הכוריאוגרפיה – פרק ב’ (הנלווה)

האלמנט השני שבמשפט הכוריאוגרפי מכונה נלווה. הוא נלווה ליסוד אותו הכרנו בפרק הקודם וראינו אותו כאלמנט המחול הראשון. הנלווה זהה באופיו ובתכונותיו ליסוד – הוא ריקודי כלומר הוא זז ומשתנה. התנועה היחסית המאופיינת ביסוד קיימת גם בו והוא מתפתח בחלל בעזרת התבנית הריתמית. השוני שבינו ובין היסוד שייך למיוחד כל-כך שבאומנות הריקוד,
התנועה ורעיון השינוי. כדי להבין את הנלווה עלינו להשכיל בתחומי תנועה רבים ובכל זאת הבהרה פשוטה: על-מנת ליצור את הנלווה עלינו לזכור שהוא ביטוי לרעיון המחול ושעלינו להבין תחילה את רעיון המחול שבו אנו דנים. לכל רעיון תחום מעשי ותחום הגיוני – חשיבתי. גם לרעיון המחול תחומים אלו. מאחר שהמחול הוא אומנות של פעולה ותנועה ברור שהדמות המחולית פעילה, היא נמצאת כל הזמן בתנועה וזמנה הווה בלבד ולכן גם היא זו שתתייחס לצד המעשי של הרעיון או תייצג אותו בריקוד.

צד אחר של הרעיון הגיוני או שכלי שייך לתחום החשיבתי. גם הוא נמצא בריקוד אבל בתחום אחר. לא בדמות המחולית אלא בתהליכי הקליטה של הצופה את התנהגותה. הצופה מתבונן בדמות, בתנועה, בקצב, בסגנון התזוזה ובמיקומה בחלל גם קולט את הביטוי הרגשי באמצעותם הוא קולט בתודעתו את מכלול הרעיון גם את ציידו ההגיוני של הרעיון. חלק זה של הרעיון חודר אל תחומי מחשבתו ומעובד שם להרהורים. שפתו של תחום הרעיונות השכלי מילולית וניתן להעבירו באמצעותה גם לכתיבה ולקריאה, כך עובר הרעיון מאדם לאדם ומתגלה בצורתו המילולית וההגיונית. צורה שהיא מאוד שונה מהתגלותו של אותו רעיון בריקוד. לצורה המעשית של הרעיון הבט תנועתי אנושי – ומאוד אישי, מכונה רגשות. תחום התמחותם של האומנים בכל התקופות היה תחום הרגשות . כדי לבטא רעיונות יש להבין בפרשנות הרעיונות לציידם השונים ובתנועה. לכן אומנים דגולים דנו גם באסתטיקה (הפילוסופיה של האומנות) וגם חקרו את התנועה. תחום התמחותו של הכוריאוגרף הוא התחום הזז, תחום מעשי, רגשי והוא מעביר את הרעיון מהממד הנצחי והקבוע שלו (כל רעיון גדול נצחי) אל הממד הקינטי

והרגיש. לסיכום הריקוד הוא אומנות מעשית – פעולה טהורה – התפרקות של אנרגיה קינטית בזמן הווה. הכוריאוגרף מוליד מהרעיון את החלק הקינטי והמעשי ומפרש אותו לרגשות ויוצר בעזרתם מרחב ריקודי. ביסודו של המרחב שני אלמנטים יסוד עליו דנו בפרק הקודם ונלווה, נושא פרק זה.

אביא לפניך דוגמא לרעיון שאותו הכוריאוגרף מפרש לחלק מעשי והופכו לפעולה אנושית בעזרת היסוד הכוריאוגרפי והנלווה הכוריאוגרפי: למשל, מאבקי כוח.  נושא כזה: מאבקי כוח מחולק לסעיפים: מאבק כוחני וניסיונות שליטה על שטח. מאבק כוח על שליטה בבעלות על רעיונות ושליטה גם על פרשנותם. שני מאבקי הכוח הללו שונים ואחרים גם אם שניהם מאבקי כוח. בראשון המאבק סובב על שטח, רכוש בשני על תחום המחשבה. אפשר לתאר את הראשון בצורת מלחמה ואת השני בכפיה רוחנית, מיסיונריות ושטיפת מוח. מאבק כוחני אחר ועתיק יומי הוא כמובן המאבק בין המינים בו הזכרים נוטים ע”פ רוב לכבד רעיונות פמיניסטיים כל עוד הם לא פוגעים בפרנסתם או דורשים מהם שינויים מרחיקי לכת. הכוריאוגרף שרוצה לדון במאבק הכוחני צריך להעביר את הרעיון המרכזי על כל דקויותיו למישור המעשי. דוגמא טובה לכך נמצאת במיתוס של קין והבל.
קין והבל. המיתוס העברי דן לכאורה בקנאתו של קין בהבל וכתוצאה ממנה הוא קם להורגו. אך לא כך הוא. שני האחים פועלים בשטחים אחרים ואין מלחמת רכוש וקרקע ביניהם גם לא מאבקי כוח על תחומי מחייה. קין הוא איש אדמה, חייו יציבים ומנוהלים על-ידי עונות השנה והבל רועה צאן נד ונע לפי מקומות המים והעשב. שניהם פונים להודות לאל על הצלחתם. שניהם בונים מזבח ומעלים עליו עולה. העשן עולה השמיימה לאט ממזבחו של הבל עליו הונח בשר כבש וממזבחו של קין מתמר עשן שחור במהירות אדירה והוא מתפזר ברוח לאחר שהובערה בו אש והתבואה הטובה נשרפה. עד כאן הקדמה שאין בה דבר מן המחוליות.

קין מדמיין לעצמו שהאל מקבל טוב יותר את תשורתו של הבל. כאן מתחיל המאבק וסצנת המחול שבמיתוס ‘קין והבל’. מדובר במאבק רעיוני שעיקרו פרשנות לגבי קבלת אהבת האל מצד אחד וזכות פרשנות להתנהגותו של האל מצד שני, זהו מאבק דתי ביסודו הסובב סביב רעיון האל, התנהגות האל ויחסי האל והאדם. בן אחד הבל חש כאן שהאל נמצא אתו ושהוא זה שזכה להכרתו גם לזכות לפרש את התנהגותו ואילו בן שני קין נדהם נוכח מציאות חדשה ושבר החלום על האל שסייע לו רק קודם להצליח והוא לא אוהב אותו יותר ובוגד בו. קין מתעוור חשיבתית בתוך רעיונות אלו שמציפים אותו ובאפלת ריסוק הרעיון שאוחז אותו הוא קם ויוצא נגד – אך לא נגד האל הבוגד בו כאיוב הוא יוצא וכפי שהשכל הישר מורה, אלא דווקא נגד הבל אחיו שידו לא לקחה כל חלק בפרשה שהתרחשה בינו ובין האל – זהו קין. במיתוס אנו עוקבים אחר יכולותיו של משורר גדול לתאר מאבק-כוח רעיוני והעברתו אל המרחב הרגשי והמעשי. הקדמה סיפורית ודי סטאטית משמשת לו בחלק הראשון אבל החלק השני תנועתי, מהיר, קצר אותו כינינו ריקודי – חלק ששימש השראה לאומנים רבים גם לצירים כטינטורטו. הכוריאוגרף יודע שהריקוד כולו מעשי וגם אם הוא פועל בהשראת המשורר והמיתוס שלו ‘קין והבל’ הרי שהוא פועל בהכרח אחרת לגמרי. תפקידו של היסוד כפי שראינו בפרק הקודם ברור ועליו לתאר את תכונתו היסודית של קין. איש אדמה ואילו הנלווה שתפקידו להציג את השינוי כלומר את הרגשות שהדמות המחולית עתידה לעבוד יתאר במקרה שלפנינו את יכולתו של קין
להתעוור רעיונית ולפעול בצורה לא הגיונית לאיש האדמה. היסוד והנלווה יבואו במשפט המחולי בצמידות. לכל אחד תבנית ריתמית שמתארת את תחומו. כל אחד מתאר את הרעיון בתנועה יחסית, אם היסוד ניצב, הנלווה אופקי ואם היסוד שפוף – למשל יתאר את קין כעובד אדמה הרי שהנלווה הזועם הקם להרוג יהיה בניצב (בעמידה). שני האלמנטים הללו יחד יתארו את קין. הם מנוגדים רעיונית זה לזה האחד שפוף, השני ניצב, האחד נינוח ויש בו מן המחזוריות ותכונת היציבות של איש
האדמה, אבל האחר מתפרץ, אצ’לרנדו פתאומי. לאחר מציאת היסוד המחולי והגדרתו בתנועה הוא מתנועע בזמן ובחלל הריקודי. בררנו רעיונית מהוא האלמנט הבא ופגשנו בנלווה. מובן, שגם לנלווה חלק במחול עצמו ועליו להכיל אותם דברים כגון דינאמיות, שינוי במקום ובזמן, גם תנועה יחסית. הנלווה מבטא העוצמה הרגשית האפשרית להתפתח ביסוד מזווית ראיה שונה לגמרי. זווית ראייה זו מגדירה את תפקודה המעשי של הדמות. ולכן הדינאמיקה שביסוד שונה ואחרת לגמרי מזו שתתגלה בנלווה. אם היסוד נינוח, הנלווה סוער, אם היסוד עגלגל, הנלווה זוויתי. ראינו שכשהיסוד תאר את קין כאיש אדמה הנלווה הפך אותו מהותית ודן בפנימיותו הנסתרת. הוא הציג דווקא את עיוורונו הפתאומי שהוביל לרצח אחיו. והיה ונדון בדמות שונה, למשל, דמותו של דוד המלך סביר להניח שהיסוד יתאר את שאיפתו לחירות , שעה שהנלווה יגלה זוויות מאוד מיוחדות של דמות דוד למשל, הנלווה יעיד על תשוקותיו הנועזות ועל יכולתו להשיג את בת-שבע אשת חברו אוריה ועוד תמורת מותו של אוריה. יוצר שירצה לדון בדמות בת זמננו יכול לדון בדמות רב-גונית אחרת, למשל, שולמית אלוני, אשת זכויות האדם והמאבק נגד כפיה דתית. היסוד יציג את הנחישות והלהט שבדמותה ואילו הנלווה יגלה את האבסורד שבחיסולה כשרה לחינוך על-ידי אנשי הדת דווקא. .

הנלווה והיסוד הם שני אברי תנועה הנעים סביב רעיון משותף (קין) המשמש להם כמרכז מסה והם יוצרים ביניהם מערכת יחסים תנועתית, מרחב, חלל מחולי שמגלה את הדמות כולה (איש אדמה יציב ושלו – מול יכולת עיוורון שכלי פתאומית וסוערת).

היסוד והנלווה שבריקוד מאפשרים לרקדן להוסיף לתנועות שמעצב בהם הכוריאוגרף בהשראת הרעיון את הנפח הרגשי, את הפלאסטיות המיוחדת ואת הפרשנות האישית שהופכת את הרקדן ממבצע תנועות וצעדים לאמן גדול בעל ביטוי אישי. דוגמא שונה ואחרת לנושא היסוד והנלווה נמצא לרוב באומנויות, בכל אחת מהן ההיבטים של היסוד והנלווה שונים גם גילוים אחר. תפקידם ליצור הרמוניה, חוכמה ויופיו. באדריכלות ניתן למצוא את המיזוג של היסוד והנלווה בחלל המבנה המונח על הקרקע. המסגד שהוא אחד משיאיו של המיזוג הזה ואחת מצורות האדריכלות המושלמות, מביא מיזוג זה לידי ביטוי. במסגד משתלבות שתי צורות ניגודיות ומושלמות: קוביה (יסוד – מרובע) וכדור (נלווה מעגל). כל אחת מהן מוותרת כמעה ומופיעה במסגד רק בחלקה וכשהיחסים בין חלקי הקוביה וחלקי הכדור האלו הרמוניים לפנינו מסגד. צורה אחרת של עמוד עגול ועליו משולש הדהימה את באי הפרטנון שעל האקרופוליס. כאן הונחה פירמידה בצורת מנסרה מעל שמונה עיגולים שהוערכו לכדי עמודים עגולים.

בספרות נכיר את היסוד והנלווה גם בצורה שונה ואחרת, לא רק בתוך דמות אחת מורכבת שתכונות אופי קוטביות ומנוגדות זו לזו דוגמת דמותם של קין או דוד המלך. דוסטויבסקי אחד מגדולי הסופרים בכל הזמנים יצר בסיפוריו דמויות שונות, כל אחת מהן יכולה להוות דוגמא ומשל ליסוד ונלווה ריקודי. דמותו של הנסיך מישקין למשל, ב’אידיוט’ שאינו נוקט שום עמדה בחייו השקטים היא ניגוד גמור לאהובתו נסטאסיה פיליפובנה על חייה הקודרים הסוערים רדופי צרות ואסונות. הם דוגמת היסוד והנלווה שבריקוד, ניגוד גמור ובכל זאת אין ביניהם זרות. כאילו הנסיך מישקין הוא היפוכה הגמור של נסטסיה ובכל זאת
שניהם שלם אחד. ‘היפה והחיה’ תהווה דוגמא נוספת לדמויות ניגודיות ומשלימות והפעם מתחום האגדה אם היפה תהיה בדוגמת היסוד הרי שהחיה תימשל כאן לנלווה, כך גם לגבי כיפה אדומה והזאב או שלגיה והאם המרשעת שלה מתוך ‘שלגיה ושבעת הגמדים’. במיתוס בולטת דוגמא נוספת יאסון ומדיאה. דמותם כה ברורה עד כדי-כך שקל לתאר את אישיותם ולעמוד על המורכבות שבמערכת שנוצרת בין דמויות שהן דוגמת היסוד והנלווה. ניגודים שמשלימים זה את זה לשלם אחד. מדאה מאוהבת ביאסון שבא לארצה בחיפושיו אחר גיזת הזהב. יאסון נאמן לארצו ולמחויבויותיו. הוא יעשה הכל כדי להביא את גיזת הזהב ליוון. לאורך כל המיתוס נשארת מדאה נאמנה לאהבתה את יאסון, נאמנות זו היא מרכז הטרגדיה שלה. למען יאסון היא בוגדת ביקר לה מכל, אביה המלך. מדאה מגלה במיתוס ליאסון את הדרך אל גיזת הזהב המיוחלת ומאפשרת לאהובה לגזול אותה מארצה ולקחת אותה ליוון. היסוד והנלווה שבאישיותה ברורים. היסוד כאן נאמנות והיכולת הבלתי נדלית לאהוב. פוטנציאל הבגידה של מדאה, באביה למען יאסון הוא הנלווה. אופי כזה הוא שהביאה אותה גם לרצוח לעיני יאסון את ילדיהם. יאסון ממשיך להיות נאמן לעצמו ולארצו. הוא אגואיסט שמנצל כל הזדמנות כדי לקדם את מטרותיו. משהביא יאסון את גיזת הזהב ליוון הוא מתאהב באישה אחרת למורת רוחה של מדאה. כל אחד מהם נאמן, אבל למטרה אחרת לגמרי וזו הבעיה, וגם זו הסיבה ששניהם משמשים כאן כשני קטבים של שלם אחד. הנאמנות במרכז אישיותם, היא גם היסוד המשותף לשניהם. הנלווה שונה, אצל מדאה הוא יכולת הבגידה ביקר לה מכל. אצל יאסון הוא האגוצנטריות והדאגה למימוש חלומו בלבד. אנו רואים כאן דוגמא לסוד הרכבתן של שתי הדמויות הנצחיות: מדאה ויאסון המופיעות במיתוס הקדמון. הם גם דוגמאות ליסוד ונלווה שבריקוד.

גם במוזיקה ניתן לזהות ביצירות הגדולות מרכיבים אלו במשפטי היסוד. כאן הם באים בזה אחר זה דוגמת נוכחותם בריקוד. ובציור נראה את היסוד הריקודי לצד הנלווה הריקודי בדרך שונה ואחרת נוספת. בציור הם באים לידי ביטוי בצורה של הנחת צבעים מנוגדים זה לצד זה בנוסף למשחקי הצורות העגולות והזוויתיות, אפילו בציוריהם של הקלאסיקונים הם נמצאים כך ויש הרואים בהם את תיאוריית חתך הזהב (על חתך הזהב ראה במאמר על שרה לוי תנאי שם בפרק ‘השימוש בחפץ’ חפצי שרה
ומחולותיה (פרק ב’) סעיף ד’

חיפוש אחר התנועות היפות שהגוף יוצר בתוך החפץ. תחום זה של המחול שייך לעולם הגראפי ומושפע מהתפתחות אומנות הרישום. הכוריאוגרפים העוסקים בתחום זה לומדים על חוקי חתך הזהב ועל מערכת היחסים המיוחדת שבין המשולש והמעגל או בין שני משולשים (מלבן) לקשת. לכל תרשים של מעגל ישנו תרשים מסוים של ריבוע המשתלב בו בצורה הרמונית. תחום זה מכונה חתך הזהב שחלק ממנו הוא מקומם של מספרי הזהב והיחסים שבין המספרים: 2, 1 ל 3 ו 5 ל 8 ול 13. חוקרים רבים מראים שציוריהם של ליאונרדו דה וינצ’י ומיכאלאנג’לו מעוצבים בתוך מערכת של משולשים מלבנים מעגלים וקשתות ראה שם) הערה: בשעה שהגראפיקה, הציור והמבנים הארכיטקטוניים רואים בשילוב שבין הנלווה והיסוד צורות הרמוניות כשהם באים לידי ביטוי באותו מרחב, או באותה צורה גיאומטרית דוגמת מרובע הזהב המפורסם, הכוריאוגרפיה המודרנית רואה בזרימה שמתרחשת ביניהם ובמערכת היחסים שנוצרת ביניהם את העיקר, כלומר אין היסוד והנלווה כבולים זה בזה בריקוד (כפי שהיה נהוג בשיטה הסטאטית, הלא תנועית של הכוריאוגרפית המיושנת), אלא כאן חידוש הם ניצבים זה ליד זה כשני קטבים דוגמת הפלוס והמינוס, וביניהם מתרחש להט התנועה במרחב הריקוד. בינים יש תנועה והיא גלויה לעיין. התנועה בריקוד לא כבולה, לא אצורה בפוזיציה, היא חייה, היא חופשית וזורמת. ככל שתגדל קוטביותם של היסוד והנלווה כך תלך ותגדל גם עוצמת הזרימה המחולית ביניהם.

הכשרון הכוריאוגרפי והבנתו של הכוריאוגרף את הרעיון ניכר בעיקר ביצירת המהלך ההרמוני שבין היסוד לנלווה. היסוד והנלווה בריקוד אינם מבודדים בדמויות שונות כדוגמת ‘כיפה אדומה והזאב’ ואינם מאוחדים באותו מרחב כדוגמת המסגד אלא הם צמודים זה לזה ובאים בזה אחר זה. זמן מחייתם קצרצר, ואורכו רק כמה שניות. שניה או שתיים לא הרבה יותר. כדי שהצופה והרקדן יוכלו לעכל אותם, לחוות אותם רגשית ולהכיר בהם חשיבתית, עליהם לעבור תהליך שיאפשר גם להם אבל גם לנו לראות אותם ,לאכול אותם, לחוש בהם, לעכל אותם ובעיקר לחשוב אותם. דבר זה דורש זמן, תהליך שיאריך את זמן מחייתם בחלל הריקוד. תהליך זה מכונה פיתוח.

לשם יצירת מחול יפה במיוחד דרושים מיומנות, ידע והבנה בפיתוח. מחול יפה מורכב משינויים שמתרחשים בזמן ומתבטאים בפעולה שמקורה ברגש דינאמי המפרש רעיון מעניין. בריקוד טוב ויפה מתפתח מבנה דינאמי של פסקאות ניגודיות. הן מורכבות ממשפטי מחול קוטביים וכל אחד מהם מורכב מיסודות תנועתיים: יסוד ונלווה הנמצאים ביחסים דינאמיים קיצוניים זה עם זה. מערכת השינויים מאוד סוערת ומורכבת במחול היפה. זו אומנות השינויים, אומנות התנועה.

על פיתוח היסוד והנלווה לכדי משפט-ריקודי יסודי בפרק הבא.

דוגמאות נוספות: יוסף ואחיו הבן האהוב – יסוד, יכולתו להסתבך עם אחיו ונפילתו לבור – נלווה. שאול ודוד המלך שנבחר למשול על-ידי האל עצמו – יסוד, קנאתו בדוד וזריקת החנית בדוד המנגן לו בכינור – תהייה נלווה. נשוב אל דמותו של דוד ונראה בה אפשרויות רבות. מיתוס שהיווה השראה לאומנים רבים בשל רב גוניותו. דוד המלך איש החירות – יסוד. נבחר למשיימות לאומיות ומכה בגוליית – נלווה (ממנו מתפתח מוטיב איש המלחמות). בוכה על מות בנו אבשלום – נלווה נוסף (מוטיב דוד האב), רוקד ערום ומקרקר לפני ארון הקודש – (דוד האומן ממנו יתפתחו נלווים נוספים כדוד המנגן בצעירותו בכינור ובבגרותו משורר
שמחבר את ספר תהילים). אדיפוס המלך: נער, בחור וגבר הנאבק נגד גורלו בנסיון לגבור על הגורל ולצאת מכבליו איש חופשי – יסוד, התגברות גורלו עליו – נלווה (נלווה 1, רצח האב, נלווה 2 נישואין עם האם, נלווה 3 ניקור עיניו נוכח התנפצות חלומו
לגבור על גורלו והכנעותו על-ידי הגורל). מוטיבים מופשטים ואבסטרקטים יונקים השראה מדמויות כלליות יותר דוגמת
ליידי מקבט. מלכה אשת איש צבא ובגורלו למלוך – יסוד. חסרת סבלנות, מזרזת תהליכים ומסיטה לרצח מלך קיים כדי שהמלוכה תגיע אל בעלה מהר משטבע למענו גורלו. במהלך יצירתו של שקספיר ‘מקבט’ אין לפנינו אוסף של נילווים מרתקים ללידי מקבט דוגמת אלו שראינו זה עתה באדיפוס המלך. התככנות שבאפיה חוזרת על עצמה בניואנסים קלים ודי. זו דמות אבסטרקטית בעיקרה וקל מאוד להפוך אותה למחול בין זמננו הנע בין יסוד ונלווה לא מתפתחים לצלילי מוזיקה מונוטונית. בהבדל מעליזה בארץ הפלאות שהיא דמות עשירה ומלאת השראה ליצירה. עליסה היא ילדה ככל הנערות מלאת חן נעורים וסקרנות – יסוד התפעמותה מול החדש, הלא מוכר – נלווה.

שיעורי בית

אורפאוס התראקי שהפליא לנגן בנבל והמיס מאבקי כוח ומריבות, גם ריכך לבבות רבים בעזרת כשרונו לא הצליח להוציא מהשאול את אהובתו אורידיקי. היסוד לאורפאוס מובן ומתאר את כשרונו האומנותי. מה הנלווה שמתאר את דמותו? האם את/ה מצליח/ה לזהות את הרעיון שעומד מאחורי המיתוס היווני העתיק ‘אורפאוס ואורידיקי’? בת-יפתח שיצאה במחולות לקראת אביה השופט ששב מהקרב כמנצח ומועלית על-ידו קורבן תודה לאלים, יכולה לשמש דוגמא נוספת לרעיון לדמות מחולית. על מנת ליצור מדמותה ריקוד יש לאבחן את רעיון הדמות, את רעיון המיתוס בת-יפתח וממנו לדלות יסוד ונלווה. מה הם? עצב דמות מודרנית בעלת תכונה יסודית של אצילות נפש ומסירות היכולה לאהוב את בחיר ליבה וגם לסייע לו להתפתח במקביל להתפתחותה. איזה נלווה הולם לחבר לדמות כזו על-מנת שיווצר מחול מאוד דינאמי, חכם ויפה ?