עשור לעידן נהרין בבת-שבע

עשור לעידן נהרין בבת-שבע
עשר שנים בחיי להקת מחול הם הרבה זמן. להקת בת-שבע חוגגת בימים אלה מלאות עשור להנהגתו האומנותית של אוהד נהרין. המופע נקרא דקה-דנס והוא מתקיים בסיומו של מסע הופעות על פני הארץ כולה, הנושא את השם ההולם, לעניות דעתי, את “תקופת אוהד”, סיפור אהבה.

ב- 23 בדצמבר שנת 2000 היה משכן האומניות בתל-אביב מלא מפה אל פה, והקהל היה מבסוט עד הגג. זה היה באמת מפגש של אהבה בין הלהקה לאוהד ולצופים. אוהד נטל, כדרכו בקודש, את החומרים השונים (והמשונים לפעמים) שלו, שם את כולם בבלנדר, ומה שיצא, היה מקסים. בעיני, התכונה המצויינת של אוהד הוא חופש היצירה. מה שמוצא חן כעיניו, מה שבא בא, הכל כשר, מהפרה הנופלת ממעל, דרך הפטיפון הידני הנוסטלגי ועד להזמנת הצופים לרקוד עם אנשי הלהקה. אני לא יודע איך זה מסתדר, אבל תמיד ברגע הנפלא הזה של אילתור על ידי הצופים, נמצא איזה כוכב לרגע. במופע החגיגי זת היתה אשה מבוגרת בלבן, שהפכה לכוכב לעשרים שניות.

הריקודים של אוהד אינם דומים זה לזה. תמיד יש לצפות לבלתי צפוי. אחרי מופע גרנדיוזי כמו “סבוטאז’ בייבי” (1997) הגיעו דווקא יצירות כמעט קאמריות, אחרי שפע תלבושות מסובכות בא “משה” (1999), בו הרקדנים לבושים
בגופיות ותחתונים אפורים של עבודה.

הערב נפתח במשהו נהריני מאוד: אוהד עצמו עמד על הבימה הפתוחה שעה שהצופים נכנסו לאולם וחיפשו את מושביהם, ורקד לנו ולעצמו כעשרים דקות. זה היה נינוח, מבריק, צנוע וראוותני בו בזמן. גם זה מעין מיחזור של הפתיחה
ל”סבוטאז’ בייבי”, שבשעתו ביצע שי טמיר.

קולו של ילד-יום-הולדת-עשר נשמע הרבה פעמים במופע, כשהוא קורא את ה”שטויות” המבריקות שלו, שכתב ל”משה”, אותם “מכתבים לאנשי עסקים” שלו.

כמובן לא נעדר “אחד מי יודע”, שעורר מהומות במופע היובל למדינה, והפך את בת-שבע לדגש חזק במאבק (האבוד?) נגד השתלטות החרדים למיניהם על החיים שלנו.

והיה כל המחול הותיק משנת 1986 “חלב שחור”, היפה, שיצר שבעתו עבור הלהקה קיבוצית, אבל חוששני, שבגלל האפלולית הבימתית, לא היה אפשר כלל להבחין בבוץ שהרקדנים מרחו על פניהם מהדלי, שמכיל גם את השחור וגם את המים
מהמטרים, וזה בעיני קונץ בימתי מבריק. שנבעתי לעצמי, שלא אזכיר עוד את אופנת החושך הבימתי האופנתי, אבל איך אפשר להחמיץ הזדמנות פז שכזאת להלחם את מלחמת בני אור נגד החושך?

“קיר” שהיה התרועה שבישרה את עידן נהרין בת-שבע בשנת 1990, על מוזיקת הרוק החיה של “נקמת הטרקטור”, מקומו, כמובן, לא נפקד בסאלאט החגיגי והצבעוני הזה.

התכונה העיקרית שמעוררת אצלי התפעלות מעבודתו של אוהד — שבלטה כבר ביצירתו הראשונה ככוריאוגראף, הסולו לעצמו, עגלת סופרמרקט והרבה בקבוקי משקה קל מפלסטיק, “פא-דה-פפסי” – היא התחושה, שהכל מותר לו, הכל משמש מים המניעים את טחנת-הקמח הכוריאוגרפרי שלו. חופש יצירתי שמזכיר לי את סאלודור דאלי או את פיקסו, שברור למתבונן בעבודותיהם שלא היו להם מגבלות טכניות, שעשו תמיד רק מה שרצו וראו בעולם, בחפצים ובמקרה של אוהד בעיקר את האנשים, את גופם ואת תנועתם.

בחלקו השבי של המופע בלטו התלבושות האופייניות לריקודיו: שמלות קצרות מאוד ומתחתיהן מכנסונים שחורים, המקצרים כביכול את רגליהן של הרקדניות, ומראים אותן נמוכות ורחבות.

אם אצל גראהם — שבזכותה למד אוהד בניו-יורק — הכך היו אלים מרקדים, יפים ורציליים, הרי שאצל נהרין הרקדנים באים בכל הגדלים והצורות. הם מתנועעים נפלא, אבל הם אנשים בשר ודם, כביכול רגילים, מן הרחוב. אם
המחול המודרני של אמצע המאה העשרים רצה לדבר שירה, עסק בתכנים שברומו של עולם, בת-שבע של אוהד נהרין מדברת פרוזה. פרוזה משעשעת, מבריקה, של כאן והיום. עבודתו של נהרין דומה, בעיני, לשירה של יהודה עמיחי: פיוט
היום-יום.

ואוהד התלבט לא מעט, האם לקבל על עצמו את הניהול האומנותי של בת-שבע. לא מכבר הוא אמר לי, שההצעה להיות מנהל אומנותי באה אז, לפני עשר שנים, היתה דבר בעיתו. הוא היה בשל להתפתחות חשובה זו בדרכו שלו, ונכון מאוד לגבי
הלהקה. נדרשו ארבע-חמש שנים, עד שאוהד מצא את הכיוון הייחודי שלו. אי אפשר לבצע מהפכה אומנותית בלהקת מחול בפחות זמן. נכון, בת-שבע היא שלו, בה במידה שהוא שלה.