.
הוא היה בין יוזמי הקמת “בימת הקבוץ” בה ביים מספר הצגות.

לאחר שהגיע למסקנה שמה שהוא מבקש לעשות – איש אינו רוצה לקנות, ומה שהציעו לו לביים לא כל-כך מעניין אותו, הרגיש שהוא בסוף דרכו כבמאי ואין לו עוד חשק להילחם עם מפיקים וקניינים של תוכניות טלויזיה שאומנות לא מעניינת אותם. ואז הציע לו בצלאל לב להצטרף לצוות השבועון המגזיני החדש של “על המשמר” – חותם.
כך החלה הקריירה העיתונאית. עמדת המבקר התיאטרון הייתה תפוסה על-ידי דב בר-ניר. ביקורת המחול חיכתה לכותב. כך החלו השנים הטובות ביותר של חייו, שנמשכו 25 שנה. בשנים אלה כתב ביקורות ב”על-המשמר”, ב”דף הירוק”, ואף תרם את חלקו כמבקר ב”גלי-צה”ל” וכמרצה ב”בית-צבי”.
בעוברו לצידו השני של המיתרס, כמבקר, לא חדל גיורא בנפשו להיות במאי, כי בעצם הביקורת אינה אלא המשך עבודת הבימוי באמצעים אחרים.
ואכן, הוא היה מחלוצי הכותבים על מחול בישראל. הוא אהב מחול, כיבד את היצירה והיוצרים.
הוא היה שגריר של כתיבה על מחול ישראלי. שימעה של היצירה הישראלית בעולם יצאה לא מעט בזכות כתיבתו באתרי אינטרנט ובכתבי עת בינלאומיים.
הוא היה מוכר ומוערך בקרב כותבי המחול בעולם כולו והיה מוזמן מטעם פסטיבלים מובילים כדמות מובילה בתחום.
גיורא הקים את הספרייה למחול בבית אריאלה בת”א ביחד עם מנהלת להקת ענבל גילה טולדנו.

בשנות התשעים, עם סגירת “על המשמר”, הקים את “השנתון למחול בישראל”, ולאחר מספר שנים את הירחון “מחול בישראל”, עם ד”ר רות אשל.

גיורא פרסם החל משנות השבעים ספרים רבים על אישים בולטים בתחום המחול ובתקופה האחרונה היה עסוק בכתיבת ספר חדש על היסטוריה של המחול, אותו לא זכה לסיים.

גיורא בחר להיות חבר קבוץ , וזו הייתה ההחלטה החשובה בחייו, כי עד יומו האחרון משמר-העמק הייתה המרכז היציב והבטוח של חייו מלאי התהפוכות.
ואמנם, חרף העובדה שכל עשייתו המקצועית המגוונת הייתה מחוץ לתחומי הקבוץ, היה גיורא קשור בכל נימי נפשו למקום, ניסה להיות מעורב במתרחש, ואף הטביע חותמו ב”ידיעות משמר העמק” לדורותיו, בעיקר במדורו הסאטירי “טיפש הכפר”.

גיורא היה אדם סקרן, אוטודידקט בעל השכלה רחבה ביותר, איש שיחה, שאהב מאוד לדבר ואף עמד על כך שדעתו תישמע עד תומה בכל הזדמנות.
וכך העיד על עצמו בפתח האוטוביוגרפיה שכתב, “הטוב בזמנים, הרע בזמנים”:
“כל חיי אהבתי לספר סיפורים, וכל האהבה שלי לתיאטרון ולבמה מאז כתבתי, בכיתה ד’, מחזה ועוד באנגלית על כיפה אדומה, אינה בעצם, אלא החולשה שלי לראות את החיים סביבי כאנקדוטות. בניגוד לבדיחה, האנקדוטה היא הלצה שהחיים כתבו. ועל פי רוב יש בה גרעין זעיר של מוסר השכל. התענוג לספר סיפור כדי להביע את דעתך,או את הביקורת שלך עטופים בבצק מתוק, שרק אחרי שכבר לעסת ובלעת אותו אתה חש בטעמו החריף או המר הוא מנהג יהודי עתיק, שאני מקיים בזה”.

כזה נזכור אותו.
יהי זכרו ברוך.
שולה אפרת

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *