וירוס מדבק אבל לא מסוכן

Ynet – תרבות

וירוס מדבק אבל לא מסוכן

כך מגדיר אוהד נהרין את הוירוס החדש שלו. סליחה, את המופע החדש שלו. הקהל
מתבקש להעלב בשקט
מרב יודילוביץ’

לאוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת-שבע, יש וירוס. הוא העביר אותו לרקדני הלהקה ועכשיו הוא רוצה להעביר אותו הלאה. אל תדאגו, לא מדובר במחלה קטלנית, חלילה, גם לא ברעה חולה שתמחק לכם את הדיסק הקשיח במחשב, מדובר
במופע חדש ואם הכל יפעל כשורה, את הוירוס הזה אי אפשר יהיה לעצור.

תגובה שתתחיל בתחושה

“הוירוס של אוהד נהרין” הוא עיבוד למחזה “העלבת הקהל” של פטר הנדקה, מחזאי, סופר ומשורר אוסטרי, שיצירותיו הושוו לאלה של קפקא והוא עצמו נחשב לאחד הכותבים הפוסט מודרניסטים החשובים מאז בקט. יצירותיו של הנדקה, ממש
כמו אלה של נהרין, נחשבות לאוונגרדיות, קונטרברסליות, מלאות אירוניה ומנסות להעמיד לא פעם למבחן את מגבלות השפה (הוורבלית אצל הנדקה והגופנית אצל נהרין) על-ידי בדיקת גבולותיה.

“העלבת הקהל” הוא מחזה בן שעה שבמהלכה יורים השחקנים אש מילולית בקהל, שזוכה לתארים: “מנשקי תחת”, “חארות”, “טינופת”, “יהודים מלוכלכים” ו”תת-אנוש”. מטרת המחזה שנכתב בשנת 66′ היא לגרום לקהל לזוז בחוסר נוחות בכיסאו ולהקשיב, לעתים בניגוד לרצונו. וזו, פחות או יותר, גם מטרתם של נהרין ורקדני להקת בת-שבע. יותר משנהרין מעוניין שתרגישו, הוא רוצה ליצור תגובה שתתחיל בתחושה. “לפני שאתה מרגיש אתה חש ולמקום הזה אני פונה במיוחד בעבודה הזו”, הוא אומר.

החיבור בין אוהד להנדקה

הפעם הראשונה שאוהד נהרין נפגש עם יצירתו של הנדקה היתה לפני כחמש שנים. הוא קיבל מתיאטרון “הבימה” גרסה מתורגמת למחזה ללא מילים שכתב בשם “השעה בה לא ידענו כלום אחד על השני”. ב”הבימה” חשבו לתת לו לביים את המחזה, אבל הרעיון בסופו של דבר נפל. “לא ממש התחברתי לזה, אבל הנדקה עצמו הדליק אותי. התחלתי לקרוא עליו והזמנתי את כל מה שהוא כתב. ‘העלבת הקהל’ דיבר אלי מיד. הלהקה פנתה למו”ל שלו לקבל אישור להשתמש במחזה ואחרי שקיבלנו את האישור התחלנו לעבוד עליו”. אגב, ב”וירוס”, חלקים מתוך “העלבת הקהל” מדוקלמים לצד קטעים שאינם קשורים למחזה.

איך נולד הוירוס?

“וירוס קודם כל זה דבר ויזואלי. זה שם, כותרת שנראית טוב גם בעברית וגם באנגלית. מי שרואה אותה יודע למה הכוונה. אני אוהב את הגרפיקה של השם, את המילה. זו מילה לטינית, בינלאומית, יש בה משהו לא מקומי ומצד שני אישי, כל
אחד יכול להידבק. ‘הוירוס של אוהד נהרין’ זה שם מקביל לאופוס 29 של בטהובן. המונח וירוס עלה בשיחה שהתקיימה לפני שנים עם הרקדן והכוריאוגרף אוהד פישוף. הוא אמר שהיצירה שלי מזכירה לו וירוס. הוא הכיר את התנועה שלי מבפנים כי הוא לקח איתי סדנה ואז הוא ראה את הרקדנים שלי רוקדים ואיך הוא מגיב לזה כקהל ולדבריו היה בזה משהו מדבק”, אומר נהרין.

– אצל רוב האנשים המילה “וירוס” מעלה קונוטציות שליליות.

“הוירוס שלי הוא טוב. הוא מדבק בקטע חיובי. ברגע שהוא דבק בך, אני שהעברתי אותו אליך, כבר לא חשוב, ואת יכולה להעביר אותו הלאה”.

על תהליך העבודה

כמו הנדקה, גם נהרין מנסה ביצירותיו לבדוק את המקומות אליהם הגוף לא היה מגיע אילמלא היו לוקחים אותו לשם. “לתת לרקדן את היכולת ללכת אל מעבר לגבולות המוכרים שלו, זה חלק חשוב ביצירה. זה מקום מאוד מרגש, רענן
ומעניין להיות בו. המקום בו אתה נמצא בקונטרול אבל לא ממש. לי כיוצר, המקום אליו לא ציפיתי להגיע הוא המעניין באמת”, הוא אומר.

– זו העבודה הראשונה בה רקדני הלהקה זוכים להרשם בתוכנייה כשותפים לכוריאוגרפיה.

“העבודה האמיתית התפתחה בסטודיו. היתה בינינו זרימה מדהימה שבאה לידי ביטוי בנכונות, בנדיבות ובוירטואוזיות שלהם. גם המגבלות שלהם צובעות את העבודה. התרגום שלהם להחלטות שלי, היכולת שלהם לתת לי את המסגרת והחממה
ליצירה השפיעו על העבודה ומאחר שהם משפיעים רציתי לתת להם את הכבוד. זה גבול לא ברור איפה אני לבד ואיפה אני אתם והטשטוש הזה בעבודה מעניין, למרות שבסופו של דבר אני זה שמחליט, סוגר את הדברים, מוחק ומשנה”.

ישראלי, אוסטרי וערבי

את המוזיקה לערב כתבו במשותף קרני פוסטל וחביב אללה ג’מאל, ערבי מוסלמי מכפר עין מאהל. החיבור בין נהרין לאללה ג’מאל נולד בעקבות מופע שאנסמבל בת-שבע ערכה לפני כמה חודשים בנצרת. עד אז חשב נהרין שהוא מחפש ל”וירוס”
מוזיקה ‘כליזמרית’, אבל לדבריו הוא פשוט לא הצליח להתאהב בה: “הופענו בנצרת ואחרינו הופיעה להקת ריקוד מקומית עם ארבעה מוזיקאים שניגנו חי מוזיקה ערבית מקומית ומאוד התלהבתי. זה אולי נשמע כמו הצד השני של מה שחיפשתי אבל בעצם זה לא. שניהם עוסקים בפולקלור. בהתחלה חשבתי על נגינה חיה, אבל הבנתי שבחלל של העבודה אין לזה מקום. זו עבודה נקיה. רוקנתי את הבמה מאלמנטים וגם מבחינת תלבושות ותפאורה זו עבודה מינימליסטית או יותר נכון חסכונית. אני לא אוהב את המושג ‘מינימליזם’ כי זה מיד מכוון אותך כמו פוסט מודרניזם. זו לא עבודה קטנה. יש בה עוצמות שהן בהחלט לא קטנות”. וכמטפורה הוא משווה את תהליך היצירה להרתחת חלב: “הרבה מאד מהעבודה נמצא במה שגלש וזה לא מינימליסטי. אין קטן או גדול ובכלל כל ההגדרות האלה מגבילות. להכניס לתוך זה נגנים היה מוריד מהאפשרויות של הצופים להפעיל
הדמיון”.

– וכך נוצר החיבור המוזר בין יוצר ישראלי, מחזאי אוסטרי ומוזיקאי ערבי-מוסלמי.

“יש כאן הרבה מאד חומרים ממקומות שונים, ככה אני עובד, מעבד למקשה אחת הומוגנית. זה דברים שאני אוהב וצריך כדי להתקיים”.

תמיד לא מובן

ראיונות עיתונאיים מביכים אותו, מכניסים אותו ללחץ מיותר ולרוב הוא יוצא בהם לא מובן. “זה תמיד נראה לי מצחיק העניין הזה ששואלים אותי על המשפחה שלי. מה בעצם חשוב מה אבא שלי עושה? זה מה שייתן לאנשים איזושהי תובנה יותר עמוקה לגבי?”, הוא תוהה. לדבריו ביקורות שליליות עדיין מצליחות להכאיב לו. במהלך הראיון הוא מקבל טלפון משבדיה – פרמיירה ליצירה שלו תועלה שם במקביל להופעת הבכורה של “וירוס” בישראל. “כשכותבים עלי דברים רעים באמת בארץ, ההצלחה שלי בחו”ל נותנת לי לראות את הדברים בפרופורציה. זה מאזן אותי”.

מעבר לעבודתו עם להקת בת-שבע הוא מנגן, שר, כותב וקורא. עדות לעניין הקריאה ניתן למצוא בכל פינה בבית כמו גם בעבודותיו לאורך השנים. כשאני שואלת אותו מתי נזכה לראות ספר שלו על המדפים, הוא מסמיק. “יש לי חומרים כתובים אבל אני לא כותב במטרה להוציא אותם לאור. אני לא בטוח שיעניין אותי לכתוב ספר. מה שבטוח זה לפני שיהיה ספר, יהיה תקליט. הקטע של השירה והמוזיקה יותר דוחקים ברשימת הדברים שיצאו ממני”.

– מה לגבי הרצון להופיע לבד, כרקדן מבצע, ללא הלהקה?

“כרגע אין לי צורך להיות בקדמת הבמה. אני לחלוטין מסופק במקום בו אני נמצא. התהליך שהגוף שלי עובר בסטודיו תוך כדי עבודה מחרמן אותי, כך שזה משהו שאני חושב עליו אבל הוא לא בוער בי”.

מופע הבכורה יתקיים בבית האופרה בתל-אביב ב- 14.3.2001, יום ד’, ב-20:30 (באמצעות ה”מדריך” שנמצא בהומפייג’ של תרבות ynet ניתן להתעדכן לגבי מועדי ההופעות הבאות)