מבוא לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”, חלק א’

האדם המכאני והאדם הדינאמי

שתי האסכולות המתארות את האדם דנות בתנועה. האחת גורסת, כי האדם הוא אישיות מכאנית, הפועלת מתוך כוחות ויצרים השולטים בו, הוא תופעה טכנולוגית, “אורגניזם” כלשונה. אסכולה שיניה מדברת על ה”דינאמיות” שבאדם, על כוח הפועל בתוכו מבפנים. לכוח זה פנים מורכבים משניים: הפן הרגשי והפן הגופני שהם שני צדדים של פן אחד והפן התבוני או הרוחני. מטרת שתי האסכולות אחת: להבהיר את התנהגות האדם ואת צורת חשיבתו, תחום שיקשר כיום בתורת הנפש.

תורת הגופנפש3 ומקבילתה הותיקה יותר תורת הנפש מייצגות את שתי האסכולות הנזכרות לעיל, דנות וחוקרות את התנהגות האדם. הראשונה מכלולית, הוליסטית ומתבוננת על כלליותו של המרחב האנושי והשנייה דיכוטומית. תחילה השתייכו לתחום הפילוסופיה וחקר התופעות4, אלא שתורת הפסיכולוגיה נפרדה ממנה במאה ה- 19 והייתה ל”פסיכולוגיה”, כלומר, לא עוד הבנת כלל התופעות (גישה הוליסטית) אלא רק הבנת מרחבה הרוחני-נפשי של נפש האדם, במובדל מתהליכים אורגאניים מקבילים המתרחשים בגוף. גישה כזו, מקבלת את השראתה מן הפילוסופיה של דיקארט ובפי האקדמאים היא מכונה פעמים רבות צנועה. התפיסה הצנועה מככבת עדיין על כלליות שאר הרוח האקדמי כיום. הצניעות האינטלקטואלית מתמקדת אמנם בפרט אחד מהמכלול ומעמיקה את ההתבוננות בו, אבל בו בעת היא מצמצמת את הראיה ואת ההתעניינות האנושית לנישה צרה: הנפש בלבד, במקרה שלנו.

הנפש או מושג “הנפש” הוא מושג יסוד, דווקא הוא, באופן אבסורדי, שולט בתחום הפסיכולוגי שממעט לדון בו ובהשלכותיו. הפסיכולוגיה לא מגדירה ולא מתמודדת עם מושג זה, בעוד שמושג ה”נפש” נידון בהרחבה באסכולה השנייה ההוליסטית, גישה שמתבוננת על כלליותו של המרחב האנושי ורואה בנפש מקבילות למונח “האני” או ה”ישות”: הם מרחב תנועי שמתחלק לשלושה תתי מרחב: “מרחב המחשבה”, “מרחב הרגשות” והמרחב הביולוגי” או “האני השכלי”, “האני הרגשי” ו”האני הגופני”, תפיסה מודרנית זו מחייבת ראיה מחודשת רחבה ולא דיכוטומית ומחזירה בהדרגה את תורת הגופנפש למרכז הבמה. מערערת על ההפרדה שארעה במאה ה 19 וחוקרת את ה”אני” בראיה רחבה יותר מהראיה הפילוסופית והאקדמית גם יחד.

אלכסנדר לואן Lowen Alexander 5 מתאר בספרו משנת 1958 “שפת הגוף” The language of the body  6, את התגלויותיו של האופי הפרטי בתבניות התנהגות טיפוסית. האופי משתקף לטענתו, על-ידי צורות הגוף ותנועתו. “סך-כל מתחי השרירים נראה כתבנית”7. תבנית מתחי השרירים יוצרת בעיני לואן את “מבע הגוף” של האורגניזם. מבע הגוף הוא מישור אחד של ה”אני”. מישור אחד הוא ה”אני הגופני” ומישור שני הוא ה”אני הרגשי” מישור זה חושף מצב לא תקין של שרירי גוף מתוחים. “מבע הגוף הוא השתקפות הסומאטית של הביטוי הרגשי הטיפוסי, שבמישור הנפשי נקרא ‘אופי’ “.8

ד”ר אידה רולף 1896- 1979 Rolf Ida – פיסיולוגית (physiologist ) ילידת ניו-יורק ונושאת תואר ד”ר לביולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, למדה כימיה ופיזיקה של הגרעין, אוסטיאופתיה ויוגה. משחזרה רולף בשנות ה 30 מלימודי הפיזיקה בשוויץ החלה לחקור במשך שנים רבות את מבנה התא ואת רקמות השרירים. היא התגייסה לסייע לתחלואי אנשים, הדריכה מדריכים ומטפלים בשיטת הגשטלט (Gestalt Therapy ) ופרסמה מאמרים בתחום. רולף הגיעה להבחנה שטראומות פיסיות ורגשיות נוטות לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף. היא מכנה מצב זה “ארגון שרירי מקובע” מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות וב”מחול הבלתי תלוי” “דמימה”9. הארגון השרירי נעשה כאמור מקובע דמימה, זאת אם הפרט נחשף לחוויה עזה כפחד, צער או כעס. רולף מסבירה במאמרה משנת 1963: “כמה שרירים מתקצרים ומתעבים, באחרים פולשת רקמת חיבור. כאשר מתרחש תהליך כזה, מתקבע המראה הפיסי. ואי אפשר עוד לשנות מראה זה בעזרת חשיבה או בעזרת אוטוסוגסטיה שכלית. הקיבעון הזה יוצר גם דפוס רגשי. …והטון הרגשי מצטמצם בהדרגה ומקבל גידור מעין קו גבול מוגדר. מעטה הפרט אינו מאפשר להרגיש שהוא חי, חש ונע10.

דוגמא נוספת, כסיוע בהרחבה של פתיחת הדיון בנושא, אביא מהעבר הרחוק; מסין. צ’אנג טאו לינג יליד שנת 150 לספירה בפרובינציה סצ’ואן שבסין היה ככל הנראה רופא הגופנפש הראשון. צ’אנג טאו לינג נחשב ילד גאון שכבר בהיותו בן שבע שינן בעל-פה את ספר הטאואיזם הקדוש ה’טאו טה צ’ינג’ כאדם צעיר הפגין כוחות ריפוי נדירים במיוחד בתחום הגופנפש ריפוי תחלואים פסיכולוגיים שמוקרנים על הגוף כמחלות גופניות. שיטת הריפוי שלו הייתה פשוטה והועתקה אחר-כך על-ידי צ’אנג הסיו אשר נעל תחילה את חוליו המבקשים להירפא ואמר להם לבחון היטב את החטאים בהם חטאו והם אשר גרמו להם לחלות באותם תחלואים שעליהם באו אליו להתלונן. המשך שיטתו דומה לזו של צ’אנג טאו לינג. אחד מיסודות מהפכתו היה התשלום. צ’אנג טאו לינג הכריז על שיעור תשלום עבור הטיפולים שנתן. התשלום היה באורז שהועלה אליו כל שנה לאחר שהבריא. האדם אשר ביקש מרפא נתבקש לכתוב את כל חטאיו וכשלונותיו על נייר. לאחר מכן היה עליו לאחוז בנייר זה מעל ראשו ובאופן כזה לחצות את הנהר. כך צ’אנג טאו לינג קשר בין נוהלי חיים, רגשות ומחשבות ותחלואים. הפעולה שמוכיחה על הכרה בקשרים אלו היא שהביאה להחלמה וצ’אנג טאו לינג היה למנהיג מוערך, רב כוח שארגן את חסידיו ואת מאמיניו למה שהיה יותר מאוחר “כת חמשת הבושלים” ותואר כ”אדם המושלם” של כתבי הקודש. בטאואיזם הפופולרי אין דמות מכובדת ממנו כיום. צ’אנג טאו לינג הוא צ’אנג טיין שיה שמהווה מושא להערצה וסגידה. צ’אנג טאו לינג או צ’אנג טאו לינג נחשב מי שיכול ללכוד ולהרוג אלפי דמונים ולשחרר בכך אנשים מתחלואים וצרות שפקדו אותם. דמותו מופיע באחמים (לוח שנה) ונאמר עליו שהשמים העניקו לו חרב גדולה וחותם מפואר שבעזרתם הוא יכול לשלוט בכוחות הרע ולמנוע מהם להשתולל. ניתן היה לראות את חרבו בהיכל המקדש בהר הדרקון והנמר עד לשנת 1927.

תורת הגופנפש אינה חדשה בתרבות היהודית הרמב”ם שתורת הנפש שלו תובא בהרחבה בהמשך צידד בה גם הרמח”ל11 שכתב ”גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו, מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור”. אל שיאה הגיעה במשנתו של הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה ובהגותו של הפסיכולוג והפילוסוף היהודי קונסטנטין ברונר.

כאמור, תורת הנפש במערב השתייכה לתחום הפילוסופיה עד סוף המאה ה- 19 ובכך אין הבדל בינה ובין מה שהתרחש במזרח. ההבדל החל במאה ה 19. מבחינה זו, הפרדתה מתחום הפילוסופיה והעברתה אל תחום הדיון הצר מבחינה פרספקטיבית, התאחרה בעשרות שנים אחרי ההפרדה שהתרחשה עוד קודם לכן במחשבה האמנותית.

האמנים, שמקדימים פעמים רבות תהליכי התנהגות אנושית, הפרידו את תורת-היופי מן הפילוסופיה. הפרדה זו התרחשה תחילה על-ידי אלכסנדר גוטליב באומגרטון12(1714-1762 )Alexander Gottlieb Baumgarten. באומגרטון פתח בהליך דיכוטומי שהביא לצימצם הפרספקטיבה המרחבית של עולם האמנים. הצנעת הפילוסופיה והצד הרוחני בה כולל את תחום הרגש, תוך הרחבה הולכת וגוברת עד-כדי הגזמת מה, של ה”גופניות” על צדדיה הרבים.

בשעה שבאמנות חדר המוטיב הגופני והרחיב את נוכחותו: גישות קוביסטיות, סטרוקטוריאליות וצבעוניות שונות, שהתפתחו והיו בהדרגה לאבסטרקט, הפסיכולוגיה עברה תהליך הפוך. ההפרדה הולידה ניתוק מהגוף התרחקות מהצד הביולוגי של חיי-האדם, אם כי כדברי פרופ’ רות שטיין13, גם להתרחקות מהרגש או כדברי ד”ר יובל יורם14 “היחסים ביניהן הידרדרו עד לאנטגוניזם והתעלמות הדדית”.

כיום, רבים מעלים הרהורים לגבי הפרדה זו ורואים בדעת הפסיכולוגים הראשונים צניעות מוגזמת ותחילת הדרך בלבד.

המיוחד בדיון הראשון, לאחר פרוד הפסיכולוגיה מן ה”המחשבה הטהורה”, היה בתפיסה, שהבנת התנהגות האדם אפשרית וודאית אם מתייחסים למרחב הרוחני-נפשי במנותק ובלי להביא בחשבון גם את המרחב הביולוגי הכולל תהליכים אורגניים המתרחשים בגוף: במערכת העצבים, מערכת הנשימה, בבלוטות, בשלד, במערכות החישה ובשרירים. “היום ידוע”, מסביר יובל יורם רופא ונוירולוג, “כי בעת מצוקה מופרשים הורמונים שתפקידם לסייע לגוף להתמודד עם מצב החירום שהוא נתון בו. אחד ההורמונים האלה הוא אדרנלין. הורמון נוסף המופרש במצבי חירום הוא קורטיזול. לקורטיזול במינונים גבוהים יש השפעות מנוגדות על ההיפוקמפוס15 והאמיגדלה שבחלקים של המוח. הוא גורם להפסקת פעילות ההיפוקמפוס (המוח הרגשי16), אך מגביר את פעילות האמיגדלה…” (במאמרו “פסיכואנליזה וחקר המוח” (משנת 2003 בעמ’ 541-542). הקשר בין הנפש החרדה והגוף ניכר כאן.

גם מחקריהם של אלכסנדר רומנוביץ לוריא (Luria) 17על הנוירו-פסיכולוגיה ושל מרק סולמס וקרן קפלן סולמס (Kaplan Solms ו-Solms) מחזקים את הטענות הקושרות סימפטומים מסוימים המופיעים אצל אדם מסויים לאתר המדויק של מוחו שם קיים הנזק. לוריא, פסיכולוג ומייסד הנוירופסיכולוגיה, פעל בברית המועצות עד שנאסרה בה הפסיכואנליזה. הוא יצר תמונה מורכבת של פעולת המוח והקשר שלו לנפש. החיבור בין הגוף לנפש הסתמך אצלו על שיחות ארוכות עם המטופל, שמטרתן הייתה להגיע להבנה עמוקה של עולמו הפנימי וזאת במקביל לשימוש בשיטה הנוירולוגית הקלאסית, של שיוך סימפטום מסוים לאתר המדויק של גוף המטופל, שם קיים הנזק.

לוריא גילה כבר בשנות השלושים למאה העשרים, את תפקידה המכריע של האונה הקדם מצחית בקורטקס הקדם-מצחי שבמוח בניהול חיי הרגשות. פגיעה באונה הקדם מצחית מונע מעבר של אותות רגשיים בינה ובין המוח הרגשי המערכת הלמבית (ראה להלן, “המוח הרגשי”18) מה שעושה בעלי חיים לחיות מוכות תזזית או גורם להן להתפרצויות זעם אימפולסיביות ובלתי-חזויות ולהתכווצויות מבועתות. חולים שנפגעו באזור זה, ציין לוריא, היו אימפולסיביים ומועדים להתלקחויות של זעם ופחד.

כדי להפריד את הנפש מהגוף, לא היה די בצניעות אקדמית, היה צורך בהישענות על תיאוריה מקובלת של שלילת הרגשות. תחילת התהליך בראיה במלאות הרגשית כשל, הצפה או מטען עודף שיוצר כאב, חולי וטראומות.

“הרגשות הם כוחות טראומטיים המערערים את איזון המערכת הנפשית” מסביר בשנת 1900 אבי הפסיכולוגיה המודרנית זיגמונד פרויד19 “ויש לפרקם על מנת להחזיר למערכת זו את שיווי משקלה” (חוק הקביעות). הרגשות אויבים את האדם, על-פי פרויד, יש בהם מן הרעילות והם קוראים להתמכרות כשהם נקשרים בהנאה (“פשר החלומות”).

הרגשות אכן כובשים את הנפש, הם מכריעים את הרוח אבל במקביל לזאת עיקוב זרימתם כפי שמראים מחקריו של לוריא יוצר בגוף אתר מגביל פעילות. הניסיון התרחב והמחקר של ז’וזף לה-דו20 , חוקר מלואיזיאנה, שעבד באוניברסיטת ניו-יורק וחקר במשך שנים את ההבדל בין המוח הימני לשמאלי, האיר באור חדש את היחס בין הגוף לנפש. לה-דו מאשר בסיפרו “המוח הרגשי” כי הרגשות אכן כובשים את הנפש או ליתר דיוק את ה”אני” השכלי ולא מאפשרים לו התבוננות שקולה במציאות. עודף רגשות מביא להצפה ולטראומה. בתחום זה לה-דו מחדש באומרו יחד עם חוקרים אחרים וביניהם ד”ר גרג קירק מבית הספר לרפואה פונס שהצלקות שנותרות במוח מהאירועים הקשים ביותר בחיים אינן נמחקות. “זיכרונות רגשיים הם בלתי נמחקים”21. לה-דו המשיך במחקריו והפעם רצה להבין כיצד המוח הרגשי והמוח הקוגניטיבי קשורים זה לזה. הוא יחד עם חוקרים אחרים וביניהם פול אקמן Paul Ekman22 או ד”ר סרוואן-שרייבר23  מאשרים את נושא קיבעון הרגש העודף בגוף, נושא שמככב בתורת הדמימה24.

תורת הדמימה העומדת בראש ספרי “היופי, מיתוסים ודמימות” גורסת שאין דמימה בלתי ניתנת ל”פריצה”. בהקשר לטראומה הבלתי ניתנת למחיקה של לה-דו ראוי להביא את מחקריה של לואיס הרמן (Judith Lewis Herman) הסותרים עמדה זו. לואיס הרמן, חוקרת מאוניברסיטת הרווארד, פרסמה בשנת 1992 את ספרה “טראומה והחלמה” Trauma and Recovery”” בהוצאת ה Basic Books בניו-יורק. בספרה “טראומה והחלמה” סותרת את חוסר הישע של החוקרים שהוזכרו לעיל נוכח הטראומה וטוענת שישנה התאוששות אחרי טראומה ושיבה לחיים נורמאליים. לואיס הרמן מבחינה במספר שלבים בדרך להחלמה מטראומה:

1. שיתוף הלקוח בידע הכללי בדבר התסמינים. אדם שבא לטיפול ומדווח על עצבנות, סיוטי לילה, עירנות יתר ופאניקה נוכח אירועים חסרי משמעות מקבל מידע כי התסמינים המדווחים הם חלק מקובל בתסמונת הפוסט-טראומתית. הבנה זו טוענת ד”ר לואיס הרמן מנטרלת את עוצמת הפחד נוכח התסמינים.
2. עמידה בחווית חוסר ישע בסיטואציה של קטסטרופה בה האדם חש שאין לו שליטה, קטנה ככול שתהיה בחייו טראומתית. היא החוויה שמוזכר כרשומה במוח הרגשי רישום בל ימחק. טראומה שחורטת את המאורע במוח הרגשי ומשפיעה על תפקודו של המוח הרגשי והופכת רגעי חיים רגילים כאילו היו מצבי חרום. אדם הנכנס למצבי חרום ותחושת חוסר ישע מגיב לאירועי חיים פשוטים כאילו הוא ניצב בתוך קטסטרופה: אם אדם רגיל שתעמוד מולו ותמחא כף יבהל בפעם הראשונה ולא יגיב או יצחק בפעם השלישית משהורגל במחיאת הכף, אדם פוסט טראומתי יבהל בפעם החמישית שתעמוד מאחורי גבו ותמחא כף כבפעם הראשונה. הוא שב ונדרך כול כולו בכול פעם מחדש. דומה למי שעומד בפני אימה בה אין לו כול שליטה על חייו. לואיס הרמן מסייעת לאדם זה לשוב ולהשיג בהדרגה תחושה מסוימת של שליטה על מה שקורה ולהתנער בהדרגה מתחושת חוסר הישע שנחרטה במוח הרגשי. אנשים מתלוננים על תחושה של העדר שליטה על גופם במצבים פוסט טראומטיים. אחת השיטות להחזרת ביטחון בגוף תרגילי הרפיה ועיסוי. שיטת פריצת הדמימה שתובא בספר עוסקת בתחום זה בהרחבה. הרגעה פיסיולוגית, טוענת ד”ר לואיס הרמן פותחת אשנב לסיוע למעגל הרגשי שנפגע ומאפשרת לו לשוב ולגלות כי החיים בטוחים כפי שחש בהם טרם נחרטה הדמימה במוח הרגשי.
3. זכירת הפרטים שנקשרים בטראומה.
4. עצב מתן זמן לעצב, אבל על האובדן שהטראומה גרמה.
5. כינון מחדש של חיים רגילים.

מקורות:

[1] אפלטון, פלבוס, מיוונית יוסף ג. ליבס, בהוצאת שוקן משנת תשל”ה, עמ’ 459.

[2] דוסטויבסקי, פ. מ., 1978, “אידיוט”, ש. הרברג, עם עובד, תל-אביב, כרך שני, עמ’ 407.

[3] גופנפש כשם ספרו של קן דיכטוואלד “גופנפש, הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה”. 1977, 1986 Bodymind, מאנגלית יעל ולדמן, הוצאת אלפא/זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1992.

[4] “הפילוסופיה כמו שהתהוותה והשתכללה ע”י היוונים היא בעצם חוכמה שמסתמכת על חוקי המציאות. אפלטון ותלמידיו סללו דרך כה איתנה עד כי הפילוסופיה מאז ועד היום כמעט שלא השתנתה הרבה מבחינת התוכן שהיא מעבירה. ומטרתה: הבנת המציאות. הפילוסוף מחפש סיבות אוניברסליות, והאנטגוניסט מחפש סיבה ספציפית”… פינקלברג, אריה, ד”ר, מבוא לפילוסופיה יוונית, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב.

[5] אלכסנדר לואן Lowen Alexander פסיכיאטר מתלמידי וילהלם רייך. מייסד האנליזה הביואנרגטית או הביואנרגיה ( Bioenergetic Analysis ) לואן טען שהגוף הוא מרחב אנרגטי ושיש להבין את עבודת הגוף ולהשתמש בה בכדי לפתור בעיות נפשיות. ראה גם Lowen, A. (1958). The language of the body. New York: Macmillan

Lowen, A. (1975). Bioenergetics. New York: Penguin. וכן Lowen, A., & Lowen, L. (1977). The vibrant way to health: A manual of exercises. New York: Harper & Row.

Lowen, A. (1967). The betrayal of the body. New York: Macmillan

Lowen, A. (1990). The spirituality of the body. New York: Macmillan.

Lowen, A. (1995). Joy: Surrender to the body.

[6] Lowen, A. (1958). The language of the body. New York: Macmillan. Lowen Alexander, The Language of the Body. New York: Collier Books, 1972

[7] “שפת הגוף” עמ’ 15. תרגום לעברית של הכותב.

[8] שם.

[9] דמימה – מונח שטבע נפתלי עירוני בספר “המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות וביצוע” שיצא לאור ביחד עם שני חיבורים מפרי עיטי בשנת 1991. דמימה היא אירוע שמעקב התפתחות חלק מכוחותיו של ה”אני”, נוטה לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף כיווץ תמידי שאינו משתחרר מעצמו. יש והכווץ משפיע על תפקוד האברים הפנימיים ומדרדר את תפקודם עד כדי מחלה. מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות, מחבל בקליטה החושית וביכולת ההמשגה וראיית המציאות כהוויתה. הארגון השרירי נעשה במצב של דמימה מקובע. דמימה יוצרת קיבעון ודפוס רגשי קבוע שחוזר על עצמו. …הטון הרגשי ויכולת החשיבה הרציונאלית הולכים ומצטמצמים בהדרגה ומקבלים גידור. הדמימה יכולה להתרחש בתקופת הילדות, הנעורים בבגרות ובכול אחד מגילאי ה”אני” היא איננה משתחררת מעצמה ומביאה בהמשך להתנהגות הנוגדת את אופיו האמיתי של האדם. הדמימה מביאה אדם לשוב על שגיאותיו ויוצאת נגד מסקנותיו ונגד החלטותיו. היא מחשילה את האדם בדרכיו השונות ומפעילה אותו מכוחה. האדם המדומם פועל פעמים רבות יותר בהשפעת הדמימה משהשפעת טבעו ואופיו האמיתיים. עוד על הדמימה ראה חלק ז’ במבוא.

[10] Rolf Ida “Structural Integration The Re-Creatin of the Balanced Human Body. New York. Viking Press, 1977.

תרגום חופשי מאנגלית מאת המחבר. ראה גם Rolf Ida “Structural Integration Systematic 1, no. 1 June 1963. וכן את ספרה המרכזי משנת 1977 Rolfing: The Integration of Human Structures (Harper and Row, Publishers).

שיטת הטיפול שהחלה ליצור בשנת 1940 מכונה “שיטת האינטגרציה” או “אינטגרציה מבנית” שיטה שתלמידיה מכנים כיום “רולפינג”. השיטה פולשנית וכוללת הפעלות ולחיצות עומק (כואבות) רעיון מרכזי נוסף בשיטתה החשיבות של מרכז הגוף והדרכים לארגן את הגוף בתוך כוח המשיכה. השיטה מבוססת על עשרה שלבים שמתרחשים בעשרה מפגשים.

“רולפינג” נועד לפתוח צוהר לגוף להתחיל ולארגן את עצמו ולאחר מכן הוא ממשיך בעצמו. יש והמטופל חוזר לסידרת טיפולים נוספת אחרי שנה וחצי. בשלב הראשון מתמקדים בחלקו העליון של הגוף: במערכת הנשימה – המערכת הראשונה לתפקד מיד אחרי הלידה.

הטיפול הראשון פסיבי באופן יחסי, וככל שהטיפולים מתקדמים הוא נעשה מעורב ופעיל בעבודה. העבודה העיקרית נעשית סביב רקמת חיבור בשם פסיה, ריקמת חיבור עשויה סיבי קולגן ואלסטין עם נוזל גבישי, שתפקידה לעטוף את כל סיבי השרירים, העצמות והאיברים.

בין חסידיה הגדולים פיטר מלכיאור שפגש את רולף בשנת 1965 ביקר בישראל בשנת 2004. מלכיאור: “שבעת הטיפולים הראשונים דומים אצל כול המטפלים”(ביבליוגרפיה. קרן מיכל, 2004, “חיים אחרים”, גיליון מס’ 97, אוקטובר 2004 עמ’ 38- 41.).

[11] רבי משה חיים לוצאטו הוגה דעות ופילוסוף מחכמי איטליה. נולד בפדובה בשנת 1707. נפטר בגיל 40 בשנת 1747. ידוע בכינויו- רמח”ל.

למד בישיבת פדובה אצל רבי ישעיה בסן. שלט במדעים, בעברית, איטלקית, ארמית, צרפתית, לטינית וביונית. בגיל צעיר החל להגות בקבלה ובגיל 14 ידע על-פה את כל כתבי האר”י. בין השנים 1730 -5 חיבר יותר מ – 40 ספרים. ידע מתנגדים רבים ומשום כך עזב את איטליה והתיישב בהולנד – באמסטרדם. בסוף ימיו עלה לא”י והתיישב בעכו. אחת המסורות מציינת את קבר הרמח”ל בטבריה, ליד ציונו של קבר רבי עקיבא.

האתיקה של הרמח”ל הופיעה בספרו “מסילת ישרים”. ה”מסילת ישרים” נדפס בעשרות מהדורותיו וכיום הוא ספר המוסר הנפוץ ביותר בקרב בני ישיבות וחניכי תנועת המוסר. מספרים שהגר”א אמר בקוראו את הספר: “אילו היה רמח”ל בחיים, הייתי הולך אליו ברגל, ללמוד ממנו מוסר ומידות.”

ספריו הנוספים של רמח”ל עוסקים בקבלה, מוסר, הגות ושירה ביניהם: “לשון למודים” שנכתב בהיותו בן 17 שנים, ספר סנגוריה על צדקת דרכו בשם “איגרות רמח”ל” וכן “אדיר במרום”, “אור הגנוז”, “דעת תבונות”, “חוקר ומקובל”, “לישרים תהילה”, “המאמרים”, “מגדל עוז”,”ספר השירים”.

[12] אלכסנדר גוטליב באומגרטון.

[13] פרופ’ רות שטיין”תורת האפקטים בפסיכואנליזה” 2003

[14] ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר המוח”, 2003, עמ’ 534.

[15] היפו – בצורת סוס, קמפוס- מפלצת ים.

[16] לה-דו ג`וזף, 2005, “המוח הרגשי”, תרגמה מאנגלית: שירה סתיו, עריכה מדעית: גיל אלרואי, הוצאת עם עובד, סדרת “אפקים מדע”. The Emotional Brain: The Mysterious Underpinnings of Emotional Life – Joseph Ledoux (1996)

[17] לוריא נולד בקזאן (1902), התקבל ללימודים באוניברסיטת קזאן בהיותו בן 16 שנים וסיים אותה בגיל 19 (בשנת 1921). כשהיה עוד סטודנט בקזאן ייסד את האיגוד הפסיכואנליטי של קזאן – the Kazan Psychoanalytic Association. בשנת 1924 פגש לוריא את Lev Semionovich Vygotsky שהשפיע השפעה מכרעת על הקרירה שלו. יחד עם לב סמינוביץ ו – Alexei Nikolaivitch Leontiev החל לוריא לחקור את הדרך בה נקשרים מהלכים ביולוגים ורגשות. Luria, 1979, p. 43).) החל משנות ה 30 מידר עצמו מפעילות ציבורית עקב עלייתו של סטאלין לשילטון. בתקופה זו החלו מחקריו בתחום הפגיעות המוחיות. מלחמת העולם השניה חשפה אותו בפני חומרים משמעותיים בתחום הטראומה והפגיעה המוחית. בתקופה זו פיתח לוריא את שיטתו המיוחדת. שיטה שהייתה ל neuropsychology. מחקריו הפנו את תשומת הלב לכך שעל-מנת להבין את נפש האדם יש לשלב בין לימודי הפסיכולוגיה והביולוגיה. “to understand the brain foundations for psychological activity, one must be prepared to study both the brain and the system of activity” (1979, p. 173). לאחר המלחמה סולק לוריא מהמוסד לנוירוכירורגיה בעקבות התפרצותו של גל אנטישמי. בסוף שנות ה 50 הורשה לחזור לחדר-עבודתו במחלקה לנוירופסיכולוגיה. כאן עבד עד יום מותו בשנת 1977. הוא פרסם שני “קיס סטאדי” (case studies)

He published two case studies, one of a man with an exceptional and idiocyncratic memory (Luria, 1968), the other of a man who suffered a traumatic brain injury (Luria, 1972). These two case studies illustrate his blend of classical, experimental approaches with clinical and remediational approach, a synthesis that stands as a model for late 20th Century cognitive science

מקורות:

Luria, A. R.; Bruner, Jerome (1987). The Mind of a Mnemonist: A Little Book About A Vast Memory,

Harvard University Press

Luria, A. R.; Solotaroff, Lynn (1987). The Man with a Shattered World: The History of a Brain Wound,

Harvard University Press

Luria, A. R. (1970). Traumatic Aphasia: Its Syndromes, Psychology, and Treatment, Mouton de Gruyter

[18] ראה להלן,.

[19] בספרו המפורסם משנת 1900″פשר החלומות” Draem Standard The Interpretation of

[20] LeDoux, J. (1996) The Emotional Brain. Simon and Schuster, New York.

גם Joseph LeDoux, Emotional Brain, Touchstone book, 1999

[21] LeDoux, J.E., L. Romanski, et al., Indelibility of Subocortical Emotional Memories”, Jurnal ofCognitive Neuroscience 1 (1989): 238 – 243.

[22] אקמן בדומה לפרויד חשש מעודף רגש היה זה אקמן שהזהיר מפני הכעס וראה בו קטליזטור לריצת עמוק, רגש המגייס את האדם למלחמה.

[23] סרוואן שרייבר – פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פיטסבורג, שבה ייסד את המרכז לרפואה משלימה, מחבר הספר “ללא פרויד ללא פרוזאק” (2003). החל את דרכו המקצועית כחוקר במדעים קוגניטיביים, וערך מחקר מקיף שנמשך שנים רבות, ובו בדק כיצד רשתות תאי עצב יוצרות רגשות. נסיעה להודו לצורך עבודה עם פליטים טיבטיים בדרמסלה הביאה אותו למפגש מפתיע עם המרפאים הטיבטיים שאיבחנו “חוסר איזונים” באמצעות מישוש ממושך של הדופק בשורשי כף היד ובדיקת הלשון והשתן. הטיפולים שהציעו, כללו דיקור ושימוש בצמחי מרפא, הביא להצלחה דומה לזו של הרפואה המערבית בריפוי מגוון של מחלות כרוניות. יתר על כן, לטיפולים היו פחות תופעות לוואי ועלותם הכספית היתה מזערית.

בהמשך דרכו, התחזקה אמונתו שאמנם דבר לא ישווה להישגי הרפואה המערבית בריפוי מחלות אקוטיות כמו דלקת התוספתן, דלקת ריאות או שברים בעצמות, אך בריפוי מחלות כרוניות, כמו חרדה ודיכאון, קיימות שיטות יעילות המפעילות מנגנוני ריפוי עצמי המצויים בנפש ובמוח האנושי, ומביאות לתוצאות טובות פי כמה ועליהן נסוב ספרו “ללא פרויד”…

בספר מפורטות שבע שיטות טיפול מקובלות ומוכרות הפועלות ישירות על המוח הרגשי, שנבדקו ואושרו במחקרים קליניים. ניתוח כל שיטה מלווה בתיאורי מקרים של מטופלים שחייהם השתנו בעקבות הטיפול ומובאים מחקרים התומכים ביעילותה.

סרוואן שרייבר מאמין ומשבח את הפעילות הגופנית, תנועות העיניים והדמיית הזריחה הטבעית. השיטות הנוספות שהוא מאמין בהן, מוכיח את יעילותן וכותב עליהן בספרו הן: ייצוב הקוהרנטיות של קצב הלב, שימוש בדיקור סיני, שימוש בחומצות שומן אומגה 3 ושליטה בתקשורת הרגשית. שיטות שזכו כבר ברובן להכרת הממסד הרפואי, המודעות אליהן הולכת וגוברת ועמה גם יישומן בטיפולים קליניים יום-יומיים.

[24] עירוני/מרגולין, 1991

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *