יושיפומי אינאו

יושיפומי אינאו YOSHIFUMI INAO

מחול אחר, חזק, יצירתי ומרגש מתקיים לו בעקשנות נערצת בתוך חלל-מחול פראי ומקובל. קצב הרוק, היפ-הופ, האוז וראפ אשר סוחף הכל אינו מצל עליו. מדובר באופן שבו רוקד אומן אחד, מבצע דגול. קוראים לו יושיפומי אינאו והוא רוקד את המחול החזק הזה מזה שש שנים בלהקת בת-שבע. אינאו מתמחה בביצוע יצירותיו של אוהד נהרין וכשהוא מבצע את הצעדים של המחול העכשווי הם נראים לפתע מדודים יותר ומדויקים. כאילו כל חייו נדרשו לבוא לכאן ולסייע
בביצועם. אינאו רוקד במתינות, כאחד העוסק בפולחן עתיק ומסתורי. לפתע הוא מתפרץ ממקומו וזז כמו שטן, ניטען באיזה זרם חשמלי אדיר. ברגע אחר הוא נח כמלאך, גופו עומד, קפוא בתנוחה מדויקת ומסורה, אבל נפשו שוקקת חיים ומתמלאת
באנרגיה רכה. תנועת גופו העכשווית מקבלת איזה דבר מיוחד במינו, כאילו פרטים נוספים צורפו אליה מאי שם וכפי שתמיד קורה באומנות מתרחש גם כאן נס. הכוח-הרוחני מתפרץ לו ומנצח את החלק החומרי של היצירה. משפטי המחול
מצייתים בהכנעה לרוח והופכים ממשהו מופשט לדמות מחול ברורה, רוחנית ומאוד פיוטית. כניגוד מוחלט להופעתו על הבמה, אינאו אינו משאיר עליך שום רושם מיוחד כשהוא עובר לידך ברחוב, גם לא כשהוא יושב בבית קפה אופנתי ולוגם מולך קפה.
מבחינת הרושם אין בו משהוא אחר משישנו בגרגר אורז המונח בתוך שק מלא גרגירים דומים. גופו שברירי, מסתיר את יכולותיו המדהימות, מבטו מהורהר, שער ראשו שחור. הוא לובש בגדים אפרוריים, אף הם כמוהו, אינם מבקשים להשאיר
איזה חותם בל ימחה. אינאו נולד ב 2 בינואר 1975 ביפן בקיוטו, עיר שטוחה ומשלושת אבריה הרים מרשימים. מקדשיה הרבים מקנים לה נופח תרבותי עמוק ורציני. חלקם מאוד מפורסמים והם משתייכים לדת השינטו או לבודהיזם. הוא אוהב את מקדשי העיר אם כי איננו אדם דתי כלל.

בלילה שלפני הולדתו, אביו חלם חלום עוצמתי. בחלומו נגלה לו השם שהוא נושא ‘יושיפומי’. השם עצמו, לפי יושיפומי, חסר כל משמעות ביפנית, אבל כשמפרקים אותו לשני גורמים ניתן למצוא בו בכל זאת איזה פרוש מעניין: ‘יושי’ ביפנית הוא
ריח טוב שמקורו בטבע ו’פומי’ ביפנית מכתב, טקסט ספרותי, או משפט מילולי. דמות אביו טבועה בנפשו של הרקדן הזה. מדובר באב מיוחד ומאוד לא אופייני לגבר היפאני. האב בון-היצ’י אינאו Bunichi בעל חנות למשקאות אלכוהוליים.
הוא מתמחה במכירות בירה וסאקי (משקה אלכוהולי שכיח ביפן). בון-היצ’י מרהיב עוז להסתובב בלבוש בולט לעיין, חריג ומאוד צבעוני. מכנסיו אווריריים והדפסים פזורים עליהם, גם חולצותיו מרובות צבעים והדפסים שונים טבועים בהן. בנוסף לכך שער ראשו ארוך ומגולח מאחור. יש לו שפם. מעל חנות האלכוהול נמצאת דירתם. מהאב למד להתמקד במעשיו ולהתמיד בהם. האם בלבוש רגיל, לא בולטת לעיין, אישה רגילה למדי מסייעת בעבודת החנות. בגיל 5 התחיל יושיפומי אינאו לרקוד אצל דודתו. מורה לבלט קלאסי שהרביצה בו את תורת המחול האירופאי עד להיותו בן 18 . יחסו אל לימודי המחול מורכבים:
‘לא אהבתי את שיעורי המחול’ הוא אומר בשקט, ומוסיף, ‘בדרך כלל הייתי מסתלק מהשיעור בטוענה שאני צריך ללכת אל השירותים. הייתי נעמד מחוץ לאולפן בבושה ומחכה עד שיתפסו אותי וידרשו ממני לשוב לשיעור המחול’. משסיים את לימודיו מאלו עבר הרקדן אינאו ללמוד בשוויץ, בביה”ס למחול של מוריס בז’אר בשם ‘רודרה Rudra’ . ב’רודרה’ הוא השתלם בבלט מודרני, באומנות לחימה יפנית � קאנדו, שירה – סולפז’ ובתיאטרון זאת בנוסף כמובן לבלט קלאסי שבו כבר היה מומחה.

הופעת הסיום של ביה”ס ‘רודרה’ נערכה בכרתים והשאירה על הרקדן הצעיר רושם בל ימחה : ‘רקדתי לצלילי מוזיקה יוונית. זה היה למעשה שיר שתיאר את האי שבו הופעתי’. עוצמת הרגשות הייתה רבה. עמדה מנגד עיניו גם העובדה שתמו ימי
הלימודים והקהל היה אחוז התלהבות. נפשו הרגישה התעוררה והתרגשות עצומה אחזה בה ‘האירוע הזה היה לחוויה הגדולה שבחיי’. בגיל 20, לאחר שעבר האומן הצעיר ‘אודישן’ הוא התקבל ללהקת המחול Carte Blanche שבברגן אשר בנורבגיה. מדובר בלהקה שמתמחה במחול עכשווי ומדגישה מאוד את עבודת הרקדן על הרצפה. ‘הקהל לא פעם היה כה מצומצם עד כדי כך שהלהקה הופיעה בפני פחות אנשים ממניין רקדניה’ אומר יושיפומי שעדיין מתפעל מכמות האנשים המגיעים לצפות בהופעות להקת בת-שבע בארץ: ‘ישראל היא מדינה אחרת לגמרי, כאן המחול פופולרי באופן שלא פגשתי בו קודם לכן’ הוא
מתוודה.

אינאו אוהב להתבונן בבני אדם, בבעלי חיים ובצמחים. הרגשות מתעוררים בו כלפיהם ומקשרים אותו אליהם. הוא ניזון מהם ומקבל מהם כדבריו השראה ליצירתו : ‘הטבע, מדבר אלי גם חפצים שקושרים אותי אל העולם’. לגבי יצירתו אין לו כל דעה: ‘כל אדם אומר לי דבר אחר, אני מקשיב, אך לא מסיק כל מסקנות לגבי הריקוד שלי’. הוא ער לכך שבדרך כלל ניגשים אליו אנשים
שמעריכים את המחול שלו. לגבי המחול הוא אומר שזו אומנות המגשרת בין הגוף, הרגשות ותהליכי ההכרה
שמתבצעים במחשבה. המחול לדידו מאפשר לרקדן ללמוד דברים על עצמו ולהתפתח. ‘לפעמים הרקדן לומד על הגוף, פעמים אחרות הלימוד קשור בדברים רגשיים וחשיבתיים. מה שמרתק אותי זה שתוך כדי הגילוי המתרחש בשעת
המחול, הרקדן גם לומד להיטיב לנגן עם כל אחד מהחלקים הללו ומשתפר כאדם’. יושיפומי אינאו טוען שהמחול יוצר תהליך טבעי של התפרצות החוצה. האישיות הפנימית, המסתורית ביותר שבדרך כלל נמצאת באפלה, יוצאת לאור בשעת
הריקוד. ‘יחד עם זה מובן שלא תוכל לראות את אישיותי האמיתית על הבמה כשאני רוקד. כי מה שיוצא החוצה זה רק מה ששיך למחול עצמו ורק מה שנותן כבוד לאותם דברים או לאותם אנשים הקשורים בהפקה עצמה. גם לצעדים,
לפרטים הקטנים, החפצים הנלווים ולקהל’.

ש: כיצד אתה עובד על תפקיד?
ת: ‘אני עוקב אחר ההנחיות של הכוריאוגרף. אני מחכה את תנועותיו. הוא מראה דבר מה. אני ממתין, מתבונן בו כשהוא זז ומחכה את הליכותיו. תוך כדי כך אני גם מנסה לתפוס כמה שיותר פרטים’. בחזרות הוא אוהב ללבוש טי שרט פשוט ומכנסיים ארוכים מבד רך, ועל הבמה הוא לא אוהב לעשות השוואות בין הבגדים שהוא לובש ‘באיזה שהוא מקום אהבתי את כל התלבושות שנתפרו למעני במידה שווה. אני חש כאילו שכל אחת מהן הייתה איזו מתנה עבורי’. הוא לא אוהב איזה צעד מחולי במיוחד, ‘אני אדם רגיל מאוד ולכן גם כל הצעדים חביבים עלי באותה מידה’. הרקדנים נערצים עליו במידה שווה. ‘כל אחד מהם מזכיר לי באיזה שהוא מקום חלק מחיי ובאיזה אופן אני מוצא את עצמי מעריץ כל אחד ואחד מהם בנפרד’. די בכך שיבחין באדם כלשהו המתמסר למחול כדי שיעריץ אותו. ‘עצם העובדה שאדם בוחר בחיי הרקדן סוחפת אותי לאהוב אותו’. ללהקת בת-שבע הגיע אינאו לאחר שערך בחינות קבלה. את האודישן הראשון לבת-שבע הוא ערך ב 1994 בהאג שבהולנד, ‘אז עדיין לא שמעתי על הלהקה’. כתוצאה מהבחינה ההיא הוא התקבל לבת-שבע, אבל תעתועי הגורל גרמו לכך שבסופו של דבר הוא לא הגיע ארצה. רק ב- 1996 הוא הגיע לישראל. ‘התחלתי לקחת שיעורי בוקר עם הלהקה. כתוצאה מכך חודשה ההזמנה להצטרף ללהקת בת-שבע’. יש לו יחס מיוחד לאוהד נהרין. הוא מאוד מרוצה מהעבודה אתו.’הדרך שבה הוא ניגש אל עבודתו והיחס אל האנשים שהוא עובד אתם מאוד לרוחי’. הוא מעריץ כוריאוגרף שמאפשר לו ללמוד ממנו, אבל אין שום מחול שהוא אוהב במיוחד.
ש: כוריאוגרף?
ת: ‘לא’.
ש: מה אתה אוהב אצל מורה לבלט?
ת: ‘צניעות, אני מעריך מורה שנותן מקום לתלמידיו ומאפשר להם להתבטא’.
ש: האם ישנו מורה למחול שאתה אוהב במיוחד?
ת: ‘לא, אין לי העדפות’.
אינאו מרגיש כמי שאינו שייך לאיזה סגנון מחול מסוים. ‘אני יכול לרקוד בכל סגנון. אין לי העדפות. אני לא שונא סגנון אחד ואוהב אחר’. הוא עבר הרבה אודישנים, בחינות קבלה ללהקה, וחש שהם הדבר הקשה ביותר שהוא חווה בחייו. ‘אף פעם אני לא מצליח לדעת מה הם הקריטריונים הנדרשים ממני כדי להתקבל ללהקה הנחשקת. כל כך הרבה דברים בתחום הזה תלויים
בעצם בעולמו של הכוריאוגרף ולא בכישורי…’.
ש: כל מי שפניתי אליו כדי לוודא מה שמך לא ידע להגיד לי אותו, גם לא אנשי יחסי הציבור של הלהקה. מה אתה חושב על זה?
ת: ‘בעיני זה בסדר גמור’. ישנה הרגשה שהרקדנים בתקופתנו הפכו למעיין פועלי בניין אנונימיים שבונים את הטירה של האציל שלהם � תגובתך?
ת: ‘כאלה אנחנו. אנו אנונימיים וככה צריך שיהיה.’ לאחר שתיקה ארוכה הוא מוסיף ואומר: ‘במחול העכשווי הרקדן תמיד יישאר אלמוני. המחול הזה לא מאפשר לנו בעצם לצאת החוצה, לבטא את אישיותנו או להתפרסם � הרקדן של המחול העכשווי תמיד יישאר אנונימי. יש כאן עניין אחר, שונה והפוך ממה שהורגלנו למשל בבלט הקלאסי או במחול הדרמתי � באלו תמיד יהיה מקום לסולן. אישיותו הפרטית באה לידי ביטוי על הבמה והיא בהחלט חלק מהתוכנית אך לא כן במחול העכשווי. כאן הלהקה היא העיקר והכוריאורף שלה הוא שבא ליידי ביטוי בעזרתה. על הרקדן הלוקח חלק במחול העכשווי לקבל את גורלו
ולהישאר אלמוני.’

ש: המלצה לרקדן צעיר?
ת: ‘חפש להיות מעורב בדברים שאפשר ללמוד מהם ובכל אשר תפנה תעשה רק את אותם הדברים שגורמים לך ליהנות ממעשיך.’ לשאלה על ההבדלים שבין האנשים שחיים בארץ וביפן קשה לו להתייחס. ככלל ולאורך כל הרעיון אתו בולטת העובדה שאין לו העדפות של דבר אחד על פני אחר. הוא לא אוהב השוואות והרושם הכללי שנותר הוא שבאמת אין לו שום משיכה לאיזה נושא היכול לגלות דבר מה על אישיותו. כולו אומר איזו אמירה כללית, מופשטת כמי שמבקש בכל מעודו להיבלע בעולם. אדם המתחנן על נפשו שלאתשאיר גם לא שריטה קלה על פני תבל. הוא אוהב לקרוא ספרים, אך אף ספר
כמובן שלא השאיר עליו איזה רושם מיוחד, גם לא שום סרט, יצירה מוזיקאלית, מסעדה, חפץ, או הצגת תיאטרון. הוא לא אוהב במיוחד איזה אפטר-שייב, רחוב, פסל או איזו תמונה. גם קשה לו לראות הבדלים בין הגבר הישראלי ליפאני.
תשובותיו מלמדות על חשיבה יסודית ובהירה, והשפעת הפילוסופיה המזרחית בולטת בה במיוחד: ‘אין איזו תכונה שאני יכול לאמור עליה שהיא גברית מול אחרת נשית’. כל התכונות כדבריו נמצאות במינון כזה או אחר אצל שני המינים. הוא מסכם ואומר שאם הוא מוצא הבדל כלשהו בין הגבריות הישראלית והיפנית הרי שלא מדובר במשהו ששייך ל”גבריות” עצמה אלא להבדלים שבגישותיהם של אותם אנשים לחברה שבה הם חיים. ‘בחברה היפנית’ כדבריו היחס אל הקבוצה שונה. הפרט נמצא בקונפליקט. הוא נדרש לבחור. עליו לדעת מתי הוא חייב ללכת עם רצונותיו הפרטיים ומתי עליו לחלוק את רצונו עם רצון הקבוצה’.
ש: ובמה יבחר?
ת: ‘בדרך כלל ינסה ללכת באמצע. הוא צריך לחשוב על שני הכיוונים באותו הזמן. הוא ילך עם הקבוצה וינסה לממש בתוכה חלק משאיפותיו’. אינאו מוצא שהאם היפנית דומה לאם הישראלית ‘שתי האמהות מעורבות בצורה
קיצונית בחיי הילד ומראות כלפיו דאגה מופרזת.’ יש לו חברה והוא מתגורר אייתה בשכירות חודשית בפלורנטין. יש להם דירת
שניים וחצי חדרים וכמובן שאין בדירתו שום דבר מיוחד, גם לא איזו תמונה מאפיינת. קירות הדירה לבנים, חלונותיה חשופים והדבר היחידי בה שיש לו כלפיו איזה יחס מיוחד הוא הפוטון (מיטה יפנית) המונח בחדר השינה. חברתו רקדנית בלהקת בת-שבע והוא לא מוכן לנדב לגביה שום פרט, אף לא את החודש שבו היא נולדה. יש לו כמה חברים בארץ והוא לא ייקח אחריות למנות אותם כאן. הוא מפחד מהחלטות נחושות ומעשה אמיץ ניקשר אצלו במוות. ‘למות למען מטרה נעלה הוא
דבר אמיץ בעיני’. אין לו העדפה לאוכל מסויים והאוכל היפני בארץ בהחלט בסדר בעיניו. הוא מתגעגע ליפן ובחופשות הוא נוסע אליה. ביפן הוא אוהב במיוחד את עירו קיוטו.
ש: תוכניות לעתיד?
ת: ‘אני לא רוצה לדבר על העתיד, אין בזה כל צורך’.
ש: לסיכום, האם אפשר לשאול אותך לאיזה עולם אתה שייך?
ת: ‘אני כמובן חלק מהחברה היפנית’. המחול שלו מושך אותך ומסקרן. מחול עוצמתי רב רושם, אתה מנסה לעמוד על אישיותו כאדם אך מתקשה לגעת בה. אינאו בוחר להשאיר אותה חבויה במסתורין, באפלה ואינו מוכן לנדב למענך כל רמז לגביה. חדי העין שבינינו מקשיבים לו כשהוא רוקד ומזהים את נוכחותו עזת המצח על במת המחול, בהנאה. גם עטו הרגישה של מבקר האומנות אומרת בהתלהבות: ‘הנה הוא המחול המיוחד כל כך של יושיפומי אינאו’.