הקדמה לספר “היופי – מיתוסים ודמימות”

בספרי ה”יופי, מיתוסים ודמימות” משתלבות התורות הפסיכולוגיות של הקדמונים עם עבודת הגוף של הרקדן המבקש להגיע לוירטואוזיות של ביטוי רגשות באמצעות תנועות ומאמץ שרירי הגוף.

התקווה או ההכרה של אנשי יוון העתיקה הופנתה אל היכולת להמשיך ולהתאמץ על-מנת להגיע ליעד שהרצון מכוון אליו. תקוותם היא שהובילה אותי אל הפסיכולוגיה העתיקה אל תורת “התקווה” היוונית1 ובשמה המקורי יודמוניה (מימוש עצמי). תורה יוונית קדומה זו נקשרת במשנתו של פרנקל “לוגותראפיה, בשיטת הניתוח האקזיסטנציאלית, הנחשבת לאסכולה הוינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר). ה”יודמוניה” מובילה באופן טבעי אל מקורות תורת הנפש העתיקה המשתקפת במשנתו הפסיכולוגית של הוגה הדעות הגדול אפלטון2 (המדינה, פידרוס3). שלושת מרכיבי הנפש על-פי אפלטון נמשלים למרכבה מובלת על ידי רכב הנוהג אותה כשהיא רתומה לשני סוסים אחד פרא ושני סוס משובח בעל חינוך מיטבי ואציל. לימים הייתה למשנתו של פרויד בדבר העיד (עולם פראי), אגו וסופר אגו (עולם של כללים וחוקים) ובכול זאת ישנם הבדלים שכדאי לעמוד עליהם. הבולט שבהם נקשר לדוקטרינת ארוס ולעמדה האפלטונית בנושא ה”יופי”.

“התקווה” נמצאת על-פי אפלטון ב”יופי” הנכנס לנפש ומעצים את כוחות האדם וה”יודמוניה” קושרת את המטפל אל הפערים שנוצרים בחיי האדם בין ייעודו היופי ומעשיו בפועל. ככול שמעשיו של אדם רחוקים מה”יופי” הולכת וגדלה בו תחושת התיסכול וחוסר האונים.

התסכול האנושי על פי תורת היופי הקדומה או העדר יופי והעדר תקווה נוצר עקב סכסוך בין ערכים שונים כמו למשל, העדר לקיחת אחריות מול המטרה שהציב לעצמו. והעדר מטרה, או העדר אחריות נובע מריחוקו מהיופי, מנפרדות שנוצרה בין האדם ומושג היופי או ייעודו בחיים.

בשנת 2891 הגעתי לראשונה למכסיקו, למסע הופעות והוראת דרך המחול המיוחדת שפיתחתי. עד מהרה נחשפתי לתרבות העתיקה של תלמידי: הפסיכולוגיה העתיקה של בני התרבות האולמקית (Olmec)4 הנחשבים לקדמונים שבתושבי מכסיקו והפסיכולוגיה שלהם סקרנה אותי. ב”ספר העדה” המכונה גם התנ”ך האינדיאני הוא “הפופול ווך” (Popol Vuh ) מצאתי אדם המורכב מכמה נשמות גם בביקורי באזור הסירה שמצפון לפואבלה, אצל תושבי צ’יאפס (Chiapas) קיימת האמונה כי לאדם כמה נפשות, האחת נמצאת בגוף האדם והאחרות נפשות כפילות הנמצאת מחוצה לו. הנפש החיצונית מכונה “טונאל” או “נגוואל” (naualli ,nahual או nagual)5. הנפשות הכפילות זו שבגוף הנגוואל והטונאל יוצרות את הדרמה האנושית, כוחות המתפתחים באדם לאורך חייו וקובעים את גורל האדם, אדום העור ואת מסלול חייו.

על-פי שבטי המאיה Mayos הרצון והאופי נצחיים כשהטונאל (הנפש המגוננת) נאמנה לאדם ועומדת לרשות הרצון והאופי בשעת מבחן. הנגוואל שונה מהטונאל המגונן הוא בא להטריד, להסיט מהדרך, להכשיל ולהרוס.

הטונאל מתקשר עם נפש של חייה היוצרת בנוכחותה מרחב מוגן לאדם ותחושת ביטחון עצמי. וה”נגוואל” נקשר באור מסוכן הוא כוח הורס. הנגוואל עולה ותוקף את הנשמה שבגוף.

פגיעה בנפש החיצונית בטונאל מסוכנת, חושפת את האדם לכוחות הרע, מובילה לחולי גופני, תסכול ותחושת ההיבלעות ביקום.

האדם האינדיאני אינו מודע לטונאל שלו אבל אילול (Ilol, השמאן, המרפא) יכול לראות כיצד הטונאל מגיע אליו. בביקורי שם למדתי כיצד לצמצם את העין ולהבחין בבואו הפתאומי של הנגוואל. אתה רואה בעל חיים העומד ליד המטופל או “מתיישב ליד הכסא שלו” כדברי מינה (Mina) 6. “הוא יכול להופיע בצורת חתול, עכבר תרנגולת, נחש… אתה רואה אותו במהירות, לפתע מזווית העין… כשהוא שחור הוא נקשר בכוחות הרע, כלומר אין זו חייה רגילה אלא נגוואל. ונגוואל הוא הכוח הבא להתקיף את הכוח המגונן את הטונאל. כשהאילול מזהה אותו הוא מצייר אותו מגיש לאדם ציור של הנגוואל ביחד עם הטונאל המגונן. האדם מניח את הציור על המזבח בביתו, בטקס מיוחד מפעילים האילול והמטופל את הטונאל, כלומר את החיה המגוננת שמלווה אותו. הטונאל המופעל מזנק על-מנת לתקוף את הכוח ההרסני ומוציא אותו ממרחב חיי האדם.

אדם מתוסכל על פי בני מכסיקו העתיקה הוא זה שלא פועל על-פי רצונו ולא מביא את שאיפותיו לידי מימוש. אדם כזה הוא אדם שהטונאל שלו נפגע, אדם חולה, עבד לכוחות הרע הזקוק לטיפול. בהבדל מהגישה היוונית שהטיפול מתמקד באדם, בתיקון השכל וכשרי קליטתו את העולם בעזרת חמשת החושים, טיפול המביא להכרה חדשה בייעודו, במכסיקו עיקר הטיפול מופנה לגוף ולטונאל. הטיפול כולל חיזוק הטונאל וסילוק הכוח הרע שחדר אל מרחב חייו.

המשנה הפסיכולוגית העתיקה זו של יוון וזו של האולמקים צועדת בחיבורי תוך שילוב ידיים וסייעה לי רבות בעבודתי עם אמנים ואנשי קרירה. שתי הגישות העתיקות לנפש האדם חוברות בעבודתי אל משנתו הפסיכולוגית של גדול הפילוסופים היהודיים ברוך שפינוזה שפרסם את דבריו בנושא זה בארבעה חיבורים: שלושה ב”אתיקה” (חלק ב’ “על טבע הנפש ומקורה”, חלק ג’ “על מקור ההפעלות וטבען”, חלק ד’ “על שעבוד האדם או על כוחם של הרגשות”7) ורביעי הוא “תיקון השכל”. שלושה חיבורים שהשפיעו רבות על “הטיפול בדיבור”, על דרכי המשגה נכונה ועל הטיפול הקוגניטיבי8 ומככבים בחיבורי ובעבודתי כמטפל.

החיבור שלי על “היופי מיתוסים ודמימות” יוצק משמעות חדשה לפרשנותו העמוקה של החסיד הגדול של התורה השפינוציאנית, הפסיכולוג והפילוסוף קונסטנטין ברונר. “היופי מיתוסים ודמימות” וכן עבודתי צועדים עקב לצד אגודל עם משנתו של מורי הפילוסוף ניקו הורודניצ’יאני9, תלמידו של מיכאל באראז, הנמנה על תלמידיו הישירים של ברונר.

אחרי ניקו צעדתי יד ביד במשך 16 שנים רצופות משנת 4891 ועד למותו (0002). קראתי עם ניקו במשך שנים את הכתבים הגדולים: את שפינוזה ואת אפלטון גם את ברונר ודסטוייבסקי והרבנו לשוחח עליהם. בין השאר התדיינו בנוכחות תלמידי המחול, השתתפנו בסימפוזיונים ארוכים שתועדו במצלמת וידאו ובקלטות של רשמקול. יחד: ניקו ואני יצרנו מחולות, תורת מחול, פרסמנו ספר בשם “המחול הבלתי תלוי, מהות, עיצוב וביצוע” ובהמשך אף התפתחה בהשפעתו “תורת נפש” המוגשת בספרי זה ורוקמת עור וגידים כתורת “גופנפש” או כלשון החיבור “תורת האני”.

“תורת האני” כוללת את נושא הדמימה10. המקור נמצא ב”תורת הדמימה” של ניקו ובהיגד “אין דמימה בטבע, אלא רק תנועה”. הגדרת הדמימה היא של מורי זה. נושא הדמימה מחזיר אל הדיון אל טענותיו מאירות העיניים של הראשון בשרשרת הוגי דעות, הנקשרים בתורת הנפש המוצגת כאן, ברוך שפינוזה:

הרושם העז שנוצר, שחודר ומכריע את הגוף להיפעל בהשראתו, יכונה (על-ידי שפינוזה) היפעלות. להפעלה זו יש צד גופני וצד רוחני גם יחד. ההיפעלות מופיעה בגוף ומכונה דמימה והצד הרוחני שלה, הגם שהוא היפעלות, יוצר את המושג את הרושם, כשהרושם חזק המושג שמתקבל עשוי להיות שגוי, טפל, לא ברור או שיקרי גם הוא דמימה.

הדמימה שבשכל יוצרת מצבים של חזרה מתמדת. האדם שב וחווה את אותה החוויה, וחייו הופכים בדומה לתקליט מקולקל בו הוא שב אל אותם המשחקים, ואל אותם התפקידים או אל אותן סיטואציות שהן בעיקר בלתי נעימות עבורו. צד זה של הדמימה שבשכל הנובעת מהרשמים זכה להתייחסות רבה בתחום הטיפול בדיבור.

חלקה הגופני של ההיפעלות חדש. הרושם שנשאר ונאחז בגוף מכשיל את ההתנהלות הגופנית ומוביל לתחלואים הוא הדמימה שבגוף. דמימה זו יוצרת נוקשות, תחלואים, כאבי גוף ומגבלות תנועתיות. הדמימה שבגוף זוכה להתייחסות רחבה בחיבורי ולרקע שלי כרקדן, מורה לרקדנים וכוריאוגרף במהלך רוב חיי, יש כאן תרומה עצומה.

בבואי לעמדת המטפל אני מוסיף על הקדמונים הערות הקשורות בכשלי גוף שפגשתי במהלך עבודת חיי עם רקדנים בבית-המחול הירושלמי ובלהקות המחול שהקמתי: “להקת מחול ירון מרגולין” לרקדנים מקצועיים ו”להקת המחול הרב-תרבותית”, להקה שבה השתתפו נערים עולים חדשים מאתיופיה וממדינות חבר העמים לצד נערים ונערות משכונות המצוקה הסובבות את ירושלים, כולל נערים ערביים ממחנות הפליטים. הערותיי נובעות מכשלי גוף שפגשתי בעבודתי ומצאתי כקשורים עם תסכולים שעברה הנפש עקב פגיעתו של הטונאל, נגוואל או התקווה למימוש עצמי (יודמוניה) שנדחתה וריחוק שנוצר במהלך החיים מכוחות ה”יופי”.

במהלך העבודה עם רקדנים ובקליניקה בעבודה פרטנית עם מטופלים, מצאתי מקורות נוספים לדמימה המופיעה בגוף ונקשרים עם ההיסטוריה של התפתחות האדם הבריא ותחלואי הנפש המלווים אותה כרקמה צבעונית.

הרקמה הצבעונית כוללת סטיות ותחלואי נפש שונים, כולם מיוצגים במהלך החיבור באופן חדש ושאינו מן הרגיל בחיבורים כאלו.

הסטייה ותחלואי הנפש הם על פי “היופי, מיתוסים ודמימות” היא חלק אינטגראלי מהתפתחות האדם הבריא. החולי נמצא בקוטב הבריא של אדם הבוגר רק אם הוא נשאר מעבר לתקופת ההתפתחות המייחדת אותו בנעוריו, רק אם האדם “נתקע”, “דומם”, נעצר התפתחותית בתקופת היות המחולה חלק הכרחי של התפתחותו הבריאה.

הרקדן, הכוריאוגרף, המורה למחול, התלמיד של ניקו והמטפל עומד כאן מול התורות הפסיכולוגיות העתיקות. יחד עם זאת הדרישות השכיחות לשחרור מתחים מהגוף הרוקד כדי להגיע לרקוד, למימוש עצמי, לגיבוש דמות מחול וקרירה הכוללת דרישות אדירות לגמישות ותנועה במצבי לחץ ומאמץ אדיר, הביאו לפיתוח גישות חדשות וביניהן שיטת עבודה חדשה לאימון הגוף, שיטה חדשה לפיתוח גמישות ושיטה חדשה לאיזון גוף ושמירה עליו מפני הזדקנות מוקדמת. כול אלו לצד גישות חדשות של תשאול וטיפול בדיבור הביאו אותי אל התורה של התפתחות ה”אני” המכונסת בחיבורי “יופי, מיתוסים ודמימות”.

תורה שהייתה למשנה אחת, אותה אני מעמיד בחיבור “היופי מיתוסים ודמימות” לרשות הציבור הרחב למען טיפוח והמשך שכלול המחשבה, הרגש והגוף. למען מימוש עצמי, עמידה במצבי לחץ, תסכול, ייעוד הבורח מבין האצבעות, טונאל פגוע ובכדי להשיג חיים טובים יותר, בריאים יותר ומלאי אהבה.

מקורות:

[1] תקווה נקשרת באמונת האדם שיש לו גם רצון וגם דרך פעולה, כיוון ומשאבים מתאימים להשיג את ייעודו. הייאוש נמצא בקוטב המנוגד לתקווה משמעו אי הכרת ה”אני” המתוסכל נוכח מכשול העומד בדרכו שהפעיל גישה לא נכונה, לא התאמץ מספיק או לא התמיד בכיוון היעד הרצוי או שלא עקף נכון את המכשול שעמד בדרכו ולא השתמש כראוי במשאביו. במקום ראית המציאות המיואש נוטה להאשים את עצמו או את סביבתו. גישה חסרת אחריות זו מביאה אותו לחדול מלפעול לשיפור מצבו. לכן, הייאוש נקשר באדם חסר יעילות עצמית. ומאחר שהאדם המיואש מניח שהמכשול, הכוח העומד מולו, פועלים נגדו והוא גם על פי השקפתו גדול ממידותיו. הוא עובר מתחושת חוסר ישע לייאוש, התקווה נגוזה ובעקבותיה, הלהט קורס במרחבו והוא נחשב לאדם עיוור, חסר חושים בריאים שאינו רואה את המציאות הכוללת את משאביו הוא. חסר חושים זה נתפש לפרט שולי ומאשים בגינו את כלל כוחותיו שלא בצדק.

[2] אפלטון (724 -743 לפני סה”נ לערך). בנם של אריסטון (Ariston) ופריקציונה (Perictione), נולד באתונה וחי בה את רוב שמונים שנות חייו. הוריו של אפלטון הועידוהו לפעולות מדיניות, ואף הוא עצמו גילה בה עניין בתחילת דרכו. לבסוף התמסר למחקר, ללימוד, לעיון ולהוראה. כנראה הסיבה העיקרית להסתלקותו מן העשייה המדינית הייתה פרשת סוקרטס. כאשר בהיותו בן 27 חזה בחריצת דינו של מי שהושפע עמוקות ממנו ומקסם הגותו, אפלטון זועזע מהוצאה להורג של מורו, על סמך האשמה חסרת שחר של השחתת הנוער ואי-אמונה באלי העיר ואף כתב על כך.

בשנת 385 לערך, חזר אפלטון לאתונה וייסד בה, ליד קברו של הגיבור אקדמוס (Academus) בית ספר “אקדמיה”. תלמידיו, חברי האקדמיה, נמנו על עשירי אתונה ומספרם כנראה היה מצומצם. הם שהו באקדמיה עשרים שנה ויותר.

אפלטון נשאר רווק כל חייו (כתביו רומזים שלא היה לו כל עניין מיני בנשים) ולמעשה הוא הקדיש את כל חייו לאקדמיה; לפחות במשך ארבעים שנות חייו האחרונות. עם זאת היו לו יחסים חשובים ביותר עם העולם החיצוני בשני מישורים: התערבויותיו במדיניות של סירקוז ופירסום כתביו.

במסעיו התיידד אפלטון עם דיאון (Dion), מאנשי חצר המלכות בסירקוז. ידידות שהביאה על חייו טרגדיה נוספת לזו שחווה בגיל 27. בשנת 367 ביקש ידידו זה, דיאון מאפלטון לבוא אל חצר סירקוז ולחנך את השליט החדש, דיוניסיוס הב’ (Dionysius 2). אפלטון חשב שחובה עליו להיענות ונסע לסירקוז, התוצאות היו גרועות ביותר. מקור הרעה היה בכך, שדיוניסיוס הב’ החל חושד בדיאון, שכל רצונו לצבור כוח מדיני גדול. לא חלפו שישה חדשים מאז בואו של אפלטון לסירקוז ודיוניסיוס הגלה את מי שהביא למענו את מורו, אפלטון. בהאשימו את דיאון בארגון קשר נגדו. הנאמנות והיושר הכריחו את אפלטון לתמוך בידידו דיאון ולתבוע את החזרתו לחצר המלכות, בה בשעה שקינאה וחשדות הביאו את דיוניסיוס לידי ניסיונות להפריד בין דיאון לבין אפלטון. דיוניסוס התעקש ולא הירושה לדיאון לשוב לסירקוז, וגם נגד מורו פנה ולא הרשה לאפלטון במשך זמן-מה לצאת את העיר. שש שנים לאחר מכן, בשנת 361, ביקש דיוניסיוס שהעריץ את מורהו אפלטון לשוב לסירקוז, תוך הבטחה כי דיאון יוחזר אל חצר המלכות. אולם כשהגיע אפלטון לסירקוז, לא זו בלבד שדיוניסיוס לא החזיר את דיאון, אלא אף החרים את כל רכושו. אפלטון שחופש תנועתו נשלל, נאלץ לנצל את השפעתו של שליט שכן, כדי שיוכל לצאת את העיר של דיוניסוס הב’. ובסופו של דבר נרצח דיוניסוס הב’ על-ידי מי שנמנה עם חברי האקדמיה.

[3] פוליטיאה עמ’ , [634c] Politeia republic [044b], וכן פידרוס 542-642 ובתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה.

[4] האולמקים ברובם הגיעו למכסיקו ממונגוליה דרך סיביר, מפרץ ברינג והדרימו למכסיקו.

[5], Down james, Tonal and Nagual In Otomi Thought: Totemic Symbols of Caring, Central Issues in Anthropology, March 1986, Vol. 6, No. 2, pp. 25-30, Oakland University

[6], Down james, Tonal and Nagual In Otomi Thought: Totemic Symbols of Caring, Central Issues in Anthropology, March 6891, Vol. 6, No. 2, pp. 28, Oakland University.

[7] חלק שלישי ורביעי של “תורת-המידות” הושלם בשנת 5761 והוצא לאור רק בשנת 7761 אחרי מותו של הפילוסוף.

[8] שפינוזה דיבר על אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים המציינים את אותו הדבר, ולכן – במות הגוף תמות גם הנפש. השניים “הנפש והגוף נעים באופן מקביל”, הם שני פנים של אותו דבר.

[9] מחבר ה”אני הגמיש” – Flexibil Horodniceanu Nicu, 9991 Eul הוצאה אלבטרוס.

[10] דמימה מונח שטבע נפתלי עירוני בספר “המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות וביצוע” שיצא לאור ביחד עם שני חיבורים מפרי עיטי בשנת 1991. דמימה היא אירוע שמעכב התפתחות חלק מכוחותיו של ה”אני”, נוטה לכווץ את רקמות השרירים ורקמות החיבור בגוף כיווץ תמידי שאינו משתחרר מעצמו. יש והכווץ משפיע על תפקוד האברים הפנימיים ומדרדר את תפקודם עד כדי מחלה. מבטא נוקשות מתמשכת של הגוף, תורם לצמצום טווח התנועה והרגישות, מחבל בקליטה החושית וביכולת ההמשגה וראיית המציאות כהווייתה. הארגון השרירי נעשה במצב של דמימה מקובע.

דמימה יוצרת קיבעון ודפוס רגשי קבוע שחוזר על עצמו. …הטון הרגשי ויכולת החשיבה הרציונאלית הולכים ומצטמצמים בהדרגה ומקבלים גידור. הדמימה יכולה להתרחש בתקופת הילדות, הנעורים בבגרות ובכול אחד מגילאי ה”אני” היא איננה משתחררת מעצמה ומביאה בהמשך להתנהגות הנוגדת את אופיו האמיתי של האדם.

הדמימה מביאה אדם לשוב על שגיאותיו ויוצאת נגד מסקנותיו ונגד החלטותיו. היא מחשילה את האדם בדרכיו השונות ומפעילה אותו מכוחה. האדם המדומם פועל פעמים רבות יותר בהשפעת הדמימה משהשפעת טבעו ואופיו האמיתיים.

הדמימה יכולה להימצא במצב של תרדמה לאחר שנוצרה בגיל הילדות וההתבגרות המינית, במצבי מצוקה, לחץ, העדר אושר, חוסר סבלנות, מצב רוח קודר, צורך לדרמה בחיים, פרידה, כעס ואפילו תחת דיכאון או ייאוש הדמימה מתעוררת.

שינוי לטובה, חזרתו ממרחקים של אהוב, הצלחה פתאומית או הגשמת משאלות שמוציאות אדם ממצבי מצוקה, תסכול, העדר אושר וייאוש גם הם עשויים לעורר את הדמימה.

דמימה כמפלצת שמתעוררת לחיים, מתעוררת לפעולה גם אם היא רדומה שנים רבות. במצב של תרדמת אין לה השפעה לרעה הגם שהיא קיימת. אבל בהתעוררותה היא משתלטת על האדם, הופכת למרחב של כאב המנהל מרגע התעוררותה את חיי הגוף, הרגש או המחשבה.

הדמימה היא מרחב עצמאי וחלקו הגדול כאב, צער ושעמום. מרחב זה רוצה לשרוד. בכשריו לשרוד רק אם ישכנע את האדם לחיות עמו ולתת לדמימה לנהל את חייו. מרגע שהדמימה קמה והשתלתה על ה”אני”, מוסתר טבעו האמיתי והאדם חיי יותר את אופי הדמימה מאשר את אופיו וגרוע מכך כשהוא מאמין שהדמימה היא אופיו האמיתי.

הדמימה שבשכל מפצלת את יכולתו המחשבתית והוא יוצרת ספקות, נהיה אחר בידור, והיסח דעת משום שכך ה”אני החושב” חש שישוב לתלכיד שכלי.

הדמימה המתרחשת במרחב הרגשי מפצלת אותו ועל מנת ללכדו מחדש הוא יוצר בתוכו פחדים ותשוקות מיניות עזות. הפחדים יוצרים בו תחושת לכידות, כול כולו סובב סביבם והוא חש כמי שמצא ציר מרכזי להתנהל סביבו. כאשר הדמימה פוגעת במרחב הגופני מתגלה הכאב , החולי והעונג הנקשר בסבל.

בהשראת הדמימה הגוף כושל, האדם נעשה חולה גופנית הוא שב וחווה את אותה החוויה, וחייו הופכים בדומה לתקליט מקולקל בו הוא שב אל אותם המשחקים, ואל אותם התפקידים או אל אותן סיטואציות דרמטיות שהן בעיקר בלתי נעימות עבורו.

צידה השכלי של הדמימה הנובעת מהרשמים החזקים זכה להתייחסות רבה בתחום הטיפול בדיבור. דמימה נוספת של מרחב השכל נקשרת כאמור בספקות והטלת דופי.

עוד על הדמימה ראה חלק ז’ במבוא. כותב עליה הסופר: חשתי, שאותם היסודות המנוגדים ממש רוחשים בתוכי, ידעתי שהם רוחשים בתוכי כל חיי, והתחננו לפרוץ מתוכי הרחק החוצה, אך אני לא שחררתי, לא שחררתי אותם, בכוונה לא שחררתי אותם החוצה. הם עינו אותי עד כדי בושה וגרמו לי להתכווצות שרירים”. דוסטוייבסקי פיודור, 6991, “כתבים מן המחתרת”, מרוסית חזנוב גרשון, כרמל, ירושלים, עמ’ 631.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *