“היופי – מיתוסים ודמימות” – פרק א’ – התפתחות ה”אני”

מחשבות האדם מתפתחות לאורך מסלול חייו גם רגשותיו וגופו. אדם הוא מרחב של שינוי. הווה אומר: הכול עובר בו שינויים כאשר כול אחת מתקופת חייו מזמנת לו שינויים ונושאי התפתחות חדשים. עיקר הצמיחה מתרחשת בתוך האדם פנימה ואם אין עיקובים שמתפרצים ומפריעים למהלך הכולל של התפתחותו הרי שמתפתחים בו כישורים וכישרונות מיוחדים. ההתפתחות הפנימית הזו עיקרה נפשית ובחלקה גופנית היא שתעמוד במרכב חיבורי.

האדם הנורמטיבי (נורמטיבי פירושו טיפוסי או ממוצע) ישמשו נקודת מוצא ועמוד תווך בדיון המובא כאן לקריאה. התפתחותו של האדם הנורמטיבי מכוונת אל הצד הבריא ומלמדת על יכולותיו ההתפתחותיות, על מה הוא יכול להיעשות ללא הפרעות. החיבור מכוון ומצביע על ההתפתחות המתרחשת ברגיל ועל זו האפשרית כשאין בה דמימות ולכשהן נמצאות מובאות הצעות לסילוקן. דמימות אלו מעקבות את התפתחות השכל, הרגש והגוף אבל אפשר להסתלק מהן בכול אחת מהתקופות הללו או אחריה, אם רק ירצה בכך האדם ואם יתאמץ או יתמיד בהסרתן.

ארנולד גזלר1Gesell, Arnold (1880-1961)) פיזיקאי וחוקר בשטח הפסיכולוגיה של הילד, היה בין הראשונים שחקרו את תהליכי ההתפתחות של האדם. גזלר סלל את הדרך להצגת המודל הבריא של ההתפתחות האנושית בהאמינו כי על-מנת להבין את הנפש הפצועה של האדם, נושא שרוב החוקרים התמקדו בו, יש להכיר תחילה את מודל ההתפתחות העצמאי. לשם כך עסק גזלר בנושא ההתפתחות של האדם הנורמטיבי וגרס כי ההתפתחות היא תהליך רצוף של שינויים המתחיל בראשית ההיריון ומתקדם בשלבים משלב לשלב. מסתבר שהשלבים ההתפתחותיים באים בזה אחר זה בסדר קבוע. והשינויים נובעים בחלקם הגדול מההתפתחות הגופנית, התפתחות רגשית ושכלית ובחלקם מהשפעות סביבתיות: כתרבות, מצב כלכלי, דת או אקלים ואיכות סביבתית ומתגלים בהתנהגות ובאישיות.

חיבורי על “היופי, המיתוסים והדמימות” צועד בעקבות הגישה הגורסת כי על-מנת להבין את הכאב, חוסר האונים או התסכול, התשוקה ליופי, לאהבה ולהיות ביחד יש להכיר תחילה את התהליך הבריא של בריאת האדם. “היופי” יתמקד בתהליכי ההתפתחות של האדם הנורמטיבי, בדמימות ובדרכי סילוקן כאשר לסילוק הדמימה אני קורא “פריצת דמימה” ול”יופי” לכול אותם כוחות הבאים ומעצימים את תהליך בריאת האדם הבריא.

החיבור חושף מערכת יחסים הדדית שנוצרת בין הגוף, הרגש והמחשבות כאשר כשלי גוף משתקפים במהלך החיבור כנובעים מכשלים בתחומי המחשבה והרגשות ומשקפים אותם.

האדם עצמו תמיד מתפתח. הוא משתנה אבל השינויים הללו הם שינויים תלויי גיל וכול אחד מהם יוצר איכויות שסוללות בדרך כלל את הדרך להתרחשויות העתידות לבוא. למרחב המשתנה הזה אני קורא “אני”. ה”אני” מורכב מגוף, רגשות ומחשבות זה המכלול המתפתח ועומד במרכז הדיון.

הדמימות או ההפרעות המדוברות מקורן בטראומות, בסטייה מהרצף הנדרש להתפתחות על-פי הגיל. במקרים אחדים ה”דמימות” נקשרת באירועים רבי עוצמה אשר בחלקם טראומתיים ובחלקם מיטיבים באופן קיצוני, אירועים הנקשרים בהצפה רגשית שמקורה בעולם שכולו טוב, בשפע של אושר ושימחה גדולה מביאים פעמים רבות לידי טראומה זאת משום שגל הרגש הבא אל האדם בא בעוצמה כזו שאין הוא יכול לשאת אותו. דמימה אינה גזירה וגורל שאין לצאת ממנו היא ניתנת לפריצה.

האדם נמצא בתהליך תמידי של שינוי והתפתחות. השינויים האלו נערמים ויוצרים תורה ומבנה של כללים ועקרונות. תורה זו היא תורת הדמימה שמובאת כאן בלשונה השלילית רבים מהמהלכים מלמדים על האפשרות להתפתחותו במידה והדמימה מסולקת. ברובם נובעים מהאדם עצמו, מהתבוננות ב”אני” ובתהליכי התפתחותו. יש והגוף של האדם הוא המוביל לשינוי ויש ומרחב הרגשות מקדים אותו ומוביל אותו אל איכויות חדשות. מבלי הבנת תהליכי ההתפתחות לא ניתן להכיר ולדעת את האדם ובהמשך לפרוץ את דמימותיו2. אעקוב אחר מהלכים אלו גם אחר שינויים שמקורם מחוץ לאדם לא ב”אני” אלא ב”אתה” כדברי מרטין בובר. ישנם שינויים שמקורם בסביבתו החיצונית של האדם, לא בגופו ולא במחשבותיו או ברגשותיו אלא ב”אתה”. השינויים האלו נגרמים גם מסביבתו. הסביבה בה מתפתח ה”אני” משפיעה על האדם, היא מורכבת מתרבות, שפה, מצב כלכלי, חברתי ואפילו ממצב אקולוגי. בתחילת דרכו הסביבה נשענת בעיקר על דמויות מרכזיות: אם, אב, אחים, סבים, דודים. דמויות אלו ככלל יכונו בחיבורי “אתה”.

בהתבוננות מלמעלה מתבטלים ההבדלים בין יחידים למרות שתמיד יש טווח של סטיות בהתפתחות האנושית. הבדל נוסף קשור במין, במזג, בכוחות הגוף (כולל תורשה גנטית) כוחות הסביבה ותרבותו של האדם הגם שהבדלים אלו כולל מצב כלכלי ניתנים לצפייה ואינם מהווה סטייה עקרונית ממסלול ההתפתחות הנורמטיבית של ה”אני” כפי שנראה בהמשך.

מזהים תהליכים טיפוסיים הקשורים באם, בחברת הילדים, במשיכה המינית, בסקרנות אל ה”אתה” המין האחר ואל בן אותו המין. החל מהשנה ה 14 מופיעה דמות האב כבעלת ההשפעה המכרעת על התפתחות ה”אני”. לתקופת הופעת דמות ה”אב” אני קורא: “ממלכת האב” ולתקופה שבה ה”אני” מושפע בעיקר מדמות האם: “ממלכת האם”. דמויות נוספות שקובעות תהליכים בהתפתחות ה”אני” הם המורים, ספרי הגות, מורים רוחניים, מנהיגי תרבות והקרירה ככול שה”אני” הולך ומתבגר מתעצמת מערכת קשריו עם גורמים המובילים אותו לשינוי מבחוץ. החל מגיל 26 למשל, לקרירה תפקיד מכריע בחייו. כאשר הוא מביא את עצמו לידי ביטוי על בימת הקרירה ובה בעת מתאמץ להשתלב בה ומפנים בתוכו ערכים חדשים שלא היו בו קודם מתחום הקרירה והעבודה המאתגרת. בתקופות מאוחרות יותר למחשבות המתעוררות עקב ניסיון החיים המצטבר יש תפקיד מרכזי בהתפתחות ה”אני” ולמעשה שב ה”אני” למקום בו עיקר השינוי נובע בחייו מתוכו. אז למחשבות יש תפקיד משלהן בתהליכי התפתחותו.

נושא נוסף שמשפיע על התנהלות השינוי וקצב התפתחות האדם נקשר בזמן. כשמדברים על זמנים מדברים על שלושה זמנים: הווה, עתיד ועבר. אנשים רבים מושפעים מעברם, אבל אחרים מושפעים יותר מהעתיד הצפוי להם. ישנם אלו המנהלים את חייהם סביב הווה ואלו שמפחדים לחיות את ההווה ולגעת בו.

בתהליך השינוי שהאדם עובר מזהים גל התפתחותי העולה ויורד. בתהליך זה אני מבחין בין תהליכים של גדילה, פריצה וצמיחה החוצה ותהליכים של כניסה פנימה והיסגרות. הם הגל העולה ויורד, כאשר התפתחות ה”אני” מופנת החוצה נאמר שהוא נפתח וכשגל ההתפתחות יורד והוא מתכנס בתוך עצמו נאמר שהוא נסגר. אחת התקופות הבולטות של היסגרות ה”אני” מתקיימת בתקופת ההתבגרות המינית אבל אין היא יחידה. בגיל חמש שנים לערך, למשל, ניסגר ה”אני הגופני”. תהליך שאעקוב גם אחריו. הגוף הולך ומתכער מגיל חמש שנים. השיניים נופלות והילד מפסיק למשוך את מרכז תשומת הלב. תהליך שמאפשר לו לומר: “גמרתי”. הוא מתפנה לתשבחות ולמחיאות כפיים ממראה גופו אל מעשיו הגמורים. לא עוד גופו ויופיו הפיזי במרכז אלא מעשיו.

החיבור “מיתוסים ודמימות” משלב בתוך תיאור תהליכי התפתחות ה”אני” תיאורי מקרה, סיפורים, חלומות, אגדות, משלים ומיתוסים מתקופות ותרבויות שונות. שפת המשלים והאגדות כשפת החלום והמיתוס שפה רגשית שמאופיינת בסמלים3, בהבדל מהשפה הרציונאלית שמאופיינת במושגים4. בתקופת ההתפתחות הראשונה מדברים על התינוק. התינוק מופיע באגדות, במשלים ובמיתוסים העתיקים. הוא סמל לרגש. התקופה הראשונה נקשרת בלידת הרגשות. נאמר שה”אני הרגשי” נפתח ויוצר לעולם. בתקופת ההתפתחות השנייה מדברים על סמל חדש על הילד. גם הילד מופיע באגדות, בחלומות, באמנות ובמיתוסים העתיקים הוא סמל ליוזמה, לדחף לחיים פעילים. בתקופה השנייה של חיי האדם תקופת הילד נכיר אפוא את הדחפים הגדולים לחיים של פעילות נמרצת. בתקופת החיים השלישית נכיר את הנער או את הנערה (סמל לתעוזה, ולסקרנות) וההבדלים בין המינים משמעותיים. בתקופה הרביעית לחיי האדם נכיר את העלם או את העלמה (סמל לעצמאות ולקרירה) ובתקופת ההתפתחות החמישית את הגבר או את האישה (סמל ליכולת, בשלות רעיונית וסמל לשותפויות הכוללות הקמת משפחה, בריתות בתחום הלימודים, העבודה, הצבא, פוליטיקה ומסחר) ולאחר מכן באה תקופת גיל העמידה וההתבססות הכלכלית. ה”אני” החכם בעל העצה הנבונה נקשר בתקופת החיים השביעית. לבסוף הזקן או הזקנה המשקפים תבונה וחוכמה, באגדה הזקן והזקנה מסמלים גם כוחות על טבעיים.

התפתחות ה”אני” מתבצעת בעזרתם של שלושה כוחות בסיסיים. כוחות אלה הם כוחות ה”אני”. כוחות היוצרים שינוי. שלושת כוחות ה”אני” הם הדמות המרכזית של סיפור חיי ה”אני” והתפתחותו הם מאפשרים את הצמיחה5, ההתפתחות6 ואת הצבת הגבול ב”אני”. הצבת הגבול באה להפסיק ומעבר לו “האני” אינו מסוגל להמשיך ולהתפתח. במשחק שלושת הכוחות מבחינים בשלב בו הכוח הולך ומתעצם בהשפעתו על ה”אני” וה”אני” עובר בגללו תהליך מואץ, לאחר מכן מגיע גם שלב שבו שלושת הכוחות מאוזנים. שלב של שיווי משקל, מעבר אליו שב ומתחיל שלב הדעיכה, אתנחתאות ועיכובים עקב החלשות השפעת הכוחות על ה”אני”. כוחות ה”אני” הם מרכז סיפור חייו.

הם המכתיבים והמעצבים את מהות האדם, ייחודו, עוצמתו, וכושר הישרדותו כמו גם את דעיכתו. הם המקרה הפרטי שמרכיב את ה”אני”.

ה”אני”, מושג שהוזכר לעיל: ‘האדם המתפתח הוא המכונה בחיבורי “אני” ‘, מורכב ממרחבים משתנים. אני מזהה כאן שלושה מרחבים בסיסיים שמשתנים: מרחב הגוף, מרחב הרגש ומרחב השכל יכונו בחיבורי: ה”אני הגופני”, ה”אני הרגשי” וה”אני השכלי”. מושגי יסוד שיופיעו לאורך החיבור ובאים ללמד על תהליכי שינוי והתפתחות באחד משלושת תתי-מרחב ה”אני”.

כוחות ה”אני”, כאמור לעיל, הם גורמי השינוי. יסודות שמאפשרים תנועה ותהליכי התפתחות. האדם משתנה וצומח הודות לגורמי השינוי האלו, הכוחות. והכוחות מאפשרים לאדם להעצים את יכולותיו וכישוריו, להגיע לשיאים, לשיווי משקל, או להיות מוחלש ואף לדעוך. כוחות ה”אני” מופיעים, או כלשון המיתוס “נולדים” במהלך חיי האדם ומקימים ביניהם מערכת יחסי גומלין הדדית; הכוחות מסתייעים זה בזה, מעצימים אחד את השני אך גם מגבילים זה את זה ומביאים לכיליון. על מנת להתבסס ב”אני” הם נעזרים בדמויות מבחוץ. הדמות העיקרית בתקופה הראשונה היא דמות האם. אחריה בחשיבותה באה דמות האב ואחריו דמויות שונות הסובבות את חיי ה”אני”: אחים, חברים, סבים וסבתות. אלה נכנסים ויוצאים מחיי ה”אני”, פועלים על ה”אני” ומשכללים את מערכות היחסים בו ומעגנים בו את הכוחות המפעילים את הוויתו. יכונו בחיבורי ככלל ה”אתה”.

הדמויות הפועלות על ה”אני” קוטביות דמות האם למשל, נחלקת לשתי דמויות שונות אחת מיטיבה ותכונה “מלכה טובה” ושנייה רעה ומפלצתית היא ה”מכשפה”. דמות האב קוטבית גם היא. כשהאב נקשר בתודעה הנערים והנערות עם סדר וחוקים או עם ריסון ואיפוק הוא מקבל צבע של איש חוק, שוטר או מפקד ורודן גם מאלף חיות וכשהוא טיפוס ביקורתי הוא דרקון יורק אש. האב נקשר בתודעת הילדים גם כמקור להגנה והבטחת ביטחון עצמי אז הוא מלך טוב, קיסר הגון ובשעת מצוקה גם מושיע ומשיח.

לידתו של הגוף משמשת סימן וקו התחלה לזיהוי כוחות ה”אני” שהוזכרו לעיל. לצורך זיהוי הכוחות, ושלבי הופעתם במרחב ה”אני”, יש להבדיל את רגע היווצרות הגוף ברחם, משלב לידת הגוף המתרחש למעשה רק חצי שנה לאחר הלידה, בסביבות גיל 6 חודשים7.

שלב הלידה הוא רגע יציאת ה”אני הגופני” לעולם. זהו רגע המשמש השראה למיתוסים רבים, לאגדות, וליצירות אמנות בכל העולם. כוחות הפעולה יתפתחו עם המרחב הרגשי החל מרגע זה, ועד לגיל 11 שנים, סוף תקופת ממלכת האם והשפעתה המכרעת על חיי ה”אני”. החל מגיל 11 מתחילה תקופה של מעבר מחיים ב”ממלכת האם” אל חיים בתוך “ממלכת האב” “תקופת ימי הביניים”. זו התקופה שלאב השפעה מכרעת על התפתחות ה”אני” והשפעת האם הולכת ונחלשת. החל מתקופת ימי הביניים גיל 11, אני מזהה ב”אני” התחלה של התפתחות הכוחות הממשיגים במרחב המחשבה. מדובר בתהליך ארוך שמתחיל בגיל 11 ומשמש קרש קפיצה לביסוס המחשבה הרציונאלית. עד לשלב זה למעשה שפת ה”אני” היא שפת המיתוס והאגדה. החל מגיל 11 מתחילה להשתלב בתודעתו גם השפה הרציונאלית וההמשגה הבהירה.

שלב ביסוס המחשבה ההגיונית מהווה פריצת דרך מרתקת בתחום צמיחת כוחות המחשבה. מבחינים בתהליך זה בשלב בו ה”אני” נתון להשפעת ממלכת האב (גיל 13 -18) במחשבה הרציונאלית , 18 -26 פיתוח מיומנויות חשיבה והשכלה גבוהה, בגיל 26 הוא נכנס לתקופת הקרירה ומימוש הכשרותיו האינטלקטואליות ויצירת תודעה חדשה הכוללת כישורים שלא הכיר ונקשרים בקרירה – “התודעה האפלטונית” מתחילה בתקופות בגיל 50 -558. התודעה האפלטונית היא תודעה המשלבת שלושה כוחות מחשבה שונים אחד נשי, שני גברי ושלישי מאופק והוא לא גברי ולא נשי שלושתם חוברים יחדיו במרחב השכל ומאפשרים ל”אני” להתחיל ולפתח דרך חיים חדשה, אשר איננה מבוססת עוד על יסודות העולם הישן, אותו רכש בילדותו או בשלב הרציונאלי.

בתחילת הדרך מתהווים כוחות פעולה ואחריה עולה היכולת החשיבתית. כוחות אלו משתלבים ומעצבים את מרחב ה”אני”, את תוכנו ואת מהותו של ה”אני” המיוחד והבוגר: כוחות נשיים, זכריים, ודו-מיניים המאפשרים את כושר היציבות וכושר הגמישות, לצד יכולת חשיבתית, רגשית, והישרדות גופנית. התפתחות ראיה פרספקטיביתיכולת חישה, תודעה מיילדת, תודעה דיפוזית, תודעה ממשגת, תודעה רגשית ותודעה אפלטונית כמו גם יכולת הכרה וכושר המשגה, הם סיפור צמיחתו של ה”אני” ומפגשיו עם ה”אתה”. צמיחה ההופכת את סיפור התפתחות כוחות ה”אני”, לסיפור חיי האדם.

הופעת כוחות ה”אני” היא תופעה אשר שימשה מקור השראה לאגדות, מיתוסים, תיאוריות דתיות, תיאוריות אנתרופולוגיות ופסיכולוגיות כמו גם ליצירות אמנות ופילוסופיה. במהלך חיבורי אתמקד בכמה רבדים; האחד, התפתחות כוחות ה”אני”, המיתוסים, האגדות והתיאוריות המסמלות והמספרות אותם. השני, כושר היציבות, והגמישות בין ששת התודעות המתפתחות בחיי ה”אני”: תודעה ממשגת, תודעה רגשית, תודעה מיילדת, תודעה דיפוזית, תודעה גופנית, תודעה אפלטונית.

לידת אדם, היווצרותו של “אני” מיוחד, בעל תוכן ומהות חד פעמית עומדת במרכז חיבורי. צמיחה מתמדת זו עוברת דרך מספר תקופות צמיחה והתפתחות. מבחינים בחיי ה”אני” בשתי תקופות מרכזיות כשתקופת החיים השנייה מתחילה בגיל 50 לערך ושיאה בגיל 70 שנה. שיאה של התקופה השנייה אמור להיות גבוהה יותר ומוצלח יותר מהשיא של התקופה הראשונה בסביבות גיל 36 – 40 שנה.

ניתן לחלק את כול אחד מהתהליכים לתקופות משנה והן במרכז חיבורי: בחלק הראשון, מלידת ה”אני” דרך שלב החינוך והפנמת התרבות, עליה תתבסס הקרירה הראשונה ועד לגיל 36 – 40 שם שיאה. בחלק השני, עם תום החלום על חזרה אל גן העדן של הנעורים, המתרחש בסביבות גיל הארבעים, דרך צמיחה של מחשבות, תכניות ועקרונות חדשים, המערערים על תובנות שהופנמו בילדות ובנערות המובילות אל שיא חיים שני, בסביבות גיל 70 שנה10.

בהצטרפותי אל החוקרים המזהים חמישה שלבים בהתפתחות ה”אני” אמנה במהלך החיבור חמישה שלבים:

1. תקופת ממלכת האם

0-3 התינוק.

3-11 הילד.

2. תקופת ימי הביניים והמעבר

11 -13 ימי הביניים האנדרוגינוס.

3. תקופת ממלכת האב

13 -18 תקופת הנעורים ושיכלול מיומנויות טכניות – ימי השוליה.

18 -26 תקופת העלם ושיכלול מיומנויות שכליות – ימי ההשכלה הגבוהה.

4. תקופת הקמת תא המשפחה הראשון והקרירה הראשונה

26 -40 תקופת הגבר והאישה – הקרירה הראשונה.

40 -45 ימי הביניים השניים.

5. תקופת החיים השנייה או הגלגול לחיים שניים

45 -70 הקרירה השנייה, תא המשפחה השני והנהיה אחר עצמאות.

70 -85 תקופת הבינה והעצה הטובה.

85 ואילך זקנה ומוות.

ה”אני”, הוא מקרה פרטי של אדם המורכב משלושה מרחבים: מרחב הגוף, מרחב הרגש ומרחב המחשבה. כאשר התפתחות המרחבים טבעית, ללא הפרעות, הופך האדם למיוחד, הוא “אישיות” ובעל “אני” משלו. מספר אנשים מיוחדים מתקבצים לחברה שאחרי הכול, כדברי הסופר: “גם אומה שלמה מורכבת אך ורק ממקרים פרטיים.11

נעבור עתה אל חמשת התקופות של ההתפתחות האנושית. נעקוב אחר התפתחויות הצפויות לאדם הנורמטיבי, מה הוא יכול להיעשות ללא הפרעות, מול הדמימות האופייניות וההצעות לסילוקן. בסוף יבוא פרק שידון בטיפול עצמו: כיצד מטפלים, כיצד “פורצים דמימה אישית”.

מקורות:

[1] המשתה [207, 208] בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה עמ’ 135, 136.

[2] Drs. Theo. J. Kuijl 1996

[3] עוד על כך ראה, להלן וכן פידרוס כתבי אפלטון, בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה וכן במדינה ספר ז’ משל “המערה” the cave metaphor (VII 514a-517a). Chariot The Allegory: Plato’s Tripartite Theory of the Soul. the cave metaphor Plato, Phaedrus, בפידרוס Phaedrus מתאר אפלטון את מבנה הנפש שלו: (VI 509d-511e) ראה גם תיאוריית החינוך שלו the philosophical education (paideia)].

[4] טוען רענן קולקה Kulka – בהקדמה ל”משחק ומציאות” מאת ד.ו. ויניקוט בהוצאת עם עובד, הדפסה 11, 2003).

[5] למשל, באמרה של פרופ’ שטיין רות, פסיכולוגית קלינית, חברת סגל התוכנית לפוסט-דוקטורט לפסיכואנליזה באוניברסיטת ניו-יורק, מלמדת בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. המאמר התפרסם בשנת 2003 תחת הכותרת “תורת האפקטים בפסיכולוגיה” (בהוצאת דיונון) או מאמרו של ד”ר יובל יורם “פסיכואנליזה וחקר המוח” שפורסם באותה שנה בספר “פסיכואנליזה: הלכה ומעשה” בעריכת ד”ר הטב יוסי (הוצאת דיונון שם בעמ’ 534 ) גם בעמ’ 273 נמצא ביקורת נוקבת הפעם על שינוי מטרות השיטה . במאמר מאת פרופ’ שטיין. ביקורת קשה נגד התיאוריה ויצירתה – נמצאת בעמ’ 461 “המסקנות של פרויד לגבי החברה מבוססות על תצפיות בפרטים בלבד”. במאמרו של שטיין על ה”פסיכולוגיה ופילוסופיה; לשאלת השקפת העולם של הפסיכואנליזה”. ראה גם הערות ודברי ביקורת מאת ד”ר יובל יורם: “המאכזב ביותר הוא שהפסיכואנליזה לא התפתחה מבחינה מדעית. היא לא פיתחה שיטות אובייקטיביות לבחינת הרעיונות המסעירים שהעלתה קודם לכן. ..היא נכנסת למאה ה- 21 כשהשפעתה נמצאת בירידה… הפסיכואנליזה תזדקק ליותר מאשר תשובות למבקריה העוינים.” שם עמ’ 534. גם בעמודים: , 460,404, 266, 533, 580 תמצא ביקורת נוקבת.

[6] ישנם שני מיני תנועה, שינוי מקום ושינוי מהות פרמנידס, אפלטון, בזמן השיחה פרמנידס, שנולד בשנת 515 לספירה, היה כבן 65 שנים.

[7] ראה עמ’ 7.

[8] על ה”אני-צל” ראה גם עמ’ 27.

[9] האחד המובדל מהריבוי. הוא כוח והרבים שייך לדברים שהתנועה מופיעה בהם: גם…”תיאיטיטוס” לאפלטון נכתב בסביבות שנת 429 לספירה עמ’ 93 בתרגומו של יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל”ה.

[10] ראה עמ’ 7: “אדם דינמי פועל גם בזכות… גם הערה 15 שם.

[11] אלקיביאדס.

[12] “אנליזה גמורה ובלתי-גמורה, 1937

[13] ספריו הנודעים של ארנולד גזלר היו רבי מכר ביניהם Infant and Child in the Culture of Today (1943) and The Child from Five to Ten (1946). בשנת 1926 יצא חיבורו “Psychoclinical Guidance in Child Adoption” ובשנת 1939 “Child Adoptions in Connecticut”

[14] אוספנסקי מגדיר בספרו “הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם”, 1950, תרגם מאנגלית ש. ה. ברגמן, יצא לאור בעברית בשנת 1995 בהוצאת גל, את הפסיכולוגיה כהגדרת אפלטון “דע את עצמך”: “שפסיכולוגיה במשמעותה האמיתית היא ללמוד לדעת את עצמנו” שם עמ’ 27.

[15] סמל הוא התוכן הרגשי המוצג במסומל כשהוא מנותק מהרושם שה”יש” יצר באדם, אבל שומר על יחס פנימי בין הסמל והמסומל. חווית הרושם שבה אל האדם כשהוא מתבונן בסמל. כך למשל, לאדם יכול בגד מסוים לשמש סמל לשמחה בהשיבו אליו את תחושת השמחה כשהוא מתבונן בבגד – במקרה זה הבגד הוא סמל פרטי, בהבדל מ”יין” המשמש סמל כללי לשמחה. סמל מוסכם כגון אותיות הא’ב’ שונה ומובדל בכך שאין האותיות או המילים הכתובות מחזירים לאדם את חווית התוכן הרגשי מאחר שבסמל מוסכם אין תוכן רגשי המוצג במסומל. הבחנה נוספת היא של הסמל האוניברסאלי הוא המופיע במיתוסים ובאגדות ובמשאלת ליבם של מעצבי תדמית וסמלים מסחריים. הסמל האוניברסאלי מובן לכול – כך למשל זקן מעלה רגשות ומחשבות של הקשבה, תבונה וכבוד ואחות רחמנייה – אמפטיה, סיוע לזולת והקשבה או שטיח מעופף – דרור, יציאה לחופש, נסיעה לארץ מובטחת.

[16] מושג הוא תוכן מחשבתי המסומן במלה או המשמעות הכללית של המלה אשר מקובלת על הכול. בהבדל מהמוצג שהוא נתון מוחשי, “יש” הנמצא בתודעתנו ומבוסס על רשמים חושיים. “יש”ים: עצמים, בעלי-חיים או צמחים שאותם תפסנו על-ידי אברי החישה ושאנו שבים ומעלים אותם בתודעתנו כמוצגים. המוצג הוא מעין תמונה חיה של ה”יש” והמושג הוא התוכן המחשבתי כשהוא מנותק מהרושם שה”יש” יצר באדם.

[17] שינוי שיטתי בו מתרחשת עליה כמותית של ה”יש”.

[18] יצירת שינוי במבנה ה”יש” בנקודות מכריעות, המשפיעות על המערכת כולה.

[19] עוד על כך ראה קורוס “הפסיכולוגיה של מסלול חיי האדם” Psycholorie van de menselijke levensloop”

[20] תודעה: תיאורית High-Order Thoughts and High-Order Experiences “מחשבות ותחושות מסדר גבוה”, או”HOE “HOT – מסבירה את מהות התודעה ותכונותיה, בתחום מדעי הטבע, כיחס בין רמות שונות של פעילות נפשית: רמה אחת מפקחת (monitor) על הרמה הנמוכה תוך כדי שיתוף מידע בניהן. על-פי ה HOT, התודעה נקשרת באברי הגוף ותפקודם: קיימים מצבים מנטאליים שונים. כל מצב הוא תוצאה של פעילות אזורי מוח שונים, המתייחסים זה לזה. ברמה הראשונה , נמצאים החושים הקולטים מידע מהעולם או מהגוף. החוויה החושית היא רמת מודעות שנייה המפתחת רגישויות לפעילות במערכת החושים, ומזהה שם שינוי בפעילות האלקטרו-כימית. המידע עובר אליה מהרמה הראשונה, מעובד והופך לחוויה חושית. המידע מתקבל מגירוי החושים, על-ידי רמות ועוצמות של פעילות אנרגטית (במקרה של ראיה, שמיעה ומישוש) או על-ידי כמות וריכוז של מולקולות כימיות (טעם וריח). הפעילות המוחית מתנהלת ברמות של ריכוזי תמיסה, או פעילות אלקטרו-כימית. כל המידע והפעילות הללו מוגדרים כאנלוגיים – רצף הנמדד בכמות ועוצמה, ואיננו מתואר איכותית. המערכות הקולטות והמפענחות הינן מערכות אנלוגיות, אם כך, תחושות ורגשות נמדדים באופן כמותי ולא איכותי. משמע, הרגשות מהווים בסיס לפעילות המוח. התיאוריה מניחה למשל, כי המערכת הלימבית, האחראית על הרגשות, נמצאת בפיקוח של חלקים מסוימים של קליפת המוח הקדמית. התיאוריה המודרנית מחזירה את הרעיונות הותיקים של פעולת הנפש על השכל לאפלטון, (ראה במבוא) ומוסיפה את נושא רמות הפיקוח.

בספרי לימוד לפסיכולוגיה, התודעה היא מושג המציין מודעות לאני ולסביבה. זהו מאפיין קוגניטיבי המאפשר ל”אני” להכיר בגירויים מן הסביבה ובגירויים במרחב ה”אני” כמו מחשבות, רגשות ותחושות גוף. מתנגדי ההגדרה הפסיכולוגית לתודעה, טוענים שהגדרה זו מזהה פן אחד בלבד שלה ומתעלמת מיכולת התודעה להכריע ולבחור בין דברים. להגדרת הפסיכולוגיה, התודעה פועלת רק כאשר אנו צופים על סביבתנו (הפנימית והחיצונית). לדעת המתנגדים פועלת התודעה גם כאשר אנו מנסים לשלוט בעצמנו ובסביבתנו.

גישה אחרת למושג התודעה מסבירה כי התודעה היא אחת מתכונות הנפש, אשר בדרך כלל מייחסים אליה תכונות כמו סובייקטיביות, הכרה-עצמית, כושר חישה והבנה, כמו גם את האפשרות לקלוט את היחס בין ההכרה ל”יש” המומשג. לפעמים משתמשים גם במילה הכרה לאותן משמעויות, אף שלמילה זו יש גם משמעויות נוספות – מצב של ערנות בניגוד למצב של שינה או של תרדמת.

ב”מיתוסים והדמימות” התודעה היא תת מרחב, במרחב המחשבה. תת מרחב המזהה את התנועה היחסית בין ההכרה ל”יש” המומשג. תת-מרחב זה חשיבתי ונמצא במרחב ההכרה. הוא המרחב הכולל, הממשיג, מקטלג ומבדיל בין “יש”ים והתודעה היא תת-מרחב של ההכרה. כשמדברים על תודעה מדברים על מרחב תנועה הנמשל למערכת ממערכת החושים. אבר חשיבתי המשמש איבר זיהוי והתאמה בתחום התמחותו בין ה”אני החושב” ואותו תחום בעולם. באמצעות תודעה מסוימת אנו קולטים רשמים בתחום מסוים, מעבדים אותם, מגיבים לגירויים חיצוניים ופנימיים, ויוצרים את הקשר עם כל מה שמחוץ לנו ומדווחים לשכל הממשיג ומקטלג את הגירויים והמחשבות תוך תובנה למערכת היחסים שנוצרת בין ההכרה ל”יש” המומשג. במרחב ההכרה ניתן להבחין בין תודעה מיילדת, ממשיגה, ממוקדת, דיפוזית, תודעת הגוף, תודעה אפלטונית ותודעה שלילית, ההורסת את היגיון התודעה.

לסיכום: התודעה היא מרחב מקטלג הנשאב אל נושא מסוים, ואחראי על המשגתו בקטגוריה ההולמת אותו במרחב ההכרה ושמירה על מערכת יחסים הדדית ביניהם.

[21] ראה במבוא עמ’ 31

[22] היוונים דיברו על עשרה שלבי התפתחות, בני שבע שנים כול אחד: 0 – 7 ילדות ראשונה, פתיחות לרשמים וחיי הפנטזיה. 7 – 14 תקופת הנעורים, פתיחות לרשמים והתחסנות הגוף. 14 – 21 תקופת הבגרות וההתבגרות המינית הראשונה. 21 – 28 תחילת ההתבססות בחיים. 28 – 35 פיתוח וגיבוש הבסיס שנתגלה. 35 – 42 התבגרות מינית שנייה, והתכוונות לדרך החיים השנייה, על-פי הייעוד ההולך ומתבהר. 42 – 49 תקופת המאניה-דפרסיה. 49 -56 המאבק בדעיכה. 56 – 63 בגירות המחשבה וקניית חוכמה. 63 – 70 ילדות שנייה. הרומאים דיברו על חמישה שלבי התפתחות : 0 – 15 ילדות, 15 – 25 גיל ההתבגרות, 25 – 40 בגרות ראשונה, 40 – 55 בגרות שנייה, 55 ואילך גיל הזקנה. גם הרומאים כינו את מחצית החיים השנייה, מגיל 40 שלב “הבגרות השנייה”. פרויד אשר הושפע מהתהליך הכימי והפיזיקאלי קבע כי האדם מתפתח רק עד גיל 6 או 14 ולאחר מכן אין האדם אמור להמשיך ולהתפתח. חוקרים מאוחרים הולכים אחר שתי הגישות הקלאסיות (יוון ורומא). מרתה מורס, שרלוט ביהלר, וינגרדן, רימקה, טרינג, אנדריסן וליווכוד והחוקר ההולנדי רימקה, אשר הוסיף תקופת טרום זקנה 55 – 65 ואת תחילת הזקנה העביר לגיל 65. הפילוסוף גווארדיני, “גילי החיים”, Guardini “Die Lebensalter”1957)). מצא 9 שלבים עצמאיים, ביניהם כול שלב זוגי משברי: הילדות (13), משבר ההתבגרות (15), האדם הצעיר (20), משבר ההתנסות (25), האדם העצמאי (30), משבר ההתפכחות (40), האדם המפוכח (50), משבר הדעיכה (60), והאדם החכם. אריק אריקסון תיאר 8 תקופות בחיי האדם שבמהלכן מתגבשת זהותו מתוך סדרה של קשרי גומלין בין אישיים חברתיים. בכל אחת מהתקופות חל משבר ופתרונו המוצלח מלווה בכל שלב בהשגה של מעלה כלשהי. האחים גרים באגדה “שנות החיים” חילקו 0 -30 שנות האדם, 30 – 48 שנות החמור, בהן האדם נושא את משא החיים, 48 – 60 שנות הכלב שבסופן האדם מתהלך ללא שיניים, ולסיום 10 שנות הקוף, בהן האדם נלעג והופך יעד לתעלולי הילדים. חלוקה נוספת לשלושה שלבים מתייחסת למרחב הביולוגי כנקודת מפתח: 0 – 20 בניית הגוף, 20 – 40 שיווי משקל גופני, 40 -60 ואילך, דעיכת הגוף. שטיינר הוסיף עליה מקבילה רוחנית ותאר התפתחות מנטאלית של נפש תחושתית כמקבילה להתפתחות הגוף: (0 – 20), הנפש השכלית: 20 – 40, נפש התודעה: 40 ואילך. הפילוסופיה הקוריאנית העתיקה לטיפול “סוג’וק” שנחשפה לעולם המערבי בשנת 1989 בכנס בינלאומי לדיקור על-ידי פרופ’ ג’ה וו פרק Park Jae Woo)) מחלקת את חיי האדם לעונות: 0 – 12 תקופה של רוח שצבעה ירוק וכחול. היא נקשרת באביב, באנרגיה של התחלה ומבחינה רגשית בכעס. גיל 12 – 24 עונת החום שצבעה ורוד ואדום. האנרגיה שנקשרת בה של אהבה ושל ראשית הקיץ, גיל 24 – 36 בעלת אנרגיה של אש שצבעה כתום ומאופיינת באנרגיה של יוזמה ועשייה, דבקות במטרה וצורך בשליטה, גיל 36 – 48 תקופת הלחות שצבעה צהוב, אנרגיה של סוף הקיץ, גשם, אנרגיה של דאגות ונטייה לאובססיות. גיל 48 – 60 שיך לתקופת היובש שצבעה חום ולבן, אנרגיה של סתיו מבחינה רגשית זו אנרגיה של סטרס, עצבנות, דיכאון וחרדה ומגיל 60 ואילך מדובר על תקופת הקור שצבעה שחור והיא מאופיינת בסיומים ונקשרת עם החורף. האנרגיה הרגשית שלה פחד והאנרגיה הרוחנית חוכמה. הפתגם הסיני העתיק: “חיי האדם מורכבים משלושה שלבי התפתחות: עשרים שנה ללמידה, עשרים שנה למאבק ועשרים שנה לקניית חכמה” מוסיף ומלמד כי גם בימי קדם במזרח הרחוק תיאורו שלבים בהתפתחות חיי האדם.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *