מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק ד’

על הנפש לאפלטון

תורת הנפש לאפלטון נמצאת בתמציתה במשל המרכבה בפידרוס1. האדם הוא תופעה דינמית דומה במהותו לעולם. יש לו ישות. לישות זו יכולת חשיבה מכונה במקרים רבים ה”אני”. “אני” זה מורכב משלושה מרחבים: ישות שבשכל “אני שכלי”, ישות שברגש “אני רגשי” הכולל גם את מרחב הרגשות ו”אני-גופני” או מרחב ביולוגי, חלוקה שנשענת על תורת הנפש לאפלטון תבונה: שליטה עצמית, להט, ותאווה. הרכב שבמשל הוא בעל השליטה העצמית, כושר ההתאפקות ויכולת ההישרדות. “האני השכלי” הוא הסוס המחפש אחר הגבהים והשגב וה”אני הרגשי” מתלהט, משל היה סוס פרא. את התאוות אפשר להרגיע רק על-ידי טיפול בגוף ולא בהשתלטות עליהם באמצעות ה”שכל הישר” כפי שדרשה הגישה הפטריארכלית ותורת המוסר העתיקה של ספרטה או הפילוסופיה האריסטוטלית.

חלקה השכלי של הישות חושב. ה”אני-השכלי” יכול לבנות מהלך מחשבה הגיוני “מה שאנו יכולים להסתכל בו באופן ברור ומובחן”2 . ה”אני-החושב” מאפשר לראות את המציאות בכלים שכליים ומאוד ברורים. כלים אלו הם מושגים. בעזרת חוויות שה”אני-הרגשי” עובר הודות לחמשת חושיו הוא חש בעולם חווה אותו ויודע להמשיגו. מושגיו הם ידיעותיו והשכלתו. אל המושגים מצרף ה”אני” ידיעות שרוכש מתוך הקש הגיוני ומתוך קשריו עם סביבה לומדת ויודעת, מורים, ספרים, חברים והורים אלו נאספים אצלו כידע ה”אני” אז בעל דעת. ה”אני-השכלי” הופך ידע זה לרשת לוגית מצד אחד וחווה אותה ומתענג עליה מצד שני. הוא משתמש בדעת והופך אותה להוויה ולרשת לוגית. הדעת הופכת בעזרתו את ההוויה לרשת לוגית הגיונית – של יחסים, רשת המוצאת את ביטויה בהוכחה של דיקארט ובה “יש” אחד מותנה ב”יש” אחר3.

מהלך חשיבה חושית הוא מהלך סביל לדעת רודולף שטיינר4 (1861-1925 ) הרואה בו מהלך קבוע במדע ומרכז חסרונו: “טעותו הבסיסית של המדע המודרני היא בכך שהוא רואה בתפיסת החושים דבר גמור ושלם”. גישה זו הייתה חדשנית ונועזת מסביר פרופ’ שמואל הוגו ברגמן5 בדבריו במבוא לספר: “כיצד קונים דעת עולמות עליונים” (הוצאת מיכאל) מאחר שהיה זה הזמן שבו שלטה השקפת העולם של מדעי הטבע דאז שלטון גמור על הרוחות. וכאן עמד לפני איש אשר היה בן בית במדעי הטבע… ההשקפה הרווחת במדעי הטבע ואשר קנתה לה שליטה בלתי מרוסנת בדעת הקהל הרחב, היא יותר מדי צרה ומתאימה לכל היותר למקטע קטון של מציאותנו. טען שטיינר כדברי ברגמן. גישת המדע דוחה לדעת שטיינר כל התקדמות לקליטה פעילה של המציאות זו אפשרית רק בדרך לא אמצעית “עלבון לחשיבה לא לייחס לה את היכולת לקלוט בעצמה גורמים שאינם נגישים לנו באמצעות החושים.6 יחד עם זאת שטיינר ראה במדע הרוח פסגת הידע של האדם והפילוסוף היהודי משה מנדלסון הוסיף במאמרו משנת 1764ואמר שהשכל משתמש במושגים, במילים ומארגן אותם במשפטים המשקפים את מחשבתו. מנדלסון המשיל את יכולת הניתוח הזו של מושגים או את האנליזה שלהם על-ידי השכל אל זכוכית מגדלת. האנליזה של המושגים בשביל השכל היא כזכוכית מגדלת בשביל הראיה.

רעיון ההמשגה כחלק מתהליך ההכרה וההרגשה השלם עתיק מאוד. במצרים העתיקה מככב נושא זה במיתוס הבריאה על-ידי “פתח” ומזהים את אותותיו גם במיתוס הבריאה העברית שמופיע בתחילת ספר בראשית. האל פתח Ptach היה בין הקדמונים להשתמש בתהליך ההמשגה8 . פתח הוא אל בריאה קדום שיצר את עצמו בעצמו ובין ברואיו להנוספים: האל אטום אחד משמותיו/צורותיו של האל רע והאדם. על פי המיתוס המצרי הקדום פתח היה אל אדיר של יכולת יצירה ואמנות, היה אבי האמנויות, תחילה היה מהרהר בליבו, חש דברים ורואה את דמותו של ה”יש” שהרהר בו, לאחר מכן היה ממשיגו ואומר בפיו את מחשבתו, את שמו. בדרך זו חש, המשיג, הכיר ויצר פתח את המתכות היקרות ואף את האלים.

מחקרים בני זמננו עוקבים אחר פעולת שיחזור המוח את המשגת השכל. מצד אחד עוקבים אחר יכולותיו לרשום רשמים שהומשגו בזיכרון, מצד שני את יכולתו לאגור אותם ובמקביל עוקבים אחר היכולת להגיע אל מאגר המידע שנשמר. אלו מדברים על אסטרטגיות שקיימות במוח. הן מתבססות על אסוציאציות, שמטרתן לסייע לזיכרון המפורש. פרט כלשהו, הקשור בזיכרון מסוים, עשוי להיות קצה החוט שיעלה את הזיכרון בשלמותו על פני התודעה. כך ניתן להיזכר בבת-אחת בזיכרונות שהיו מחוץ לתודעה במשך שנים רבות, לטענת התיאורטיקנים האלו9 . רעיון זה ממשיך את התורה הרואה את חוסנו של ה”אני” בהוצאה לאור של חלקו המוצל, החשוך והלא נודע, למשל התיאוריה הפסיכואנליטית. הוא שב ועולה בצורה שונה אצל יעקב במה (1575-1624), למרות שגם כאן הוא מניע של תנועה ושינוי, מעין חוט שדג את החבוי במעמקי הים.

בתורת הנפש של במה כמו בתורתו של תומאזו קאמפאנלה מתקיימים ניגודים. בנפש הקולקטיבית נמצא יסוד חשוב נוסף המוקדש ל”רצון”.

הרצון הוא חלק אלהי שנמצא בנפש האדם. הרצון של במה, שייך ביסודו לאל. האל נעלם, בלתי נראה והוא רוצה לגלות לעצמו את עצמו. ההתפלגות הזו באל הנסתר והרוצה להתגלות הולידה על-פי במה את היקום, את התנועה. מכאן מסיק במה שכל פנימי רוצה להתגלות. תהליך ההתגלות מחייב אותו ללבוש צורה, דמות. כשהאל התגלה הצורה שנחשפה הייתה מה שמכונה כיום היקום. כשה”אני” מתגלה הצורה מגוונת והיקום שמתגלה הוא מיקרוקוסמוס10. כולל מעשי חושב ופעולה של ה”אני”. אלא שלשאיפה זו חייבת לדעת במה ב”הכל” גם ב”אני” לקום שאיפה שכנגד. זו השאיפה למנוחה, לשקט, געגוע לשקט. ההתנגדות שבין השאיפות יוצרת עינויים. העינויים הם חלק מהריב והמדון הכרוכים בהתגלות, משהתגלה הפנימי או החלק הנסתר הוא מתגעגע אל השקט וההיעלמות. במילים אחרות: הפנימי של במה מתגעגע לחיצוני, לדמות, לאיכות, לצורה, לחושים והחיצוני מתגעגע שוב לפנימי. הסוד החבוי נקשר בעינויים מזכיר את הסוד בא-מודע של פרויד שנקשר בטראומה ובכאב.

מנוחה יין ויאנג

הנפש ניכרת בכתבי הפילוסופים הסינים הקדמונים כקוטבית ומורכבת מטוב ורע, אור וצל, עודף ומחסור. נושא השקט והמנוחה שהוזכר לעיל “שאיפה למנוחה, לשקט, געגוע לשקט” בולט גם בכתבי החוכמה של סין הקדומה. צ’ואנג-צה שחי בסין במאה הרביעית לפה”ס מלמד על המנוחה מזוית ראיה אחרת. תמצית ההוויה מוצגת על-ידו בספר התפילות שחיבר: “לינג-פאו חמשת הקמעות” או ה”צ’ואנג-צה”. מדובר בטקסט הנחשב שני בחשיבותו בדאואיזם אחרי ה”דאו-דה-ג’ינג”11, ספר הנושא את שמו של המחבר לו הוא מיוחס. ה’צ’ואנג-צה’ מורכב משבעה פרקים ראשונים, הנקראים “פרקים פנימיים”, שככל הנראה נכתבו על-ידי צ’ואנג-צה עצמו, ומ 26 פרקים נוספים, הנחלקים ל”פרקים החיצוניים” ול”פרקים המעורבים”, שמקורותיהם שונים ולעתים הם מציגים נקודת מבט אחרת לאלה הראשונים. בפרק 24 עמוד 4ב למשל, מדגים צ’ואנג-צה את הדרך שבה מניע הטאו את מכלול הדברים בתמציתם ללא מטרה וכוונה. זו התפיסה המפורסמת של ה”מנוחה” הטאואיסטית, ה”אי-עשייה”. “העולם הנראה נברא. מים ואש, חיים ומוות, תקופות רבות של עולם וחיים, האור של היאנג הקדמוני זוקק / שני עקרונות הין והיאנג / והכל שימש לעיצוב שלושת הישויות. החכמים הקדושים האלילו אותן. על-מנת להגיע לאחדות עם הנשגב והאלוהי. חמש הפסגות הקדושות אוחזות בהם, משום כך הן מתמלאות בכוח רוחני. בדברים האוחזים בהם יש נשמת חיים (צ’י).

אי העשייה או בסינית וו וויי Wu Wei משמעה אל תתאמץ או אל תפעל. וו משמעו “לא” או “אל” ו – ווי משמעו “פעולה”, “עשייה”, “שאיפה”, “התאמצות” ו”עסק”. “וו וויי” מתקשר עם התרחקות הטאואיזם מהפיתוי והאשליות. כישוף 63 מתוך מחרוזת שירים העוסקים בחיזוי העתיד מאת וונג טאי שין, דן בנושא זה ואומר “בסימטה אחורית חי בצנעה חכם אחד, / בדוחק הספיקו לו מזונותיו לקיים את רוחו / ואף כי למתבונן בו הוא נראה כעלוב החיים / היה הוא מאושר וראה עצמו נעלה.” אין החכם מחצין דבר והכל נמצא בו. החכם מתבונן פנימה שם הוא רואה את העולם, הקוסמוס גם את תכלית החיים. המלומד הסיני, הפילוסוף לאו-טסו Lao-tzu, שנולד בשנת 600 ויש שטוענים 300 לפנה”ס חיבר על-פי המסורת את הטקסט הפילוסופי הסיני הקדום ביותר: הטאו טה צ’ינג שמקובל כ”כתב קודש”12. המסורת מספרת שלאו טסו לא כתב מילה אלא שמשניסה לפרוש מהאנושות בשל רוע שראה באדם, הגיע עד לשער החומה המגינה על המדינה, השוער שיכנע אותו לרשום עדות לחוכמתו למען הדורות הבאים. כתוצאה מכך נמצאים כיום 81 פתגמים ב”טאו טה צ’ינג” (Tao-Te Chin). פתגמיו של לאו-טסה שמשמעות שמו Old Master תואר כבוד שהשתמשו בו חסידיו ולא שמו המקורי, היו לספר המתורגם ביותר בעולם אחרי התנ”ך. הם דנים בין וביאן, בדרכי שליטה קפדניות הדורשות שליטה בלהט הפנימי ומסתייע במצפון. הוא כותב על מוסר, חוק וסדר גם בארגון הצבא, החקלאות, המסחר והמדינה. הוא מבאר יותר מכל נושא המנוחה הטאואיסטית ומתרגמה כחוסר אנוכיות. עשיית דברים מסיבה אלטרואיסטית. “איני עושה דבר והאנשים מתקנים את דרכיהם. / אני נהנה משלווה ואנשים הופכים לכנים. / איני עושה דבר ואנשים הופכים עשירים. / אני משולל כל תשוקה ואנשים שבים לחיות חיים פשוטים וטובים”. 13

מאו שאן הוא שמה של אחת משלושת האסכולות המרכזיות ששילוב תורתן הביא לחיבורו של האוסף הראשון של כתבי הקודש הטאואיסטים. חיבור שנוצר בשנת 174 לספירה. פרוש השם של הכת מאו שאן הר מאו. כתבי הכת נודעים בשם שאנג צ’ינג כשהכתב הקודש המדובר הציע לא רק גאולה אישית אלא גם אפשר למאמין לקחת חלק בגאולה הקוסמית. רעיון מהפכני זה נאסף מכתבי שלוש כתות: “הדרך האורתודוכסית” או “דרכו של המורה הנאצל”, ה”מאו שאן” ו”לינג-פאו” שפרושו “יהלום קדוש” ומתיחס לטקסטים קדושים שעומדים במרכזה של הכת. ה”מאו שאן” נוסדה על-ידי ווי הו סצ’ואן אישה שחייתה בין השנים 251-334 לספירה. אל הלימודים הטאואיסטים היא שווה לאחר שילדיה גדלו. עיקר הרעיונות הגיעו אליה תוך כדי מדיטציה והם שיצרו את החלקים הראשונים של כתבי הקודש “שאנג צ’ינג”. כת זו הציעה מדיטציה ושלוות נפש ואורח חיים סגפני הוא למעשה סוג של אי עשיה או וו וויי Wu Wei שהיה לאחד מסמלי הטאואיזם. אי העשייה נקשרת גם עם שבעת החכמים (“שבעת החכמים של חורשת הבמבוק” מהמאות השלישית והרביעית לספירה) של הטאואיזם ויש להדגיש שקונפוציוס לא דיבר על אי עשיה. שבעת החכמים זו חבורה יוצאת דופן של משוררים שיכורים מהמאה השלישית שטענה שאדם משיג דברים מבלי לעשות דבר, אם הוא זורם עם ה’דרך’ של הטאו. כל דבר שמתרחש הוא מתרחש כפי שאמור להתרחש… אין צורך בתכנון, מאמץ או בראיה אסטרטגית הדבר פשוט קורה.

וו וויי אל תפעל, אל תעשה כלום, הווה אומר לרוקן את הגוף והראש מכל הרוחות והמחשבות ובכך להתכונן למפגש של האיחוד עם הטאו המוחלט. באמצעות אחדות זו יכול האדם לזכות בחיי נצח. כיום נהוג לומר שיש להניח למוח לסמוך על עצמו שהוא יעבוד מעצמו. כלומר הרגע בו האדם במצב של אי עשיה מוחלטת הוא זה שהכוח השולט בו הוא של הטאו עצמו ולא של החושים. באמנות הלחימה, בקונג­פו, למשל, משמע פעולה ספונטנית. בעת התגוששות איש גונג פו לומד לשכוח את עצמו ולעקוב אחר תנועות היריב בהשאירו את מוחו חפשי כדי שינהל את תנועת הנגד שלו עצמו ללא התבוננות מפריעה. הוא משתלט על רגשותיו או משחרר עצמו בטכניקות מסורתיות, על-ידי מדיטציה, מכל מחשבת התנגדות מנטלית ומאמץ גישה גמישה. פעולותיו כולן מבוצעות ללא הבלטה עצמית” הוא מניח למוחו להשאר ספונטני ולא תפוס. ברגע שהוא מפסיק לחשוב זרימת תנועותיו תופרע והוא מייד יוכה על­ידי היריב. כל פעולה אם כן יש לעשות “באופן לא מכוון” ללא מאמץ. בתחומי חיי היום יום הכוונה ב”וו וויי” לשמירה על נינוחות שלווה. הישג פסיבי זה מוזכר לראשונה על-ידי דאו דה גנג שחי במאה החמישית לפנה”ס. הוא שמשחרר את האדם ממתח ומאימוץ עצמו. אדם זה אינו נע קדימה אלא נענה להשפעות המתאימות. אינו מקים דבר בהתייחסו לעצמו. מניח לדברים להיות מה שהם נע כמו מים נח כמו מראה נענה כמו הד עובר מהר כמו הלא קיים ושקט כמו הטוהרה. אלו שמרוויחים מפסידים. אל תלך לפני אחרים תמיד לך בעקבותיהם. נמשל למים:

אין דבר חלש ממים

אך כשהם מתקיפים משהו קשה

או מתנגד אזי דבר לא יעמוד בפניהם

ודבר לא ישנה את כיוונם. (מתוך הדאו דה גנג). המים מעודנים במיוחד ואין אפשרות לקחת מהם חופן, תכה בם והם לא יסבלו כאב, דקור אותם ולא יפצעו, פגע בם ולא יחולקו. אין להם צורה משל עצמם אך הם מעצבים עצמם בכלי שמכיל אותם. כשהם מחוממים למצב של אדים הם בלתי נראים אך יש להם עוצמה מספיקה לבקוע את הארץ עצמה. כשהם קפואים הם מתגבשים לסלעים אימתניים. תחילה הם רוגשים כמו מפלי הניאגרה ואז רוגעים כמו אגם שליו נוראים כמבול ומרעננים כמו מעין ביום קיץ חם. כזהו עקרון הוו וויי. המנהיג, איש הרוח דומה להם הוא כנהרות והימים אדון מאה עמקים. כוחם של הנהרות בנמיכות, הם המלכים של כולם. המאסטר המושלם שואף להנהיג בדרכם והולך בעקבותיהם. גם אם הוא נמצא מעל האנשים הם אינם חשים מאוימים הוא לא יפגע בהם. ומשום שהוא לא יתאמץ שום דבר לא יתאמץ עמו. מי שפושט את רגליו רחוק מדי איננו יכול ללכת. מי שמפרסם עצמו יותר מדי מתעלמים ממנו. מי שעומד יותר מדי על דעתו מוצא מעטים שמסכימים עמו. מי שהינו גאה מדי מושפל לעתים קרובות. אלה מוקעים כקיצוניות של תאוות בצע ופעולת הרס עצמי. לכן מי שפועל באופן טבעי נמנע מקיצוניות כזו.

אלו שיודעים אינם מדברים,

אלו שמדברים אינם יודעים.

עצור את חושיך: הנח לדברים חדים להתקהות

תסבוכות נפתרות האור מתמתן

והמהומה שוככת,

באחדות מיסטית זו שבה נע האדם החכם

לא על­ידי רגש

ואף לא על­ידי ניכור

או רווח או הפסד

או כבוד או עלבון

על כן על­ידי העולם כולו

הוא מוחזק כנעלה ביותר.

אשר לניגודים צ’ואנג-צה מרמז עליהם במבואה למעלה: ין ויאנג ומרחיב בפרק 25 כוחות אלו ין ויאנג הינם ניגודים כמו חום וקור, זכר ונקבה. כל אשר נמצא וקיים מסומל על ידם. כל ה”יש” מורכב מניגודים. הין והיאנג נמצאים במאבק, מאבק זה נצחי. מאבק של הטבע (לא של אלהים) מאבק זה הוא שיוצר את הצ’י נשמת החיים. הצ’י מתדלק את הבריאה והוא המילד והגורם לבריאת הדברים. כוחות אלו כלואים במאבק של ניגודים. “הין והיאנג משתקפים זה בזב, מכסים זה את זה ומגינים האחד על השני. כארבע עונות השנה שמפנות מקום זו לזו, יוצרות אחת את השניה ומביאות לסיומה של כל עונה ועונה”.14

ספרו של הקיסר הצהוב “ני ג’ינג”, או יו-הסיונג, גם “ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב” Nei Jing הוא ספר הספרים בספרות הרפואה של המזרח הרחוק. “הקיסר הצהוב” מתאר את הנפש כקוטבית ומורכבת מטוב ורע, אור וצל, עודף ומחסור. יסוד הרע למשל, ניתן לתופעה שנקשרת במלאות15. מבחינים במלאות רעה, היא נקשרת ביין באלמנט המופנם, המוצל (ובאברים מלאים: כבד שנקשר באביב, לב קשור לקיץ, ריאות קשורות לסתיו והכליות לחורף. הטחול לא נקשר בשום עונה רק ביסוד האדמה ובהפרשות של הקיבה, הוא מסמל את האנרגיה שבאמצע הדברים או במעבר בין העונות השנתיות ומעבר בין תופעות).16. כאמור אצל במה היסוד הרע נקשר בעינויים בסוד החבוי שרוצה להתגלות.

מקורות:

[1] ראה להלן, עמ’ 24.

[2] דיקארט רינה בערך 1628,1629 פורסם 1637 “כללים להדרכת השכל”. וכדברי יעקבי (פ. ה. יעקבי)

[3] כדברי יעקבי.

[4] רודולף שטיינר Rudolf Steiner פילוסוף הונגרי שנולד ב-1861 בעיירה בדרום הונגריה, ששם שימש אביו כמנהל תחנת רכבת. למד בבית ספר ריאלי ובטכניון ב-וינה. ידיעתו הרבה בכבי גיתה התפרסמו ברבים וגרמו לכך ששטיינר נקרא לארכיון גטה-שילר בווימאר שם הוטל עליו להוציא את כתבי גיתה במדעי הטבע בהוצאה הווימארית הגדולה. שבע שנים חי בווימאר ושם כתב את ספרו “הפילוסופיה של החירות” שיצא לאור בשנת 1894. כותרתו המשנית היא: יסודות השקפת עולם מודרנית; התבוננות פנימית על פי המתודה של מדעי הטבע (1894.) הספר דוחה את קנט וכל אלה האומרים, שמאחורי העולם החושני קיים דבר שהוא לעצמו בלתי ידוע לנו לעולם. בניגוד לכך הורה שטיינר, שהעולם החושני הוא עולם רוחני שאינו סגור בפנינו. בווימאר חי במרכז חיי התרבות, וקשר קשרי ידידות עם מלומדים, סופרים, אמנים. הוא הוציא שבועון משלו, נקרא לברלין כמרצה בבית הספר לפועלים מיסודו של קליבלנכט. שטיינר חינך את קוראיו ותלמידיו להגיע לכנות ואמת, ספרו הגדול הפילוסופיה של החופש יצא כאמור בשנת 1894 Rudolf Steiner Philosophy of Spiritual Activity/A Philosophy of Freedom The ספר שמהווה יסוד למחשבה האנטרופוסופית. שטיינר חיבר את ספרו “קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה / עפ”י השקפתו של גתה” ופרסמו בשנת 1886 The Theory of Knowledge Implicit in Goethe’s World-Conception) 1886 ), כשמלאו לו 25 שנים. בספרו צועד שטיינר בעקבות אריסטו ומגדיר את החשיבה כהתנסות יחידה שיכולה להתייחס לעצמה ובכך להוות רמה גבוהה ביותר של התנסות. “החשיבה היא איבר של האדם המיועד לקלוט דבר גבוה יותר ממה שמציעים לו החושים.” בעזרת החשיבה יכול האדם לחדור אל הנסתר מהחושים. שם, עמ’ 57. אסופה של הרצאותיו יצאה לאור בשנת 1901 תחת הכותרת Mysticism at the Dawn of the Modern Age

בגיל 40 החל חושף את חוויותיו המיסטיות והקים עליו את ידידיו ובשנת 1913 נפרד מן החברה התאוסופית וייסד את החברה האנתרופוסופית, אשר הקימה את מרכזה בדורנאך (על יד באזל). (אנתרופוסופיה = ??? האדם; אנתרופו=אדם, סופיה=???).

את האנתרופוסופיה הגדיר שטיינר כ”שביל של הדעת, המיועדת להדריך את הרוחי שבאדם לקראת הרוחי שבעולם. היא מתעוררת באדם כצורך הלב, צורך של חיי הרגש, והיא יכולה להצדיק את עצמה רק במידה שיש בכוחה לספק צורך פנימי זה. רק אותו אדם יכול לקבל את האנתרופוסופיה, אשר מוצא בה את מה שהוא בעצמו מחפש מתוך דחף של חייו הפנימיים. לפיכך יכולים רק אלה להיות אנתרופוסופים אשר מרגישים שאלות מסויימות על טבע האדם והעולם כצורך אלמנטארי של חייהם באותו האופן שהם מרגישים את הרעב ואת הצמא”. שטיינר הורה גם דרכים חדשות ברפוי ובתורת הרפואה. פרופ’ שמואל הוגו ברגמן אומר שהוא היה אחד המורים הגדולים של האנושות.

[5] פרופ’ ברגמן – ממיסדי האוניברסיטה העברית בירושלים וגם ניהל אותה. נולד בפרג ב- 1883, היגר לפלסטינה ב- 1920 ונפטר בירושלים ב- 1975. ברגמן פרסם ספרים רבים בתחום הפילוסופיה. האוניברסיטה העברית הייתה האוניברסיטה היחידה בעולם שציינה את יום השנה להולדתו ה- 100 של רודולף שטיינר. ברגמן שהאזין להרצאות שטיינר באירופה בהיותו בן 19 (יחד עם אינשטיין וקפקא תחילה ואחר-כך בעקביות בעצמו) החזיק ספריה גדולה של ספרי שטיינר כתב ונשא דברים על פועלו של רודולף שטיינר.

[6] רודולף שטיינר 1999 “קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה / עפ”י השקפתו של גתה” תרגם מאנגלית ניר אליאב, הוצאת תלתן, פרק 4 המדע. “חשיבה וקליטת החושים עמ’ 56-57.

[7] “מאמר על הברירות במדעים המיטאפיזיים” פורסם בשנת 1764. מאמר זה זכה בפרס של האקדמיה בברלין בתחרות שהוכרזה על-ידה על פרס שיינתן לעבודה הטובה ביותר, אשר תענה על השאלה אם המדעים המיטאפיזיים מסוגלים להגיע לאותה ברירות כמו המתימטיקה.

[8] בתחילה תואר פתח בדמות אדם, עטוף כמומיה, בעל זקן, מחזיק את האנך, סמל החיים, בידו ועל ראשו כובע. מאוחר יותר הפך פתח להיות אל מרפא ורוח מגינה, בגלגולו זה תואר כגמד שטוח-ראש. בממפיס, שבמצרים העתיקה היה מקום פולחנו. נופש רותי,2002, “אוצר המיתולוגיות והמיתוסים”. הוצאת אסטרולוג.

[9] ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר המוח”, 2003, עמ’ 534, עוד על כך ראה להלן וכן – Ellis, A. W. & Young, A. W. (1988)..

[10] היקום – קוסמוס מושג שנכנס לפילוסופיה לראשונה על-ידי פיתגורס. הוא המציא את “קוסמוס” והשתמש במושג זה כשבא לתאר את העולם. כשאנו מתבוננים בעזרת השכל על העולם אנו מסוגלים להגיע לאבחנה, בעזרת התבוננת וגילוי, שהכל הוא קוסמוס. ברגע שבו גילוי זה מתגלה לנפש, היא גם מגיעה לרמה של “קוסמה”, כלומר היא נהיית מסודרת ויפה.

[11] ה”דאו- דה- ג’ינג”, או ה”לאו- צה”, נחשב ליצירה הדאואיסטית החשובה ביותר ומיוחס ללאו-צה, שחי במאה החמישית לפה”ס. הוא כולל 81 פרקים, הנחלקים ל: dao jing – ובו 37 הפרקים הראשונים העוסקים ב”דאו”, או “הדרך”; de jing – שאר הפרקים, העוסקים ב”דה”, או “המעלה”. זהו אוסף מימרות/משלים, שסדר הופעתם בו הינו אקראי. למרות ייחוס הקובץ ללאו-צה, הוא מורכב ממקבץ של חומרים שככל הנראה הועברו מפה לאוזן, או ממספר אוספים כתובים קטנים יותר.

[12] סשומה צ’ין (Ssuma Chien ) היסטוריונית שחוקרת את סין העתיקה טוענת שהעבודה נכתבה על-ידי לי ארה (Li Erh ) במאה הרביעית או השישית לפנה”ס, לאחר שפרש מתפקידו כממונה הארכיב הקיסרי במחוז חבל ארץ הונן (Honan). את הפתגמים פרסם לטענתה תחת שם בדוי לאו-טסו Lao Tan כדי לא לגרום לעצמו מבוכה או לעורר תשומת לב. פרק 20 בספר עצמו לטענתה מחזק את התיזה שלה: “אני לבד, לא פעיל, ללא כל סימן של תשוקה, / כמו תינוק שטרם חייך. / אכן, עייף אני, כמו אדם בלי בית. / ההמון רוצה עוד, אינו מסתפק במאום, / נראה שבבדידותי איבדתי הכל… / קרוב אני לאנשי מעלה, / לבדי נראה שבאתי עד גישוש באפילה. (כל התרגומים בחלק זה של המבוא, הם תרגום חופשי שנוצר על ידי המחבר, לצורך העברת הרעיון המרכזי שבטקסט המקורי.).

[13] טאו טה צ’ינג פרק 57.

[14] “לינג-פאו חמשת הקמעות” או ה”צ’ואנג-צה”.

[15] “ספר הקיסר הצהוב”, (“הואנג טי נאי צ’ינג סו וואן”), דיון מעמיק על המצבים בהם הגוף חלול או מוצק, מלא או חסר, עמ’ 206

[16] שם עמ’ 215, 217

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *