מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ה’

תורת חמשת המעברים

תורת הנפש שהתפתחה בסין על-ידי צ’י פו מופיעה בספר “ני ג’ינג”, “ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב”. הנפש של צו פו מורכבת מכוחות של אנרגיה שלילית ואנרגיה חיובית יאנג. כוחות שמרכיבים ויוצרים חמש איכויות אנרגטיות: רוח, לחות, יובש, חום וקור. בנוסף לכך מתאר הספר חמישה מהלכים בסיסיים, טיפוסי אנוש יסודיים שנוצרים מהאיכויות האנרגטיות הללו:טיפוס מים, עץ, אש, מתכת ואדמה. המים – מסמלים ביסוס ותגבור, עץ – מייצג התרחבות וקבלה, אש – השלמה והגשמה, מתכת – צמצום ותגבור ואדמה – מסמלת יציבות ואיזון. נושא זה ישוב וידון בהרחבה בחלק ט’.

רודולף שטיינר (Rudolf Steiner) עיצב את פסלו (בגובה 9 מטרים) בדורנאך (Dornach ) “נציג האנושות” (The Representative of the Human Being, 1 ) כמשל לנפש האדם. “נציג האנושות” אוחז בלוציפר ביד אחת ובשניה בהרימן2. שני כוחות שליליים שפועלים לדעת שטיינר על נפש האדם. הרימן ולוציפר נלחמים ב”אני”.

הרימן הוא כוח עתיק יומין אנרגיה הפועלת בשני קטבים. בקוטב אחד יוצרת את הספקות והפחדים. הרימן ממצק את הדברים וכובל כך את ה”אני”. בקוטבו השני של הרימן הוא הופך אותם לדברים, טכניים ומכניים, נטולי רגש. עולם של טכנולוגיה דומיננטית ורובוטים שולטים, כנראה על מסכי הקולנוע הבדיוני, הוא עולם הרימני.

לוציפר הוא כוח עתיק נוסף, ישות אנרגטית. בקוטב אחד שלו התמזגות עם העולם ויהירות כלפיו – הגאוה שולטת על כוחותיו של היבריס וחטא הגאוה. בקוטבו השני היסחפות רגשית ומעמדו של העבר. אדם נמשך בכניעתו אליו אל עברו והתרפקות על זכרונות גם הימשכות אל עבר העבר הרחוק יותר כולל חקירות בנבכי הנפש וגלגול נשמות, הוא אדם שחי ב עולם לוציפרי. בפילוסופיה העתיקה של סין נקשר כוח זה עם אנרגית אבר המעי הדק (SI).

אדם שנשאב ומוצף על-ידי רעיונות דוגמת הצעירים שנשאבים אחר פולחנים, מסיבות סמים וכתות מסטיות בפינות העולם הוא עולם לוציפרי. אדם שמבטל את ה”אני” שלו לטובת עולם טכנולוגי או לטובת “התמזגות” עם העולם נכבש על-ידי שני הכוחות: לוציפר והרימן שמעצב שטיינר בפסלו. האדם החופשי הוא זה שרוחו לא מאפשרת לכוחות אלו להשתלט עליו. הוא אדם בעל חירות.3הנפש מוגדרת אצל שטיינר על בסיס הגדרתו את הגוף: “הגוף הוא “זה אשר דרכו מתגלים לאדם העצמים שבעולם הסובב אותו”. בעוד שהנפש קרובה אצלו לזו שתוזכר להלן במשנתו של אריסטו ושל מימון. היא מציינת את החלק שדרכו האדם קושר את העצמים (המוחשים בגוף) ומשמר אותם בקירבו כישויות שדוחות אותו או משמשות לו כעזר, בנפש הוא מברר לעצמו אם ה”ישות” שהוא חש בה בחושיו גורמת לו להמשך אליה או להרתע. בדברים אלו אנו חוזרים בעזרת שטיינר אל רעיונותיו של אריסטו. כזכור, התאווה אצל אריסטו היא הימנעות וחיפוש הנאה4. “על ידי רגשותי קושר אני את הפרחים בקיומי אני” מסביר שטיינר5. כך האדם הופך את העולם למשהו משלו, למשהו בר משמעות עבורו. כשהאדם עובר על-פני הדשא ורואה לצידיו פרחים, ערמת עצים כדברי המשורר ז’אן פול6, או את השולחן האדום כדברי שטיינר ב”הישות הנפשית של האדם”7הוא רוכש ידיעה על הימצאותם דרך חושיו, בעזרת אברי הגוף עיניים, אף, עור הגוף שממשש אותם. כך הוא רוכש את קיומם כעובדה קיימת מרגע שהוא מתענג על הפרחים קיומם העובדתי הופך עבורו לעיניינו האישי. פעולה זו של הפיכת הפרחים מעובדה, מקיומם כשלעצמם לעינינו האישי מתבצעת וקיימת הודות לנפש.

ראוי לציין שבהרצאותיו הרחיב שטיינר את נושא החושים ועמד על “תורת החושים במובנה האנתרופוסופי” הווה אומר שנים עשר חושים, בהם לדעתו האדם קולט את ה”יש”.

שטיינר הולך כהרגלו גם בתחום זה מאוד צמוד למשנתו של אריסטו וכדרכו של אריסטו מבחין בין החושים. “בתחום החושים שונה חוש השמיעה באופן קיצוני מחוש הראיה או חוש הריח”8 . “חוש-האני” הוא אחד החושים הנוספים שהאנתרופוסופיה מוסיפה. ב”חוש-האני” יכול האדם לקלוט את ה”אני” של הזולת. כך גם לגבי “חוש המחשבה” בו קולט אדם מחשבת הזולת. חוש נוסף לקטגוריה זו הוא “חוש שיווי המשקל”. הדיון הראשון בקליטה החושית נראה כנראה במשנתם של אמפדוקלס9 ולויקיפוס. לויקיפוס (Leucippus), (שעליו אנו יודעים מעט מאד). חי בסביבות השנים 430-440 לפני סה”נ. הוא אימץ לעצמו את תורת התחושה של אמפדוקלס; וטען שעצמים מפליטים מתוך עצמם “זרימות” של אטומים, אשר לעתים, בהשתבש מסלולן, מגיעות אל האברים החשים ומשם אל הנשמה. גישתו חדרה אל משנתו של אפלטון למשל, אל תפיסתו את נושא חוש הראיה.

ברנרד ליווכוד Bernard Livegood) ) מפרט קטבים בנפש בספרו משנת 1976 “שלבים”10. מצד אחד קיים קוטב הגשמיות שבתוכו ניתן להבחין במאווים שונים של הנפש וביצריה ומצד שני קיים הקוטב הרוחני. בקוטב הרוחני, הנפש שרויה בתחום הדעת. הנפש עצמה מוגדרת אצל ליווכוד כצירופם המשתנה-תמיד של מחשבות, רגשות ודחפים, הנגרם מהתפתחויות ביולוגיות מצד אחד, ומהתפתחויות רוחניות (באמצעות הצבת מטרת חיים שאותה הגדיר אדם לעצמו), מצד שני.11

ליווכוד צועד בעקבות אפלטון (ראה למשל, בליסיס) ומוסיף את תחום האמצע של הנפש. “בכל מצבי הקוטביות שהתייחסתי אליהם, קיים האמצע; אמצע איננו רק שיווי-משקל יציב בין שני כוחות קוטביים לכאורה, אלא הוא עצמו כוח פעיל באדם. הוא, אכן, תמצית הקיום האנושי.12

קוטבית הנפש ואחידותה מתגלים גם בפרוש הרמב”ם למסכת אבות הנפש היא אחת אבל יש בה פעולות רבות, חלוקות, להן קוראים שם “נפשות”13. לא כל הפעולות הן נפשות רק בחלקן מכל מקום זו הסיבה שמדברים על כך שיש לאדם נפשות רבות.

מבדילים בין שלוש נפשות: נפש טבעית, נפש חיונית ונפש נפשית. ה”נפשות” מכונות אצל הפילוסופים, כדברי המסכת, ‘כוחות’ ויש המכנים ‘חלקים’, עד שייאמר: ‘חלקי הנפש’. הכוונה למיון כוחותיה לפי התפלגותה לפעולות. נושא שישוב ויככב בחלוקת הטיפוסים של האדם המודרני למשל, אצל מרתה מורס (Martha Mores). מורס מציינת בהקדמה לספרה “שלבי התפתחות האדם”, משנת 1953 כי בכוונתה לשרטט תמונה של החיים כמשימה, משימה שעל האדם להשלים בעזרת כוחותיו הגופניים והנפשיים – רוחניים. הדגש מושם על כוחות רוחניים, ומחזיר אותנו אל פרוש הרמב”ם ל”מסכת אבות”. הכוחות הרוחניים לדעת מורס הם המעניקים לחיים משמעות אמיתית, מעמיקה, ההולמת את הכבוד האנושי. גם הפילוסוף והתיאולוג פרופ’ גוואדריני רומנו (Guardini, Romano 1885 -1968) ממקד את תשומת-לבו אל החיים כמשימה “כל שלב בהתפתחות, קיים לתועלת המכלול כולו ולתועלת כל יתר השלבים של ההתפתחות; אם הוא ניזוק, יסבלו מכך הן המכלול והן כל אחד ואחד משלבי ההתפתחות היחידים. “14

רבי משה בן מימון הרמב”ם15 שותף כאמור לרעיונות אלו ומשמש בחלקם כמקור ייחודי. על פי דבריו של מימון (“מורה נבוכים”, ב’, כ”ח): “התורה בשלמותה מכוונת לשני דברים: תועלת הגוף ותועלת הנפש”16. הצורך לדאוג לרווחת הגוף, כלומר לאירגון מדיני, מתעורר בשל שתי סיבות ראשונה משום העובדה שהאדם צריך באופן טבעי לחיות בחברה וכן משום קשת מגוונת של הבדלים, הקיימים בין אנשים שונים בקרב המין האנושי. כך, למשל, ידועים בני-אדם מסויימים באכזריותם, כפי שציין גם זיגמונד פרויד אחריו בעוד שאחרים הינם רחמנים בני רחמנים17 . בפרוש הרמב”ם למסכת אבות בפרק הראשון (חלק ב’) מתוך ‘שמונה פרקים’18 מתאר בן מימון את נפש האדם וכוחותיה ואומר שרופא הנפש הוא אדם הרוצה לתקן את מידותיו של האדם, צריך שידע את הנפש בכללה ואת כוחותיה, חלקיה, וכן מה יחלה אותה ומה יבריאה. משום כך הוא מפרט שם את קטביה, מרכיביה: “חלקי הנפש הם חמישה” רמב”ם צועד אחר אריסטו19 בתארו את הנפש וכאמור מונה בה חמישה חלקים20. חלקי הנפש על-פי הרמב”ם הם: “זן”, “מרגיש”, “מדמה “, “מתעורר” וה”דברי”21.

בחלק הזן את האדם מוצאים שבעה כוחות:

א) הכוח המושך;

ב) הכוח המחזיק

ג) הכוח המעכל

ד) הכוח הדוחה למותרות

ה) הכוח המגדל

ו) הכוח המוליד בדומה;

ז) והכוח המבדיל הלחות. עד שיפריש מה שצריך להיזון בו ומה שצריך לדחות.

כוחות אלו קוטביים אחד מושך ואחד דוחה, אחד מבדיל ואחר מחזיק.

החלק המדמה בנפש מקבל יחס מיוחד הוא זה שזוכר את הרשמים המוחשים בחושים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום. חמשת החושים הם כידוע: הראות; השמע; הטעם; הריח והמשוש, (שהוא נמצא בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיחד כמו לארבעה הכוחות הראשונים). גם כאן קוטביות משום שהכוח המדמה ירכיב קצתם, ויפריד קצתם. מקצתם קשורים בחזיונות לא מציאותיים כגון שידמה האדם ספינת ברזל תשוט באוויר, ובן אדם שראשו בשמים ורגליו בארץ; נקשר בכוח זה. שהכוח הזה ירכיב עניינים שמציאותם נמנעת, כמו שזכרנו.

החלק המתעורר בנפש יוצר את הפעולה באדם הוא הכוח אשר בו ישתוקק האדם לדבר מה או ימאסהו. ומן הכוח הזה תצאנה פעולות כגון: הבקשה והבריחה; ולבכר דבר-מה או להתרחק ממנו; הכעס והרצון; הפחד וההעזה; גם האכזריות והרחמנות; האהבה והשנאה; כאן נמצא הכוח לאברי הגוף: ככוח היד על האחיזה, וכוח הרגליים על ההליכה, וכוח העין על הראייה, וכוח הלב להעז או לירוא, וכן שאר האברים הנסתרים והנראים, הרי הם וכוחותיהם כלים לכוח המתעורר הזה.

החלק האחרון בנפש הוא החלק הדיבורי הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל ובו תהיה ההסתכלות

ובו יקנה המלאכות, ובו יבדיל בעזרת שני סוגי שכל בין המגונה והנאה שבפעלים. א) השכל המעשי:

ממנו: ילמד מלאכת-מחשבת, ב) השכל העיוני: בעזרתו ידע האדם להבדיל בין הנמצאות שאינם משתנים מכפי שהם. ואלו אשר יקראו ‘חכמות’ סתם.

כזכור דיקארט קם וניקה את הנפש מכוחות אלו ומדמויות שונות כגון: כוח הרגליים על ההליכה שהוזכר לעיל, אבל גם הפך את המכלול לתופעה מכנית רובוט אנושי. הנפש הייתה למרחב חיצוני לגוף ואינה מוגדרת בתכונות שיכולות להשתייך לגוף. קשריה עם הגוף קשים אם לא בלתי ניתנים להסבר. הנפש של דיקארט בהחלט הייתה בכך לתופעה חדשה והושרשה בתחום המחשבה הפסיכולוגית המודרנית אולם היא בהחלט מאוד קשה לדיון מבחינה פילוסופית. אחת הבעיות שנובעות מכך היא האם ההבדל בין החלקים: נפש וגוף הוא רק בגדר הבחנה לוגית הגיונית או גם בגדר הפרדה מרחבית? מה בקשר למצבים בהם מחלקים צמח לשניים וכל אחד מהם ממשיך לחיות? באיזה חלק נקשרת הנפש ליצור ובאיזה חלק היא נשארת? האם הנפש נשארת בחלק המרכזי או בחוטר המושרש ממנו? ואם היא עוברת לשני החלקים הווה אומר שהיא ניתנת לחלוקה. האם היא נחלקת כשחותכים את הגוף? ואם היא ניתנת לחלוקה הרי שהיא מורכבת מחלקים. אם כן מה הם החלקים שממנה היא מורכבת? ובאשר לקטיעת יד אדם. האם נקטעת גם הנפש או היא מתכווצת עקב הפגיעה בגוף או יורדת לתת מרחב. לאחר החלוקה או הקטיעה ממשיכה הנפש להתקיים בחלק המרכזי, כלומר, היא לא שכנה קודם לכן באותו חלק שהופרד. על-פי עמדה זו, אדם שנקטעו כל גפיו והוא ממשיך לחיות האם זאת משום שהנפש לא שוכנת בגפיו אף פעם? אם כך, על איזה חלק משפיעה הנפש בגוף האדם? האם נדע זאת רק אם נקצצו ויחיה? ואם כך הרי שנשאלת השאלה אם הנפש נמדדת רק בכוח החיים שנותנת לגוף למה אין היא בפשטות הכוח המארגן של אריסטו והינה צד נוסף בגוף, משל שני פנים לאותו דבר כדברי שפינוזה22.

ישעיהו ליבוביץ מדגיש ב”אמונתו של הרמב”ם”, פרק ,9 “בין הגות למעש. אמונה והלכה”23 את ההבדלים בין תפיסת הנפש של אפלטון ותלמידו אריסטו. אריסטו מדבר על נפש אחת בעוד שאפלטון מדבר על שתיים: “עלינו לעמוד על ראשי הפרקים של האנתרופולוגיה הפילוסופית (תורת האדם) של הרמב”ם, שאותה סיכם בצורה פופולארית-למחצה בפרק א’ של שמונה פרקיו. עיקרה הוא “נפש האדם היא אחת”, כשמשמעותה של “נפש” בהקשר זה היא מכלול כל פונקציות החיים באדם, הן המוחזקות פיסיות והן המוחזקות פסיכיות מפעילות כלי ההזנה והרביה ועד לחושים ועד לזכרון ולדמיון ועד לרציות ולדחפים, הקובעים את האופי ההתנהגותי של האדם, ועד לכוח השכלי. כל “כוחות-הנפש” האלו הן פונקציות של גורם אחד נפש האדם. נמצא, שמושג “נפש-האדם” מקביל למה שאנו מכנים היום בשם “האישיות”. אף אחד מן הכוחות הללו אינו יחידה המסוגלת לפעול לעצמה, משום שכולם “חלקים” של הנפש האחת הם, והיא המפעילה אותם. לעולם אין האדם פועל אלא בכוליות שלו. במושגיה של הפילוסופיה של אריסטו נפש זו מוגדרת כ”צורתו” של האדם, ש”חומרו” הוא הגוף החי. ליבוביץ ממשיך ומסביר את הדואליות של הנפש אצל אפלטון: “לעומת תפיסה זו של האישיות טוענת תפיסת השניות הפסיכו-פיסית שהאדם מורכב משני עצמים: חומרי הגוף והפונקציות שלו, ורוחני נפש והפונקציות שלה (ברור הוא, שמשמעות המונח “נפש” שונה בשתי התפיסות הללו). מאחר שהם שניים, ייתכן שכל אחד מהם יפעל לחוד, אעפ”י שבאדם החי הם נפגשים יחד ומסוגלים להשפיע זה על זה. זאת היא בפישוט קיצון תורת האדם של אפלטון”.

מקורות:

[1] תוכנן לעמוד על במה בבינין ה Goetheanum הראשון. הבניין נשרף והפסל שטרם הוצב על מקומו בזמן השריפה נותר שלם. כיום הוא מוצג בגלריה של הבניין.

[2] הרימן או אהרימן הוא עיקרון הרוע במיתולוגיה הפרסית, האל של כוחות האופל. רוח הרסנית בהבדל מרוח הקודש המבורכת. האל אהורה-מאזדה “האל החכם” העניק לכל הברואים את היכולת לבחור בין טוב ורע, בנו לבין אהרימן התגלותם של כוחות ההרס, האופל והחושך שיצר. אלו שבחרו בו נחשבו חכמים ואילו הבורים וחסרי הדעת בחרו באהרימן. נשקו העיקרי של אהרימן הייתה התאווה המינית.

[3] עוד על כך ראה ספרו הנודע “הפילוסופיה של החירות” שיצא לאור בשנת 1894. כותרתו המשנית היא: יסודות השקפת עולם מודרנית ; התבוננות פנימית על פי המתודה של מדעי הטבע (1894.).

[4] השווה ויליאם שטרן שראה באישיות מרחב ניטרלי המקשר בין מרחב הגוף ומרחב הנפש, עמ’ 102. וכן “על הנפש” לאריסטו: ספר ב’ הדן בתחושה, מנוחה, הנא וכאב. קיום הנאה או כאב מניח קיום יצר. התאוה היא חיפוש אחר הנאה והימנעות מכאב.

[5] רודולף שטיינר 1963, מהדורה רביעית 1995, “גוף/נפש/רוח (Theosophie Einfuehrung in Ubersinnliche Welterkenntnis und Menschenbestimmung) תרגום נחמן בר-שלם מתוך “מהות האדם” הוצאת מיכאל, עמ’ 17.

הספר ‘תיאוסופיה’ או כפי שהוא מוכר בעברית ‘גוף, נפש, רוח’ יצא לאור לראשונה בשנת 1904 ומספרו 9 ברשימת ספרי שטיינר(GA9)/ ראה גם שטיינר, 2000, “האדם כישות חושים וקליטה, 3 הרצאות שניתנו בדורנאך 21-24 ביולי 1921, תרגום אלישע אבשלום, תלתן.

[6] ז’אן פול ) Jean Paul 1825-1763 ) הסביר את התרחשות לידתה של התודעה-העצמית שלו בדומה למרטין בובר בדוגמא אישית מימי ילדותו המוקדמים. שטיינר מביא את דוגמתו בספרו , “גוף/נפש/רוח” בפרק הנושא אותה הכותרת: “גוף/נפש/רוח”, בעמ’ 31 “לעולם לא אשכח את המאורע שהתרחש בקרבי, אשר עד כה טרם ספרתיו לאיש, ואשר איני יכול למסור עליו את המקום והזמן, כאשר הייתי נוכח בשעת לידתה של התודעה-העצמית שלי. בהיותי ילד קטן עמדתי בוקר אחד ליד דלת הבית, בהביטי אל ערימת עצים לשמאלי, כאשר לפתע הראיה הפנימית, באה עלי כאור ברק מן השמים וממשיכה מאז לזרוח בקירבי באומרה: ‘הנני “אני” ‘. ברגע זה ראה ה”אני שלי את עצמו בפעם הראשונה ולצמיתות. תרגם נחמן בר-שלום, הוצאת מיכאל. השווה בובר מרטין”בסוד שיח, על האדם ועמידתו נכח ההוויה” תרגום מגרמנית לעברית צבי וויסלבסקי הוצאת מוסד ביאליק – שם בובר מתאר חויה דומה. הוא מציג את אחוזת סבו בה פגש סוס. בובר הצעיר היה מתגנב אל הסוס הצחור ומלטפו “לא היה בדבר זה בשבילי משום הנאת אגב, אלא מאורע גדול, … מדהים עד למעמקי הנפש.”. החוויה הייתה עבורו עצומה ראה עוד להלן, במבוא עמ’ 81. הערה פניה אל החוויה ולא אל מחשבה מסודרת הוא חלק מעידן ה – new age, הפוסט-מודרני, שמקובל בשנים האחרונות.

[7] רודולף שטיינר 1963, מהדורה רביעית 1995, “גוף/נפש/רוח (Theosophie Einfuehrung in Ubersinnliche Welterkenntnis und Menschenbestimmung) תרגום נחמן בר-שלם וצאת מיכאל, עמ’ 20.

[8] שטיינר, 2000, “האדם כישות חושים וקליטה, 3 הרצאות שניתנו בדורנאך 21-24 ביולי 1921, תרגום אלישע אבשלום, תלתן, עמ’ 12.

[9] אמפדוקלס (Empedocles). (484BC – 424BC ). הוגה דעות קדם-סוקרטי נולד באקרס שבסיציליה למשפחה מיוחסת, היגר ליוון ומת בפלופונסוס. התפרסם כמדינאי, רופא, כוהן, משורר ופילוסוף. אמפדוקלס קיבל את הריבוי ואת רעיון התנועה שביקום, אך העמיד אותם על שני כוחות יסוד שפועלים בארבעת היסודות של החומר. יסודות אלה, אש, מים, אויר, אדמה, הם השורשים הנצחיים של היקום, שאינם מתהווים ואינם משתנים, והם גם הנושאים של ארבע איכויות של החומר: יובש, לחות, חום, קור. היסודות מתאחדים ונפרדים בעזרת שני כוחות נצחיים: אהבה ושנאה. התאחדותם של היסודות והפרדתם גורמים למחזור הנצחי של התהוות וכליון העצמים, החלפתם ותמורותיהם. תורת הראיה שלו בדבר חלקיקים היוצאים מהעין פוגעים במושא וחוזרים לעין השפיע על תורת הראיה של אפלטון. בהבדל מתורת הראיה של אריסטו שחשב שחלקיקים יוצאים מהמושא ונכנסים לעין. הקושי בשיטת אריסטו באפיון מה הדבר שנקלט בעין.

[10] Crisis and Development in the Individual”/span> הספר תורגם לעברית על-ידי ענת אפרת ויצא לאור בתשס”א בהוצאת תלתן.

[11] ליווכוד ברנרד Bernard Livegood) ) 2001 “שלבים” הוצאת תלתן , עמ’ 29.

[12] ליווכוד ברנרד Bernard Livegood) ) 2001 “שלבים” “היסוד הרוחני באדם” הוצאת תלתן , עמ’ 29

[13] רמב”ם, “שמונה פרקים” פרק א,

הרמב”ן, בפירושו לפסוק: “ויפח באפיו נשמת חיים”, מספר בראשית מביא את המחלוקת בקשר למספר הנפשות שיש באדם, ובסופו של הדיון נראה הרמב”ן כמצדד בדעה שונה מזו של הרמב”ם (ראה הערה הבאה) המוזכרת לעיל (בעקבות דברי חז”ל בסנה’ סה, ע”ב), שלאדם נפשות שונות. בתהליך הכרתו שהדיבור הוא ה”נפש” והוא כוח החיים המיוחד של האדם, ובזה הוא מותר האדם מן הבהמה, הולך הרמב”ן אחרי היוונים הקדמונים כלומר אחרי אריסטו ואחרי הפילוסופים של ימי הביניים. ראוי לציין כי גם הראב”ע – ר’ אברהם אבן עזרא (נולד ב-1089 בטודלה בספרד – נפטר ב-1164) פרשן המקרא, משורר, הוגה דעות, מדען ורופא, הלך אחר הלך רוח זאת אם כי בדרכו היחודית: למשל, בפירושו לספר שמות (כג כ, הפה”ק): “אל יתגאה ילוד אשה שיחשוב כי השיגה ידו בחכמתו אל מדרגה גבוה…. ואם בעבור שידבר צחות, עיקר הדברים רמיזות הם, דעת

הלשון איננה דעת בעצמה, כי אם נגד אחר שיבין”[ עוד על כך ראה פירושו לספר תהלים ד ה: “ודבור הלב הוא העיקר והלשון

איננו רק מליץ בין הלב ובין השומעים”, וכן שם נב ד.]. את היחס בין הלשון ובין המחשבה נהג ראב”ע לתאר כיחס בין “גוף” או “גווייה” (להבעת המילה, השפה) לבין ה”נשמה” (להבעת התוכן, המשמע). למשל: “ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי” (שמ’ כ א); וכן “אדבר בטעמים שהם נמשלים לנפשות והמלות דומות לגויות” (שפה ברורה ד, ב).

[14] Guardini, R. Die Lebensalter: iher ethische und padagogische Bedeutung Wurzburg 1957

[15] הרמב”ם 1204-1135). רבי משה בן מימון – היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים והפילוסוף היהודי המפורסם ביותר באותה תקופה, איש מדע ורופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. נודע באירופה בכינוי הלטיני מימונידס (Maimonides). רמב”ם נולד ב-30 במרץ 1135 בעיר קורדובה, שנכללה בזמן ההוא בחלק המוסלמי של ספרד. אביו, מימון בן יוסף, היה מלומד בעל-שם שהתחנך על ברכי המסורה ושימש בקורדובה כדיין. עד שנת 1148 חי רמב”ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, עזב הרמב”ם את עיר מולדתו עם כיבושה בידי האלמוהאדים, כת מוסלמית קנאית שפלשה מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פס שבמרוקו. 10 שנים אחר- כך ב-1165 יצאה המשפחה למצרים. ורמב”ם עבר להתגורר בקהיר העתיקה (פוסטאט), שם חי עד יום מותו בשנת 1204. רמב”ם שימש במצרים כרופא-חצר וכמנהיג הקהילה. הוא נפטר בקהיר ב-13 בדצמבר 1204. לבקשתו ארונו הועלה לעיר טבריה, ושם נקבר.

ספרו הפילוסופי “מורה נבוכים” הפך להיות נכס צאן ברזל של היהדות. יצירתו המונומנטלית “משנה תורה” מכונה גם “היד החזקה” היא קיבוץ וארגון של כל ההלכות שבתלמוד לפי נושאים ותתי נושאים. מפעל אדיר שהוכיח על ידע בכל מכמני התלמוד, והבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות ובהירות. ספרו זה מהווה את עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל הישיבות השונות. כמו כן כתב פירוש על כל המשנה “ספר המאור”. (המשנה היא הקובץ הכתוב הראשון של התורה שבעל פה). תורת הנפש שלו היא חלק מ”ספר המאור”. הרמב”ם כנזכר למעלה קבע שהאדם צריך לטפל בנפשו כשם שהוא מטפל בגופו, וכשם שמי שחולה בגופו הולך לרופא, מי שחולה בנפשו, והיא איננה מתוקנת, צריך ללכת לרופא הנפש, שהוא הפילוסוף או החכם לשיטתו. הרמב”ם טען שהאדם בעל בחירה חופשית וביכולתו לשנות את תכונותיו.

בשנות חייו האחרונות חיבר מימון עשרה חיבורים רפואיים, בערבית-יהודית, וניכרת בהם בקיאות רבה במסורת הרפואה היוונית והרומית, בעיקר בזו של גלוס, אשר את חיבוריו הכיר מתוך תרגומיו של חנין אבן אסחאק. חיבוריו הרפואיים מעוררים עניין מחודש בשנים האחרונות. החיבורים תורגמו לעברית ואף ללטינית כבר במאה השלוש-עשרה, עובדה המצביעה על השפעתו על הרפואה המערבית בימי הביניים. החיבורים עוסקים במחלות ובתסמונות שונות בתחום הפיזיולוגיה של הגוף, ובהשפעה של תהליכים נפשיים על הגוף וכן בתרופות, בשמותיהן בערבית-יהודית ובשימושיהן.

שרידים של הטקסטים הרפואיים בכתיבת ידו נשתמרו בגניזה הקהירית. בין חיבוריו: “פירוש פרקי אבוקראט” (היפוקרטס), שנתחבר סביב שנת תתקנ”ה (1195), ושתורגם לעברית פעמיים: את תרגומו של ר’ משה בן שמואל אבן תבון הוציא לאור ז’ מונטנר, ירושלים תשכ”א, ותרגומו של ר’ נתן המאתי נפוץ פחות; “פרקי משה”, תורגם גם כן פעמיים: על ידי ר’ זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל חן ועל ידי ר’ נתן המאתי, ותרגומו, שהוא הנפוץ יותר, ראה אור במהדורת ז’ מונטנר, ירושלים תשכ”א; “הנהגת הבריאות”, תורגם על ידי ר’ משה בן שמואל אבן תבון, ויצא לאור במהדורה ביקורתית של ז’ מונטנר, ירושלים תשי”ז. כמו כן כתב הרמב”ם חיבורים קצרים ברפואה, וארבעה מהם, בתרגום עברי אנונימי השונה משאר התרגומים הידועים, שמורים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי: “ספר הקצרת”; “מאמר המשגל”; “מאמר שמירת הבריאות” ו”מאמר ההכרעה”, כול אלה נמצאים בתרגום עברי. אחדים מן החיבורים הרפואיים הללו תורגמו ללטינית ולשפות אחרות, וראו אור בהוצאות שונות.

[16] ההדגשה כאן, הדגשת הכותב אינה מופיע במקור.

[17] “מורה נבוכים”, ב’, מ’. ראוי לציין שהרמב”ם בניגוד לנאמר לעיל על פרויד שונה גם בגישתו מפילוסופים ערביים שונים, כגון אבן-סינא, שגרסו כי כל בני-אדם אויבים זה לזה על-פי הטבע ורק סמכות הנביא עשויה למונעם ממלחמת-השמד הדדית.

[18] שמונה פרקים מכנים את ההקדמה של רמב”ם לפירושו ל’מסכת אבות’. היא חלק מחיבורו הראשון של רמב”ם, חיבור שנכתב בהיותו בן עשרים וחמש, הוא פירושו למשנה מכונה “ספר המאור”. בהקדמה לפירושו ל’מסכת אבות’: בפרק הראשון של שמונה פרקים, עוסק רמב”ם במהות הנפש, בבחירה החופשית והידיעה.

[19] אריסטו אמר שהנפש השייכת לכל חי ומורכבת מ- קליטת מזון, גדילה והתנוונות, דרישות אלו הן המינימום הנדרש על-מנת להגדיר את הנפש וכאשר הוא מתקיים יש חיים. (נפש זו היא למעשה תפקוד וסך-הכל חיים). לבעלי חיים יש נפש חשה היא מאפשרת להם קליטת צורות מוחשיות באמצעות החושים. אריסטו מסביר זאת בכך שבעל-חיים נבדל מן הצמח הוא נדרש למזון אותו ישיג רק הודות להיותו בעל יכולת תנועה. כדי לחפש מזון, הוא צריך כלים: איברי חישה. השווה למעלה עם החלק המרגיש, בנפש הרמב”ם. הרובד הנמוך ביותר שייך לכל יש המוגד “חי”, הרובד הגבוהה יותר שייך לקבוצה (גבוהה יותר) והמייחד את המשתייכים אליה קיומה של נפש זנה. חלק זה נמצא גם אצל הרמב”ם ראה למעלה החלק ה”זן”. אריסטו מבדיל בקרב בעלי נפש זנה ואומר שישנם כאלה שהם גם בעלי נפש רציונלית, האדם הוא דוגמא לכך. השכל הוא זה שמפשיט את הצורות המושכלות מן הדברים. משום שהשכל קולט צורות הוא המקור של כל הצורות. רק כאשר השכל מפשיט הוא הופך את העולם לרציונלי לחלוטין ללא חומר. השווה למעלה החלק המדמה בנפש אצל הרמב”ם וכן החלק המתעורר בנפש והחלק הדיבורי.

אשר לשכל. אריסטו מסביר שלמעשה מדובר בתופעה מורכבת: אי אפשר שהשכל יהיה דבר מה שיכול להחשב כצורה, משום שתוך כדי קליטת הצורות הוא יעוות אותם. לכן צורה הוא לא. הוא סך הכל פוטנציאלי של כל הצורות. אבל מה, חלקו הפוטנציאלי מרמז על היותו פעיל בעתיד בלבד, ואשר להיותו פעיל בהווה – האקטואלי. אריסטו מוצא שקיים שכל אקטואלי בהיותו כזה הוא גורם לשכל הפוטנציאלי לחשוב. שכל זה הוא השכל הפעיל. בהירותו של מושג זה מבולבלת עקב דעות חלוקות לגביו מן העבר. רבים המפרשים אותו כגורם נפרד בתוכנו, דיכוטומי, האל שהאדם החושב עבדו.

[20] הנפש על-פי הרמב”ם אינה נצחית – בדומה לפרשן אריסטו שהיה מקובל עליו – אלכסנדר מאפרודיסיאס ופרשנים אחרים של אריסטו, הרמב”ם טען כי רק השכל הפועל של האדם, הנטול כל ייחוד אינדיווידואלי, מסוגל להתקיים אחר המוות.

[21] רבי משה בן מימון, שמונה פרקים, הקדמה לפירוש מסכת אבות, פרק ראשון חלק ב’.

[22] שפינוזה דיבר על אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים המציינים את אותו הדבר, ולכן – במות הגוף תמות גם הנפש.

[23] מתוך: ספרית “אוניברסיטה משודרת”, הוצאת משרד הבטחון, תל-אביב 1985.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *