מחולות – תמנע ופוט

אמי קבלה את הדברים מאמה ואמה מאמה, זקנתה מזקנתה וזקנתה מזקנתה, דור מפי דור – ואמי מסרה את הדברים לי.
בצאת ישראל ממצרים היה בין היוצאים איש מן הערב רב, יפה קומה ויפה פנים, ושמו פוט, ותהיינה כל הנשים וכל הנערות מקצה הגבול ועד קצה הגבול מביטות אחריו כל היום, ובלילה בהיותן שוכבות על משכבן ראו אותו בחלומות. בימים ההם ראתה את פוט נערה מבני גרשום ממשפחת חצי מטה מנשה, ושמה תמנע; ברגע ההוא האדימו פניה ואחרי-כן הלבינו מאד – ותאהבהו. ובימים ההם היו השמיים חדשים וכחולים אלף פעמים מאשר הם עתה והאדמה רעננה וירוקה אלף פעמים משעתה וגם האהבה היתה חזקה ועזה יותר. והעלם דבק אחרי תמנע ויסע פוט אחרי האוהל אשר לה, הלוך ונסוע. כאשר נסעה מרעמסס סוכותה, נסע אחריה דומם, ובנסעה מסוכות ועד אתם, ויסע אחריה גם מאתם ועד פי-החירות, כצל אשר על הקיר נסע פוט אחריה. בפי-החירות נגש אליה פעם אחת בבקר, ברגע אשר הבהיקה השמש במאוד מאד, ויתן לה טבעת קטנה עשויה זהב שחוט, וישם על אצבעה; אז ירדו קרני השמש על הטבעת, ותרחץ הטבעת ברב אור, ותברק ותאר רגע אחד על כל סביבה. ברגע ההוא הטה העלם עליה את קדקדו וישק לה נשיקה גדולה וארכה, והנערה נשקה לו גם היא – ועיני הנערה השחורות והגדולות גדלו פי שנים מאשר היו. ומפי-החירות נסעו עוד יחדו עד מגדול ועד מרה ועד אילם ועד מדבר סין. יומם האיר להם השמש ובלילה רבצו בשער על-יד פתח האהל רגלו תחת לקדקודה ולא דיברו פוט ותמנע דבר. במדבר סין נעלם העלם פתאום ולא נראה עוד מקצה הגבול ועד קצה הגבול, ויהיו רבים אשר אמרו, כי נקעה נפשו פתאום מעליה והוא שב מצרימה.

אבל הנערה לא האמינה. בבקר קמה ותבט אל פני הטבעת, ועיניה השחורות והגדולות גדלו פי שניים; בצהרים לקחה את הטבעת ותבט בה, הבט והוסף, הבט והוסף; ובלילה הניחה אותה אל מתחת לכר, ותחלום ותרא את הטבעת בחלומה. מי אשר לו הטבעת הזאת – לא ירהה ולא יכבד עליו לבו, ומי אשר נתן טבעת אשר כזאת – לא ישקר לעולם. רק מקרה הוא; עוד מעט ישוב. ואולם הנער לא שב. בבואם עד דפקה הביטו אחריה הנשים והנערות מכל המחנה ותתלחשנה עליה בסתר ועיניהן מלאו לעג ורעל. ואולם תמנע לא שמה אליהן לב. הן את הטבעת נתן לה, והיא לא תשקר. הטבעת החלה להיות לה תכנית חיים. ובבואם עד אלוש לא שב העלם גם אז. קמט ארך פרח בן לילה אחד במצחה ויחץ אותו לאורכו, ואת עיניה הגדולות כסה אד. הנשים אשר ראו אותה חדלו פתאום מללעוג אחריה, כי-אם דברו אליה רכות; ובעיניהן נראו דמעות בדברן. ובבואם לרפידים, ויהיו הימים שוממים והלילות היו שוממים מאד – והיא רק חכתה וחכתה. בבקר יום אחד קמה ותקח מראה העשויה נחשת מרוטה ותבט בה את פניה ותרא, כי על יד רקתה צמח לה שער אחד לבן – ותתלוש אותו באצבעותיה. הנשים והנערות התרועעו אליה עתה מאד ותדברנה על לבה, למען עודדה ולמען חזקה; אולם היא כמעט לא שמעה. ורק את הטבעת החזיקה בכל כחה ותקפוץ עליה אצבעה, ויש אשר האמינה כי היא הטבעת, ויש אשר האמינה כי לא הטבעת היא, כי אם העלם, והיא חובקת אותו בידה. ויש אשר התבלבלו מחשבותיה והיא לא ידעה אם הטבעת עזבה אותה ופוט עוד ישנו לפניה, ואם פוט עזב אותה והטבעת עודה על אצבעה.
ככה באו עד מדבר סיני. והנערה אמצה את הטבעת אל אצבעה מיום ליום יותר. כל חלומותיה וכל משאת-נפשה היו אצורים בטבעת ההיא, ותהי לה הטבעת לסגולה ולקמע ולנר תמיד, אשר יאיר לה את החשך. ובמדבר סיני נעשו בימים ההם דברים גדולים וחדשות אחרות: נלאה העם לחכות בתוך הערפל ויחפצו פתאום אלהים אשר תבנית לו ויקהלו על הכהן הגדול ויצעקו: קום עשה לנו אלהים! ירם נא איש איש קשיטה או נזם וטבעת אשר לו ואעשה בזהב הזה את האלהים אשר בקשתם. ומי יזכור בימים כאלה נערה עניה היושבת בסתר אהלה עם עניה ועם המצוק אשר בלבה?
וממחרת היה היום בוער ככבשן. מן השער אשר לאהל הכהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים. ועל גבי הפרים אדרות תכלת נחמדות למראה ומשני עברי העגלה מזה ומזה הולכים שני כהנים ובידיהם שופרות. ושמע כל איש באהלו את הקול ויצא אל פתח אהלו ויצאו אחריו אישתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו. אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה אל הקצה והאנשים היוצאים משליכים איש ואשה על העגלה את צרורם מן הזהב אשר להם, לעשות בו אלהים. גם העשיר וגם העני נתנו, כי חפצו אשר יהיה לכל איש חלק באלהים. ותהי העגלה כבדה מאד בזהב ומלאה עד קצותיה, אשר לא תוכל כמעט למוש ממקומה, והעם עוד מרבה להביא ולא חדל עוד. ככה באה העגלה עד פתח האהל אשר לתמנע.

ותמנע עומדת פתח האהל וטבעתה על אצבעה. לא! כל אשר לה תתן ורק לא טבעת זו. הן בטבעת זו טבועים כל חייה וכל אשר לה וכל אשר היה לה, ומי יודע אם לא טבוע בה גם כל אשר יהיה לה עוד. את הטבעת הזו לא תיתן! והעגלה הולכת וקרבה. הנה נזם זהב נופל לעיניה וטובע ונקבר בתוך הזהב הרב אשר בעגלה; הנה גביע זהב נופל; כערת זהב. רוח שכרון אחזה במחנה וידבק מאיש לאיש. ברגע הזה העגלה באה עד לנוכח פתח אהלה והכהנים תוקעים בשופרות ותמנע עומדת לפני העגלה וחרדת פתאום באה עליה ובאצבע יד ימינה, והיא לא ידעה, שלפה את הטבעת, שלף והשב; שלף והשב כמתלהלהת. או כמשתעשעת, ובטרם תדע אשר היא עושה והנה שמטה הטבעת אשר באצבע ידה השמאלית והוטלה בתוך העגלה, חלק מגל הזהב הגדול. ברגע זה חשה תמנע כי דבר מה נקרע בלבה וגם העגלה נעלמה וכל האנשים נעלמו אחריה והשמש כבתה כי ידעה תמנע ברגע ההוא שעד עולם פוט לא ישוב והיא לא תראה עוד את בחיר ליבה.
וביום ההוא תהי שימחה גדולה במחנה והכהן בנה מזבח ועגל זהב וישב העם לאכול ואחרי כן קם לצחק והנערים גם יצאו במחולות והיו מקיפים את העגל סביב סביב. ופתאום ניתקו הכל ממקומם. הנה נערה בן המחוללים והיא מחוללת נפלאות ולא נראה מאז ומעולם מחול נפלא שכזה. הנה היא מניעה את רגליה ואת ראשה ומנידה את גופה פעם למעלה ופעם למטה, פעם לאחור ופעם בשכיבה, פעם לאט ופעם בחיפזון, יש והיא עומדת ויש והיא מתיישבת גם מזנקת באוויר וסובבת על צירה. האין זאת תמנע, הנערה מבני גרשום מחצי שבט המנשה שמפליאה כל כך לרקוד כאן?

עתה הנה היא מחוללת לאט לאט ובנחת – ותהי כמו ראשית ימי תקוותה, ומדי הטותה את קדקד ראשה ממולה, ופניה ועיניה אורו, ותהי זאת הנשיקה הראשונה. ופתאום היא מתקפלת ומתפתלת כמו נחש – למקצבי התוף – הנה בא המכאוב הראשון, נשב הרוח על הפרחים ועל לבה ויהי קור ופחד במחול שלה. ובעוד רגע והיא טופפת, הלוך וטפוף על הטבעת שפוט נתן לה וברגע שני היא מתנה לת בכבדות, גועו כל צעדיה וכל בדי פניה כמו התאבנו: התקווה האחרונהנגוזה גועו גם נענועי גוה הכל נמוג, רק קול ענות חלושה: אולי, אולי, אולי. ופתאום היא מתאצמת ומתבצרת וראשה נשוא למעלה: את זאת לא תתן! לא תתן, ויהי מה! לפתע רצה סביב לעגל והיא מתהפכת בשצף סערה כגלגל לפני רוח: את שארית כל הפליטה אשר לה מסרה בקרב האלהים הזה!
והמחולות הולכים הלוך וחזק, הלוך וחזק. חדל המכאוב כלו ויהי רק אלהים לבדו. חדל המכאוב מהיות רק לנפשה ויהי למכאוב לכל האדם הרב, אשר בזה, כי לקח אותו האלהים ממנה, ואלהים זה הוא אלהי כל הארץ. והמחול הולך הלוך וחזק, הלוך וחזק, והסערה הולכת וגדלה והמשובה גדלה הלוך וגדלה – וחרדה גדולה אחזה את כל העם מסביב, וישליכו איש את תפו ואיש את חלילו, וינודו ויעמדו וינוסו על נפשם.
והיא עוד מוסיפה לחולל בלי קץ ובלי תכלית ובלי גבול. על שפתיה נראה קצף הלבן ויצוריה כמו התמוללו – ופתאום נפלה על הארץ. כאשר הרימו אותה מעל הארץ, ראו כי מתה.

סיפוריו של דוד פרישמן ובמיוחד ‘מחולות’ שישמשו השראה ליוצרים רבים ביניהם ירדנה כהן שרקדה את תמנע.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *