תיאום בין החיבור התנועתי והאלמנטים המוזיקליים מאת ארנון לב

עולם הריקוד והמוזיקה הוא עולמה של התנועה. שתי האמנויות זזות ומשתנות. הראשונה בעזרת הרקדן והשניה בעזרתם של הצלילים לכן בשעה שהחיבור המחולי – הכוריאוגרפיה נכתב כשברקע שלו נשמעת מוזיקה חובה לתאם ביניהם. והתיאום קל ואפשרי חשב דלקרוז משום ששניהם תנועיים כלומר מדובר באמנויות אחיות שמורכבות מתנועות. הראשונה נראית והשניה נשמעת. התיאום בין המרחב הנשמע לרקדן ולצופה ובין תנועתו היווה חלק אינטגראלי ממלאכת הרכבת המחולות המהפכנים על-פי האסכולה של פוקין-ניז’ינסקי מקצועיותו של הרקדן החלה נמדדת בחוש קצב של החיבור המחולי וגם ברגישותו של הכוריאוגרף למוזיקה מה שכונה התפיסה המוזיקלית, גישה שאפינה עד מאוד בישראל גם את עבודותיו של ירון מרגולין

שיאו של התיאום בין המוזיקה לתנועת הרקדן כאמור לעיל באסכולה הרוסית והפרק הנודע בה הוא כידוע בשיתוף פעולה בין ואסלב ניז’ינסקי ותלמידתו של דלקרוז מארי ראמבר. מארי רמבר למדה אצל דלקרוז ומשניז’ינסקי יצר את “פולחן האביב” המפורסם שלו, היא נשלחה לסייע לו בתחום התיאום בין המוזיקה, הריקוד ‘פולחן האביב’ ומרכיבי המוזיקה ‘פולחן האביב’ נחשב כיום ליצירת מופת. יצירה שנכתבה במיוחד בתיאום מוזיקאלי. מתפקידה של רמבר היה ללמד את רקדניו של ניז’ינסקי לתאם בין מרכיבי הכוריאוגרפיה ומלאכת הרקדנים, תחום זה מכונה כיום ריתמיקה.

אורה גורלי, ריתמיקאית מדופלמת ותלמידתו של דלקרוז מספרת במאמר שפרסמה במחול בישראל על השיטה שבה השתמשו דלקרוז ותלמידיו כדי לפתח חוש קצב ברקדנים: ‘מקצב משמעו במוזיקה טעון ברגש, בתוכן, ובריקוד בהליכה בעלת תוכן; למשל, כזה שיתאר את הנידון ההולך למוות.’ הזמן שונה, העוצמה אחרת ומהירות זמן היחידה הבודדת במוזיקה, הפעמה )זמן שניתן ע”י המטרונום( אף היא אחרת. הזמן הזה )הפעמה( בהליכה של הנידון למוות כשמבוצע על-ידי הרקדן יכול להיות איטי בהרבה מזמן ההליכה של הרקדן המבטא דמות של אוהב ההולך אל יקירתו. גורלי מציינת שיהיו שינויים נוספים, בהליכה של האוהב, יתכן ותתאפשר תאוצה לקראת ההמשך ובזו של הנידון למוות האטה…”

הליכה של אוהב, העורג לפגישה שונה אפוא גם במוזיקה וגם בריקוד מהליכתו של נידון למות. המוזיקה שתתאר את הליכתו של האוהב שונה מהמוזיקה שתתאר את הליכת האוהב אבל גם בריקוד וגם במוזיקה מזהים תיאום. הריתמיקאי מסייע לרקדן ללכת כאוהב כשנפשו חשקה בביטוי האהבה בהליכה כשהמוזיקה שמבטאת הליכת האוהב כמו במוזיקה רומיאו ויוליה הנשמעת ברקע הליכתו.

אימון מסוג זה דורש זמן רב. גורלי מספרת שכשאימנה את ירון מרגולין ואת הרקדנית יונת דלסקי לקראת הופעת המחול “לילות הקיץ” בפסטיבל ישראל 1986 היא נסעה עם הרקדנים לשבעה ימי אימון שהתנהלו בטבריה, ובעזרת שיטתו של דלקרוז פיתחה את אותה יכולת מוזיקלית של הרקדנים שהשיטה החדשה חייבה.


גל חן – ריקוד העבד – יצירת מחול מוזיקאלית מאת ירון מרגולין למוזיקה המחול הפרסי מאת מוסורגסקי

בשיטת דלקרוז מאמנים רקדנים ללכת במדויק לפי מקצבים כאלו ומפתחים בהם רגישויות למהירות התגובה של הגוף אליהם גם למציאותו של הרגש בם’. אלא שזה לא העיקר דלקרוז היה מורה להרמוניה. הרמוניה במוזיקה – אלה הצלילים הנמצאים מסביב למנגינה (מלודיה) הראשית, צובעים אותה ומשפיעים על אופייה כמו תבלינים באוכל. כשם שגזר מתובל במלח יישאר למרות שהוא עובר שינוי בטעם גזר, ממש כך אותה מנגינה נשמעת אחרת בהרמוניות שונות (כותבת גורלי). מקצוע ההרמוניה מסובך ומורכב במיוחד ולו חוקים רבים, ובדרך כלל, הסטודנט נדרש לכתוב צלילי הרמוניה על נייר-תווים, תוך שימוש בשמיעתו, בדמיונו ובהקפדה על החוקים. ברור, שדרושה לשם כך שמיעה טובה במיוחד. רק מעטים מתלמידיו של דלקרוז יכלו לבצע את התרגילים האלו, והוא החל חוקר מדוע היכולת המוזיקלית שלהם כה דלה, תוך כדי התבוננות בתנועותיהם הוא גילה, שהכשרון המוזיקלי הינו מורכב ביותר ואינו קשור בחוש השמיעה בלבד, אלא בשימוש בכל הגוף.
דלקרוז שם לב שהאדם המוכשר למוזיקה מקשר בין גובה הצליל וכיוון התנועה: אם הצליל גבוהה – אדם מוזיקלי יכוון את תנועתו באופן ספונטני כלפי מעלה, ואם הצליל נמוך – כלפי הרצפה. והחל להשתמש בנושא זה באימון תלמידיו והורה להם להניע אברי גוף כלפי מעלה כשהצליל גבוהה וכלפי הרצפה כשהצליל נמוך. אורך התנועה נקבע על-פי משך הצליל.
היכולת לקשר בין משך הצליל או ההרמוניה שלו ומשך התנועה, בין עוצמת הצליל והאנרגיה הדרושה לביצוע התנועה, בין חלל המוזיקה ובין חלל שהתנועה תופסת, בין אופי המוזיקה ואופי התנועה, התגלה בהמשך כחלק מן הכשרון המוזיקלי. דלקרוז השתמש בנתונים אלו ופיתח את שמיעת תלמידיו ‘לשמיעה אבסולוטית’ – כלומר, ליכולת לזהות כל צליל בשמו ולא רק בגובהו היחסי שלו לאלה הנשמעים סביבו .
דלקרוז פיתח שיטה (שעל אודותיה כתב ספרים רבים), הכוללת תרגילים רבים ובהם תנועה במשך הזמן התגלה שלשיטתו השפעה על רגישותו של האדם כולו: גוף, נפש, יכולת שכלית, מודעות האדם לעצמו ולקשר עם סביבתו. מטרת השיטה הייתה אמנם לפתח את הקשב המוזיקלי אך היא גם פיתחה שליטה במערכת התגובה ובמערכת העצבים שלו לצד רגישויות לעוצמות הפעולה שמערכת השרירים מפעילה.

שיטה זו מפתחת גם את התנועה, ואת מינעד (דיאפאסון) הביטוי שלה. היא מביאה לרמת ביצוע בריקוד כפי שדרוש הריתמוס (או מהות המקצב) מהמבצע המוזיקלי: נוצרת רגישות רבה והבנה מושלמת של היחס שבין זמן שיווי משקל (Balance ופלסטיות (עיצוב תלת ממדי). הרקדן שמתאמן בה הופך לכלי נגינה של ממש ובעל יכולת ביטוי מושלמת לרעיונותיה.

דלקרוז ראה במחול אומנות של הבעת רגשות באמצעות תנועות ריתמיות של הגוף (תנועה שממזגת בין הרגשות והרעיונות המעוררים אותם ביצירת האומנות) לכן הוא חיפש להשתמש בריקוד ללימוד מוזיקה. כיום התהליך התהפך, ולאחר ששיטתו התפרסמה בכל העולם, מלמדים אותה כחלק יסודי של לימודי המוזיקה, ובריקוד משתמשים בה כדי להכשיר את הרקדן להיות יותר מוזיקאלי.
גורלי : כדי לתת לצופה הרגשה שהרקדן מרחף, לא יספיק שהרקדן יתאמן רק בוירטואוזיות של קפיצות; עליו גם לדעת לשלוט בהרפיה הדרגתית של השרירים. תפקיד הריתמוס הוא אפוא לפקח על תנועותיו של הרקדן בתחום השליטה הגופנית, עליו לדעת לעדן את פעולת השרירים ולהעניק לה משמעות.
בספירה מכנית של מקצב אפשר להבחין במשכי הזמן השונים ולהגדירו כמפעם בודד (רבע) או בריקוד במהירות של צעד הליכה אחד. נוצר יחס מקביל בין המפעם הבודד (רבע) ובין צעד ההליכה בריקוד. אולם, ‘מקצב’ במשמעות של דלקרוז טעון ברגש, בתוכן, לכן צעד ההליכה מבטא את הרגש, והרגש קובע את מהירותו של הרבע, את לחץ השריר שברגל הצועדת, גם את הלחץ של כף הרגל על הרצפה בסוף הצעד.

האימון בשיטת דלקרוז מתחיל אמנם במקצבים פשוטים, רבע הוא צעד הליכה, ריצה היא שתי שמיניות, מדובר במקצבים הטבעיים של האדם.
בהתבוננות בהתפתחותם של הילדים מזהים את המקצבים הבסיסיים הללו תחילה זחילה, אחר-כך עמידה והליכה (רבע) אחר כך תבוא הריצה (שתי שמיניות) בסביבות גיל שנתיים וחצי הילד מפתח יכולת חדשה ועובר למקצב חדש. הוא דוהר למקצב הדילוג יגיע רק בגיל שלוש.
גורלי : כל המקצבים במוזיקה נוצרו ממקצבים טבעיים של התפתחות הילד, של הגוף, כמו הליכה, ריצה, דילוג. אך במשך הזמן התפתחה המוזיקה, המקצבים נהיו יותר רוחניים ומופשטים.
מאמנים את הרקדן לרוץ לפי מקצב הריצה, לדלג לפי מקצב הדילוג (כאורך הברות המילה ‘כפית’ ולדהור לפי מקצב הדילוג (כאורך הברות המילה ‘מלאך). מובן שרקדן שלא השלים את התפתחות שלב הדהירה בהיותו בן שנתיים וחצי עד שלוש (מסיבות אישיות) יתקשה מאוד לדהור.
מרגולין תלמידה של גורלי לשיטת דלקרוז מטפל באנשים בעלי כשלים מוטוריים בעזרת לחיצות על הגוף, מתיחות ומקצבי היסוד.
מרגולין: מסתבר שילד שלא דילג בגילאי שלוש עד חמש מסיבות שונות, אינו משתלב בבגרותו בתנועה בזמן הנהיגה. וילד שלא דהר בגיל שנתיים וחצי עד שלוש כשיתבגר גבו באזור חוליות ה T 11-13 רגישות לפגיעות והוא גם מתקשה להתמודד עם דמויות סמכותיות. לדברים אלו השפעה רבה בתחום המחול. לדוגמא, לא תראה יציבות רעיונית במחול שבו הרקדנים לעולם לא דוהרים. במחול העכשווי הרקדנים לעולם לא דוהרים, הם רק רצים. פגיעות באזור אמצע הגב מתקנים בטיפול גם על ידי אימוני דהירה, לדברים כאלו היבטים נפשיים עמוקים, והם לא רק חוסר יכולת ביטוי מוזיקאלי. הם עמוקים בהרבה ממה שנדמה בראיה ראשונה. השמיעה והקואורדינציה בילד מתפתחות במקביל ומשכללות זו את זו. הקואורדינאציה בשיטת דלקרוז מתפתחת אצל הבוגר תוך כדי אימון בתנועות מנוגדות, בו-זמנית, לכל תנועה חלק אחר במוזיקה, אחד בעל צלילים עולים ואחר שצליליו יורדים וכל חלק פועל לפי הצלילים המושמעים למענו. בשלב זה הולכת ומתפתחת תחושת המרחב והתובנה ההרמונית.
אמיל ז’אק דלקרוז Emil Jaques Dalcrosze נולד בוינה בשנת 1865 בשם אמיל ז’אק. שם זה היה שכיח, וכשהתפרסם התבקש לשנות את שמו, על-מנת שיהיה מיוחד יותר, והוסיף לעצמו את השם דלקרוז.

דלקרוז היה זמר במועדוני לילה, רקדן, מורה להרמוניה, וכאמור כתב ספרים בנושאי ריתמיקה וחינוך, לצד ספרים במתודיקה של הוראת הסולפג’. הוא פיתוח שמיעה, תנועה וקואורדינאציה בקרב תלמידיו. כיום הוא ידוע בכל העולם ושיטתו נקראת ‘יורייתמיה” Eurhthmics. בארצות דוברות אנגלית היא נקראת Rhythmic, ובארצנו ריתמיקה. מונחים שמקורם במילה היוונית ריתמוס, שלה שני מובנים: זרימה, נהר. שם המסביר את מהות שיטתו.
‘מוזיקה ומחול הם שתי אמנויות מאותו סוג, שיכולות להאיר זו את זו, אפילו אם לא הייתה כוונה כזו מראש’, אמר ז’אק דלקרוז.

ארנון לב.