מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ט’

שאלות ההמשגה נידונו לא רק במסגרת תהליך התהוותה אלא גם בחלקה הסיומי תחת הכותרת מוצא הלשון: ד”ר חרל”פ לובה מהיחידה להבעה עברית מסבירה ואומרת ב”דף שבועי” מספר 308 שיוצא לאור על-ידי אוניברסיטת בר-אילן, כי אפלטון למשל,1סובר שהמילים נוצרו מן הטבע – “פיסאי”. השמות הם האידיאות של החפצים, הדברים. את הקשר הטבעי בין הדברים לבין השמות סוברת חרל”פ הוכח על-ידו בעזרת מה שקרוי “אטימולוגיה עממית”, כלומר המילים המתהוות מחיקוי הצליל שמפיק מתוכו הדבר המסומן בהן. “.(היא מפנה אותנו אל דוגמאותיו של ברונובסקי2) אריסטו טען שהלשון היא פרי הסכמה חברתית – “תאסאי”. המדקדקים של הלטינית, וכן הבלשנים הערבים המשיכו כהרגלם אחרי אריסטו וטענו, כי הלשון לא ממש “מן הטבע” אלא מן “מן הא-ל” והמדע המודרני שגם הוא נוטה לרוב לקבל את עמדותיו של אריסטו פסע אחריו – ברוח זו נדחקו גם בתחום הבלשנות המודרנית כל השאלות הנכבדות על מוצא הלשון. המחקר הבלשני פנה לעסוק בעיקר בתיאור מצבה של לשון מסוימת או לשונות מסוימות, בזמן נתון (הפן הסינכרוני). גם הבלשנות הדיאכרונית של המאה התשע-עשרה שהייתה מודעת היטב להיבט ההיסטורי, הייתה עסוקה ב”עובדות”, בפריטים, ולא התפנתה לספקולציות כלליות בנוסח “הלשון מהי”; “לדידה לא היתה ‘לשון’ כמושג כללי-אוניברסלי – אלא היו קיימות ‘לשונות’…”3 הבלשנות בת זמננו שבה וחוזרת לשאלותיהם של היוונים העתיקים ושל ההודים, אל טיעוניהם של אפלטון ושל פאניני ומבקשת לתהות על השאלות האוניברסליות: מהי הלשון בתור “דבר לכשלעצמו”, כיצד היא פועלת, ומה היא מפעילה. ברונובסקי מחזיר אותנו למעשה אל רעיונות הרשת הלוגית ודרכי ההמשגה של אפלטון ומעיר, שניתן ללכת אחר שיטת-אב שייסדו ההסטרקטוראליזם, משום שאפשר להפעילה בתחומים רבים, ובתחום הלשון הדבר מתבטא בבלשנות בכך שהוא מבקש להציע את הסטרוקטורה היסודית של הלשון, את האלגברה של הדיבור האנושי, שהשפות השונות המשמשות את העמים השונים הן האריתמטיקה שלו; הזרם הגנראטיבי משל חומסקי (Noam Chomsky)4 אפשר תנופה משמעותית לתחום זה. חומסקי טוען, שיצורי אנוש מחוננים מטבעם בכשרים המאפשרים להם ליצור משפטים ומדגיש את תכונת היצירתיות, שהיא התכונה הבסיסית של הלשון. הכושר לדבר הוא כושר שנוצר מן הטבע כדברי אפלטון כושר מולד (competence), תכונה סגולית של האדם באשר הוא אדם, ואינה מותנית בגורמי חוץ5. נשוב ל’פרספקטיבה’ ונזכיר את דברי “על הנפש” לאריסטו ההולכת בחלקה אחר רעיונותיו של אפלטון וכשהוא מתנגד לו הוא מתיחס למעשה לדברי המיתוס הפיתאגורי המובא בדיאלוג “טימאיוס (33(Timaios b-c ואיתו אפלטון מתוכח. בין שאר רעיונות הפיתאגוראים שאיתם אפלטון מתוכח ונוגעים לנושא הנפש ניכללים גילגולי הנשמות שעולים בדיאלוג “פיידון” וגם הם מוזכרים ב”על הנפש” (ספר א’ פרק ג’, בתרגומו של בן-זאב עמ’ 24, 25). מכל מקום גם בנושא הפרספקטיבה הולכת “על הנפש” לאריסטו אחרי דברי רבו ובמיוחד אחר דבריו בדיאלוג “טימאיוס” אומרת ש”השכל הוא זה שיוצר רעיון אחד מתוך צירוף”.6 ואמפידוקלס (435-495 לפנה”ס Empedocles) המשורר, אחד מהוגי הטבע שהסביר את הנפש וראה במריבה ובאהבה גורמים לאחדות ופירוק מחזק טיעון זה. הנפש של אמפידוקלס יכולה לחוש במציאות ולשם כך היא משתמשת בחמשת החושים אבל היא נעזרת לשם כך בתכונות ויסודות שמהם בנוי העולם. אמפידוקלס הציגו תמונת עולם שהתבססה על ארבע “תכונות” – קור, חום, יובש ולחות וארבעה “יסודות” – “אדמה”, “מים”, “אש” ו”אוויר” שאותם לא ניתן לפרק לחומרים פשוטים יותר (כלומר, החומר הוא למעשה אינסופי). צורות החומר השונות מתקבלות מההבדל ביחסים הכמותיים שבין היסודות הללו, המסוגלים להתרכב זה עם זה בהשפעת כוחות “האהבה” או “השנאה” שביניהם. גישה זו אומצה על-ידי אריסטו7 זאת בהבדל מליוקיפוס (Leucipus) ודמוקריטוס (360 – 460, ?Democritus לפני הספירה ) שנגשו לבעיה זו מנקודת מבט שונה והציעו הסבר אחר, את מודל האטום8. תיאוריה זו מנוגדת לזו של אמפידוקלס/אריסטו ואומרת: שכל החומרים בטבע בנויים מאטומים (א-טום פירושו ביוונית שאינו ניתן לחלוקה)- כלומר, החומר בנוי חלקיקים שאינם ניתנים לחלוקה אך אין אפשרות לראותם בשל מימדיהם הזעירים. דמוקטס ביסס את תיאורית האטום שלו על תצפיות. הוא ראה כי חומר יכול להתחלק: זרם רציף של מים עשוי להיפרד לטיפות, וכי חוף הים המוצק לכאורה, ניתן לראותו ולהרגישו במגע יד כאוסף של גרגרי חול.

הסבר אחר שניתן היה שאם חוצים גוש גדול של זהב לשניים, שני החצאים הינם עדיין זהב. אם מחלקים שוב ושוב את החצאים הללו נגיע בסופו של דבר לחלקיק הקטן ביתר של זהב, אותו לא ניתן לחלק יותר. יחידת זהב זו היא “אטום של זהב”.

אריסטו מרבה לצטט את אמפידוקלס ב”על הנפש” גם ב”מטאפיזיקה” שלו ומביא את הסבריו לצמיחת הבינה באמצעות רעיון דומה לפרספקטיבה הנזכרת לעיל: ” הבינה צומחת בבני-אנוש על-פי מה שנמצא לפני עיניהם… מאותו גורם באה להם תמיד גם תבונה המעלה לפני עיניהם מושאים שונים”.9 רעיון שהתפתח כאמור ברבות הימים ל’רשת הלוגית’ של ברונובסקי שהוזכרה לעיל.

קונסטנטין ברונר הוסיף וטען שהאדם לא יכול להסתכל בעצמו בהיותנו נתון לפעולה נפשית כלשהי ולהופכה למושגים. הפעולה הנפשית הזו היא תחושה בלבד, לא העצם ולא המושג שנוצר ממנה. בתחושות הללו אפשר להתבונן אבל רק אחר-כך. כלומר ההרגשה לא מומשגת אבל היא זו שתהפוך לידיעה והידיעה תהפוך לרצון.

קונסטנטין ברונר10 מסביר שתהליך זה מתרחש בו זמנית ויוצר ב”אני” תנועה יחסית בין היסודות: תחושה, רציה וידיעה11. לשם יצירת תהליך של התבוננות פרספקטיבית שלמה יותר, דרוש לאדם כוח התבוננות מחוץ למערכת ה”אני” שלו. כוח זה נמשל למנוף שהוזכר לעיל, והוא יכול להיות פילוסוף, מנחה, מטפל. הפסיכיאטר, אבי התראפיה הקוגניטיבית (cognitive therapy), ארון ט’ בק (Aaron T. Beck), חקר את מערכת יחסי הגומלין בין תהליכי חשיבה, תחושות וביטוי התנהגותי ביחס לצידו האפל של האישיות (the dark side of humanity – נושא זה מכונה פעמים רבות הצל, ראה להלן. למשל, ב- case study שפורסם על-ידו בשנת 199512 הוא אומר ש”טיפול כזה דורש פעולה למשך זמן ארוך, אולי שנה ויתכן שיותר מכך” ומוסיף שדנים כאן בהרבה השלכות. גם בהקשר ל”שאלון בק” הבוחן דיכאון, מועלה נושא זה. הוא בוחן בו, בין השאר את ההפרעה בתהליכי עיבוד מידע ביחס לעצמי. שאלה זו מזכירה את נושא דיוננו: “האם אנו מכירים את פעולת ההכרה שהופכת את היש הנקלט בחושים למושג “ראובן”?” ראינו למעלה, שכדי שנחקור זאת, עלינו להמשיג את התחושה, לשאול מה אנו חשים או מרגישים? שאלה זו דורשת הרחבת הפרספקטיבה משום שהיא הופכת בהכרח את הכרת הנושא “ראובן” למשנית. הוא כבר לא קיים. לפניה עומד עכשיו מושא וצורך חדש להמשיגו (ראה לעיל). ה”השלכות” מבטלות את הפרספקטיבה בתהליך ה”השלכות” ה”אני” מבטל את ה”אתה” שאמור לסייע לו להרחיב את הפרספקטיבה. תופעה זו, כינה עירוני, דמימה13. בק נראה בפרסומיו כמי שחוזר וממשיך תפיסת חשיבה זו. הוא אמנם מוסיף קטגוריה בה קיימת תת-חלוקה: עיוותים בחשיבה לגבי העתיד וההווה וההשפעה השלילית של העבר על ההווה, אבל לא פותר את שאלת הפילוסופים לגבי תהליך ההכרה בתחושות המביאות את האדם להמשגה נכונה14.

כריסטופר בולס Christopher Bollas)), חבר בקבוצה העצמית של החברה הפסיכואנליטית הבריטית[15, נחשב כמי שמפלס לעצמו דרך עצמאית בנתיב הפסיכואנליזה בת זמננו, פועל בארה”ב אנגליה וצרפת. הוא מדבר על הפרדוכס היסודי של האדם המבוסס על שתי אמיתות: האדם הוא האובייקט והסובייקט של עצמו. הוא גם היוצר של אובדנו, צילו.

בשנת 1987 חיבר בולס את ספרו הראשון “צלו של האובייקט, פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב”16, ספר המתאר דיאלוג פורה בין פרויד והקלאסיקה של הפסיכולוגיה. בולס לא מדבר על השלכות (עליהם דיבר פרויד) אלא על העברות, למשל, בחלק ה 3 של ספרו “צלו של האובייקט”17 הוא מתאר “העברה נגדית”: ג’ונתן רב עם אשתו ומאחר לעבודה. לשאלתו של המעביד שלו למה אחר, הוא בודה סיפור על פרשה מוזרה בינו ובין המשטרה, לפיו בסופו של דבר הוא נעצר בשוגג על-ידי השוטרים לשעה בדרכו לעבודה. המעביד אוכל את הסיפור וג’ונתן נותר המום, הוא לא מבין איך הטיפש הזה בלע את השקר. ג’ונתן מנסה להבין את שקריו: “יכולתי לומר שהיה לי תקר בגלגל… הוא באמת האמין לי. אתה רואה…”. שם בולס מסביר, שהמציאות של הפסיכופט נמצאת בשקר שלו, הוא נהפך לביטוי של האמת שאנו מעריכים כל כך. הוא לא שיקר בנוגע למציאות הנפשית שלו. ביודעו שאיחר לעבודה משום שאישתו איימה לעזוב אותו, ביטא השקר שלו פחד מסוים מפני תגובתו לאיום זה… חשב לרצוח אותה ולכן בא המאסר בהמשך. השוטר שבסיפור, מסביר בולס, הוא ההאנשה של תפיסת ההעברה: “רק באמצעות השקר סבור ג’ונתן, הוא יוכל להרגיש שהוא קיים במציאות. רק השקר מאפשר לרגשותיו לגבי המציאות לבוא לידי ביטוי18, בכך הוא מחזיר אותנו אל ההשלכות של פרויד ויונג גם יחד. על כך נאמר למעלה (בעמ’ 15 הערה 5919.) שה”אני” מתבטל פרספקטיבית על-ידי ה”אתה” כשה”אתה” כובש אותו בפולשנותו. כאן אנו עדים לתהליך הפוך לגמרי בו ה”אני” שבתהליך ה”השלחות” מבטל את ה”אתה”, (ראה עמ’ 20) ה”אני” כאן הוא של המחבר ו”אני” זה אמור לסייע להרחיב את הפרספקטיבה אלא שהמטפל שב ורואה במטופל את ה”אני” של עצמו, כשהפרספקטיבה מצטמצמת אין נתונים והוא אינו יכול לסייע לו בהתפתחותו20.

הרעיון על ההשלכות/העברות וצמצום הפרספקטיבה מחזיר אותנו אל הספקות של קוזאנוס המחשבה; פועלת באופן צלול לא כשהיא מתמלאת ספקנות שמהווה היפוכה של מחשבה בהירה, אל דיקארט ואל פ. ה. יעקבי שאמר, כי הדעת הופכת את ההוויה לרשת לוגית של יחסים, רשת המוצאת את ביטויה בהוכחה ובה “יש” אחד מותנה ב”יש” אחר. כשהקטגוריות מצטמצמות עקב העדרם של נתונים בשל צמצום הפרספקטיבה קורסת גם הרשת הלוגית.

על פי קוזאנוס ניקולאס (1464-1401). אדם ספקן מבונה חיץ ריגושי או מניח וילון מול נוף מרהיב עין בין ה”אני”, חושיו והיכולת החושבת בו. בין ה”אני” למציאות, כך הוא למעשה מכחיש את המציאות21. קוזאנוס, בהבדל מסוקרטס, שהעיד על עצמו כי הוא יודע כשאינו יודע22, אינו יודע שהוא לא קולט את המציאות והודה שלספקן קשה לקבל את המציאות. הוא פונה אל המקרה (אופן), מכלילו וקובע על-פיו כללים. הוא גם פונה אל נפש אחרת, זו שנמצאת לדעתו בחפצים, ביקום וחש בה, מתאחד עמה או מאזין ושומע את רגשת דבריה אליו. תהליך זה מכונה למעלה “השלחה”. הספקן מתרחק מתיקון מערכת חושיו ומקליטת חושיו הבריאים. “אין שום אבן החסרה נשמה וחוש”23. המחשבה שהספקן מייצר ספקנית. היא מנתקת את החושים והרגשות מתהליכי ההכרה ויוצרת אי סדר “אין אני יודע, לכן אני מתפלל” אומר קוזאנוס ב”האלהים המסתתר” (בשנת 1444). בק, שהוזכר למעלה, מנסה אמנם ליצור שיטת טיפול שתפצח סוגיה זו אבל הספק של קוזאנוס, מככב בה24. ו.ז. פרויד25 פיתח את “תיאורית הפיתוי” (אשר בעזרתה ניתן לרפא את הסימפטומים המלווים את ההיסטריה ויותר מכך, את ההיסטריה עצמה) הוא הודה כי המטפל הולך שולל, בידי בלבול ודמיון, שנע בין פנטזיה לזיכרון ממשי של מטופליו. עקב כך, נטש למעשה פרויד, בזמנו, את הרעיון שהמטופלים נזכרים ומעלים זיכרונות שיש בהם ממש מנבכי הנפש. פרויד לא עבר אל התיאוריות של התנועה, גם לא את הספק לקוזאנוס, אבל הוא בהחלט שינה כיוון ועבר עקב ניסיונותיו מ’בניה מחדש’ של אירועי העבר לפשר הפנטזיות בהווה. בכך חזר כאמור פרויד והודה למעשה, ברעיון הישן של קוזנוס, כי מחשבה זו של מטופליו וזיכרונותיהם בדבר קיום של מגעים גופניים, מנתקים את החולים ורגשותיהם מתהליכי הכרה ויוצרים אי סדר שגרר אותם ואת דמיונם גם את התיאוריה שלו עצמו לטעות איומה. מאז, חדל פרויד לשחזר זיכרונות של אירועים בחיי העבר של מטופליו ועבר כאמור לפרשנות26. נושא ההשלכות נשמר כידוע אצל חסידיו עד היום.

ספקות מייסרים נקשרים בזכרון אמיתי ושקרי. קל “להשתיל” זיכרון טראומטי, לא קיים, שקרי במוח של ילד, טוענת אליזבט לופטוס27 (Loftus). הזיכרון מחולק כיום לזיכרון מפורש, דקלירטיבי (מה שבני אדם מתכוונים אליו בדרך כלל במילה “זיכרון”) וזיכרון מובלע (זיכרון מובלע הוא אוסף של תפקודי זיכרון שונים, שכל אחד מהם קשור לאתר אחר במוח). כהערת אגב יש להוסיף כי מכל סוגי הזיכרונות המובלעים הקיימים, הציג ג’וזף לה-דו (LeDoux) ועמיתיו, בעשור האחרון, דוגמאות לזיכרון רגשי, ביניהן הוכחותיו בדבר זיכרון של רגשות פחד שנעשה בתיווכו של אזור קטן במוח השוכן בעומק האונה הצידית, לא הרחק מההיפוקמפוס כלומר במוח הרגשי. דוגמאותיו משכנעות רבים28.

אליזבט לופטוס הראתה שקל ל”השתיל” זיכרון טראומתי שקרי במוחו של ילד. היא ביקשה מבני משפחה של ילדים רגילים לחזור בפניהם על סיפור בדוי. למשל, על כך שהילד הלך לאיבוד בקניון, שוטר מצא אותו והביאו לתחנת המשטרה. שם הוא פגש באם שהחזירה אותו בהתרגשות ותוך כדי הורדת דמעות הביתה. לאחר זמן רב, כמה חודשים, נשאל ילד כזה שמעולם לא הלך לאיבוד אם הוא הלך אי פעם לאיבוד? מסתבר שילדים רבים לא רק ש”זכרו” את הסיפור הבדוי, אלא גם חזרו עליו בדמעות ובפחד. מפתיע עוד יותר שחלקם הוסיפו פרטים אישיים, לעיתים קרובות אמיתיים, לסיפור המושתל. למשל “אני זוכר שהלכתי עם אמא לקניון לקנות מתנה לאחותי ליום ההולדת. קנינו לה בית בובות עם גג אדום… אני עזבתי את אמא וחזרתי לחנות הצעצועים, כי רציתי לשחק ברכבת החשמלית. פתאום ראיתי שאמא איננה וצעקתי ובכיתי… חלקו השני של הסיפור בדוי ומשתלב בזיכרון אמיתי שבחלקו הראשון של ה”זיכרון” דוגמא זו ממחישה עיקרון חשוב של הזיכרון המפורש האנושי: הוא אינו קבוע אלא משתנה ללא הרף. כשמטפל משתיל בו רעיונות משל עצמו ישנה אפשרות שיסבך את אורח חיי מטופליו. באחרונה יותר ויותר מטופלים מגלים למשל, נטיות חד- מיניות ו”צורך” מיני שמתעורר במהלך הטיפול שלא “חשבו” בו לפניו. האם גם כאן מככבת השתלת זיכרון שקרי בסיפור ובמוח המטופל ה”רגיל”.

מכתבו של שי שהתפרסם בפורום ברשת האינטרנט מובא להלן, מכתב זה יכול ללמד שהתופעה גם הפוכה ואפשר להלבישה על ההומוסקסואליות. על נער שמסרב לראות ולקבל את החיים שנכפו עליו על-ידי כוחות בנפשו כחריגים או מעוותים ויחד עם זאת הוא טוען שמדובר בפצע ורעיונות להמשך חיים אלו עם פצע פתוח ומדמם כל הזמן רק תוקעים את החיים האמיתיים, עוצרים את תחושת הגבריות הזורמת, הטבעית והבריאה ומונעים חברויות אמיתיות ורגילות לגמרי עם גברים אחרים.

פצע פתוח: מאת שי

“הזהות האמיתית שלנו היא הזהות הגברית, אבל כהומוסקסואלים עמוק בפנים אנחנו לא באמת מרגישים “גברים”. אנחנו גם לא מרגישים נשים אנחנו משהו שתקוע באמצע, בין שני עולמות. ואת תחושת הגבריות הזורמת, הטבעית, הבריאה, אנחנו מחפשים אצל גברים אחרים. אנחנו מנסים “לקחת” אותה מהם לעצמנו, בזה שנשיג שליטה על הגוף שלהם, אבל לעולם לא נצליח באמת. לכן הומוסקסואלים חייבים לעשות סקס והרבה, הרבה מאוד. משום שאת החור הזה שום דבר לעולם לא ימלא.

מה שאנחנו באמת מחפשים הוא חברויות אמיתיות ורגילות לגמרי עם גברים אחרים להרגיש שהם מכירים בנו ואוהבים אותנו. אבל ניתקנו את עצמנו מהעולם ואנחנו רק צופים בו מהצד. את ההכרה בקיום הגברי, שלנו אנחנו מחפשים בדרכים מעוותות, דרך התאחדות זמנית עם הגופים של “בחורים אמיתיים” אבל, מה לעשות, זה לא באמת יכול להוות תחליף למה שלבנו מבקש.

גם הקשר שלנו עם דמות האב מסובך מאוד, מכיוון שמעולם לא הצלחנו להזדהות באמת עם דמות האב. אבל אנחנו כל כך כמהים לה, ולכן גם מחפשים הגנה, חיבור והזדהות דרך חיפוש אובססיבי אחרי אנרגיה גברית שתמלא את החלל.

אני כותב כאן רק כמה ראשי פרקים רק כדי שאלה מכם שבאמת באמת רוצים לדעת את האמת על הומוסקסואליות יידעו שאפשר להשתחרר לגמרי מהזהות הזאת. כמובן, אתם לא משתחררים כי הומוסקסואליות היא דבר רע אלא פשוט כי הפצע שהיא מסתירה גדול ומכאיב כל כך, והגיע הזמן לרפא אותו. אם תרפאו את תחושות הבדידות, אי-השייכות, אי-ההזדהות, אי-ההכרה, תגלו שגם ההומוסקסואליות נעלמת מעצמה”. הכותב מזדה כאמור תחת השם שי יתכן והוא שם בדוי ממשיך וכותב בלהט” אם רק תביטו פנימה באומץ, תדעו על מה אני מדבר. אם תחזרו אל זיכרונות הילדות שלכם ואל תחושות הילדות שלכם, תראו שעולה משם כאב נורא של אי-שייכות. אל תאמינו לחברה שלנו שמלמדת אותנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו – נכים ופצועים ומורעבים לאהבה. בכל פעם כשאתם מפנטזים על גבר, תבדקו היטב איזה סוג של כמיהות עומד מאחורי הפנטזיה. בכל פעם כשאתם שוכבים עם גבר, תבדקו היטב האם החור בבטן באמת נסגר או שיש רק רווחה זמנית. הגיע הזמן להתעורר, חברים. הגיע הזמן לחשוף את האשליה של ההומוסקסואליות ולגלות מי אתם באמת”29.

האין מכתב זה פונה נגד השתלתם של רעיונות חיים על ידי ה”אתה” ב”אני” המדמם?! האין כאן מרעיון ביטול הפרספקיבה מזווית חדשה?!

הזיכרון המושתל והזיכרון המפורש האנושי: הוא אינו דבר קבוע אלא משתנה ללא הרף באדם הבריא. דברי דיוטימה מהדיאלוג האפלטוני שהוזכר לעיל דוגמא לכך: “ידיעותנו מתחדשות וכלות בנו, וגם מבחינת הידיעה לעולם אין אנחנו אותם האנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה יקרנה אותו המקרה עצמו, … שמה שמסתלק ומתישן משאיר בבן-התמותה משהו חדש”30.

קיימים, לטענת החוקרים בני זמננו, שני סוגי זיכרון: האחד מכונה זיכרון מפורש, דקלירטיבי (ראה להלן), עליו אחראי ההיפוקמפוס שנוטה לפעול באופן אסוציאטיבי והשני מכונה זיכרון מובלע, עליו אחראי האמיגדלה. במצבי לחץ, כשגוברת פעילות המוח עקב הפרה מוגברת של הקורטיזול, נפגעת יכולתו של האדם לתעד בזיכרון המפורש מה שקורה במציאות. התוצאה היא שיכחה, אי-סדר וספקות לגבי מה שקורה באמת31. מעניינים בתחום מיפוי הנפש והגוף מחקריהם של לואיס בקסטר (Baxter), וגפרי שוורץ (Schwartz) על הפרעות טורדניות-כפייתיות ופעולת גרעיני הבסיס של המוח. מצאו, שאצל מטופלים שהגיבו לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, פחתה פעילות היתר של גרעיני הבסיס בעקבות הטיפול, בדומה להפחתת הפעילות שגרם טיפול בתרופות ממשפחת הפרוזק על גרעיני הבסיס. מחקר לגבי כמות החלבון הנקרא “מוביל הסרוטונין” במוח, לפני ואחרי טיפול, אותו מביא ד”ר יובל במאמרו “פסיכואנליזה וחקר של המוח”32, הוא דוגמא נוספת של התאמה בין רגש וגוף בצעיר פיני, שפנה לטיפול באמצע שנות ה 90. הוא עבר מיפוי מוח לפני ואחרי הטיפול אליו פנה בתלונה שהוא מיואש, איבד את מקום עבודתו ונמצא בדילמה קשה בקשריו עם נשים. בעודו נשוי התאהב באישה נוספת ולא ידע לאן לפנות. במקביל רצה לנקום במאהב החדש של אישתו. הבדיקה שעבר במוחו בדקה את כמות החלבון הנקרא “מוביל הסרוטונין”, הוא חלבון שנמצא בתאי עצב מסוימים ותפקידו להוביל את המתווך העצבי סרוטונין (serotonin) מן המרווח שבסינפסה בחזרה אל תוך תא העצב. מוביל הסרוטונין transporter) serotonin) הוא היעד לפעולתן של פרוזק והתרופות הדומות לו: הן נקשרות אליו ומפריעות לפעולתו. כתוצאה מכך, עולה כמות החלבון בסינפסה (התגלה שינוי משמעותי ברמתו של מוביל הסרוטונין לפני ואחרי הטיפול). יותר ויותר הנפש מזוהה עם הגוף. כשם שמכירים בשוני הגוף בכל “אני” כך גם החלק הרגשי שונה וסובייקטיבי. דומה שהשניים הם פנים שונות של ישות אחת.

הזכרון המובלע מתרחש כאמור באזור הנקרא האמיגדלה. האמיגדלה היא הספק הראשי של תגובות פחד וחרדה במוח. יכולת נוספת של האמיגדלה (שקד ביוונית, אזור במוח הצידי) היא לזכור את הקשר בין חווית פחד לגירוי מלווה, לכאורה גירוי “תמים”, שהתרחש בעת שהתחולל האירוע המפחיד. כשישוב זכרון של האירוע התמים, תעורר האמיגדלה גם את הפחד33.

הזיכרון המפורש אינו קבוע, אלא משתנה ללא הרף וכאשר ה”אמיגדלה” מעוררת פחד לא מובן ממישהו או ממשהו, נוטה ה”היפוקמפוס”, האחראי במוח הצידי על הזיכרון הדלקרטיבי, להשלים את החסר בזיכרון.

ההיפוקמפוס נוטה לפעול, כאמור לעיל, באופן אסוציאטיבי, אותה נטייה שעוזרת לאדם לדלות זיכרונות אמיתיים מתהום השכחה. כש”זיכרון מפורש”: מספר טלפון, שם של מושג, אדם, מיקום הנחת חפץ וכד’ נשכח ונמחק מהתודעה (Amnesia). האמיגדלה, שלטענת החוקרים זוכרת הכל ואיננה שוכחת דבר, משל הייתה גנזך הנפש, מעוררת את האדם לשוב ולזכור בהדרגה את שנשכח. היא זוכרת גירוי, גם תמים, בעת שהתחולל אירוע. הזכרת פרט אירוע שנקשר במספר הטלפון, עשוי על-פי תיאוריה זו לצוד את החוויה ואחריה, את המספר עצמו. החל משנת 1953, בעקבות ניתוח מוח, שנעשה בבית החולים הרדפורד שבקונטיקט, בצעיר הידוע עד היום רק בראשי התיבות של שמו HM, שוכנעו החוקרים, גם לאחר שהובהר כי תפקידים נפשיים רבים ממוקמים באזורים ספציפיים של המוח, כי תהליכי הזיכרון המפורש נקשרים בהיפוקמפוס והמבנים שסביבו. הזיכרון שב ועולה, כנראה הודות ליכולת האסוציאטיבית של ההיפוקמפוס או בשל הסיוע שנותנת לו האמיגדלה34.

קיימות במוח אסטרטגיות שמטרתן לסייע לזיכרון המפורש. הן מתבססות על אסוציאציות. פרט כלשהו, הקשור בזיכרון מסוים, עשוי להיות קצה החוט שיעלה את הזיכרון בשלמותו על פני התודעה. כך ניתן להיזכר בבת-אחת בזיכרונות שהיו מחוץ לתודעה במשך שנים רבות גם אם רעיון זה מזכיר יותר את גישתו של דיקארט שראה באדם מכונה משוכללת, יש בו מן הרעיון שמככב בתאוריית התפתחות הנפש של אפלטון, במשל הידוע שלו על “המרכבה”, מתאר אפלטון שתי ישויות בנפש: אחת אפולונית והשניה דיוניסית (כדברי ניטשה). אחת קפדנית ושולטת ומוצגת כאן בדמותו של סיס מעולה השולט בסוסי הפרא שרתומים למרכבתו ודמות שניה נמשלת לסוסי הפרא. נראה שהאמיגדלה שלפנינו אפולונית וההיפוקמפוס סוס פרא משתולל ללא רס35.

חוקרי הנוירופסיכולוגיה, אליס וינג, מדברים על שלושה סוגי שכחה: כשלון רישום הרשמים (failure of registration), כשלון שמירת הרושם (failure of retention) וכשלון שליפת הידע (failure of retrieval)36. אי יכולת הרישום היא רגילה ומתרחשת אצל רוב האנשים, שעה שהזיכרון לא משחזר את כל הרושם שנוצר. יש ושכחון זה מתרחש עקב מחלה שבעקבותיה חלק מהרושם נשכח או נזכר בחלקו. אם האדם נתקל בבעיה של שמירת הרושם, הוא לא יוכל לשחזר דבר ולהעלותו בזכרון לאחר שחלה, כמו במקרה של HM. חבלה בזיכרון יכולה לבוא עקב תאונה, חבלה במוח, טראומה, אבל גם עקב מצב נפשי. מחלת שכחה: Dissociative amnesia למשל, מופיעה בחמישה דפוסים וסיבתה מצב נפשי לחוץ. כשהזכרון אינו שלם, מסביר לה-דו37 וכאשר האמיגדלה מעוררת פחד לא מובן ממישהו או ממשהו, נוטה ההיפוקמפוס להשלים את החסר בזיכרון, על-ידי פרטים הנראים קרובים לאמת. זיכרונות אלו בחלקם שיקריים והתחושה הרעה, שמתלווה להצגתם, מוסברת בפעולתה של האמיגדלה. עודף קורטיזול אפוא, פוגע זמנית בהיפוקמפוס. בשעת מצוקה קשה, מופרשים הורמונים שתפקידם לסייע לגוף להתמודד עם מצב חרום: אנדרנלין וקורטיזול. לקורטיזול במינונים גבוהים יש השפעה על ההיפוקמפוס הוא גורם להפסקת פעילותו ותפקודו: תעוד בזכרון המפורש של מה שקורה באמת. התוצאה היא שכחה, אי-סדר, ספקות לגבי מה שקורה באמת או הצגת שקרים תוך תחושה לא נוחה ואמונה כי מדובר בזיכרון אמיתי38. האמיגדלה באותו זמן ובהשפעת הקורטיזון, דווקא פועלת היטב, תפקידה כנראה לשמר חוויות רגשיות והקשריהם עם המציאות. רק הפחד, הספק והגירויים הקשורים בזיכרון, נשמרים בה. כשהפחד שב ומככב באירוע חדש, עכשווי, דוגמת המעצר של ג’ונתן שהובא לעיל, הפחד, הספק לגבי מה שקורה באמת חודר אל המציאות והנפש משקרת ויוצרת מחשבה. המחשבה מייצרת אז מחשבה ספקנית האדם נדהם שעה שמעלה שהספק “נבלע” באמת אצל מעבידו (שם). נוצר במקרה זה אי סדר שהאדם מכיר בו. קוזאנוס גילה, בשנת 1444, שהפרספקטיבה שאמורה לסייע בהבנת המציאות, משתבשת בתהליך מכאיב של היזכרות וחשיפה לעבר המאיים (בפסיכואנליזה). קשיי ההיזכרות הם אמיתיים וממלאים את הנפש ספקות מייסרים שמרחיבים את אי הסדר באירועים שהתרחשו במציאות39.

האר”י מתיחס לנושא זה תחת הכותרת: התיקון ומעצב מושג זה סביב רעיון קבליסטי. התיקון הקבליסטי מתחיל בצמצום. האר”י דן לשם כך על בעיית החלל, אין בריאה ללא מקום. אלוהים מצטמצם ומפנה מקום לבריאה. לדעת האר”י, מזוקקים הרוע וכוחות הדין מתוך האלוהות. נושא שישוב ויחדור כדברי ד”ר חקק אל המסורת החרדית. יוחאי חקק, פסיכולוג ורקדן בעברו מתמכה להתנהגות במגזר החרדי מסביר שהיהודי החרד משתדל לעבוד אל אלהיו דרך היצר הרע, הרוע משמש כוח חשוב בעבודת השם. רעיון שמזכיר את ה”כוליות אחת” ללורד שפטסבורי (ראה להלן), שפטסבורי רואה חלל הרמוני בו הרע הוא חוסר הרמוניה. גם כאן הפניה אל הרע אל החלק הלא הרמוני נטול היופי נועד כדי לחדד ולשכלל את החוש המוסרי המפעם לטענתו ביישות האנושית. יותר מכל רעיון זה של האר”י נוגע בפרדוכס ה”אני” ליעקב במה (1575-1624): ה”אני” פועל בחלל שמורכב מניגודים. גורם הרע שוכן בו. הרע הכרחי כמקור יוצר של הפוריות ושל החיים בכלל40.

מקורות:

[1] בדיאלוגים “קרטילוס” ו”הסופיסט”, ראה בתרגום לעברית: כתבי אפלטון, א, ירושלים ות”א תשל”ה.

[2] י’ ברונובסקי, מסה על הלשון, תל-אביב (אין תאריך), עמ’ 84-81.

[3] עוד על כך ראה, לודוויג ויטגנשטיין, טראקטאט לוגי-פילוסופי, עם מבוא מאת ברטראנד ראסל, תרגום וביאורים: משה קרוי, תל-אביב 1973. ויטגנשטיין כתב על היחס בין השפה ובין הממשות, וכן י’ ברונובסקי, מסה על הלשון, תל-אביב (אין תאריך), עמ’ 84-81.

[4] אברם נועם חומסקי (בפי האמריקנים: צ’ומסקי) ( Noam Chomskyנולד ב-7 בדצמבר, 1928) הוא פרופסור לבלשנות במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), ויוצר היררכיית חומסקי, מיון של שפות פורמאליות. חומסקי מצא שהעקרונות התחביריים, שביסוד השפה, הם קבועים ומולדים, ושניתן לתאר את השוני בין שפות העולם על ידי מערכת פרמטרים במוח (כמו, למשל, פרמטר הנושא הריק, שמצביע על האפשרות ליצור משפט עם נושא ריק כבעברית או ספרדית, או על חוסר האפשרות למשפט מסוג זה, כבאנגלית), שמתוארים לרוב כמתגים בינאריים. מכאן המונח עקרונות ופרמטרים, שלרוב מוצמד לגישה זו. על פי טענות אלו, ילד, שלומד שפה, צריך רק לרכוש את הפריטים הלקסיקאליים (מילים) ומורפמות, ולקבוע את מערך הפרמטרים המתאים לשפתו, מה שיכול להיעשות בהתבסס על כמה דוגמאות מפתח בלבד. חומסקי מביא דוגמאות משגיאות נפוצות שעושים ילדים בכל השפות. הטענה מוכיחה כי תהליך למידה כללי מוחל כאן, ולא יחודי לכל שפה. התיאוריה של חומסקי כי ישנו “דקדוק אוניברסלי” שכל בני האדם נולדים עימו גרמה לירידת זרם הביהביוריזם בפסיכולוגיה שטען כי האדם נולד כ”לוח ריק” (Tabula Rasa) ורוכש את כל יכולתיו בלמידה.

[5] עוד על כך, ראה ביקורת של חומסקי את סקינר במאמרו משנת 1959 – Language ,35 .

[6] אריסטו, “על הנפש”, De Anima תרגום מנחם לוז, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הוצאת ספרית פועלים, 1989, הדפסה רביעית 2000, ספר ג’ פרק ג’ עמ’ 59.

[7] המודל הזה של ארבעת ה”יסודות” שלט בכיפה במשך מאות שנים (משנת 400 או 500 לפנה”ס ועד המאה ה- 18 אחרי הספירה). עמדתו של אריסטו התקבלה והייתה חלק מהעולם הפילוסופי ומאמונות היסוד של הדתות העיקריות. גם היהודים, הנוצרים והמוסלמים אימצו את ארבעת היסודות היווניים וראו בגישה האטומית כפירה וביטוי לחוסר אמון באל אחד. גישה חומרנית שטיעונה המרכזי, כי ניתן להסביר כל דבר ביקום במושגים של חומר ותנועה. רק לקראת סוף המאה ה- 18, שעה שהתגלו עובדות חדשות על-ידי שני מדענים לבואזיה (Lavoisier ) בצרפת, ופריסטלי (Priestley ) באנגליה, גילו כי האוויר מורכב לפחות משני חומרים. כמו כן, התגלה כי ניתן לפרק את המים למימן וחמצן, וכן נערכו ניסויים נוספים ורבים אחרים בהם פורקו חומרים לחומרים פשוטים יותר, ואז התעוררו סימני שאלה רבים לגבי היכולת הפילוסופית, המודל של אריסטו ויכולתו של עולם המדע למגר את שניהם. הנזק הגדול התרחש בתחום הבנת הנפש ותפקודה והורחב אל הדיכוטומיה שהאקדמיה יצרה בשם המדע כביכול בתחום זה. ראה גם ספרו של לבואזיה “יסודות הכימיה” שיצא לאור בשנת – 1789, הספר מציג את הכימיה כמדע מודרני. לבואזיה מנתח בו את מושג היסוד (element ) בדרך הקרובה להשקפתנו כיום: “… . אין זה אומר שחומרים אלה, הנראים לנו כה פשוטים, אינם מורכבים משניים או מיותר מרכיבים יסודיים: אך מכיוון שחומרים אלה אינם ניתנים לפירוק, או ליתר דיוק לא גילינו דרך לפירוקם, הרי שלגבינו הם חומרים פשוטים ואסור לנו להניח שהם מורכבים, עד שהניסוי והתצפית יוכיחו זאת בתחילת המאה ה- 19, חוקר אנגלי בשם ג’והן דלטון היה לאדם הראשון שביסס את הדעה בדבר קיומם של אטומים ביסוד בעזרת מחקרים וניסויים. דלטון, טען כי כל יסוד כימי מורכב מאטומים זהים במשקל האטומי שלהם. הוא הכין את לוח המשקלים האטומיים הראשון המבוסס על היסוד הקל ביותר, מימן.

[8] מודל האטום הוא ההשערה כי חומר מורכב מחלקיקים קטנים ומקורה כאמור בפילוסופים היוונים: מליוקיפוס (Leucipus) ודמוקריטוס (Democritus) שחיו במאה ה- 4 לפנה”ס. טיעונם היה שאם ניקח חומר ונחלקו עוד ועוד נגיע לבסוף לחלקיקים קטנים שאי אפשר לחלקם יותר. מכאן מקור השם “א-טום” שפירושו ביוונית בלתי ניתן לחלוקה.

[9] אריסטו, “על הנפש”, De Anima תרגום מנחם לוז, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הוצאת ספרית פועלים, 1989, הדפסה רביעית 2000, ספר ג’ פרק ו’ עמ’ 65

[10] קונסטנטין ברונר – Constantin Brunner פילוסוף גרמני, מייסד הפסיכולוגיה התנועתית – היה ראשון לראות בנפש האדם מרחב תנועתי. חיי בשלהי המאה ה – 19 בגרמניה והתגלה רק למעטים. נחשב “יושב בית” והתמסר לפילוסופיה של שפינוזה. הוא לא הורה מעולם באוניברסיטה, או הרצה בפומבי על שיטתו אף על פי שהיה נואם חריף ונשא תואר אקדמי. הוא לא עמד בקשר עם פרופסורים לפילוסופיה, כתיבתו עליהם לעגנית, וכתגמול התנקמו בו והשתיקו את תורתו – פרט ליחידים, כגון הפרופסור לפילוסופיה בברלין ליברט, יו”ר “חברת קנט” – והגיעו הדברים בתקופת חייו לידי כך, שאפילו לא הרשו לבעל דיסרטציה לצטט רעיונות מספריו של ברונר. אחד מתחומי התעניינותו המרכזיים היה הפסיכולוגיה ומרחב ה”אני” תחום בו ברונר מחדש ורעיונותיו מהפכניים מקוריים. הוא אחד מהמיוחדים שבהוגי הדעות המודרניים. ב”אני” מתקיימת מערכת של תנועה יחסית בין מרכיביו היסודיים טען ברונר ופרט אותם בכתביו: “רציה”, “הרגשה” ו”ידיעה”. קונסטנטין ברונר נולד ב-28 באוגוסט 1862 באלטונה (גרמניה). תחת השם אריה יהודה. אבי אביו היה רבה הראשי של אלטונה. לימים התרוששה המשפחה ועברה להתגורר בדירה קטנה מאוד, דלה וישנם חוקרים הגורסים כי זו הסיבה שהיה נער חולמני מצד אחד ורב התפרצויות זעם בכתיבתו מצד שני. בגיל 17 עזב את בית הוריו ועבר לסמינר לרבנים בקלן. לאחר מכן החל ללמוד לבדו. התפרנס ממתן שיעורים פרטיים בפילוסופיה ובהיסטוריה והתוודע בעזרתם אל מי שהייתה לפטרוניתו הגברת ליבנטל. אחרי עזבו את קלן למד באוניברסיטאות שבפריבורג ובברלין, ובאחרונה קיבל את התואר האקדמי השלישי בפילוסופיה. הוא השתלם בהיסטוריה וכן בביולוגיה. בראשית שנת 1891 החל את פעילותו למען האמנות, בה ראה שוות ערך לפילוסופיה וכוח המאפשר לאדם לממש עצמו בהווה (בהבדל מכוח הדת שמאפשרת לאדם לממש את אושרו רק בעתיד הלא נראה בעין, לאחר מותו. כפי שפרט במאמרו “המיסטיקה” פרק 3. בשנת 1894 שהה זמן קצר בלונדון וביקרו במוזיאון הבריטי . התבוננותו בפסל “אחיות הטל” היה למפנה הגדול בחייו, אז התחוור לו היסוד הפילוסופי בבת אחת. מה שהביאו לדון על ה”מחשבה כשלעצמה Denkendes או “המחשבה הבלתי תלויה” (מושג יסוד בפילוסופיה של ברונר). בשנת 1895 עבר לברלין, נשא לאישה את אוזאליה מילר, שהתגרשה מבעלה. בעשר שנות נישואיו הראשונות חיבר את הכרך הראשון של “התורה על אנשי הרוח ועל ההמון”, חיבור זה דן בעיקר על “השכל המעשי”. הוא סיים את ספרו בשנת 1904. הדפסת הספר נמשכה כארבע שנים, ורק בשנת 1908 יצא הספר לאור. נראה שהיה זה עבורו משום התאמצות רוחנית כבירה שאחריה היה תשוש כולו, לבו נחלש והוא נפל למשכב במשך חדשים אחדים. לפי הוראת הרופא הוא נח במקומות מרפא שונים, אבל בריאותו לא שבה אליו והתדרדרה עוד יותר; ראייתו נחלשה והלכה משנה לשנה עד שבסוף ימיו כמעט ונתעוור.

[11] ראה ספרו “חומריות ואידיאליזם” 1928 Brunner ,Materialismus und Idealismus.

[12] Beck & Rush, 1995, pg.) 1854: )

[13] עוד על כך ראה חיבורי משנת 1991 בהוצאת מכללת הדסה ירושלים, “המחול הבלתי תלוי, מהות, עיצוב וביצוע חלק שני פרק א. “על הכוריאוגראפיה, או: תחביר מחולי. “דמימת עירוני”: מצב המנוחה בין שני גופים שנחים או נעים ביחס לגוף שלישי; מצב, שבו שוררת בין שני הגופים הנעים (ביחס אל צופה) תנועה יחסית אפס מכונה בתורת הכוריאוגרפיה ‘דמימת עירוני’ (Ironi. כדי שלא יווצר מצב הנוגד את הנחת היסוד של המחול, את הזרימה המתמדת של המחול, וכדי שלא תיווצר דמימת עירוני, יש לנוע כך, שבזמן תנועה האחת תזוז גם תנועה שנייה בכל כיוון שהוא, אבל בתנאי שכיוון זה אינו זהה לכיוון של התזוזה הראשונה. כאשר הגופים נעים באותו כיוון, עליהם לנוע במהירות שונה, כדי שלא תיווצר ‘דמימת עירוני’. שם בעמ’ 66 וכן בחלק ז של המבוא.

[14] עוד על כך ראה אגמון, ש. & רוזנפלד (1995). טיפול קוגניטיבי לפי בק. שיחות, כרך י’, חוב’ מס’ 1, 29-36. Beck, A., T. & Weishaar, M., (1995). Cognitive Therapy. In Current Psychotherapies, 5th edition, Eds. Corsini, R.J. & Wedding, D., pp. 229-261 וכן Prisoners of Hate : The Cognitive Basis of Anger, Hostility, and Violence by

[15]מכונה גם קבוצת הביניים (The Middle Group ) או העצמאיים ((The Independents. הייתה קבוצה שלישית באנגליה וכללה חברים שלא השתיכו רשמית לאף אחת משתי הקבוצות היריבות: קלייניאים והאנה-פרוידיאנים כמו מייקל בלינט ודונלד ויניקוט.

[16] Bollas, C. (1987). The Shadow of the Object: Psychoanalysis of the Unthought Known, New York: Columbia University Press.

[17]תרגום מאנגלית: מרים קראוס, הוצאת דביר 2000, עמ’ 186

[18] כותב בולס בע’ 187.

[19] ה”אתה” נתפס ב”אני” בעזרת חושיו והוא ממשיגו לאחר שהחושים העבירו את התחושות למרחב הרגשות, כש”האני” מבלבל בין תחושותיו שלו את עצמו וחיותיו לגבי ה”אתה” קיים כשל קוגניטיבי, המשגה שיקרית או לא מדויקת. הכשל במעבר המתרחש בין המרחבים. הכשל יכול להיות בשני מקומות שונים: בין החושים לרגש (כשל בתפיסת העולם הנשי) או בין הרגש לשכל (כשל בתפיסת העולם הגברי). אם ה”אתה” נתפס ומומשג כ”אני” נאמר ש”האתה” קודם בו ל”אני” ולהפך אם ה”אני” ממשיג את עצמו כחישותיו את ה”אתה”. כשהאני מאופק מאוד ושולט על עצמו ועל דומה מתרחשת כפית רצון ה”אני” על ה”אתה” הוא חלק מהתופעה שעולה כאן כל אלו הם תופעה שעולה תחת המושג הפסיכולוגי: השלכות, ה”אתה” מתבטל פרספקטיבית וה”אני” מדמה בו את עצמו. חלק אחר הוא כשל באבחון ויצוג ה”יש” במושגים תואמים קטגורית ב”רשת הלוגית”. כשלים נוספים שיכים לספקות. הספק מונע מידע מהחלק החושב ראה להלן קוזאנוס ניקולאס וכאמור בתפיסות פגומות של הנשיות והגבריות של העולם עוד על כך ראה ב”תיקון השכל” לשפינוזה ובחיבורי בהמשך.

[20] עוד על כך ראה ספריו: Bollas, C. (1989). Forces of Destiny: Psychoanalysis and Human Idiom, London: Free Association Books, Bollas, C. (1994) Being a Character: Psychoanalysis and Self Experience, New York: Hill & Wang. Bollas, C., Sundelson, D. (1995). The new informants. The betrayal of confidentiality in psychoanalysis and psychotherapy., Northvale, NJ:Aronson, Inc וכן מאמרו משנת 2001 reudian intersubjectivity:commentary on Gerhardt & Sweetnam.., Psychoanal. Dialogues, 11:93-106.

[21] אצל אפלטון אין הכחשה אלא סברת שווא – “שעה שאדם מחליף במחשבתו דבר אחד שהוא בגדר יש, ואומר שהאחד הוא השני. הרי כך הוא סובר תמיד דבר שישנו, אלא שבמקום האחד הוא סובר את השני, וכיון שהוא מחטיא את מטרתו, ייאמר בצדק שהוא סובר סברת שוא” תאיטיטוס [189] בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה, עמ’ 144.) Aaron T. Beck Author

[22] אלקיביאדס א’ עמ’ 231. ליסיס עמ’ 198 [218]

[23] א’ ג’ורדאנו ברונו 1548-1600 Bruno, “על הסיבה, העיקרון והאחד”, פורסם בלונדון בשנת 1584. התפרסמו מחקריו על אמנות-הזיכרון

[24] עוד על כך ראה ספרו Beck Cognitive Therapy of Depression Aaron T.

[25] 166,267

[26] עוד על כך ראה ב”תיאוריית הנוירוזות” מתוך “נקודות ציון תיאורטיות בהגותו של פרויד” מאת אילן נילמן (2003) מלמד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב.

[27] פסיכולוגית אמריקאית, חוקרת הזיכרון של המוח

[28] LeDoux, J. (1996)The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York

[29] תאריך: 1/8/03 8:01:37 PM, דואר-אלקטרוניunveilingreality@hotmail.com : שם השולח: שי .

[30] המשתה Symposium [207, 208] בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה עמ’ 135, 136

[31] עוד בנושא זה ראה מחקרים של ברנדה מילנר (Milner), אדריאן ריין (Raine).

[32]  ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר של המוח”, הוצאת דביר 2003, עמ’ 550-551) ובל הוא רופא ונוירולוג, מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה ובמכון הפסיכואנליטי של אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק ובמחלקה לפסיכיאטריה של בית החולים הדסה בירושלים.

[33] עוד על כך ראה ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר של המוח”, הוצאת דביר 2003, עמ’ 539-544), LeDoux, J. (1996)The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York.

[34] עוד על כך ראה ברנדה מילנר Scoville and Milner 1957 וכן Bruner, J.S. (1969). Chapter in G.A. Talland and N.C. Waugh (Eds), The pathology of memory. New York: Academic Press. וכן “Amnesia” “מחלת השכחה” מאת ד”ר מורגן 1997, Dr. John M. Morgan, Ellis, A. W. & Young, A. W. (1988). Human Cognitive Neuropsychology. East Sussex, UK: Lawrenece Erlbaum Associates Ltd.

[35] פוליטיאה עמ’ , [436c] Politeia republic [440b], וכן פידרוס 245-246 ובתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה עמ’ 377. ראה גם עמ’ 7 הערה 15: “כל גוף שתנועתו באה לו מבפנים הוא בעל מניע שמניע את עצמו”. מונע זה מכונה אצל אפלטון נשמה.

[36] Ellis, A. W. & Young, A. W. (1988). Human Cognitive Neuropsychology. East Sussex, UK: Lawrenece Erlbaum Associates Ltd .

[37] LeDoux, J. (1996)The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York. ראה גם עמ’ 23 הערת אגב: יש להוסיף כי מכל סוגי הזכרונות המובלעים הקיימים, הציג ג’וזף לה-דו (LeDoux) ועמיתיו, בעשור האחרון… וכן הערה מס’ 100.

[38] מאמרו: “נקודות ציון תיאורטיות בהגותו של פרויד” הוצאת דיונון, בעריכת ד”ר יוסי הטב.

[39] עוד על כך ראה: LeDoux, J. (1996)The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York. Lonftus, E.F. (1994) The Myth of Repressed Memory: False Memories & Allegations of Sexual Abuse. St. Martins Press, New York. Freyd, J.J. (1966) Betrayal Trauma- The Logic of Forgetting Childhood Abuse. Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts.

[40] עוד על כך ראה להלן וכן “ארבעים שאלות על הנפש” 1620 ליעקב במה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *