מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק י’

משנתה של דיוטימה

אפלטון שחי לפני כ- 2300 שנים קבע, בדיאלוג הידוע בשם המשתה, בהביאו את משנתה של דיוטימה כי כאמור, הכל משתנה ולא נשמר כהוויתו במאגר דמיוני, אלא למעשה הכול תמיד מתחדש, ומאבד את שיש לו. בתחום הגוף, למשל, שערותיו, בשרו, עצמותיו, דמו וכל גופו של אדם, תמיד מתחלפים. מבחינת הנשמה: הרגליו של אדם, מידותיו, סברותיו, תשוקותיו, הנאותיו, צעריו ופחדיו תמיד מתחדשים בו וכלים בו. גם אם הדבר מוזר מזה בהרבה, כלל זה תקף גם לגבי ידיעות האדם: “ידיעותנו מתחדשות וכלות בנו”, לעולם אין אנחנו אותם האנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה יקרנה אותו המקרה עצמו. שהנה מה שנקרא אימוץ המחשבה, נוגע בידיעה שיוצאת, כי שכחה, כמוה כיציאת הידיעה ואימוץ המחשבה, שוב יוצר באדם זיכרון חדש במקום היוצאת וכך הוא מקיים את הידיעה, עד שהיא נראית כאותה הידיעה גופה. שכן בדרך זו מתקיים כל בן-תמותה, לא מכוח היותו תמיד מכל הבחינות אותו הדבר גופו, כדרך מה שהוא אלוהי, אלא מכוח זה, שמה שמסתלק ומתישן משאיר בבן-התמותה משהו חדש, וחדש זה הריהו כהרי מה שהיה לפניו. ובתחבולה זו, “סוקראטס”, אמרה, ‘יש לו לבן-תמותה חלק באלמוות, הן בגופו והן בכל השאר”1.

תזוזה שמתרחשת ב”אני”, מביאה את האדם לחוש בדברים, אקט זה מעביר את הקליטה אל השכל וזה מייצר ממנה מושגים ורעיונות. בנפש ישנו חלק רוחני שמאציל על החלק הגופני, חלק נע וחלק שמונע בעזרתו. שניהם הם כוחות שמתקיימים באדם. דוגמא לכוח זה הוא הכוח שמזוהה עם האל הקדום ארוס (Eros). החוקר ההולנדי, תיאו קויז’ל2, מתאר במאמרו על תורת הנפש לאפלטון (משנת 1996), את כוחו של ארוס בנפש האדם תחת הכותרת: “דוקטרינת ארוס”‘doctrine of Eros’ . ארוס הוא לטענתו, הכוח הפעיל במשנתו של אפלטון, הכוח שיוצר את הפעולה, איכויותיה ומביא את האדם לחוש את העולם ובהמשך להמשיגו. כוח זה בעל שני פנים קוטביות. פן אחד מוביל למעלה אל השגב ואל בהירות המחשבה ופן שני למטה, אל הספק והבלבול. בתחום העשייה הוא הכוח שהאדם מבצע דברים בעזרתו, כוח שמיצג את היכולת. הפעולה עצמה היא צד אחד ואיכויות הביצוע שלה יקבעו על-ידי הצד השני.

המיתוס העברי העתיק “סולם יעקב” שב ומאזכר דוקטרינה של חשיבה אפלטונית זו. הוא דן בדרכו בסוגיית העלייה והירידה המחשבתית זאת באמצעות סולם, שקצה האחד שלו באדמה והשני בשמים מלאכים עולים בו ויורדים. כך מחפש המיתוס העברי הקדום את התשובה לשאלה העתיקה, בדבר התחושה המעלה והמורידה את יכולת החשיבה. הסלע שעליו מונח ראשו של יעקב הוא סמל לחשיבה הגיונית, המלאכים מסמלים במיתוס רעיונות והסולם היררכיה – שאלה זו עולה מתוך הסיפור המקראי ורלוונטית גם לגבי שאלת ההיזכרות המוצגת כיום על ידי חוקרי הנוירוביולוגיה. זיכרון מפורש שנשכח ונמחק מהתודעה, האם הוא שב ועולה, מי מעלה אותו? אפלטון טוען שהוא נולד ונלמד בכל פעם מחדש האקדמאים שטוענים כי הרעיון עולה ומתגלה מארכיון במוח שוללים את מחיקת הדמויות מהנפש של דיקארט. אלו שגורסים שהדבר מתקיים הודות ליכולת האסוציאטיבית של ההיפוקמפוס מתכוונים בחלקם לכך שהרשמים נקלטים כאנרגיה פוטנציאלית שהופכת לאנרגיה אחרת שמומשגת בכל פעם מחדש. בכך הם חוזרים אולי על הרעיונות שבמיתוס העברי העתיק אבל גם על אלו שב”דוקטרינת ארוס” לאפלטון3.

לסיכום  המבוא

השפעותיה של הפסיכולוגיה, ובמיוחד של הפסיכואנליזה, נטמעו בכל תחומי חיינו. “הפסיכואנליזה היא חלק מהנכסים התרבותיים של צבורים משכילים ומתוחכמים עד מאוד, היא מצויה בתופעת הקהל הרחב”4. לאחר התפתחות מרשימה של מאה שנים והפרדה בין התיאוריה הנפשית והפילוסופיה, פורסמו מחקרים ורעיונות רבים, גם מושגי חשיבה חדשים, שנקשרים בתחומה. הוא בעיקר מרחב ה”אני” השני כונה בחיבורי: “האני הרגשי”. יחד עם זאת, נותרו מספר שאלות קשות בהקשר להפרדה זו: מבנה התיאוריה ועקרונות השיטה מסורבלים ולא מאפשרים וידוא וחקירה אקדמית. מטרותיה ושיטות הטיפול לא עומדים ביחס ישר עם הישגיה. חלקן הגדול של השאלות נשאל דווקא על-ידי פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים בעלי שם עולמי5.

תורת הנפש בהחלט דנה וחוקרת את התנהגות האדם אך כרובה גם אם היא מתמקדת ב”אני הרגשי” היא מתעלמת מהרגש ומתייחסת רק לאחת מהאסכולות הקיימות בתיאור האדם, מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו. אסכולה אחת כאמור גורסת, כי האדם הוא אישיות מכאנית, הפועלת מתוך כוחות ויצרים השולטים בו, אבל האסכולה השנייה מדברת על הדינאמיות שבאדם, על כוח הפועל בתוכו מבפנים. כוח זה בעל שני פנים: הפן הרגשי, שכלי והפן הגופני. גישה זו נשארה מחוץ לדיון השכיח בפסיכולוגיה בשל ההתנתקות ממהלכי חשיבה מרחבית ורבי היקף. חקר הנפש במנותק מהגוף החל כאמור מסוף המאה ה-19 ותורת הנפש חדלה להשתייך לתחום הפילוסופיה הדבר כך נראה, לא קידם אותה בתחום התיאורטי. דוגמא בולטת לטענה כי נושא ההכחשה הוא למעשה הספק של קוזאנוס והרושם העז שיוצר באדם טעות חשיבתית וצרוף של מושגים שאינם משתייכים קטגורית זה לזה ולא מתאימים באותה דייקנות בה הרושם מותאם למושג הפשוט (ראה עמ’ 23 וכן 28-31).

הבנת מרחבה הרוחני-נפשי של הנפש נותק לגמרי מהתהליכים האורגאניים למרות שהם מקבילים להתרחשויותיה, מושפעים ומשפיעים עליה. תהליכים המתרחשים בגוף: במערכת העצבים, בבלוטות, במוח, במערכת הדם ובשרירים, מוכרים כיום כמשפיעים על הנפש ומושפעים מרגשות האדם. זו סיבה מספקת לפילוסופיה להתעורר ולשוב ולהשמיע כיום את קולה. כשהאדם מרגיש, גופו מגיב על רגשותיו במקביל.

ה”אני” או ה”ישות” מתחלקת לשלוש: אני שכלי, אני רגשי ואני גופני. החלק הרגשי הינו סובייקטיבי ושונה בכל “אני” וכשם שמכירים בשוני הגוף בכל “אני”, כך מכירים בשוני שב”אני” הפנימי.

ה”אני” נע ומשתנה ופועלים בו שני כוחות אחד מבחוץ כוחו של ה”אתה” ושני מבפנים. הכוח הפנימי מורכב משתי מערכות רגש: המערכת הראשונה מתפתחת בעקבות החושים ונקשרת עם ההזדהות; תגובה של תנועת שינוי מהות6, המציפה את הגוף בעקבות פעולה שמתרחשת מחוץ לגוף, תנועה סבילה, או תנועת היפעלות. המערכת השנייה מתפתחת מבפנים כלפי חוץ. אין היא קשורה לכל גורם חיצוני המעורר אותה. לעתים היא נסתרת מבעליה כגחלת פנימית, ולא ניתן לדוממה. אנשים מעטים מודעים לקיומה (היא מכונה בשמות שונים, כגון ‘אור פנימי’, ‘כישרון גלום’), ורק יחידי סגולה מסוגלים לפעול לאורה. היא הכוח המניע את תנועות ההתפשטות הנובעות ממנה, ולכן היא נקראת ‘תנועה מחשבתית פעילה’ רצון7, ארוס. לא ניתן לדומם את המערכת הרגשית הפעילה, זו המתפתחת מבפנים כלפי חוץ, אף כי ניתן למנוע את ביטויה החיצוני על-ידי דימום שרירי הגוף.

כוח נוסף שפועל ומשנה את מרחבו של ה”אני” מכונה צל-האני יש הרואים בו כוח לוציפרי-הרימני ושטני, אפל או חלק רע8. הכוח השטני נקשר בסופיות, כיליון, צער וכאב. כוח נוסף בו מכונה ה’חלק הטוב’ שנקשר במלאות, שימחה ומילוי משאלות הרצון.

קליטת העולם ומציאותו מתרחשת בעזרת חמשת החושים. בעזרתם האני מכיר שהעולם נע סביב כוח אחד ומשותף לכל אדם ויוצר שינויי מקום, שינוי בגוף (התפשטות) ובתוכן, במהות, במחשבה או ברגשות.

תחושת ריבוי הדברים בעולם נקשרת בתנועה בכוח האני ומתגלית בחושים ובמחשבה (עמ’ 18 במבוא.)9. “האדם הבריא הוא אדם דינאמי, הוא פועל בזכות כוח בלתי תלוי הפועל בתוכו”10 כוח זה הוא רגש בלתי-תלוי. הוא מתפתח מבפנים כלפי חוץ יכול להיות מוסתר מהאדם עצמו אך לא ניתן לדוממו, אף כי ניתן למנוע את ביטויו החיצוני.

ה”אני” קיים בעולם תנועי, קולט אותו בחמשת חושיו ושורד בו. הישרדותו מתבצעת בעזרת המחשבה ואופנים שונים. יכולת הישרדותו היא כוח נוסף שפועל ב”אני” ושומר את קיומו במרחב התנועה הכללי.

הספקן קליטתו שונה ומבולבלת. הוא אדם פסיבי, לא דינאמי ופועל עליו כוח נוסף לכוחות האני: כוח חיצוני שמפעיל אותו, מכריע אותו ומבלבל אותו. כונה למעלה כוחו של ה”אתה” והכחשות. אין סדר במחשבה של אדם פסיבי, היא מבולבלת. המוקדם מאחר את המאוחר ותפיסת החלל מתערערת. אין הוא מבדיל בין ה”אני” ל”אתה” ורואה ב”אתה” דברים שקשורים בו ולהפך ב”אני” הוא מזהה את ה”אתה”. הרושם העז, הרגש מציף אותו נחקק בו ומעורר בו את הספק שמביא על ה”אני” מחזור חדש של בלבול ובעקבותיו המשגה מורכבת ומנותקת מהמציאות. מחשבה זו אינה תקינה ומחלישה את החלק הרוחני (רגש ושכל) היא כמו מחלה גופנית. אדם ספקן ומבולבל נפשית נכנע להרגל בו הוא נמצא כאמור במצב פסיבי (נפעל). התיקון ב”אני” הספקן מגמד את הרושם האפל שהבלבול יצר בו. הוא מתרחש נוכח חווית ההמשגה בהירה. המשגה שמתרחשת בהווה בעזרת כוח נוסף, חיצוני לו, שבא ומסייע לו. כוח זה הוא פילוסוף, מורה או מטפל.

לייבניץ ואחריו פרויד, יונג ולוינס, רואים חלק אפל, פסיבי שנשלט על-ידי הספק ולא ניתן להכרה, בלתי-נודע. הוא מצב של תודעה עצמית, שנכרעת ולא מגיעה להכרת השכל. היא מחזירה את הנפש אל עצמה ועל עצמה לא-מודע, ה”אני” דולה אותו וממשיגו בהדרגה במהלך הפסיכואנליזה, בהבדל סוקרטס אמר, שהוא יודע כשאינו יודע11.

המחשבה יכולה לסייע בתיקונה של קליטה ספקנית או של רושם עז שנחקק, אבל בכוחה של התבונה להבחין הבחנות מוגבלות למקרים מסוימים בלבד. כשהיא נעזרת בכוח חשיבתי בהיר מבחוץ, הבחנותיה עוברות בהרבה את היכולת של ההסתכלות, של חוש המישוש, השמיעה או הטעם. הרושם העז נחקק כאמור במרחב הנפש, על-פי לייבניץ, אבל גם במרחב הגופני על-פי שפינוזה, שלייבניץ השתדל ללכת בעקבותיו.

בשנת 1937 כבר הודה פרויד שהתוצאות של הטיפול שלו מוגבלות ע”י גורמים ביולוגיים12, אבל סרב בתוקף לטפל בגורמים אלו. הנפש עוצמתית, פועלים בה כוחות רבים: כוח ההישרדות, כוח שטני, כוח ההמשגה גם כוח הספק והיכולת לפתח מערכת רגשית בלתי-תלויה שמתפתחת מבפנים כלפי חוץ, בכוחה להכיר את היקום כולו ולתפוס את שינוייו הרבים אבל אין לה, כפי שראינו למעלה, את האמצעים, גם לא בתהליכי הכרה ברורה ובהירה, לשנות ולתקן לא את עצמה ולא את הגוף שלה. אדם הרוצה להזיז עצמו בעזרת משיכה בשערותיו יכשל גם אם יצליח להרים בשערותיו כל אדם אחר. לכן, עלינו לסייע לגוף להצטרף לשינוי שבנפש, בעזרת תהליכים אחרים, חלקם בעלי שפה גופנית ומקורם ב”אתה” מסייע, בפילוסוף ובמטפל שיפעל על הבהרת המשגות, החלשת הרושם העז על ה”אני-השכלי” גם על ה”אני-הגופני” ועל המערכת המקשרת ביניהם, מכונה אצל כמה מהפילוסופים כוח העצמיות ואצל אחרים נפש.

מקורות:

[1] המשתה [207, 208] בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה עמ’ 135, 136.

[2] Drs. Theo. J. Kuijl 1996

[3] עוד על כך ראה, להלן וכן פידרוס כתבי אפלטון, בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה וכן במדינה ספר ז’ משל “המערה” the cave metaphor (VII 514a-517a). Chariot The Allegory: Plato’s Tripartite Theory of the Soul. the cave metaphor Plato, Phaedrus, בפידרוס Phaedrus מתאר אפלטון את מבנה הנפש שלו: (VI 509d-511e) ראה גם תיאוריית החינוך שלו the philosophical education (paideia)].

[4] טוען רענן קולקה Kulka – בהקדמה ל”משחק ומציאות” מאת ד.ו. ויניקוט בהוצאת עם עובד, הדפסה 11, 2003).

[5] למשל, באמרה של פרופ’ שטיין רות, פסיכולוגית קלינית, חברת סגל התוכנית לפוסט-דוקטורט לפסיכואנליזה באוניברסיטת ניו-יורק, מלמדת בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. המאמר התפרסם בשנת 2003 תחת הכותרת “תורת האפקטים בפסיכולוגיה” (בהוצאת דיונון) או מאמרו של ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר המוח” שפורסם באותה שנה בספר “פסיכואנליזה: הלכה ומעשה” בעריכת ד”ר הטב יוסי (הוצאת דיונון שם בעמ’ 534 ) גם בעמ’ 273 נמצא ביקורת נוקבת הפעם על שינוי מטרות השיטה . במאמר מאת פרופ’ שטיין. ביקורת קשה נגד התיאוריה ויצירתה – נמצאת בעמ’ 461 “המסקנות של פרויד לגבי החברה מבוססות על תצפיות בפרטים בלבד”. במאמרו של שטיין על ה”פסיכולוגיה ופילוסופיה; לשאלת השקפת העולם של הפסיכואנליזה”. ראה גם הערות ודברי ביקורת מאת ד”ר יובל יורם: “המאכזב ביותר הוא שהפסיכואנליזה לא התפתחה מבחינה מדעית. היא לא פיתחה שיטות אובייקטיביות לבחינת הרעיונות המסעירים שהעלתה קודם לכן. ..היא נכנסת למאה ה- 21 כשהשפעתה נמצאת בירידה… הפסיכואנליזה תזדקק ליותר מאשר תשובות למבקריה העוינים.” שם עמ’ 534. גם בעמודים: , 460,404, 266, 533, 580 תמצא ביקורת נוקבת.

[6] ישנם שני מיני תנועה, שינוי מקום ושינוי מהות פרמנידס, אפלטון, בזמן השיחה פרמנידס, שנולד בשנת 515 לספירה, היה כבן 65 שנים.

[7] ראה עמ’ 7.

[8] על ה”אני-צל” ראה גם עמ’ 27.

[9] האחד המובדל מהריבוי. הוא כוח והרבים שייך לדברים שהתנועה מופיעה בהם: גם…”תיאיטיטוס” לאפלטון כתב בסביבות שנת 429 לספירה עמ’ 93 בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה.

[10] ראה עמ’ 7: “אדם דינמי פועל גם בזכות… גם הערה 15 שם.

[11] אלקיביאדס.

[12] “אנליזה גמורה ובלתי-גמורה, 1937

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *